אופוריה
הבולדוזרים מיישרים את השטח והנגרים מכינים את בימת הכבוד למצעד צה"ל ביום העצמאות 1968. המהומה אדירה, מאות פועלים, חיילים, קצינים וסתם סקרנים מתרוצצים בשטח, וביניהם הזוג המוזר יבין את לנטין. השניים דורשים להציב עגורן, צֶ'רִי פִּיקֶר, מול בימת הכבוד, ובתוכו צלם ומצלמה.
"לכו הביתה, מטורפים! בולדוזר מול בימת הכבוד?!".
"תבין, רק עם העגורן נקבל קלוז‑אפ של אשכול ודיין ושל יתר המכובדים". אל"מ אמיתי נכנע בלי קרב.
"אמרתי לך שהוא יסכים", חוגג לואי לנטין, "הטלוויזיה יותר חזקה מצה"ל".
ניידת השידור הכחולה מתגלגלת בדרכה מנחלת שבעה ומתמקמת לרגלי הגבעה הצרפתית, ביציאה מירושלים לרמאללה, ליד בתי הערבים. האויבים מאתמול מביטים בנו בסקרנות ובפחד, דואגים לשמור על יחסים טובים עם השליטים החדשים, מגישים קפה עם הל לנציגי הטלוויזיה של איסראיל. אנחנו, הכובש הגאה, שותים, מביטים בהם מלמעלה למטה, לא סופרים אותם.
כל צד והאינטרס שלו: הממשלה והשר גלילי רוצים להראות לעולם את עוצמת צה"ל; אליהוא כץ שואף לשדר הוכחה שהוא יודע לבצע ולא רק להבטיח; העיתונות מפקפקת ביכולתנו, מתכוננת לשפד אותנו; לואי לנטין, הבמאי, בטוח שנרים את זה בקלי קלות, ורק אני, שיזמתי את המבצע ומוניתי להיות המפיק שלו, חש פיק ברכיים, מתפלל שמשהו יקרה ברגע האחרון והשידור יבוטל. לא ייתכן שנצליח: אין לנו תחנת טלוויזיה, יש לנו רק בניין שומם שבו הורסים את הקירות, אין לנו קווים, אין תקשורת, אין אנשי מקצוע, זו חלטורה! ככה לא מקימים מוסד מורכב ומסובך, ככה לא מתחילים לשדר במדיום החדש!
אני עומד שם ליד הניידת כאשר מפרקים את קרביה, כבלים ומצלמות, וחושב לעצמי: זה הרי לא רציונלי, הרצון הזה לטלוויזיה אינסטנט, זה ביטוי לחטא התאווה שלנו לשדר תכף ומיד ויהי מה. אלה התכונות האופייניות לנו: חוצפה והעזה, אִלתור ושיטת ה"סמוך", והכל – במקום זהירות ותכנון שיטתי.
למצעד צה"ל, שידור הבכורה שלנו, היו כל קווי האופי שילוו את הטלוויזיה הישראלית בכל שנות קיומה: הצבת רף גבוה מיכולתנו האמיתית, כמיהה להתמודד עם אתגרים שהם מעל ומעבר לכוחנו. ומה שעוד אופייני – לאורך כל שנותיה של הטלוויזיה, בניגוד לכל היגיון – דווקא במבצעים הנועזים ביותר שלנו, תמיד הצלחנו, בבחינת רק המעז מצליח. אבל האם זה לא סיפורה של מדינת ישראל כולה? לוּ היינו מקימים את המדינה לפי הספר, אולי היא לא היתה קמה לעולם. ההעזה, האלתור והבלגן הם סם החיים שלנו, סוד כוחנו – וחולשתנו הגדולה.
הניידת מתמקמת והמצלמות נפרשות לאורך המסלול: זו שבתוך העגורן מול בימת ההצדעה תצלם מקרוב את ראש הממשלה, את שר הביטחון ואת הרמטכ"ל. מצלמה נוספת מציב לנטין עם משדר קטן על גג הנוטרדם, ועוד שלוש מצלמות לאורך מסלול המצעד. אני מסתכל על המערכת היומרנית הזאת ואומר ללואי, אתה מטורף, והוא משיב, רילאקס, נו פרובּלם, ואני חושב שכל הכישלון הזה ייפול לבסוף על ראשי.
מעניין שאפילו לרגע לא עצרנו להרהר בהשלכות הפוליטיות והתעמולתיות של שידור המצעד. נהגנו כביצועיסטים לכל דבר, מאותגרים להצליח בשידור הנורא מורכב הזה, שקועים לגמרי בפרטים הטכניים וההפקתיים של המשדר, רצים אחרי כל בורג, כל חתיכת כבל. שאלת הלמה‑בעצם‑נשדר לא עלתה כלל על דעתנו. היינו אחוזים באופוריה לאחר נצחון ששת-הימים, משוכנעים כל‑כך שהעוצמה חייבת להיראות, ושיכורי כוח מן ההזדמנות להראות את זה בטלוויזיה עד כי לא חשבנו דקה קדימה. וכי מה היה כל זה אם לא שחצנות אימפריאלית, תעמולה לממשלה, לדיין, לאשכול ולצה"ל?
במלים פשוטות: שידור המצעד לא עמד לרגע בסימן שאלה. זו היתה אורגזמה של הניצחון במלחמת ששת-הימים. ואל נשכח – אנחנו שנה אחרי המלחמה, זמן קצר אחרי סדר הפסח במלון פארק בחברון,* ראשיתה של תנועת ארץ ישראל השלמה** ושל תנועת ההתנחלות – כאשר הפלשתינים פשוט לא קיימים.
מאות מתרוצצים בשטח, חיילים, אזרחים, פועלים, קבלנים, נגרים וחשמלאים; המצלמות מחוברות לניידת, והנה, לא ייאמן, מתחילים לראות תמונה, תחילה במטושטש, אבל השלג נעלם מהמסכים, והתמונה מתייצבת. יש! כמובן, בשחור‑לבן! עכשיו צריך לאייש את המצלמות. וזה כבר ממש מגדל בבל: על מצלמה מספר אחת מופקד ישראלי, על שתיים ושלוש שני אמריקאים, על הרביעית עולה מארגנטינה, וליד החמישית, על גג הנוטרדם, עולה מאנגליה, עד אמש עובד ה‑BBC.
הניידת חונה ביציאה הצפונית מירושלים, על הכביש הראשי לרמאללה ושכם. כדי לא לחסום אותו מתקיימות החזרות בלילה, אחרי חצות. ליד רכב השידור, בחוץ, קור כלבים. אנשים עטופים בשִינֶלִים, מעילים כבדים מעודפי הצבא הבריטי. מחממים קפה על מדורה קטנה. מסביב צללים, והמראה סוריאליסטי לגמרי: תכף יגיע שאול המלך לבקר אצל בעלת האוב.
החזרה הראשונה מתחילה. בתוך תא הבמאי הצר מצטופפים יורם רונן, שדר המצעד, לואי לנטין ואנוכי. מצפון, באופק השחור, נראים האורות הראשונים של המצעד. מה אלה בדיוק? טנקים? זחל"מים? חשוך, ואפשר רק לנחש. לא חשוב. זה צה"ל במלוא עוצמתו. אנחנו עומדים להראות לעולם לא רק את הצבא הכי חזק בעולם, אלא בעיקר את השלל שלקחנו במלחמה: טנקים כבדים, תותחים מתנייעים, נגמ"שים, משגרי טילים של המצרים, הסורים, הירדנים, של כולם! הגאווה סינוורה אותנו. היינו כעיוורים.
האורות קרבים. יורם רונן מתחיל לתאר. הוא שדר מיומן, אבל אין לו ראיית לילה, ובחושך כולם פילים גדולים המגיחים מן האופל עם שני פנסים מסנוורים, נעים אליך בכבדות, מאיימים לבלוע אותך. יש לך שניות ספורות בלבד לנחש מי הוא מה ומה הוא מי – טנק? זחל"מ? תותח? סורי? מצרי? הכול נע בתוך חשכה מוחלטת. וכשהשריון עובר צועדים החיילים, ולך תבחין בין צנחנים לגבעתי, בין גולני למשמר הגבול. בתוך כל אלה צועדות החיילות, המשַוות למצעד איזושהי מידה של אנושיות.
בוקר גורלי
מחר היום הגדול. יורם רונן עומד לפגוש את המצעד בפעם הראשונה בְּאור יום. ואיך באמת יבחין בין זאב לכלב? אלוהים גדול, נחיה ונראה. אליהוא בא לשאול אם הכל בסדר, גם השר גלילי מתעניין. לנטין מתהלך כמלך בגדוד, בטוח בניצחון, בעוד אני, בלילה שלפני, לא עוצם עין, מתהפך על משכבי. איכשהו נעבור את זה, אני אומר לעצמי, זה לא סוף העולם אם ניכשל, זה רק סוף הקריירה.
בא הבוקר. בעשר יצעד המצעד. אני נכנס למיני מיינור שלי בדרכי למלון אמריקן קולוני, לאסוף במכוניתי את שני הטכנאים האמריקאים המופקדים על השידור מרוממה. ירושלים של קיץ שקטה אחרי ליל העצמאות הראשון של ישראל הגדולה, האימפריאלית. אני נוסע לאטי לאורך המסלול, חוצה את קו התפר עם העיר המזרחית, חולף על פני כנסיית נוטרדם ועולה על כביש ירושלים–שכם. הרחובות ריקים מאדם, לאורך המסלול שוטרים וחיילים, ערבי עם כאפייה מוכר כעכים, צעירים פלשתינים מתגודדים, אולי חורשים מזימות. חומות העיר העתיקה ליד שער שכם זוהרות באור השמש, אבל שותקות, אטומות, צופנות נקמה לאחרית‑הימים, כְּאומרות, עוד נשלם לכם כגמולכם. בתוך‑תוכי חשרת עבים. אני חש שהניצחון הגדול הזה של ששת-הימים לא יכול בשום פנים להיגמר בטוב. אבל אני דוחק את המחשבות הללו ממני והלאה: בדרכי אל הניידת, בעודי חולף על פני גבעת התחמושת, כאשר מימיני הר הצופים, אני מתפעם מאיחוד ירושלים וחושב בגאווה על הישגי המלחמה, על עוצמתה של ישראל ועל תבוסת מדינות ערב. החזה מתרחב: ננצח בגדול גם בשידור המצעד.
באמריקן קולוני נכנסים למכונית הקטנה שלי שני הטכנאים של CBS. העיר שובתת מכל מלאכה, חגיגית. יהודי הולך לתפילת הודיה בבית‑הכנסת, ילדים משחקים עם כלב קטן, ומכונית משטרה חולפת בשקט. חם הבוקר. אנחנו מגיעים אל בניין היהלומים, מבנה ריק ונטוש. אני מוריד את שני הטכנאים וּמוודא שיעלו בשלום לקומה החמישית, לחדר הבקרה הטכני שממנו יועבר המצעד מהניידת למַשְדֵר הארצי באיתנים. בתוך הבניין ריקנות, אבק, כבלים זרוקים. הטכנאים מתמקמים ומרגיעים אותי, דוֹנט ווֹרי, יהיה טוב, ואני עוזב אותם וממהר לניידת. כמעט תשע. כולם כבר כאן עם הקפה ביד, ועכשיו כבר ניכרים בפניהם המתח והחרדה. צריך רק להתפלל שלא ייקרע כבל, לא ינותק מיקרופון, לא תיפול מצלמה.
רבע לעשר. כולם בעמדות. ניסוי מצלמות. לנטין עצבני, רונן עובר על הטקסט, אני מצטופף ביניהם, דלת הניידת נסגרת. חום אימים ומחנק בתא הקטנטן של חדר הבקרה. חמש דקות לעשר. על המוניטור מתנוססת מנורה גדולה ועליה כתובת חסרת חן: הטלוויזיה הישראלית, מצעד צה"ל, יום העצמאות 1968.
עשר בדיוק. אות הפתיחה. השידור הראשון של הטלוויזיה הישראלית! רגע היסטורי, אני אומר לעצמי בהתרגשות אדירה, כאשר על המוניטור שלפני תמונת שחור‑לבן טובה, חדה: בימת הכבוד, הדגלים, הפנים החגיגיים של הקהל על הטריבונות, ראש הממשלה, הרמטכ"ל, אישי ציבור, ואלפים לאורך המסלול. אבן כבדה אחת נגולה מעל לבי, יצאנו לדרך. יש שידור.
ואז מתחיל הפרק הראשון של המצעד, המטס האווירי, והוא מתחיל רע. מעלינו חולפים ביעף הסקייהוק, ההוריקן והמיסטר, וצלמינו מנסים לצוד אותם בעדשה, אבל הופ! חולף נעלם לו המיסטר, ונותרנו עם שמים כחולים, הבן‑זונה טס לך החוצה מן הפריים. ושוב מטוס, הפעם מיראז', ושוב וישׁ, תפסת רק את הזנב שלו, והיה כלא היה. משהו מר מתכווץ לי בתוך הלב, מין טעם של כישלון, של נפילה: אם אנחנו נכשלים כבר בהתחלה, מה יהיה בהמשך?! אבל לא! הנה מגיעים מטוסי הפוגה‑מגיסטר והם מבצעים לולאות ועיגולים של עשן צבעוני, אדום, כחול, צהוב, לבן, אקרובטיקה אווירית. יורם רונן לא יודע את נפשו מרוב התפעלות, אולי מפני שסוף-סוף לכדה הטלוויזיה מטס בשלמותו, או משום יופיה של האווירובטיקה. "איזה יופי! איזו שלמות!", אבל המטס בכללו, מבחינתנו, הוא פיאסקו. החמצנו את חיל האוויר המיתולוגי של ישראל, וזה משאיר טעם נורא. לנטין ממטיר את כל קללות דבלין על הצלמים. נסיונות ההרגעה שלי רק מרגיזים אותו יותר.
השידור מסתדר ומתייצב כשמתחיל מסע השריון, הפטונים, הצנטוריונים, הזחל"מים "שעשו את העבודה באבו עגילה", והמרגמות מתוצרת הארץ "ששיתקו את מוצבי הסורים", וטילי הנ"ט מתוצרת צרפת, וההוביצרים וטילי ההוק. כל אלה משמשים לרונן רק הקדמה לדבר העיקרי: השלל. נגמ"שים מצריים אל-ואליד, ב.ט.ר 152, א.מ 113 מירדן, ועוד מיליון מפלצות ברזל ופלדה. הקהל הרב מגיב בתשואות, ויורם, הרואה את כלי המשחית בפעם הראשונה באור יום, מתבלבל: הנה התותחים המתנייעים, לא, אלה ההוביצרים, לא, אלה ה‑SU100. רונן, וירטואוז בשידורים כאלה, מתקן את עצמו ויוצא מהפלונטר בדרך מעוררת התפעלות. הבעיה איתו שהוא עדיין עושה רדיו. מתאר מה שהעיניים רואות ממילא! לא מפסיק לדבר!
והצרה הגדולה באמת היא שלנטין לא מבין אף מלה בעברית, וכמובן לא יודע את ההבדל בין טנק לזחל"ם, לא מבין על מה ולמה כל ה‑parade הזה. ואני הסנדוויץ' – מתרגם ללנטין את רונן ואת רונן ללנטין ורעש וצעקות ומהומת אלוהים בתוך הניידת הלוהטת. לואי צועק על הצלם גרשגורן, אבל העולה מארגנטינה מבין רק ספרדית, ולי אין דרך לתרגם לו את הצעקות. אני צועק על לואי, תיקח עכשיו את הטנקים במעלה הגבעה, תישאר עליהם כי יורם מדבר עליהם! חיים, גט אוף מיי באק, דאם איט!!! אבל המצעד צועד, בלי תקלה, מושלם: צועד לו וצועד שעות, ואין לו סוף.
נתנחם במדי הלובן של חיל הים, ובגולני וגבעתי והצנחנים, ובקהל הרב לאורך המסלול שרוצה לחבק ולנשק את חייליו. הנה בנות החן היוצרות "קונפליקט נחמד עם הצנחנים הקשוחים". רונן רואה "את ציפי הפקידה, ואת רינה מקפלת המצנחים ואת שוש הקשרית", ואני נושם לרווחה עמוק-עמוק, מוציא מקרבי את האוויר הלחוץ, משתחרר מהמועקה ואומר לעצמי, תודה לאל, עשינו את זה.
הסתיים המצעד. אני יוצא מן הניידת ואליהוא רץ לעברי, נופל על צווארי, ושלא כדרכו מחבק ומנשק אותי. שמע, זה היה פנטסטי, וגם גלילי מוסר לך את איחוליו. השידור הראשון של הטלוויזיה הישראלית נמשך אמנם בלי סוף, אבל עמישראל קיבל אותו בהתלהבות. יש טלוויזיה.
בבוקר אני פותח את "הארץ" ואומר לעצמי, הבליסטראות מתחילות לעוף. בלהט העשייה לא צילם לנטין כראוי את שר הביטחון משה דיין, שהחליף את אשכול בשיא המתח של ימי ההמתנה ואכן היה ראוי, טלוויזיונית, ליותר מתמונה אחת. אלא שלנטין, כמובן, לא הבין את המשמעות הפוליטית של מה שהתחולל על במת המכובדים. גם אנחנו, לחוצים בתא השידור, לא ממש חשבנו על זה. רצינו רק לחזור הביתה בשלום.
תביט, לואי, אני מראה לו את המאמר של שבתאי טבת ב"הארץ". תחת הכותרת "אות מבשר רע" כותב טבת שכבר בשידור הראשון ראינו "טלוויזיה מטעם", בכך שכביכול העלמנו את דיין, ועשינו טלוויזיה הקובעת מה העם צריך או לא צריך לראות. האצבע המאשימה מכוונת נגד השר הממונה: "במעשה ידיו של השר גלילי ניכר לעתים הרצון הטוטליטרי ללא כוח הגברא הטוטליטרי", כותב טבת, ולכן המצעד לא היה אלא "סעודה דיאטתית ללא פלפל ומלח".
מי זה שבתאי טבת, שואל לואי, ומה הוא מבין בטלוויזיה. בטלוויזיה אולי מעט, אני משיב, אבל בפוליטיקה הרבה מאוד. מה שטבת רצה לומר הוא שגלילי, באמצעות הטלוויזיה שלו, שאף לגמד את משה דיין המהולל, שנבחר לשר הביטחון ערב המלחמה, והזיז הצדה את לוי אשכול. עכשיו מנסים לתקן את ההיסטוריה, ומעלימים את דיין כדי לגנוב ממנו את תהילת המנצח.
מי לנו אשכול, מה לנו גלילי, איזה דיין, כל מה שרצינו היה לסיים את השידור הראשון הזה בשלום. אבל מעתה, ולאורך כל חייה, תצטרך הטלוויזיה הישראלית להוכיח שאין לה אחות.
"צֶ'רִי פִּיקֶר" הוא פרק מתוך ספרו האוטוביוגרפי של חיים יבין, "עובר מסך", שיצא לאור בשנת 2010 בהוצאת ידיעות-ספרים.
הערות
* הסדר במלון פארק בחברון: ערב פסח 1968 שכרו מתנחלים בהנהגת הרב משה לוינגר את מלון פארק בחברון וקיימו בו סדר פסח. זו היתה האחיזה הראשונה של המתנחלים בשטחים שנכבשו על‑ידי ישראל במלחמת ששת-הימים.
** ארץ ישראל השלמה: התנועה למען ארץ ישראל השלמה הוקמה מיד לאחר מלחמת 67' בידי אנשי רוח ואישי ציבור כמו נתן אלתרמן, אצ"ג, ש"י עגנון, משה שמיר, משה טבנקין, האלוף אברהם יפה ואחרים, וקראה להחזיק בשטחים הכבושים ולהתיישב בהם תחת הסיסמה "אף שעל".
(צילום: מיכל פתאל)