משימתנו העליונה

במלאות 75 שנה לקום מדינת ישראל מוציא "ידיעות אחרונות", העיתון שמזהה את עצמו עם המדינה, מוסף המאגד את "כל שערי העיתון ההיסטוריים".

בפתח המוסף מתפרסם מאמר מאת עורך העיתון נטע ליבנה, שכמו העורכים לפניו כותב גבוהה גבוהה על תפקידיה החשובים של התקשורת. לפי ליבנה, עיתון משמש קודם כל כיומן של המדינה אולם לצד זאת "יש לעיתון תפקיד נוסף, החשוב מכולם: לחשוף את האמת, לשנות את המציאות, לדווח עליה לקוראים ולפרש אותה עבורם, ללא מורא. לשמור על הדמוקרטיה, כמאמר הקלישאה השחוקה שאין נכונה ממנה. זוהי מלאכתם של העיתונאיות והעיתונאים המצוינים שעבדו ועובדים ב'ידיעות אחרונות'. הם חתומים על תחקירים מטלטלים, כתבות בלתי נשכחות, ראיונות שנצרבו בזיכרון וטורי פרשנות וניתוח חשובים ואמיצים".

ליבנה צודק, וטועה. אלה אכן תפקידיה של עיתונות חופשית במדינה דמוקרטית, אולם אלה לא הפעולות המאפיינות את "ידיעות אחרונות" ב-83 השנים הראשונות לקיומו. מימיו של יהודה מוזס, סבו של המו"ל הנוכחי ארנון (נוני) מוזס, ועד ל"תיק 2000", תולדות "ידיעות אחרונות" הן גם תולדות השחיתות העיתונאית, שבוגדת פעם אחר פעם באינטרס הציבורי כדי לשרת את האינטרס של המו"ל.

כמאה שערים מציג העיתון במוסף, מ"מדינה עברית" במאי 1948 ועד "נתניהו: משהה את החקיקה" מהחודש שעבר. אבל אם יש שער אחד שמאפיין את ההיסטוריה האלטרנטיבית של "ידיעות אחרונות" זהו השער מיולי 2012, יום אחרי שלראשונה בתולדות המדינה הורשע ראש ממשלה בפלילים, כשהכותרת הראשית של העיתון כללה מילה אחת: "הזיכוי".

"הזיכוי", שער "ידיעות אחרונות" אחרי הרשעתו של אהוד אולמרט בהפרת אמונים, 11.7.2012

הדוגמה הטרייה שמציג ליבנה לעבודה עיתונאית ללא מורא ב"ידיעות אחרונות" היא של נחום ברנע, חתן פרס ישראל ובכיר העיתונאים בעיתון, שלמחרת הפיטורים של יואב גלנט פרסם מאמר בשער העיתון לפיו "בנימין נתניהו הפך לסכנה ברורה, מוחשית ומיידית לביטחון המדינה". "לא כולם אהבו את המאמר הזה", כותב ליבנה. "אנחנו קשובים לביקורת, אבל זוכרים תמיד את משימתנו העליונה: לשקף ביושר ובאומץ את המציאות".

שיקוף ישר ואמיץ של המציאות משמעו הכרה בשחיתות שלטונית ומאבק בה גם כששמו של ראש הממשלה הוא נתניהו וגם כששמו הוא אולמרט. "לשמור על הדמוקרטיה", כמאמר הקלישאה שמצטט ליבנה, משמעו לא לסחור באינטגריטי העיתונאי של כלי התקשורת שבשליטתך כדי לנסות לשחד את ראש הממשלה כך שיפגע במתחרה העסקי שלך. את האמת אי אפשר לחשוף ללא מורא כשאתה עובד תחת מו"ל ועורך אחראי שנאשם בשוחד.

אתמול התקיים בירושלים דיון בהליך הפלילי נגד מוזס. במשך כשמונה שעות חקרה באת-כוחו של המו"ל את קצין המשטרה שהיה אחראי על הפרשה. כותרת הגג לדיווח המתפרסם הבוקר ב"ידיעות אחרונות" על הדיון אתמול מבשרת על המשך העדכונים מ"משפט נתניהו", כאילו מוזס הוא עובר אורח ולא נאשם.

בבית המשפט בירושלים, עורכת הדין של מוזס הטיחה בעד, ראש צוות החקירה ב"תיק 2000", את תזת ההגנה. כיכבו בה עדויותיהם של העורכים הבכירים שילה דה-בר, רון ירון וערן טיפנברון, ומאמרים של נחום ברנע, סימה קדמון ובן-דרור ימיני, שבניגוד לאינספור עדויות שמתפרשות על פני עשרות שנים העידו כי מוזס הוא מו"ל אנמי שעוסק רק בצד העסקי של העיתון וכלל אינו יודע מה מתפרסם בו.

חג עצמאות שמח

ב"ישראל היום" מתפרסמים ממצאי סקר שערכה חברת דיירקט-פולס של עד המדינה שלמה פילבר, בהזמנת התאחדות התעשיינים, וממנו עולה כי "הישראלים מעדיפים לקחת מהמדפים מוצרים ישראליים". לפי הדיווח, מאת סוניה גורודיסקי, "70% מהנסקרים הצהירו כי יעדיפו לרכוש מוצרים ישראליים על פני מוצרים מיובאים, 12% אמרו כי אין להם העדפה ול-21% זה לא משנה".

כפי שניתן לראות, חיבור כלל האחוזים שהשיבו על השאלה מביא לתוצאה חריגה: 103%. בידיעה לא מוסבר מדוע, אבל אפשר לנחש שחלק מהמשיבים שאין להם העדפה אם לקחת מהמדפים מוצרים ישראליים או תוצרת חו"ל השיבו במקביל שלהם זה גם לא משנה.

אחרי "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", שהעלו על נס את יצרני הדגלים בגיליונות שישי האחרון, כעת ב"גלובס" מדווח עידן ארץ כי "שובו של הדגל למרכז הבמה החיה תעשייה שלמה". כותרת המשנה לכתבה של ארץ קובעת כי "ההפגנות בעד ונגד הרפורמה המשפטית" הביאו עדנה לתעשיית הדגלים המקומית.

לרגע נדמה שנמצאה הדוגמה המובהקת עבור בנימין נתניהו או משה גפני לפעם הבאה בה יטענו שהחקיקה שהם מובילים לא פוגעת בכלכלה הישראלית אלא דווקא מחזקת אותה. אולם מי שיקרא את הכתבה במלואה ילמד כי גם אחרי העדנה, 70%-80% מדגלי ישראל הנמכרים כאן מיוצרים בחו"ל, בעיקר בסין, וכי גם המיעוט שמיוצר בישראל נדפס על בדים שיובאו מטורקיה וסין.

סקר דיירקט-פולס הרואה אור ב"ישראל היום", שנערך בקרב מדגם מייצג של "האוכלוסייה הכללית בישראל", מעלה עוד כי 87% מהציבור מתכנן לתלות דגל ישראל בביתם במהלך החג. זהו נתון מעורר פקפוק. כמה עמודים קודם לכן מתפרסם בעיתון כי 21% מאוכלוסיית ישראל הם ערבים, ובקרב 73.5% היהודים רבים הם חרדים שאינם ציונים.

יום החגא הלאומי

"ערב יום החגא הלאומי, כדאי להזכיר כמה ארועים מהתקופה האחרונה, המוכיחים שוב את הגיחוך המתמשך באותו אורח חיים 'דל גאה' של 'העצמאות' המדומה, כמו גם אמירות הרהב בסגנון 'כוחי ועוצם ידי', המתנפצות על סלע המציאות", נכתב בפתח מאמר המערכת של "הפלס", הקיצוני מבין יומוני החרדים בעברית.

אחרי אזכור התלות הישראלית בארה"ב והביטחון האישי הרעוע בישראל, מצטטים אנשי "הפלס" מהמאמר "על העצמאות" שכתב לפני עשרות שנים ראש ישיבת חברון הרב יחזקאל סרנא, כדי לתקוף את אלה מבין הדתיים שמזדהים עם מדינת ישראל.

ביומון החרדי "המבשר", המתון יותר מ"הפלס" מבחינת האדיקות המגזרית וימני הרבה יותר מבחינה פוליטית, אמנם אין ידיעה על 75 שנות עצמאות (דווקא יש בשער כותרת על כך ש"היום הילולת כ"ק מרן אדמו"ר בעל 'אמרי אש' ממודז'יץ זי"ע ט"ל שנים להסתלקותו"), אבל העיתון מדווח כי "אמש החלו אירועי יום הזכרון לחללי מערכות ישראל" והביטוי "יום העצמאות" מופיע בגיליון פעמיים, בידיעה על דברי נשיא המדינה יצחק הרצוג, ובידיעה על ההפגנה הצפויה של תומכי ההפיכה המשטרית בירושלים, למחרת החג.

כמו בשבועות האחרונים, גם הבוקר ניכרת בעיתונות החרדית התמיכה ב"רפורמה המשפטית", שאחת ממטרותיה המרכזיות היא ביצור מימון האוכלוסייה החרדית בידי החילונית.

ב"הארץ" מדווח אור קשתי על ספר הלימוד "כאזרח רענן" שנלמד במוסדות החינוך העל-יסודי החרדי. "הספר אמנם לא קיבל את אישור משרד החינוך", מציין קשתי, "אך לדברי גורמים המעורים בפרטים, בפיקוח החרדי במשרד נוהגים להפנות אליו את המסגרות השונות, במעין הכרה רשמית למחצה". הספר עצמו, מאת מנחם הכהן אוסטרי, כולל קביעות על ייחודו של עם ישראל ובגנות הדמוקרטיה.

"אין מציאות של 'דו-קיום' בין נאמני התורה הקדושה לבין המדינה החילונית", מובהר בספר. בפרק על דמוקרטיה נטען כי "ערכים נעלים של חירות ושל שוויון שנמסרו לניווט בלתי מוגבל של בני אנוש, מהווים בעיה בכך שהם עלולים להוביל לפריצת כל גדרי המוסר ולהשתעבד ליצרים האפלים ביותר". עוד מחנך הספר את קוראיו כי "אסור ליהודי להישפט בפני בתי משפט הדנים על פי חוקי המדינה", אלא במקרים חריגים ובהיתר מיוחד.

מודעה

בכל העיתונים מתפרסמת מודעה בת עמוד במימון חברת טיסנקרופ, תאגיד הענק הבינלאומי שנוסד בגרמניה ואשר מוכר למרבית הקוראים בישראל מ"פרשת הצוללות וכלי השיט" ("תיק 3000"), במסגרתה נציגו בישראל מיקי גנור הואשם בשוחד שנועד לקדם עסקאות עם החברה. המודעה מאחלת, על רקע תצלום של ספינה שטה בים, "יום עצמאות 75 שמח!".

"מחוייבים לביטחונה של מדינת ישראל" מבטיח התאגיד הזר, שעל פי הפרשה בישראל ופרשות אחרות במדינות אחרות, מחויב קודם כל לשורת הרווח של עצמו גם במחיר קידום שחיתות ציבורית.

מודעה מטעם טיסנקרופ, 25.4.2023

התקווה הממלכתית

"ישראל היא בעיני אומת המועקה והדיכאון. מנוע לשכול, תחרות עולמית לפסימיות", כותב אוריאל קון במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ". "הפלייליסט המוסיקלי הלאומי שלנו מסוגל לקטול צמחים, להבריח בעלי חיים ולהפוך יום שמשי למבול תנ"כי".

"אני כותב מלים אלה ב-48 השעות שבמהלכן סוחטים את מיצי הכאב על דבר מותו של מאיר שלו", מוסיף קון בהמשך. "בקרוב, כמו בלחיצת כפתור, ייעלם האבל המדומה והוא יפנה מקום למועקה מסוג אחר, הורדת דירוג האשראי או נפגעים חדשים בעולם ההתנחלויות. התקווה הממלכתית היא להאריך את הייאוש עד ליום השואה וממנו עד ליום הזיכרון, שעד תומו אסון מסוג אחר יפקוד אותנו כדי לשאת את לפיד הכאב".

שערי העיתונים אתמול שיקפו את המדינה שמתאר קון. שערי העיתונים הבוקר כבר מתרכזים בחגיגת החיים. "ישראל היום" נחלק בין שחור אֶבֶל לתכול חג כשבלבו המספר "75". שער "ידיעות אחרונות" מעוצב באופן דומה, אם כי כולל פחות שחור אֶבֶל ויותר ילדים מחייכים. בשער "מעריב" מכריזה הכותרת על "הכאב והשמחה" ובראש שער "הארץ" הכותרת "זיכרון צרוב" על רקע תצלום חיילים עומדים דום בטקס זיכרון שנערך אתמול ליד הכותל המערבי בירושלים.

ספר השיאים של ישראל היום וקשת

קוראי "ישראל היום" מקבלים הבוקר מוסף מיוחד שהופק בשיתוף קשת 12 ומוקדש ל"שיאים של ישראל". בתיבת הקרדיטים מוזכר עורך מטעם העיתון (עמרי ליבנה), האחראי על התחקיר מטעם קשת (יואב גינאי) ועורך תוכן, אף הוא מטעם קשת (נדב פיטוסי).

"השיאים המוצגים במוסף זה מתבססים על עבודת תחקיר שנעשתה על ידי קשת 12", נכתב בתחתית העמוד הפותח, "בין היתר על בסיס פניות שהתקבלו במערכת, והם עשויים לכלול מידע בלתי מדויק. ט.ל.ח".

בין מחזיקי השיאים שנכללו בגיליון: בעלת אוסף הלגו הגדול ביותר, המורה הוותיק במדינה, התוכי שמדבר הכי הרבה, המשפחה עם הכי הרבה תורמי כליות, והציפורניים הכי ארוכות. לא נכלל בגיליון: אילי הקזינו שהשקיעו הכי הרבה כסף בהוצאה לאור של חינמון וערוץ התקשורת החזק/פחדן ביותר במדינה.

בהקשר זה ראוי להזכיר דברים שפורסמו ביום שישי האחרון ב"הארץ", מפי אליאב לילטי, שהיה מנהל הקריאייטיב במחלקת הפרומו של קשת בין השנים 2001–2007.

"קשת השתנתה", אמר לילטי למורן שריר, "אבי ניר – אני לא יודע מה עובר עליו [...] קשת תמיד היתה ערוץ תקשורת שתפקידו למקסם רווחים ולהביא כסף לדירקטוריון. אבל אז, כשקידמתי כל מיני תוכניות, אמרו לי, 'כן, אנחנו עושים את הריאליטי הזה גם בשביל שנוכל לעשות את 'הבורגנים' ועוד כל מיני דברים'. קשת לקחה צעד רע מאוד. אז היתה מראית עין של ממלכתיות.

"אני אומר לך דוגרי, אני לא יודע מה עובר עליו. כשהייתי בקשת הוא היה אחד האנשים הכי אמיצים שאני מכיר. [...] אני זוכר את הממלכתיות שקשת ניסתה לשדר והיא איבדה את זה לגמרי. היום קשת היא גוף התקשורת הכי חזק והכי משמעותי ביי פאר. אני חושב שכשאתה גוף התקשורת הכי משמעותי, יש לך אחריות. אתה לא יכול להגיד אני רק מחויב לדירקטוריון".

פעמיים שרה'לה

במוסף העצמאות של "ישראל היום" קיבצו יחדיו חמישה ישראלים שנולדו בשנת 1948: דוד ויצטום, תיקי דיין, אבי טולדנו, דובי גל ושרה'לה שרון. במוסף העצמאות של "ידיעות אחרונות" חשבו על פרויקט חג דומה שבו השתתפו סמדר פרי, ניסים סרוסי, דן חלוץ, רוני בר-און, אביהו מדינה ושרה'לה שרון.

שרון היא אותה שרון ובשני העיתונים העדיפו להזמין יותר גברים מנשים, אבל בכל זאת ניכרים הבדלים. ב"ישראל היום" אין קידום עצמי, בעוד ש"ידיעות אחרונות" כולל מיזם החג את עיתונאית הבית סמדר פרי. ב"ישראל היום" נתנו מקום לדובי גל, מהבדרנים הבודדים בני דורו שיצאו בגלוי בעד "הרפורמה המשפטית". ב"ידיעות אחרונות" מתרפקים על דן חלוץ ורוני בר-און, אנשי אולמרט.

עושים לביתם

במוסף יום העצמאות של "מעריב" מתפרסם ראיון שערך ליאור נוביק עם מנכ"ל מקורות עמית לנג. בכותרת מצוטט לנג כאומר "לא יהיה מחסור מים בישראל". בכותרת המשנה מוגדר הראיון כ"ראיון מיוחד". בשולי הראיון מובהר כי "הכתבה מתפרסמת בשיתוף עם מקורות".

במילים אחרות, בעוד כל יתר כלי התקשורת מדללים את הביטוי "ראיון מיוחד" על ידי הצמדתו לכל ראיון וראיון, ב"מעריב" של אלי עזור מאיינים את משמעות הביטוי לחלוטין, כדי שניתן יהיה לטעון אותו מחדש במשמעות הפוכה: פרסומת.