במרכז שערי עיתוני הבוקר מתערבבים לראשונה זה זמן שני נושאים שאינם קשורים לכאורה זה בזה, הסכסוך הישראלי-פלסטיני והסכסוך הפנים-יהודי.

מועתז חוואג'ה, פלסטיני תושב הכפר נעלין, ירה אתמול ברחוב דיזנגוף בתל-אביב בשלושה עוברי אורח, אחד מהם נפצע אנוש. "טרור בלב תל-אביב", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "טרור בלב העיר" מכריזה הכותרת של "ישראל היום". ב"מעריב" הלכו על "טרור בדיזנגוף".

"שלושה נפצעו בפיגוע ירי בתל-אביב, מצבם של שניים קשה", נכתב בראש שער "הארץ", אולם הכותרת הראשית בעיתון זה מוקדשת לסכסוך האחר: "בן-גביר ושבתאי הדיחו את מפקד מחוז תל-אביב בזמן הפגנה נגד ההפיכה".

הפריצה המזדמנת של הסכסוך הישראלי-פלסטיני לראש מחזור החדשות, שזה שבועות ארוכים עסוק בעיקר במאבק על עתיד המשטר בישראל, נראית כמעט כהסחת דעת. חוואג'ה לא יודע שאנחנו נאבקים כאן על עתיד הדמוקרטיה הישראלית? דווקא עכשיו דחוף לו לרצוח יהודים?

אבל הקשר בין כיבוש מתמשך והטרור שמפעילים מתנגדיו לבין חיסול הדמוקרטיה בישראל הוא הדוק. במדינה שמפלה לרעה מיום הקמתה חמישית מאזרחיה ושוללת במשך למעלה מיובל שנים זכויות בסיס מעוד מיליונים שתחת שליטתה, עקרונות הדמוקרטיה בשחיקה מתמדת והמעבר לשלטון פופוליסטי אנטי-ליברלי על גבול הרודני הוא קל, כמעט מתבקש.

הזמן והדמוגרפיה

"הרפורמה המשפטית טובה לישראל!", מכריזה מודעה התופסת כפולת עמודים ב"ישראל היום", עדיין העיתון הנפוץ בישראל. מתחת לבשורה המתוקה משובצים ציטוטים מפי עשרה אישי ציבור, מרות גביזון ז"ל ועד לנשיא לשעבר ראובן ריבלין.

מבין כל הציטוטים שמובאים בכפולת העמודים התומכת ברפורמה המשפטית רק בציטוט אחד, מאת פרופ' טליה איינהורן, יש התייחסות ישירה לרפורמה ("הרפורמה תהיה טובה מאוד למדינת ישראל"). כל יתר הציטוטים עוסקים בצורך עקרוני לשנות את דרכו של בית-המשפט העליון ולא בתמיכה, ודאי לא בלתי מסויגת, בתוכנית של יריב לוין ושמחה רוטמן לעשות זאת.

למעשה, אחד המצוטטים במודעה, שר המשפטים לשעבר חיים רמון, מביע כמה עמודים אחר-כך את הסתייגותו מתוכנית לוין ורוטמן. בשיחה עם אמיר אטינגר טוען רמון כי לוין טעה לחשוב ש"רוב הציבור תומך ברפורמה", ולכן לא טרח לבצע מבצע הסברה טרם הוצאת תוכניתו לפועל. רמון מוסיף כי היה משנה את הדגשים בתוכנית עצמה, כך שתתמקד ראשית כל בזכויות נחקרים ונאשמים.

לדבריו, הוא היה מקים קודם כל כמה ועדות חקירה ממשלתיות (אחת מהן – לא תאמינו, שבו חזק והחזיקו נא במסעדי הידיים – תוקדש לחקר הפרשה שבה הורשע בעבירת מין), ורק לאחר פרסום מסקנותיהן היה פועל לשינוי האיזונים בין הרשויות. "קחו פסק זמן של חודשיים", מציע ללוין אחד מעשרת הבולטים בתומכי תוכניתו (לפי המודעה).

"לממשלה הנוכחית אין כישורים מתאימים להתמודדות עם ההתקוממות הנרחבת הזאת ולמניעת התנגשות אלימה. פשוט אין לה", כותב חגי סגל, העורך הראשי היוצא של "מקור ראשון", בטורו שבמוסף "יומן".

"המשטרה כבר לא מצייתת לשר הממונה עליה, גם במוסד מסתמן מרד, ובמחנה מטכ"ל – מבוכה גדולה. לוין אמנם מפגין גבורה כשהוא דבק ברפורמה למרות הכל, אבל לא חוכמה ולא זהירות. שר המשפטים חייב להתיר לאלתר את נדריו, ולזרום עם מתווה פשרה סביר כזה או אחר, שיסדיר את היחסים בין רשויות השלטון ויכניס יותר דמוקרטיה לוועדה לבחירת שופטים. [...] פשרה סבירה עשויה לזכות בברכת האגף השפוי בקרב מתנגדי הרפורמה ולשכך בהדרגה את המחאה. את השאר יעשו כבר הזמן והדמוגרפיה".

יש בין דוחקי הפשרה נושאים ונותנים קשוחים יותר. עורך "בשבע" עמנואל שילה קורא בטורו "כן לפשרה, לא להתקפלות", ומתרגם את הניגוד המסוים שבכותרת לשני ויתורים בלבד: רוב של 11 שופטי עליון לפסילת חוק במקום 15 כפי שמציע רוטמן ורוב של 63 לפסקת התגברות במקום 61. על כל היתר הוא לא מוכן לשמוע, או לפחות לא לוותר.

אולם רוב הפובליציסטים הימנים-שמרנים ב"מקור ראשון", "ישראל היום" ועיתונים אחרים נוטים יותר לכיוון של סגל. הרפורמה נכונה עקרונית, אבל היתה "בעיית הסברה" ולכן נוצרה התנגדות רחבה שמחייבת פשרה של ממש.

ב"דה-מרקר" כותב גיא רולניק על לבנה נוספת שהתמוטטה במבנה שהקימו מובילי הרפורמה. ד"ר מיכאל שראל, ראש פורום קהלת לכלכלה, הודיע השבוע כי הרפורמה רעה ומסוכנת, שכן היא "תייצר מצב שבו לא תהיה הפרדה בין הרשויות, בכך שהיא מכפיפה את מערכת המשפט לרצון הקואליציה".

לפי שראל, "הרפורמה המקודמת כעת מעלה אצלי את החשש שקואליציה כלשהי, בהווה או בעתיד, תכרסם באופן משמעותי בעקרונות הדמוקרטיה הייצוגית. כאשר אין הפרדת רשויות ובידי הקואליציה ניתן כוח כמעט בלתי מוגבל, סביר להניח שהיא תרצה להשתמש בכוח זה כדי להגדיל את הסיכויים לשרידותה הפוליטית".

רולניק מייחס את ההחלטה של שראל להפסיק לשתוק ולהתריע מפני סכנות הרפורמה להבנתו כי ההתנגדות לה כוללת לא רק את הקבוצות האופוזיציוניות הקבועות אלא גם את "בעלי ההון, אנשי עסקים והשכבות המבוססות והחזקות ביותר בישראל".

אכן, בעוד ההפגנות נגד הכיבוש והשלכותיו הצטמצמו בעשורים האחרונים לשאריות מדולדלות של שולי החברה, ההפגנות נגד ההפיכה המשטרית הנוכחית הצליחו להוציא מאות אלפים מהבתים. דומה כי ההבדל טמון במחיר שגובה מושא ההפגנה. הכיבוש לא מזיק כלכלית לרוב הישראלים. למעשה, שדרה מרכזית של בעלי ממון חבים את הונם לתעשיות שצמחו מתוך הצבא הישראלי. סיום הכיבוש ומעבר למשטר דמוקרטי מלא היה רק פוגע ברמת החיים שלהם. ההפיכה המשטרית, לעומת זאת, מאיימת על ההון הישראלי ולכן אך טבעי שיתנגד.

אולי באמת צריך היה לוין לבצע ראשית לכל תוכנית הסברה לרפורמה, אבל לא עבור הציבור הרחב ואף לא עבור העשירון העליון, אלא עבור בעלי ההון הגדול. להסביר לאוליגרכיה ששולטת במדינה שהמעבר לשלטון רודני יכול דווקא להועיל לה.

במוסף "ספרים" של "הארץ" כותב יובל מנדלסון על ספרו של דוויד דה-יונג "המיליארדרים הנאצים: ההיסטוריה האפלה של המשפחות העשירות בגרמניה". וכך הוא פותח את סקירת הספר: "על גדות נהר השפרה שבברלין, במעונו המפואר של נשיא הרייכסטאג הרמן גרינג, התקבצו להם קומץ מבין אנשי העסקים האמידים והמשפיעים בגרמניה והמתינו לאיש שייכנס לחדר. מקץ 15 דקות הופיע קנצלר גרמניה זה שלושה שבועות, לחץ את ידי המסובים ופתח בנאום בן שעה וחצי, בעל פה וללא עצירות.

"בעוד שבועיים בדיוק, ב-5 במרץ 1933, העם הגרמני יקבע את גורלו כשישתתף בבחירות הארציות – 'הבחירות האחרונות', על-פי היטלר. אבל בשביל לנצח בבחירות המפלגה הנאצית זקוקה למימון, והחברים המכובדים נדרשים לסייע. הפיהרר נפרד לשלום והג'נטלמנים שלפו פנקסי המחאות והחלו לחתום. אלא שבתמיכתם הכספית הם חתמו גם את הפרק הדמוקרטי בגרמניה, לפחות למשך תריסר שנים, ובמחיר נורא של מיליוני בני אדם ששילמו בחייהם".

עבור "המיליארדרים הנאצים" ההשקעה השתלמה. ספרו של דה-יונג מתאר כיצד הגדילו את הונם בתקופת האסון שהביא לעולם הרודן הנאצי ושמרו על רכושם הגדול גם אחרי התבוסה במלחמה. אכן, למקורביזם הקיצוני שמאפיין אוטוקרטיה יכולה להיות תועלת כלכלית למתי המעט שהתברגו בזמן לעמדות מפתח. אבל כדי לגייס את הטייקונים להפיכה יש לעשות עבודת הכנה מינימלית, מינימום פגישה על גדות הירקון, דבר מה שלוין נמנע ממנו.

כל בר דעת מבין

במוסף "עסקים" של "מעריב" ממליץ שלמה מעוז להשקיע דווקא עכשיו בישראל. "צריך לנצל* את המהומה שנוצרה בגל המתח הפוליטי שלא היה כמותו בישראל עשרות שנים", כותב מעוז (הכוכבית ליד התיבה "לנצל" מפנה להערה בשולי הטור המתנערת מכל המלצה לביצוע).

טורו של מעוז מוקדש כולו לניתוח הדו"ח של חברת הדירוג הבינלאומית פיץ' מלפני כעשרה ימים. על האזהרה של מודי'ס מלפני שלושה ימים ("אם הרפורמה המוצעת תאושר במלואה היא עלולה להחליש באופן מהותי את מערכת המשפט, וכך ליצור אפקט דירוג אשראי שלילי. הרפורמה המוצעת גם מייצרת סיכונים ארוכי טווח לכלכלת ישראל, במיוחד זרימת הון לסקטור ההייטק") ודאי יכתוב מעוז בשבוע הבא.

ב"גלובס" ממשיך אורי פסובסקי לשאת כמעט על כתפיו לבדו את ההתרעה מפני השלכות יישום בליץ החקיקה של לוין ורוטמן. הפעם מראיין פסובסקי את קנת רוגוף, לשעבר הכלכלן הראשי של קרן המטבע הבינלאומית. "אם הרפורמות המשפטיות יתממשו, ייקח זמן לראות למה הן יובילו. כשאתה עושה שינוי גדול כזה, יש תקופה ארוכה של אי-ודאות ותהפוכות. להערכתי השינוי יהיה מופרז, וההשפעה על הכלכלה והצמיחה ארוכת הטווח לא תהיה טובה", הוא אומר.

ב"מוסף הארץ" מסביר יובל נח הררי מדוע לא מדובר ב"רפורמה" אלא ב"הפיכה", ומספק גם מבחן אצבע טוב לכל הצעות הפשרה. "השאלה החשובה ביותר שכל אחת ואחד מאיתנו יצטרכו לשאול לגבי כל הצעת פשרה היא 'מה יגביל את כוחה של הממשלה? אם 61 ח"כים ירצו לשלול את זכות הבחירה מערבים או לסגור את כל עיתוני האופוזיציה או לשלוח לכלא נשים שלובשות מכנסיים קצרים – מה המנגנון שימנע זאת?'". לדבריו, "עלינו לסרב בנחרצות לכל הצעת פשרה שלא כוללת מגבלות מוצקות על כוחה של הממשלה".

עוד באותו המוסף, כתבה מאת נתנאל שלומוביץ על הסתייגות רבתי שנרשמה כלפי ה"רפורמה" בקרב משתתפי "פורום הרטוג", אירוע בינלאומי המכנס שמרנים בכירים, בין היתר מפורום קהלת וקרן תקווה.

במוסף "יומן" של "מקור ראשון" מראיינת עטרה גרמן את שר החקלאות אבי דיכטר, מי שסומן כאחד מאנשי הליכוד ה"ממלכתיים" יותר, שעשוי להתנגד לתוכנית ההפיכה המשטרית. "הדמוקרטיה בישראל לא תיפגע מהרפורמה המשפטית", הוא אומר. "חברי-הכנסת בליכוד ממלכתיים מספיק ורציניים מספיק כדי להבטיח זאת מעבר לחוק עצמו. מפריחי הכינויים לרפורמה המשפטית כאילו מדובר בהפיכה שלטונית או דיקטטורה עושים זאת כמניפולציה פוליטית שנועדה להפיל את הליכוד מהשלטון. כל בר דעת מבין שמתווה החוק המוצע, לא כל שכן השינויים שיוכנסו בו, רחוק משני הכינויים הנ"ל".

ב"הארץ" כותב יוסי ורטר כי "מתרבים הדיווחים שלפיהם ראש הממשלה פועל לשכנע את שר המשפטים שלו לעצור את הטרפת". לפי ורטר, לא בטוח שיהיה זה פשוט, שכן "לוין כבר מדבר בפורומים סגורים על עצמו כראש הממשלה הבא", ומכונת החיסול הביביסטית בינתיים אינה מסמנת אותו.

עמיתו לעיתון גידי וייץ, לעומת זאת, מצטט "אדם שמכיר את ראש הממשלה היטב" אשר אומר ש"לוין התבלבל. הוא הרבה פחות חזק ממה שנראה לו, והוא עלול להבין את זה בקרוב".

עוד כותרת ראשית

"הרצוג: 'אנחנו בחלום בלהות, צריך מתווה מוסכם לאלתר'", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון", השבועון שמכבד את מסורת הפרינט עד כדי כך שהוא יורד לדפוס בשעה שאינה מאפשרת לו לדווח בשישי בבוקר על פיגוע שהתרחש בלב תל-אביב בחמישי בערב.

נשיא המדינה יצחק הרצוג נשא אתמול עוד נאום על המשבר החוקתי המתרגש ובא, וקיבל כמובן כותרות בכל העיתונים. רק בעיתונים של משפחת אדלסון הוחלט לצטט בכותרת על הנאום דווקא את המשפט הפחות נחרץ של הנשיא. ב"מקור ראשון" בחרו, כאמור, ב"צריך מתווה מוסכם לאלתר". ב"ישראל היום" הלכו על "אנחנו בנקודת אל-חזור. זה רגע של להיות או לחדול".

בשלושת העיתונים האחרים הדגישו את הביקורת של הנשיא על דהרת החקיקה של לוין ורוטמן. "הרצוג: מתווה החקיקה הנוכחי צריך לעבור מהעולם ומהר, הוא שגוי ודורסני", נכתב בכותרת "הארץ". "מתווה החקיקה הזה צריך לעבור מהעולם ומהר", נכתב בכותרת "ידיעות אחרונות". "הרצוג: 'החקיקה שנידונה צריכה לעבור מהעולם'", נכתב בכותרת "מעריב".

הזכות לעשות שיער

במוסף "השבוע" של "ישראל היום" מתריע גם השבוע אמנון לורד מפני "מורשת העדריות הסטליניסטית" שפשתה בחברה הישראלית עוד לפני קום המדינה, ומשפיעה על רבדים נרחבים בה גם היום. "חופש המצפון שמוזכר במגילת העצמאות לא מוכר על-ידי השמאל הקולקטיביסטי ומורשתו", כותב לורד. "יש מצפון קבוצתי, וברגע שמופעל קוד ההפעלה של 'הקבוצה', התודעה הקולקטיבית מושלת על פני תודעת הפרט וחופש המחשבה והמצפון שלו".

את הדוגמה הטרייה לכך מוצא לורד בהפגנה הספונטנית שהתחוללה מחוץ למספרה שבה הסתפרה רעייתו של ראש הממשלה, הגברת שרה נתניהו.

"את הפנים המכוערות של התופעה אפשר היה לראות בהתנפלות הכבושה, שלא היתה אלא התארגנות לינץ', על דלתות המספרה ששם אותרה אשת ראש הממשלה", כותב לורד. "ילידי קיבוץ או מי שעשה טירונות בצה"ל, בייחוד בעבר, מכירים את הייחום העדרי שהופך סאדיסטי. דוק כזה של בהמתניות הוקרן מפניהם הצוהלים של כמה מהנוכחים באירוע. כולל יאיר גולן. הקבוצה מסירה את כל המעצורים שקיימים באישיות הפרט. אולי כדאי לחזור שוב על התורה: הפשיזם דוהר היום בנתיב השמאלי. אם מישהו היה כותב ספר הפעלה למנהיג הפשיסטי בן זמננו, הוא היה מזהיר אותו מפני נסיעה בנתיב הימני, שבו הוא יתנגש בכל המכשולים כמי שנוהג נגד כיוון התנועה".

לא רק אמנון לורד מפנטז על תקיפה המונית של שרה נתניהו בידי עדר מוסת ומחורמן מתעמולה. במדור הוותיק "שיפודים" שבמוסף "מעריב" כותב מאיר עוזיאל הומורסקה קצרה על אדם שמזמין אותו להשתתף בחינגה.

"בוא תראה איזה כיף פה", אומר לו המפגין בשיחת טלפון בדיוניות, "אנחנו צועקים לה: נא, נא, נא, מוציאים לה לשון, צועקים לה 'כלבה', רציתי להוריד את המכנסיים ולהראות לה, אבל מישהו כבר רץ להביא את הבלון המתנפח של זין שיש לנו. היא בפנים ולא יכולה לצאת כי אנחנו צרים על המספרה מבחוץ [...] אתה מפסיד את כל הפאן, אם תזיז את התחת, אתה יכול להגיע לכאן תוך רבע שעה [...] יו, היא בפנים רועדת מפחד, יאללה, קח את עצמך ובוא. אתה מבזבז זמן, צועקים פה במגפונים ומלהיבים את החבר'ה, כל רגע מישהו יכול לפרוץ למספרה, זה עניין שקורה בשניות, ואז יעשו לה לינץ', ויגררו את הגוויה שלה ברחובות ואתה תפסיד את החוויה".

למרבה המבוכה, את הטקסטים של לורד ועוזיאל על פנטזיית האונס והלינץ' של שרה נתניהו צריך לקרוא כניסיון להחמיא לרעיית ראש הממשלה.

בהמשך מוסף "מעריב" מספק ז'אן כהן, הספר לשעבר של שרה נתניהו, הצהרה עקרונית. "זו זכותה לעשות שיער", הוא אומר לליאורה גולדנברג-שטרן, ומגלה אגב כך כי גם הוא נפל לשיח הזכויות הפריבילגי של ישראל הראשונה.

טלוויזיה טובה ומעניינת

לפי הספר ז'אן כהן, אגב, "רק שרה יכולה לעצור את הרפורמה המשפטית, ועדיפה שעה אחת קודם".

ב"הארץ" כותב גידי וייץ כי "אחד האנשים המקורבים ביותר לנתניהו נשאל בימים האחרונים אם נותר מישהו שיוכל לשכנע אותו שהוא מדרדר את ישראל לתהום. המקורב השתתק לרגע וזרק שם: יעקב ברדוגו".

אם כן, גורלה של המדינה נתון כעת בידי דמות בלתי יציבה בלשון המעטה כמו שרה נתניהו, או תועמלן חסר מעצורים שרק בשבוע שעבר טען בשידור חי בערוץ 14 שברק אובמה שולט בארצות-הברית, שלא יופתע אם ה-CIA מעורב בהפגנות בישראל ושראש השב"כ הישראלי הוא הבעיה בה"א הידיעה בטיפול במחאה הנוכחית.

במוסף "יומן" של "מקור ראשון" מתחקה רחלי מלק-בודה אחר ההצלחה הגוברת של ערוץ 14, וזאת באמצעות שיחות עם כמה מבכיריו (ועם דוד ורטהיים, עורך מדור הברנז'ה ב"וואלה"). ינון מגל מסביר את הצלחה בכך ש"אנחנו עושים טלוויזיה טובה ומעניינת". אראל סג"ל טוען כי "אנשים מאסו בתעמולה החד-צדדית של הערוצים האחרים". עירית לינור מסבירה ש"ערוץ 14, יותר משהוא ימני, הוא יותר עממי". אף אחד מהם לא מדבר על מידע בלעדי, עיתונות חוקרת פורצת דרך, או כל דבר אחר שמקובל היה לייחס בעבר להצלחה של מערכת חדשות.

במוסף "7 לילות" כותבת ציפי שמילוביץ על ההשלכות האפשריות של מודל ערוץ 14. "פוקס ניוז – ערוץ חדשות הכבלים הפופולרי בארצות-הברית – הוא אחת הסיבות העיקריות לפילוג שנמצאת בו היום החברה האמריקאית", היא כותבת. "עשרות מיליוני אמריקאים חיים במציאות שבה הקורונה היא מתיחה, ברק אובמה נולד בקניה וטראמפ נשלח בידי אלוהים. זה חלק עצום באוכלוסייה שכבר אי-אפשר להגיע אליו, כי יש לו 'עובדות' משלו, ולכן הניסוי האמריקאי נמצא במצב השביר ביותר מאז סיום מלחמת האזרחים.

"כדאי לזכור את זה כשרואים את הנסיקה המהירה של ערוץ 14, שהפך בתוך זמן קצר למה שלקח לפוקס ניוז 20 שנה: בועה שמספקת מקום בטוח להגיד שה-CIA מעורב בהפגנות, שהמפגינים הם טרוריסטים, ושרה נתניהו כמעט עברה לינץ'. [...] מי שרוצה לדעת לאן מוביל ערוץ שמנסה 'לאזן' בשיטת פוקס ניוז מוזמן ללכת ליוטיוב ולראות קצת סרטונים מ-6 בינואר".

מצא לו יום למות

דבר מותו אתמול של חיים טופול לא הצליח אפילו להגיע בשורה אחת קטנה לשער "מעריב".

מורשת אבות

ב"מעריב" יוצא עדו נתניהו, האח של, להגנת אביהם פרופ' בנציון נתניהו, ומסביר כי עזב את ישראל בתקופת מלחמת העולם השנייה כדי לפעול להגברת התמיכה האמריקאית בהקמת המדינה, וכי עזב את ישראל בפעם השנייה בשנות השישים כדי להשלים את "מחקרו המהפכני בתחום שלא היה יכול לערוך אז בארץ".

ב"ידיעות אחרונות" יוצא גלעד שרון, הבן של, להגנת אביו ובעצם לתקיפת ראש הממשלה בנימין נתניהו, שטען לאחרונה שוב כי התנגד לתוכנית הנסיגה מעזה. "האיש היה בין מנסחי החלטת הממשלה על ההתנתקות, הצביע בעדה ב-6 ביוני 2004 בממשלה, הצביע בעדה ב-26 באוקטובר 2004 בכנסת, ואף אמר באותו יום לאורי אריאל במליאה: 'שלא תהיה לך טעות, במשאל העם אני אתמוך בתוכנית'", כותב שרון הבן.

"ב-3 בנובמבר הצביע בכנסת בעד, וב-16 בפברואר 2005 שוב הצביע בעד. הצבעות אלו היו כולן לאחר משאל המתפקדים. 'אני מבין את השאיפה לצאת מעזה. תתפלאו, אני שותף לה', כך אמר נתניהו בעצמו שמונה ימים לפני הפינוי. קיים גם תיעוד לתמיכתו בתוכנית בשיחות לא פומביות".

ובינתיים, בעיתונות הפלסטינית

עיתונים פלסטינים 10.3.23| אלקודס, אלאיאם, אלחיאת אלג'דידה- 4 שהידים בג'בע ובמחנה ג'נין, בהם ילד. 5 ישראלים נפצעו בפיגוע בתל אביב; פלסטין- נקמה פלסטינית בלב תל אביב#صحف_فلسطينية pic.twitter.com/vwIUUAa4oO

— Yasser Okbi (@OkbiYasser) March 10, 2023

"גלובס" לא מפסיק להתחדש

מהדורת סוף השבוע של "גלובס" משנה פניה, כך מתבשרים הקוראים בשער הקונטרס הראשי. מוסף הנדל"ן, שנלווה במשך שנים לגיליון יום א', יצטרף מעתה לגיליון יום ה'. מוסף התרבות הצעיר, שראה אור לראשונה לפני כחצי שנה בלבד בעריכת ליסה פרץ, חדל להופיע בקונטרס נפרד ויוצמד מעתה לאחורי הקונטרס הראשי. המוסף, שמהשבוע הפך למדור תרבות, גם קוצץ בכפולת עמודים (פחות שני תרגומים מה"וול סטריט ג'ורנל").

בקיצוץ הקטן לא ויתרו על המדור המוקדש ל"פרשת השבוע במבט כלכלי". "בפרשת כי תישא משה יורד מהר סיני עם לוחות ומגלה שעם ישראל עובד את עגל הזהב", נכתב בכותרת המשנה לטור מאת מייקל אייזנברג. "בגלל שמשה התעכב על ההר, הציבור היה קצר רוח והיה נכון לשלם מחיר יקר רק כדי להימנע מאי-הוודאות. מי שמשקיע בסטארט-אפים המושתתים על טכנולוגיות חדשות מתמודד עם חוסר ודאות. בתחום זה, אורך רוח הוא אחד הכלים החשובים להשגת תוצאות יוצאות דופן".

אייזנברג מסביר כי "ויכוחים במשפחה, בחברה ובמדינה מקבלים ביטוי מוגבר במדיה החברתית. התקשורת מצדה, בשלל הערוצים, לא נותנת למוח ולאמוציות מנוח. כל אלה כולאים אותנו בלופ של אסקלציה. רוצים את הכל כאן ועכשיו. זה מוביל להתלהמות, ואפילו לנכונות לפרוק את 'נזמי הזהב' – כל הנכסים שצברנו – להשגת המטרה במיידי. אבל, כמו בעולם הסטארט-אפים שיוצרים עבורנו עולם חדש, במציאות החיים המורכבת תהליכים פוליטיים ואנושיים דורשים זמן, הסתגלות, הבנה ופרספקטיבה. צריך 'לעשות שבת' לטובת ניתוק, הפנמה והתחדשות בריאה".

עוד בעמוד היהדות הכלכלית – לוח שעות הדלקת נרות שבת (בבאר-שבע תיכנס השבת בשעה 17:27).

בנוסף, מעתה בגיליון סוף השבוע של "גלובס" מופיע "מדור חדש" המכונה "מהדורת סיכום שבועית" של "המשרוקית" (בפועל מדובר בלקט), וכן "מדור חדש" נוסף בן כפולת עמודים שמתפרסם "בשיתוף המרכז להעצמת האזרח".

ענייני תקשורת

גילוי חסר. ב"גלובס" התפרסמה אתמול ידיעה מאת חזי שטרנליכט תחת הכותרת "אימפריית תרופות, נדל"ן ותקשורת: פתאום למשקיע השקט דוד פורר יש מה להגיד". שטרנליכט תהה "מה גרם לאחד מעשירי ישראל לחרוג ממנהגו ולהוביל לאחרונה מהלך להדחתו של המנכ"ל שהניב לו רווחים עצומים".

כמה שעות לפני פרסום הידיעה דיווחה יסמין גואטה ב"דה-מרקר" כי אלונה בר-און, מו"לית "גלובס", מחזיקה במניות מיעוט בחברת הנדל"ן מבנה, שמנכ"לה, דודו זבידה, הוא מי שפורר מבקש להדיח. לפי הידיעה של גואטה, ב"גלובס" דיווחו בגנות ניסיון ההדחה, אך לא סיפרו לקוראים כי בר-און יזמה פנייה לחברת מבנה בניסיון לעצור את פיטוריו. ב"גלובס" הודו כי בטעות לא הוסיפו גילוי נאות והבטיחו לתקן.

לידיעה שפורסמה אמש ב"גלובס" אכן צורף גילוי שהוגדר "מלא", אך ספק אם הוא "נאות". "למשפחת בר-און, מבעלות השליטה ב'גלובס', מניות מיעוט בחברה הציבורית מבנה. כמו כן, 'גלובס' שוכר מחברת מבנה משרדים במרכז בר-און", נכתב בתיבה שהוצמדה לידיעה של שטרנליכט. מי שלא קורא "דה-מרקר" עדיין לא יודע שמשפחת בר-און אינה רק בעלת קשר עסקי לחברת מבנה, אלא גם פעלה ממש בניסיון למנוע את הדחת המנכ"ל.

גרון עמוק. ב"מקור ראשון" חושף יאיר שרקי איך הגיעו פרטי מתווה הפשרה של הנשיא הרצוג לידיעת בן-דרור ימיני ולפרסום ב"ידיעות אחרונות": "אחד המומחים, גאון משפטי עם כישורי ווטסאפ לקויים, שרשר את אחד הניירות לקבוצה הלא נכונה, ומשם היא נפוצה לכל רוח".

משפט המו"לים. ב"ישראל היום" כותב אריאל כהנא כי "גורמים המעורים במשפט נתניהו מעריכים כי הסיכוי לביטול אשמת השוחד ב'תיק 4000' גבוה למדי. פרקליטיו של אלוביץ' כבר הגישו בקשה ל'הגנה מן הצדק'. סביר שעורכי-דינו של ראש הממשלה יצטרפו אליהם, שכן הראיות המרכזיות בתיק קרסו או הושגו בניגוד לחוק". לא צריך להשתיל רוגלה בטלפון של כהנא כדי להסיק שהגורמים המעורים במשפט נתניהו שסיפקו את ההערכה שפִרסם לגבי האופן שבו יתנהלו סנגורי הנאשמים הם סנגורי הנאשמים.

אוליגרך או מקורבו של אוליגרך. לרגל מלאות 25 שנה למותו של חיים בר-און מספק אריאל ויטמן ב"גלובס" שיעור קצר בתולדות העיתון הכלכלי הוותיק. לפי גרסתו, "ביוני 2017, לאחר מאבק שליטה מול האוליגרך רומן אברמוביץ' ונציגו בישראל ניר חפץ, נרכשו מניות פישמן על-ידי משפחתו של חיים בר-און ביחד עם ענת אגמון, והן מחזיקות את העיתון בחלקים שווים".

זהו ניסוח מעניין, שכן עד היום הוצג מאבק השליטה ככזה שהתנהל בין בר-און ואגמון לבין דוד דוידוביץ', שאמנם הוצג פעם אחר פעם כ"מקורבו" של אברמוביץ', אך מעולם לא כבובה של האוליגרך הרוסי.