טיוטת הצעת המחליטים שהופצה לפני זמן קצר על ידי השר שלמה קרעי, להפסיק כל פרסום או מנוי ממשלתי על עיתון "הארץ", היא למעשה כרוז המופץ במסגרת קמפיין פוליטי ואין לה שום היתכנות משפטית או פוליטית.
הצהרה מיותרת זו משקפת רדידות בוטה שהמרחק ממנה לשיקולי רגולציה ענייניים רחוק מאוד. למעשה, היא מה שנהוג לכנות "הצהרת מחליטים", שכל תכליתה למשוך תשומת לב מהירה וקלה ליוצרה. כל אלה נעשים בשעת מלחמה ותחת ניסיון ליצור מצג שווא של לכידות ואחדות למרגלות הסיסמה "ביחד ננצח".
השר קרעי מנסה להצר את צעדיו של כלי תקשורת שאין כלפיו כל טענה במישור הלגיטימיות החוקית - בעניינים צנזוריאליים, הפרת דיני ההמרדה וההסתה, פגיעה במהלכי הלחימה או כל נימוק משפטי אחר - זאת באמצעות איום בחרם מצידו של הממסד ובהנפת חרב על מקורות מימון ציבוריים. מדובר בנסיון פסול ומקומם שיש בו פגיעה קשה בחופש הביטוי והעיתונות, כמו גם בעיקרון השוויון.
נזכיר כי במקרים בהם נדרשה לדעת הממשלה פעולה מטעמי ביטחון נגד כלי תקשורת, כמו במקרה של ערוץ הטלוויזיה הלבנוני אל-מיאדין, נערך הליך חקיקה שאיזן בין הצורך הנקודתי לבין הערכים המוגנים. כתוצאה מכך ההצעה המקורית רוככה ודוללה.
שר התקשורת שלמה קרעי (מימין) חותם על הצווים לסגירת ערוץ "אל-מיאדין". לצדו מימון שמילה, מנכ"ל משרד התקשורת, 13.11.23 (צילום: דוברות משרד התקשורת)
"הצהרת המחליטים" של קרעי מהווה פגיעה קשה בעקרון ההגינות השלטונית ובחובתה של הרשות לקיים חוזים והתקשרויות בתום לב. יש בהצעה גם פגיעה בעקרון ההסתמכות הנוגע להתקשרויות קיימות. הניסיון לבתק באבחת הצעת ממשלה אחת את התקשרויות הממשלה עם עיתון כדי לפגוע בו כלכלית בשל תוכן פרסומיו, צפוי להתרסק על סלעי המציאות החוקית.
פרסומי חובה מטעם הממשלה מתנהלים לפי מספר הוראות בחוקים שונים. "פרסומי חובה" ו"פרסומים סטטוטוריים" אלה, מבוצעים בהתאם לאמות מידה שמגובשות בהתאם לעקרונות המשפט המנהלי ואשר לא ניתן לסטות מהן בשל גחמות של שר כזה או אחר.
מעבר לכך, הדרישה הגורפת והבלתי מידתית, מזרועות שונות של המדינה, להשתחרר מחוזים והתקשרויות קיימות, גם באופן רטרואקטיבי – מקימה חשיפה חוזית וכספית למדינה, וגם עלול להיתקל בבקשה לצווי מניעה. כשדרישה כזו מגיעה מטעמים זרים ובלתי ענייניים, נלווה אליה הסיכון שבקביעה לפעולה בחוסר תום לב. משמעות הדברים היא ששר התקשורת מלהטט מילים שמשקלן ימדד בכספי ציבור - בשמן של עמדות פוליטיות.
אין זו הפעם הראשונה שהצעותיו של השר וקו הפעולה שלו מונעים מטעמים מגזריים ופוליטיים במקום מטעמים מקצועיים וענייניים. תזכיר החוק שהופץ על ידו לפני יומיים בכל הנוגע לפטור של ערוצי טלוויזיה מסויימים (שאת זהותם לא קשה לנחש) מדמי ההפצה של מערך "עידן פלוס", על חשבונם של גופים אחרים שהשר פחות חפץ ביקרם, הוא דוגמה לכך.
צעדיו הנוכחיים של השר סותרים גם הצהרות מפורשות שלו: כשהציג את תזכיר חוק השידורים הוא הבהיר והצהיר בקול גדול ובהחלטיות כי אין לו כל כוונה להתערב בתוכן המתפרסם בכלי התקשורת
העמסת עלויות באופן מפלה, כדי להיטיב עם שחקן מסוים בשוק השידורים – פסולה גם בעיתות שאינן עיתות מלחמה כשהצורך לחסוך בכספי ציבור מתחדד.
בנוסף, לשר התקשורת אין כל סמכות, נגיעה ושליטה באסדרת עיתונות כתובה. סמכויות היסטוריות בתחום זה שהחזיק בהן שר הפנים, בוטלו כבר מזמן עם ביטולה של פקודת העיתונות המנדטורית. לכן, דעתו של שר התקשורת באשר לתוכן הפרסומים ב"הארץ" שוות משקל לעמדתו של כל אזרח אחר. הן נשארות בדלת אמותיה של ביקורת ההמונים של התקשורת – סוג של טוקבק משודרג.
צעדיו הנוכחיים של השר סותרים גם הצהרות מפורשות שלו, שניתנו לא מזמן, בקשר לקידום חקיקת האסדרה של התקשורת המסחרית בישראל שהוא הציע. כשהשר קרעי הציג את תזכיר חוק השידורים, הוא הבהיר והצהיר בקול גדול ובהחלטיות כי אין לו כל כוונה להתערב בתוכן המתפרסם בכלי התקשורת. צעדים כמו זה שהוא נוקט בו כעת, צריכים לסמן בכוכבית בוהקת את כנות ההצהרות האלה ואת איכותן.
לשר קרעי ידוע היטב שאין היתכנות ולו הקלושה ביותר להצעתו, כפי שהיה ידוע לו כי ערוץ אל-ג'זירה לא ייסגר, למרות הצהרותיו בנושא. הרכב הממשלה הנוכחית וההסכם שנחתם עם הצטרפות המחנה הממלכתי לממשלה בעת הלחימה, שומטות את הקרקע מתחת כל ניסיון עקר כזה.
קרעי גם יודע, או שראוי שיידע, שהתמיכה שמדינת ישראל זוכה לה מידידותיה בעולם הדמוקרטי נשענת על ההנחה שלהן שבישראל קיים חופש עיתונות, ושרים בממשלה אינם יכולים לפגוע בו במחי הצעת מחליטים.
אלא שכפי שלא התאפק בעבר ובחר לאחל לטייסינו "לכו לעזאזל", גם כעת לא הצליח קרעי לגבור על הדחף שבהשלמת סיבוב פוליטי מהיר, בעת מלחמה, כלפי כלי תקשורת האשם בכך שהוא נותן ביטוי לעמדות ודעות שונות מאלו שלו.