את התקופה הקצרה מאז נכנס ד"ר שלמה קרעי לתפקיד שר התקשורת ניתן להמשיל לממטרה המוצבת באמצע הרחוב. יורה לכל הכיוונים, מרטיבה את העוברים והשבים והדשא, בינתיים, מצהיב מרחוק. שר תקשורת אמור לפעול לקידום תשתיות התקשורת בישראל ולאסדרה מיטיבה של שוק המדיה, אבל קרעי הוכיח כי התשתיות מעניינות אותו כקליפת השום ועיקר מאמציו יופנו להלאמה והשתלטות על העיתונות והיצירה המקורית.
רק כחודשיים חלפו מאז מונה לתפקיד. מאז הספיק לצאת בהצהרות בומבסטיות על חיסול השידור הציבורי, להודיע כי ילאים את חטיבת הטלוויזיה ויחלק את תקציביה בעצמו, להתחרט ולהדליף כי יקצץ ("קיצוץ חד!") דווקא בחטיבת החדשות, ולספוג בחזרה הדלפה מ"ראשי הקואליציה" כי הוטל וטו על כל תוכניותיו בנוגע לתאגיד השידור. על הדרך הצליח לקומם עליו את כל תעשיית הטלוויזיה בישראל, כל ארגוני היוצרים, ארגון העיתונאים והעיתונאיות, את כל מומחי התקשורת, ערוצי הטלוויזיה המסחריים, ארגונים בינלאומיים, חברי כנסת ופעילים בליכוד. אפילו איגוד הארכיונאים הוציא גילוי דעת.
על הדרך, התגלה גם כי לד"ר השר אין שום תוכנית וכי הוא מסתמך על נייר דל בן ארבעה עמודים שחובר בפורום קהלת ומפגין בעיקר חוסר הבנה מוחלט בשוק התקשורת. אגב, מלוא ההצהרות הבומבסטיות של השר כללו גם את חיסול כל הרגולציה על תקשורת בישראל. גם כאן, לא זכינו לשמוע תוכנית מפורטת או הסבר כלשהו.
זו אינה רק אנדקוטה מביכה אלא עדות מבהילה לחוסר ההתאמה של שלמה קרעי לתפקיד הרם אליו מונה. שר שבז לאנשי המקצוע ולמומחים וסבור שמדיניות סדורה או שיח עם נציגי התחום עליו הוא מופקד, הם דברים מיותרים. לא רק הם, גם מינהל תקין: כאן ב"עין השביעית" חשפנו כי החל לעבוד עם המנכ"ל שבחר, אלעד מלכא, לפני שאושר על-ידי ועדת המינויים ומונה על-ידי הממשלה. יהיה בסדר, אמרו בלשכת השר, אלא שקצת אחר כך התברר כי מלכא כנראה בכלל לא עומד בתנאי הסף (לא שזה הפריע לקרעי).
באותה הרוח, ד"ר קרעי לא חיכה כמעט רגע מאז נכנס לתפקיד ואץ רץ למיקרופונים כדי להודיע ש"שידור ציבורי זה דבר פסול" וכי יפעל לפגוע בו ולסוגרו. חשיבותו של שידור ציבורי לתרבות, ליצירה המקורית ולדמוקרטיה מוכרת במחקרים שנעשו ב-180 מדינות ברחבי העולם ומקובלת כאקסיומה במדינות המפותחות, אבל מי הם שילמדו את שלמה שלנו.
ההודעות הפומביות ששיגר שר התקשורת מאז כניסתו לתפקיד נראות מתאימות יותר לשדרן ברדיו איזורי מלשר בישראל (אם כי, חייבים לציין ששרים אחרים מהליכוד מציבים תחרות גם בתחום זה). קרעי אוהב לתבל את ההודעות לעיתונות שלו ביידישקייט ודרושים על פרשת השבוע, אבל המנה העיקרית היא משטמה עזה לציבור הכללי. את המתנגדים למדיניותו הוא מכנה "ערב רב", לועג למומחים מהאקדמיה ("פילוסופים"), מבטיח "לשחוט כבשים קדושות", כותב על המאבק הביטחוני ב"חלאות" ומבליט את הצבעתו בעד שלילת אזרחות למחבלים. כידוע, נדבך הכרחי במדיניות תקשורת.
התייחסות עניינית לתפקידו קשה למצוא, חוץ אולי מההודעה כי נפגש עם שר התקשורת הצפון מקדוני וחתם עמו על "הסכם בילטרלי לשיתוף פעולה". צפון מקדוניה בידינו. בהודעה אחרת הוא מתהדר "הבטחנו להפוך את הפריפריה למרכז והנה זה קורה". בסרטון הטיקטוק המצורף מסתבר כי הכוונה לרפורמת הסיבים, שהוציא לפועל קודמו בתפקיד השר יועז הנדל, אחרי שעוכבה במשך שנים על-ידי ממשלות נתניהו.
ההתקפלות המפוארת שנכפתה על קרעי, אסור לה שתרגיע את החרדים לגורלה של התקשורת ושל מדיניות התקשורת של ממשלת ישראל. חיסול השידור הציבורי היה רק אחת הכוונות המוצהרות של השר. קרעי, כאמור, מתכוון לחסל גם את הרגולציה על השידורים בישראל. המשמעות, בין היתר: ביטול חובות התוכן שבנו את תעשיית הקולנוע בישראל ואת היצירה המקורית בטלוויזיה, והסרת המחסומים הדלים והלא נאכפים מפני השתלטות מוחלטת של אינטרסים מסחריים על חברות החדשות.
הרקע של קרעי היה דווקא מבטיח: מושבניק מהדרום, תושב שדרות, ד"ר לתעשייה וניהול. בשבתו באופוזיציה בלט כאחד מחברי הכנסת היחידים בליכוד שטרחו לבוא לעבודה ולעסוק בעבודה פרלמנטרית. ח"כ קרעי בחר נושאים חברתיים ולא היסס להילחם בבנקים. המעבר לקואליציה והבעיטה קדימה ללשכת שר, עשו לו רע. את המאבקים החברתיים החליפו מאבקים בחברה, את ההישענות על מומחים החליף בוז ואת הענייניות החליפה תאוות השתלטות ותיאבון לזמן מסך.
בראיון ב"פגוש את העיתונות" בערוץ 12 הטיח קרעי במראיינים כי התוכנית הפופולרית המשודרת בערוץ, "אופירה וברקו", היא "ביזיון אינטלקטואלי". בהמשך צייץ כי הוא מתכוון "לפגוע להם בכיס". קרעי כמובן צודק, "אופירה וברקו" היא תוכנית רעה ומכאיבה לאוזניים, לראש וללב. שני דיליטנטים וולגריים ש"המעגל עם דן שילון" ו"פופוליטיקה", מבשרות הבהמיות בטלוויזיה הישראלית, הן לעומתה פסגה של טוב טעם. אבל הבוטות והבורות של "אופירה וברקו" אינן שונות מזו של רוב תוכניות האולפן בערוץ 14, למשל. מה שמפריע לקרעי הוא לא שהמנחים ברקוביץ' ואסייג צועקים ומגדפים, אלא שהם צועקים ומגדפים את המחנה הפוליטי הלא נכון.
גם ההישענות שלו על סיסמאות פסאודו-כלכליות מבית המדרש של פורום קהלת, ממנו מגיע האולי-מנכ"ל שלו מלכא, התגלתה חיש מהר ככסות מתעתעת לרצון האמיתי של קרעי: להשתלט על תקציבי השידור הציבורי כדי שהממשלה תוכל לחלקם בעצמה.
כרגע, נראה שהמחאה העזה, יוצאת הדופן, שעוררו ההצהרות הנחפזות והלא-אחראיות של קרעי, הסיגו לאחור את תוכנית העיוועים לפגוע בתאגיד השידור. קרעי יכול לנצל את הפנאי שנוצר לו כעת, כשבאולפנים לא מחכים לעוד נאום מחרחר ריב ומדון, כדי לעשות חשבון נפש. הוא כבר אינו חבר כנסת מהספסלים האחוריים אלא שר בישראל. הצהרותיו אינן רק כותרות באתרים אלא מדיניות ממשלתית המשפיעה על עשרות אלפי עובדים ועל מיליוני אזרחים.
מפרשת השבוע, פרשת בשלח, בחר השר קרעי להיזכר דווקא בערב רב. אבל הפרשה מספרת לנו גם על חטאו הגדול של משה, בגינו לא זכה להיכנס לארץ ישראל: במקום לדבר אל הסלע, הוא היכה בו.