שרי אריסון, 4.5.06 (צילום: משה שי)

דנקנר

דני דנקנר עדיין בכותרות. "דנקנר העניק לעצמו 12 מיליון ש' אשראי", מודיעה הכותרת הראשית של "ישראל היום", המובאת כרגיל במרכאות, וכמו שקורה לא פעם – בלי שיהיה בכתבה מישהו שייקח אחריות על הציטוט. הכותרת הראשית של "מעריב", "אשראי פרטי של 12 מיליון שקל", אינה מובאת במרכאות. בידיעה נכתב כי את המידע חשפה אילנה דיין בערוץ 2.

אז מי היה הגורם לפתיחת החקירה המשטרתית נגד דנקנר? לפי יהודה שרוני ב"עסקים", המנכ"ל הלעומתי של דנקנר, צבי זיו, שאולץ לפרוש, הוא זה שמסר מידע למפקח על הבנקים, רוני חזקיהו, שממילא עקב מקרוב אחר התנהלותו של דנקנר משום שחשד כי הוא אינו ראוי לתפקידו. לפי שרוני, אחרי שהודח דנקנר, מסר בנק ישראל את דבר החשדות למשטרה, וזו תישאלה את זיו, שהעביר לה את החומרים שמסר לבנק ישראל.

במה נחשד דנקנר? "מתן אשראי למקורבים שלא על-פי הנהלים ועסקאות בעלי עניין" עם חברת אלרן השקעות שבבעלות בני משפחת דנקנר ועם עופר גלזר, הגרוש של אריסון. גלזר מכחיש. כמו כן, כאמור, נחשד דנקנר כי סידר לעצמו מסגרת אשראי שנשענה על שווי מנופח של רכושו, וכי קיבל מקדמה על חשבון שכרו שלא כדין. לפי "מעריב", זה גם העניין שעמד "בבסיס הדרישה להדיח את דנקנר".

יש עיתונאים הכותבים כי החשדות נגד דנקנר אינם סוף פסוק. כך למשל שרוני בכתבה ב"עסקים" "חושף לראשונה" (למה רק עכשיו?) כי ועדת הבדיקה שבחנה את מינויו של דנקנר ליו"ר ב-2007 (לא ברור אם ועדה מטעם בנק הפועלים או מטעם בנק ישראל) המליצה לבנק ישראל שלא לאשר את המינוי בגלל האופן שבו תיפקד כסגן יו"ר ומשום "מידע נוסף בנוגע לאורח חייו". ב"דה-מרקר" כותב חגי עמית כי "בבנק ישראל יש מחסן נשק שלם נגד דנקנר".

"השמועות רצות", כותב סבר פלוצקר ב"ממון", "ומבקשי רעתו של דנקנר רצים לפניהן". פלוצקר כותב כי אם יועמד דנקנר לדין, "הסיפור הפלילי לא ייגמר בדנקנר לבדו", ורומז (מדוע לא לומר במפורש?) כי גם מי שעבדו לצדו בבנק יהיו מעורבים. כותרת השער של "דה-מרקר" היא "שרי אריסון תזומן לחקירה". במדור הסאטירי "אפעס" ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" דווח על "התפתחות בחקירה: דני דנקנר נחקר גם בחשד שהוא זה שהשמיע לשרי אריסון את הקולות כל השנים".

ויש מי שגם החשדות שנחשפו אינם משכנעים אותו כי פישר וחזקיהו צדקו. בטור ב"עסקים" ממעיט הדר חורש בכובד המעשים שדנקנר חשוד בהם, וטוען כי הם "אינם מעשי שחיתות המסכנים את יציבותו של בנק ענק כמו הפועלים, באופן הדורש הדחה מיידית ופומבית". עיקר הטור מוקדש למתיחת ביקורת על הכוח שבידי הרגולטור; "לא יכול להיות ששני אנשים יחליטו על הדחת יו"ר בנק ללא הסברים".

חורש לא נותן לעובדות לבלבל אותו: מעשי שחיתות המיוחסים ליו"ר הבנק הם איום פוטנציאלי על יציבות הבנק, המורכבת גם מתדמיתו ומחיר המניה שלו; הרגולטור ניסה לבצע את ההדחה בדיסקרטיות, אולם נתקל בסירוב של בעלת השליטה אריסון; דנקנר היה יכול לפנות לבג"ץ אם חשב שחזקיהו מתנכל לו.

ב"דה-מרקר" בא איתן אבריאל חשבון עם כלי התקשורת שהתייצבו לצד דנקנר בתקופת העימות בינו ואריסון ובין פישר וחזקיהו. בכפולה הראשונה המוקדשת לפרשה מעניק "דה-מרקר" מקום של כבוד לבן דודו של דנקנר, נוחי דנקנר, תחת הכותרת "הלוואה מטרידה של הפועלים לישראייר". ישראייר היא חברה בבעלותו של נוחי דנקנר. בסך-הכל מקדיש העיתון לפרשה ארבעה עמודים, כולל ציטוט מובלט ומלעיג של נאומו של דנקנר, שבו תקף את "דה-מרקר".

גם "ישראל היום" מנצל את פרשת דנקנר כדי לבוא חשבון עם המתחרים. כדרכו, הוא עושה זאת בחוסר אלגנטיות. "תיבדק מעורבות דנקנר בהלוואות שנתן הבנק 'למקורבים ולטייקונים, ובכלל זה לעיתון 'מעריב'", נכתב בכותרת המשנה לראשית על שער העיתון. את הידיעה המוקדשת לעניין, המתפרשת על שליש עמוד ("המשטרה תבדוק ההלוואה של בנק הפועלים ל'מעריב'") ומתמקדת רק ב"מעריב" ולא בשורה של הלוואות אחרות, מכתירים עורכי "ישראל היום" בכותרת "בשולי הפרשה". אוי למבוכה.

קשרים ומתקשרים

כששרי אריסון התוודתה כי היא שומעת מסרים ותקשורים, העיתונות, יחסית לעצמה, התאפקה. העובדה שבעלת השליטה בבנק הפועלים מלהגת קשקושים מביכים לא נתקלה בביקורת הולמת. גם על הביקורת שנמתחה נמצא מי שמתח ביקורת. כך היה מי שכתב כי מה לנו להלין על אריסון, הנה, גם איש העסקים נוחי דנקנר הולך להיוועץ באדם שנקרא "הרנטגן" (יעקב ישראל איפרגן מנתיבות).

היום, בכתבה מאלפת של עידו אפרתי ב"עסקים", אפשר להסיק כי אין מדובר בחולשת דעת של הגביר, אלא לכאורה בשיקול עסקי קר. אפרתי משרטט קווים לדמותו של יצחק גולדקנופף, יהודי חרדי העומד בראש "ועדת השבת", ושלפי הכתבה, נחשד כמי שמטיל חרמות על-פי אינטרסים זרים. כך למשל כותב אפרתי כי גולדקנופף נלחם עד חורמה בגביר דודי ויסמן, אבל התעלם מחילול שבת המוני של חברות בבעלות נוחי דנקנר. לדנקנר, על-פי אפרתי, שני יתרונות: הוא הצהיר כי יתרום מיליונים לארגון חרדי, והוא מסתופף בצלו של הרב רנטגן.

היום השמיני

משהו טוב עובר על המוסף "7 ימים", שבתקופת כהונתו של ניר חפץ כעורך, היה פח הזבל שאליו נזרקו הנתחים שנחשבו המובחרים ביותר בתעשיית ההבלים הישראלית. בשבוע שעבר התפרסמו במוסף כתבה חשובה של דנה ספקטור על מצבו העגום של בית-החולים לחולי נפש אברבנאל ותחקיר מעניין של אמיר שואן על ההתנהלות השערורייתית של אייל ברקוביץ' ועמותת הכדורגל שלו.

הכתבה הפותחת את המוסף היום היא של רענן שקד, והיא עוסקת בתעשיית הטקסטיל הישראלית, בפועלים, במפעלים, בהפרטה ובמופרטים. המדינה, כותב שקד, משלמת מחיר כבד על כך שהיא משלמת בזול על טקסטיל סיני.

אגב מוספים, גליון "סופשבוע" של "מעריב" עמוס כתבות – ביניהן גם חשובות וגם מעניינות, שכדי להפיק כמה מהן נדרש מאמץ תחקירי של ממש – כולל המשך המעקב הבלתי מתפשר של קלמן ליבסקינד אחרי חוות הנוער של יוסי שדה. לא מובן מדוע הראיון העבש, חסר הייחוד והבנאלי עם כוכבנית טלוויזיה מדרג ד' נבחר לכסות את השער ולהיות הפנים של המוסף. קצת אומץ לא היה מזיק.

ועוד אגב מוספים: ראיון השער של מוסף "כלכליסט", שערכו אמיר זיו ועמיר קורץ עם העשיר המבוגר יולי עופר, מצליח להיות מעניין בלי להיות צהוב, ומעורר אמפתיה בלי לעורר בחילה.

הקרן החדשה, הרשות הישנה

בן כספית ממשיך לעסוק בקרן החדשה בטורו במוסף לשבת של "מעריב". כספית מונה האשמות חדשות כלפי ארגונים הממומנים על-ידי הקרן (תומכים בכך שאדמות המדינה בדרום צריכות להינתן לבדואים, תומכים בחרם על חברות ישראליות, משתתפים בכנס "ישראל אפרטהייד"), טוען כי יש בידו האשמות רבות נוספות, ומוסיף "המלצה לכמה קווים אדומים שאותם צריכה הקרן החדשה לישראל לאמץ כדי להסיר את עננת הספק מעל פעילותה":

"להימנע מפעילויות חרם כלשהן או מניעת השקעות, או סנקציות על ישראל. להפסיק דמוניזציה ודה-לגיטימציה של ישראל, שכוללות ביטויים כמו 'אפרטהייד', רטוריקה נאצית, 'פשעי מלחמה' והצגה מסולפת ומכוונת של המשפט הבינלאומי. להפסיק לוחמה משפטית בחו"ל נגד בכירי ישראל, קצינים ישראלים או חברות מסחריות ישראליות, ולהפסיק פעילות אנטי-ציונית כמו התנגדות להגדרה של ישראל כמדינה 'יהודית ודמוקרטית', לרבות תביעה לפתרון 'מדינה אחת לשני עמים', פסילת חוק השבות והסרת הסמלים היהודיים והלאומיים".

את הרשימה מסכם כספית: "נדמה לי שמדובר בתביעות הגיוניות". שלא כדרכו, הוא אינו מוסיף הסתייגות ההופכת את דבריו על פיהם. והנה לפחות הישג אחד של הקרן החדשה לישראל (לא בטוח שהוא הצדיק השקעה של כל-כך הרבה מיליוני יורו).

במוסף "הארץ" כותב שי פוגלמן על תביעה של עשרות פלסטינים לפיצויים מהרשות הפלסטינית, בטענה שזו עינתה אותם בחשד ששיתפו פעולה עם ישראל. פוגלמן מתאר באריכות את שיטות העינויים שהפעילו פלסטינים על פלסטינים, בלי בג"ץ ובלי בצלם ("כמעט כל עינוי נפש וגוף שמוח סדיסטי יכול להעלות בדעתו", הוא מצטט מהעדויות). פוגלמן ממשיך גם לתיאור הוצאות להורג שביצעה הרשות הפלסטינית. לאחר שהאירופים לחצו על ערפאת, הופסקו ההוצאות להורג והחלו חיסולים בלי משפט. לפי הכתבה, בתקופת שלטונו של ערפאת בגדה נרצחו על ידי הרשות כאלף פלסטינים.

כמאתיים לא חוסלו אלא נעצרו ועונו. "שום גורם ברשות לא העז להביע מחאה. גם אנשי רוח, אקדמאים ואנשי תרבות פלסטינים נמנעו מלהביע את מחאתם על העינויים", נכתב ב"הארץ". מבין 22 ארגוני זכויות אדם פלסטינים, רק אחד הביע מחאה. "גם ארגונים בינלאומיים וישראליים לא ששו להתעסק אז בבעיה הכואבת. אלה שכן העזו [...] עסקו בעיקר בגינוי כוחות הביטחון הישראלי שגייסו סייענים באמצעות לחץ ואיומים". פוגלמן מביא גם טענה כי ארגון בצלם נמנע במשך תקופה ארוכה מפרסום דו"חות על התופעה הזו וגנז חומר שהיה ברשותו בטענה שהוא מטפל רק בהפרות של זכויות אדם מצד ישראל (תגובת "בצלם": עקבנו אחר התופעה ואף פרסמנו דו"ח בעניין). מדיניות זו של ארגוני זכויות האדם, כותב פוגלמן, ממשיכה גם היום.

פרשת צ'יקו, פרשת אשכנזי

עפר שלח ממשיך במוסף לשבת של "מעריב" את קו הביקורת הקשה שמתח השבוע על הרמטכ"ל גבי אשכנזי והדרך שבה הדיח את תא"ל משה (צ'יקו) תמיר. לפי שלח, זו אינה "פרשת תמיר", אלא "פרשת אשכנזי". שלח מאשים את אשכנזי בספינולוגיה, פוליטיזיציה והססנות, משום שהתמהמה במשך תקופה ארוכה, ללא הצדקה, מלהדיח את תמיר, רק כי ציפה שמישהו אחר יבצע את ההחלטה במקומו.

במוסף "השבוע" של "הארץ" כותב עמוס הראל בטון רגוע הרבה יותר, אולם מאשים האשמות חמורות בהרבה. לפי הראל, הכותב את הדברים כמעט כבדרך אגב, אשכנזי הדיח את תמיר בניגוד לרצונו, משום שאם היה משאיר אותו בתפקידו, היו עלולים להתגלות דברים חמורים הרבה יותר בהתנהלות הפרקליטות והמשטרה בחקירת תמיר.

חוק הספרים

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" כותב חנוך דאום בעד חוק הספרים, שיגביל מבצעי מכירה בחנויות ספרים. דאום חושף את הסכום שהרוויח ממכירת 30 אלף עותקים מספרו, שעליו עמל, לדבריו, במשך שנתיים: 75 אלף שקל.

יצחק לאור, רדיקליות ושוט הפרסום

מאמר של יצחק לאור מופיע היום במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" -רשימת ביקורת על ספרו של בועז עברון, "אתונה וארץ עוץ". המבקר לאור מתלונן כי עברון אינו רדיקלי דיו ואף מאשים אותו בציונות. זהו המאמר השני של לאור שמתפרסם ב"הארץ" מאז שהתפרסמו בתקשורת תלונות של נשים כי לאור ביצע בהן לכאורה עבירות מין שונות, ובהן גם אונס.

לפי הטענות, כמה מהמעשים המיוחסים ללאור בוצעו גם במהלך עבודתו  במערכת "הארץ". עורך המוסף הספרותי והתרבותי של "הארץ", בני ציפר, כותב בטורו השבועי במוסף "השבוע" על הפרובינציאליות של הישראלים. עוד במוסף "השבוע" של "הארץ": הפרשן המשפטי של העיתון, זאב סגל, קורא "לשקול פרסום השמות" של הקטינים החשודים באונס קבוצתי, שנעשה "בנסיבות מחמירות מאוד". "שוט הפרסום", כותב סגל, "עשוי להצליף בחשודים ולעורר הורים, מורים ואנשי רשויות הרווחה להיות קשובים יותר למתרחש סביבם".

ענייני תקשורת

בעמ' 22 של "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת מודעת תיקון: "בכתבה ב'מוסף השבת' מיום 13.9.02 (מאת מרדכי גילת ומיכל גרייבסקי) על גב' בתיה כרמון, שכיהנה בתפקיד מנהלת המחלקה לאשרות ולזרים במשרד הפנים, נפלו שגיאות. בצד דברי אמת, נכתבו דברים שאינם אמת. פרסום הכתבה גרם עוגמת נפש לגברת כרמון. בית-המשפט קבע כי בכתבה נכללו דברי לשון הרע ללא הצדקה".

עוד קורבן של הפרשה: חגי סגל, שהשטח המוקדש לטורו קוצץ כדי לפנות מקום להתנצלות.

"לספין היו פנים גלויות", כותב עפר שלח במוסף לשבת של "מעריב" על הצד התקשורתי של פרשת תמיר (או אשכנזי): "ביום שני, יום לאחר שאשכנזי הודיע לתמיר שאין לו עתיד בצבא, הופיעה במגזין של 'ידיעות אחרונות' כתבה בת שישה עמודים, ובה חזר הרמטכ"ל לבית-ספרו ושוחח עם המנהל על חינוך וערכים. אצל רמטכ"ל אחר זו היתה הופעה תקשורתית שגרתית, אבל אשכנזי הוא הרי שתקן מוצהר: למעט הופעה מבוקרת בשירותרום, זה היה האייטם דמוי ראיון הנרחב היחיד שלו בשלוש שנות כהונתו. הביקור עצמו נערך שבועיים לפני הופעת הכתבה.

"צריך להיות הדיוט לחלוטין בענייני תקשורת כדי להאמין שהעיתוי – בדיוק ביום שבו עסקו הכותרת הראשית ומאמרי הפרשנות בעמודי החדשות בהחלטה בעניין צ'יקו – היה מקרי", מסכם שלח (אנחנו כתבנו על זה כאן), ומוסיף עוד ראיות לכך שדובר צה"ל עשה השבוע מאמצים לחשוף את הרמטכ"ל – בניגוד להרגלו – כדי ליצור לכאורה מצע נוח להחלטות שנויות במחלוקת של אשכנזי.

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מראיין אורי משגב על פני שתי כפולות עמודים את הפרשן לענייני ערבים אהוד יערי. על הפרק: תוכניתו המדינית של יערי לפתרון הסכסוך.

במוסף "הארץ" כותב אורי תובל על "עודד המחנה": קמפיין אינטרנט של בחור שהציע שירותי חניה למתקשים ברברס, שהתברר כקמפיין פרסומי של חברת גולדסטאר. "זוהי רמאות לשמה", כותב תובל, "ולא בגלל שמישהו התחזה לעודד והציע שירות שלא קיים. מסבירים לנו בהתלהבות שמדובר ב'פרסום גרילה': פרובוקציה, שמסתירה שמדובר בפרסומת. אלא שעל הדרך, המפרסמים בזזו את המיזם האנושי היפה ביותר של זמננו: האינטרנט". כותרת הטור היא "עודד המזנה".

אגב, חברת הפרסום שעומדת מאחורי התרמית היא מקאן-אריקסון, שהיתה גם מי שהפעילה את רשת הפרסום הסמוי והמתעתע בבלוגים שחשף כאן עידו קינן.

יאיר לפיד מקבל היום, בפעם השנייה, עמוד במוסף "7 ימים", נוסף על טורו הרגיל, כדי לקדם סדרת ספרים מבית הוצאת ידיעות-ספרים. לקראת סופו של המוסף מקבלת הסדרה מודעה של שני עמודים, שעליה לא חתום אף כותב.