אם אפשר להצביע על המשותף בין כל תוכניות האקטואליה ומהדורות החדשות בערוצים השונים, לרבות במבט היסטורי שנים אחורה, המשותף יהיה המגיש – הפרזנטור, שתמיד ישנו. בקבוצה זו נמצא טיפוסים שונים עם גינונים שונים וסגנונות שונים, אולם איני מצליח לזכור אף לא אחת או אחד שרק העבירו ביובש מידיעה אחת לבאה אחריה: תפקידו של המגיש, בין השאר, הוא לעורר עניין בידיעה שמיד תשודר – סוג של קדימון מהיר.
מה דינו של קריין חדשות המקריא ידיעה הכוללת לשון הרע נגד פלוני, או פגיעה בפרטיותו? מה דינו של מגיש תוכנית המציג ידיעה פוגעת תוך חזרה על תוכנה? לדברי השופטת הבכירה רים נדאף מבית משפט השלום בנצרת, עליהם לחשוש בהחלט. אך לדידו של כותב שורות אלה – מעט פחות.
בפרשה המדוברת תבע ראש עיריית קצרין את עלבונו נוכח כתבה של אלירן טל ששודרה במהדורת החדשות של ערוץ 14 (אז ערוץ 20). התביעה הוגשה נגד עורך החדשות באותה עת יורם כהן, נגד החברה המנהלת את הערוץ ונגד מגישת החדשות דנה סומברג. מי שלא נתבע הוא דווקא הכתב עצמו.
בית המשפט הרחיק לכת ובחן אם התנהלות סומברג מקיימת את מבחני הגנת "העיתונות האחראית"
בית המשפט קיבל את התביעה וחייב את כל הנתבעים בפיצוי של 15 אלף שקלים, כשהוא מציין את אמירותיה של סומברג טרם שידור הכתבה ואחריה. בית המשפט אף הרחיק לכת ובחן אם התנהלותה של סומברג מקיימת את מבחני הגנת "העיתונות האחראית", ובעיקר זקף לחובתה את העובדה שלא בדקה בעצמה את נכונות הדברים שהגישה. עוד הסתבר לפי פסק הדין שהכתב עליו הסתמכה סומברג, אלירן טל, לא בדק אף הוא את נכונות הפרטים השגויים ששודרו כעובדות.
כלומר, על פי נימוקי פסק הדין, קריין חדשות שעתיות ברדיו, למשל, יחויב בפיצוי אם הקריא ידיעה הכוללת פגיעה בפרטיות או לשון הרע, אלא אם יבדוק בעצמו כל ידיעה שישדר ויקיים את יתר מבחני העיתונות האחראית. תוצאה זו בעייתית ולו משום שהיא מטילה חובה בלתי סבירה על המגישים. עם זאת, תנוח דעתם של ציבור המנחים, הקריינים והמגישים: הרחבה זו של מעגל האחריות, לדעתו של הח"מ, נעדרת אחיזה בדין הקיים.
יד מכוונת
חוק איסור לשון הרע וחוק הגנת הפרטיות ערים שניהם לשאלת מעגל האחריות לפרסום פוגע שפורסם בכלי תקשורת, ושניהם כוללים סעיף חוק ספציפי המסדיר זאת (בנוסח כמעט זהה: סעיפים 11-12 לחוק איסור לשון הרע וסעיפים 30-31 לחוק הגנת הפרטיות).
האחראים לפרסום פוגע בכלי התקשורת, לפי סעיפים אלו, הם מי שהביא את הידיעה לכלי התקשורת (בפסיקה הובהר: מדובר הן במקור לידיעה והן בכתב עצמו), העורך (העורך הראשי, עורך בפועל או עורך התוכנית עצמה) ו"האחראי לכלי התקשורת" (הוא המו"ל או בעל הערוץ). לשון הסעיפים מלמדת כי מדובר ברשימה סגורה, וכדברי בית משפט השלום בת"א, "[...] תכליתו של סעיף 11 לחוק היא להטיל אחריות נוספת על מי שמהווה את 'היד המכוונת' ועל מי שמאפשר את התשתית הלוגיסטית לפרסומה של לשון הרע" (תא (ת"א) 24514-10-09 אסתר דור נ' יעקב בן יששכר).
כלומר, החוק מעדיף הטלת אחריות מערכתית בגין פרסומים פוגעים, על פני הטלת אחריות אישית-פרטית. מכאן שהיעדרם של הקריינים והמגישים מהרשימה אינו מפתיע והוא תואם את כוונת המחוקק.
במקרים רבים המגיש או המנחה הם "הטאלנטים" העיקריים ותביעה אישית נגדם, בהיעדר בסיס משפטי כאמור, יכולה וצריכה להוות סממן לכך שמדובר בניסיון השתקה
נימוק נוסף המצדיק את הגישה שלפיה אין להטיל אחריות על הקריינים והמגישים מצוי דווקא בסעיפים 12 ו-31 לחוקים הנ"ל, בהתאמה: אלו סעיפים המטילים אחריות חריגה בלשון הרע ובפגיעה בפרטיות על בתי הדפוס והמפיצים של העיתונות הכתובה. ניתן לעשות היקש בין אלו לבין הקריינים והמגישים: שניהם מבצעים את הפעולה האקטיבית המביאה את הפרסום הפוגע לאוזני הציבור. אלא שהמחוקק בחר להטיל אחריות כזו רק על העיתונות הכתובה ובכך בידל בפועל את "מפיצי" התקשורת המשודרת.
יתרה מכך, על מנת שתוטל אחריות על מדפיס או מפיץ, נדרש יסוד נפשי מסוים: שהוא ידע או היה עליו לדעת על הפגיעה. דהיינו, נדרשת לכל הפחות רשלנות מצד המדפיס או המפיץ. רף כזה לא קיים ולא נדרש ממוסרי הידיעה, העורכים ובעלי כלי התקשורת וממוציאי לשון הרע בכלל.
בזהירות המתחייבת
ומה המסקנה מכל זה? שלא ניתן להטיל על מנחה או קריין אחריות לפרסום פוגע בהיעדר מסגרת מתאימה לכך בדין ואף מטעמים של מדיניות משפטית ראויה. יש לשים לב כי במקרים רבים המגיש או המנחה הם "הטאלנטים" העיקריים ותביעה אישית נגדם, בהיעדר בסיס משפטי כאמור, יכולה וצריכה להוות סממן לכך שמדובר בניסיון השתקה.
לא ניתן לסיים את הרשימה ללא מילה של אזהרה: האמור לעיל אינו מהווה היתר לכל התבטאות. תביעות לשון הרע נגד כלי תקשורת רבים נדחו לגופן, אך התקבלו רק לעניין הקדימונים.
למעשה, להגנתו של פסק הדין המדובר, יש לציין כי ניתן לראות בהתבטאויותיה של סומברג ככאלו החורגות ממסגרת הכתבה ומוסיפות עליה, או לכל הפחות מהוות הסקת מסקנות של סומברג מהכתבה, ומסקנות אלה לא נבדקו על ידה כיאות.
ההצעה למנחים היא דומה להצעה לכותבי הקדימונים: אין להקצין את האמור בכתבות ואין להוסיף עליהן. חריגה ממסגרת הידיעה בהחלט עלולה להיחשב לפרסום בפני עצמו ולבסס עילת תביעה נפרדת נגד המגיש.
32086-01-19
עו"ד אילן יונש הוא חבר סגל בביה"ס רדזינר למשפטים באוניברסיטת רייכמן והיועץ המשפטי לשקוף-העין השביעית-המקום הכי חם בגיהנום