ב־26 במאי 2005 ניצבו כמה אוהדי ליברפול מול דוכן עיתונים באיסטנבול, עדיין הלומי אושר וטרוטי עיניים אחרי זכיית קבוצתם בליגת האלופות במשחק מרתק מול מילאן לילה קודם לכן.
האוהדים, צמאים לעיתון אנגלי שישחזר למענם את אירועי המשחק שבו חזרה קבוצתם מפיגור של שלושה שערים תוך שש דקות במחצית השנייה, גילו לאכזבתם שהעיתון הראשון שהגיע לדוכני המכירה היה "הסאן", הצהובון הפופולרי ביותר בבריטניה. בין האוהדים התפתח ויכוח אם מותר לקנות את העיתון ביום חגם. המעטים שהתפתו וקנו את העיתון נאלצו לתרץ את המעשה באוזני חבריהם הזועמים, וגם זה לא עזר: בהמשך נחטפו הגליונות מידיהם ונזרקו לאשפה, ובמקרים אחדים אף הוצתו. המחזה לא חזר על עצמו ברחובות ליברפול באותו יום: שם מעטים הקונים את "הסאן" – רוב החנויות אינן מחזיקות עותקים שלו; מאז אפריל 1989 נרשמה ירידה של 90% במכירות הצהובון בעיר בעקבות חרם שהטילו עליו הסקאוסרים (תושבי ליברפול).
החרם האפקטיבי ביותר בתולדות העיתונות בבריטניה החל בעקבות אסון שבו נמחצו למוות 96 אוהדי ליברפול במשחק כדורגל באצטדיון הילסבורו בשפילד ב־15 באפריל 1989. האסון התרחש לאחר שליציעים המיושנים והמסוכנים נדחסו פי 2.5 צופים מקיבולת האצטדיון, בגלל מחדל של כוחות המשטרה והמארגנים, ומאוחר יותר גם של כוחות ההצלה.
נוסף לאבל הכבד נאלצו המשפחות השכולות, מאות הפצועים, אוהדי הקבוצה ותושבי העיר להתמודד עם גל פרסומים משמיצים שהחלו עוד בתחומי האצטדיון: טענות שקריות של המשטרה על כך שהאוהדים פרצו את שערי הכניסה צוטטו בכלי תקשורת רבים, והאחריות לאסון הוטלה על אוהדי ליברפול, ש"הרגו את עצמם ואחרים כדי להיות במשחק".
באופן לא מפתיע, הוביל "הסאן" במאמצים להסיר את האשמה מעל כתפי המשטרה ולהניחה לפתחה של ליברפול. בעיני עצמו היה "הסאן" של שנות השמונים דוגמה ומופת לעיתונות טבלואידית. הכותרות צעקניות, השפה ברורה, דעתנית ומנוסחת בפסקאות קצרצרות, במטרה לקלוע לטעם הקהל. לצד מדור ספורט ענק וסיפורי ידוענים (כוכבי פופ, אופרות סבון ובית־המלוכה), לא היסס עורך "הסאן" באותן שנים, קלווין מקנזי, לנקוט עמדה נחרצת, ובדרך־כלל היתה זו דעה ימנית פופוליסטית. ליברפול העיר ומועצתה, שבאותן שנים היתה בשליטת פלג טרוצקיסטי של מפלגת הלייבור, קיבלו טיפול כמעט קבוע מידי מקנזי, שביסס את הדימוי המרדני והמתנכר של העיר בקרב הציבור הבריטי. מקנזי היה בן־טיפוחיו של המו"ל רופרט מרדוק, זכה להילה של גאון עיתונות, נחשב כמי שניחן בחושים מחודדים לקליטת הלכי רוח של הרחוב הבריטי, ונהג להשפיל את עובדיו מדי יום. איש לא העז להתייצב מולו, ובעיני מקנזי, לא היה דבר שיעצור אותו.
באותו שבוע הפכו כל מרכיבי ההצלחה לזרעי הכישלון החמור והיקר ביותר בתולדות העיתון. שלושה ימים אחרי האסון הכין מקנזי את עמוד השער של יום רביעי, שבמרכזו היתה ידיעה ממקורות עלומים על התנהגות אוהדי ליברפול. אחרי התלבטות לא אופיינית, בחר העורך בכותרת מושלמת – אפקטיבית, דרמטית, נחרצת ובלתי נשכחת: "האמת" (The Truth). במערכת השתררה תחושת אי־נוחות. רבים הרגישו שהכותרת עשויה להתגלות כחרב פיפיות, אבל איש לא העז להתעמת עם מקנזי. האיש היחיד שהיה מסוגל להתייצב מול העורך הראשי היה רופרט מרדוק, אבל הוא לא היה שם.
מתחת לכותרת הראשית של "האמת", מלווה בתמונה מיציעי הילסבורו ובלוגו "שערי הגיהנום", הופיעו כותרות המשנה: "כמה אוהדים כייסו את הקורבנות. כמה אוהדים השתינו על שוטרים אמיצים. כמה אוהדים היכו שוטר שהנשים מפה לפה".
"הסאן" לא היה היחיד שהתייצב לצד המשטרה. "הדיילי סטאר" הנחות יצא בכותרת ראשית שעל־פיה הקורבנות נשדדו בידי בריונים שיכורים, אבל מצא לנכון להוסיף את המלים "לטענת השוטרים". "השפילד סטאר" פרסם את גרסת המשטרה עוד ביום הקודם, וחברי פרלמנט משפילד חזרו על הטענות מול מצלמות הטלוויזיה. רשימת כלי התקשורת שפרשו את עיקרי הדברים האלה נוסף ל"סאן" ו"הסטאר" כוללת את הבי.בי.סי, "טודיי", "דיילי מייל", "דיילי אקספרס", "הטיימס" ו"הטלגרף", אבל "הסאן" ריכז אליו את רוב הזעם בשל היותו העיתון הגדול ביותר והנחרץ ביותר במסע ההסתה. שאר העיתונים הוסיפו את המלים "לטענת שוטרים", בעוד ש"הסאן" התייחס לגרסה שהדפיס כאל אמת מוחלטת.
יותר מכל חשף גליון "האמת" את האמת על "הסאן" של מקנזי. "אם אתה עושה את זה, עשה זאת בגדול", התנוססה כרזה על קיר חדרו של מקנזי, "אחרת אל תטרח".
כמו הכותרת והעיצוב האפקטיביים, גם הטקסט היה מלאכת מחשבת של טבלואיזם. הציטוטים לא יוחסו לאיש, האמירות היחידות שיוחסו לחברי הפרלמנט או שוטרים היו עדויות שמיעה מיד שנייה, ולא היה חשש של תביעת דיבה: המואשמים לא הוזכרו בשמותיהם, רק תחת המטרייה הגורפת של "אוהדי ליברפול". אלא שבמקרה הנדון בחרו מקנזי ומרדוק בקורבן הלא נכון. הקהילתיות והקרבה של תושבי ליברפול הפכו לאמצעי התגוננות. תושבי העיר התלכדו, ובראשם האוהדים שהיו שם וידעו מה קרה ביציעים. האירוע צולם על־ידי מצלמות הטלוויזיה של הבי.בי.סי, מצלמות במעגל סגור של האצטדיון ועשרות צלמי עיתונות שצילמו אלפי תמונות סטילס מהמתרחש ביציעים ועל הדשא אחרי שהמשחק הופסק. בכל אלה לא נמצאה אפילו עדות אחת לאישוש טענות "הסאן" ושאר העיתונים. מכל העדויות האלו עלתה תמונה שונה לחלוטין – של אנשים שסיכנו את חייהם כדי להציל אחרים ושל בעלי תפקידים שהתעלמו מתחנוני הלכודים ביציעים.
כשהגיעו גליונות "האמת" הראשונים לרחובות ליברפול, היתה התגובה הראשונית חוסר אמון ועלבון עמוק, מלווים בזעם שתורגם למעשים. קווי הטלפון לרדיו המחוז הוצפו במאזינים שדרשו תגובה של ממש. בחנויות רבות סירבו למכור את העיתון, באחרות הסתירו הזבנים את חבילות הגליונות. בכמה מקומות בעיר שרפו גליונות של "הסאן", וצוות טלוויזיה מקומי הוזמן לתעד את המעשה. תוך כמה שעות ידעו תושבי העיר על הפרסום ועל ההתגייסות נגדו. גליונות נחטפו מקוראים ברחובות ונקרעו מול עיניהם, ובעלי פאבים סירבו לאפשר את הכנסת העיתון לתחומיהם. "האקו" המקומי יצא במהדורת צהריים ודרש הוכחה לטענות. שדרי רדיו וטלוויזיה מקומיים הפצירו בתושבים שלא לקנות את העיתון, והחרם הכללי הפך לעובדה מוגמרת.
אוהדי ליברפול ואברטון, הקבוצה השנייה של העיר, כמו גם תושבים שאינם חובבי כדורגל בעיר, החליטו שלא לקנות יותר את העיתון. שחקני הקבוצה, שבאותם ימים היו בקשר הדוק עם התושבים, הצטרפו לחרם. לא היו החלטה מאורגנת או נוהל מסודר שבסיומם נערכה הצבעה בין שחקני הקבוצה, אבל למעשה לא היתה להם ברירה: האוהדים הביעו בצורה התקיפה ביותר את דעתם והרגשתם, והשחקנים כחלק מהקבוצה והעיר קיבלו על עצמם את החלטת התושבים. "בעקבות התגובות של האוהדים היה ברור לשחקנים איזו החלטה הם חייבים לקבל על עצמם. למעשה היה ברור שאין מקום לשיתוף פעולה עם 'הסאן'", אמר לי ג'ון בארנס, כוכב הקבוצה. "זה היה מובן מאליו", אומר ג'ון אולדרידג', שחקן הקבוצה ויליד ליברפול. "בליברפול זה טאבו, אני לא מוכן לדבר איתם יותר. היה קשה מאוד להתמודד עם האסון בפני עצמו, וההאשמות שלהם פגעו בנו בצורה אנושה".
מקנזי, שהיה מודע לגודל המשגה, ניסה לצמצם נזקים באמצעות שיחות עם אנשי הקבוצה, אבל סירב לצאת בכותרת "שיקרנו" כדרישתם, והפגיעה בעיתונו נותרה בעינה. רבים מקוראי "הסאן" באותו שבוע היו משוכנעים שהוא דיווח אמת; הרי זה נכתב בעיתון. הבהרה מצדו שהוא טעה היתה מעבירה את המסר המזכה מאשמה לרבים ש"הסאן" היה מקור המידע העיקרי שלהם. אילו מקנזי היה מתנצל וחושף את המקורות שעליהם התבססו האשמותיו, גם "הסאן" היה יוצא נשכר. קשה להעריך את מספר הקוראים שהיו חוזרים לקנותו, אבל "הסטאר" פרסם התנצלות גורפת והכתם של פרסום השקר על האוהדים השיכורים והמשתינים שהרגו את אחיהם לא דבק בו. אבל מקנזי סירב, ותושבי ליברפול התלכדו נגדו. המחיר ששילם על כך מרדוק גדל מדי יום. החרם על "הסאן" הפך למרכיב באתוס העירוני של ליברפול. "זה לא יעבור לעולם", אומרים בעיר בגאווה, "זה יעבור מאב לבן גם בדורות הבאים. אנחנו עם קשה עורף, והוא בחר להסתבך עם האנשים הלא נכונים".
ביקור במוזיאון הקבוצה באצטדיון אנפילד מלמד עד כמה מהותי החרם על "הסאן" בדימוי העצמי של המועדון. בפרק המתאר את תקופתו של גראם דונס, המאמן ואליל העבר של הקבוצה, מוזכר ראיון בלעדי שהוא העניק ל"סאן" ופורסם ביום השנה השלישי לאסון כאחד הגורמים המרכזיים שהובילו לפיטוריו. עד היום, לקראת כל טקס אזכרה שנתי, מופיעות כרזות בעיר שבהן נדרשים האוהדים להמשיך בחרם, ולפני כל משחק מופצות מדבקות "החרימו את 'הסאן'".
בקיץ 2004 עמד החרם למבחן. "הסאן" יצא למערכה נרחבת להחזרת הקוראים. הסתבר שהמחיר שהעיתון שילם היה גבוה הרבה מעבר לתחזיותיו. העיתון נמכר ב־3.3 מיליון עותקים ברחבי בריטניה, אבל רק 12 אלף גליונות (על־פי דיווח "האינדיפנדנט") נמכרו במחוז ליברפול. כ־200 אלף קוראים על בסיס יומי אבדו לעיתון בעקבות סיקור אסון הילסבורו, ואובדן ההכנסות הכולל הוערך ביותר מחמישים מיליון פאונד. גם היום לא מוכרים בעלי עסקים רבים את העיתון, ואחרים מצניעים אותו.
עם שובו מאליפות אירופה בפורטוגל, העניקו כוכב נבחרת אנגליה ויליד ליברפול, ויין רוני, וארוסתו קולין מקלפלין ראיון ל"ניוז אוף דה־וורלד" (עיתון יום א' של "ניוז אינטרנשונל") ול"סאן", וסיפרו שם על אהבתם: יש להם כלב צ'ו צ'ו ושמו פיז, והם צופים אדוקים של "איסטאנדרס"; סנסציות שכאלו. בראיון לא היה משפט אחד שנחרת בזיכרון, אבל הוא לא התקבל בליברפול בעין יפה. בתחנות הרדיו, בעיתונים ובאתרי אוהדים באינטרנט נמתחה ביקורת על מתן הראיון, ובעיקר על סוכניו של השחקן. כמה ימים לאחר מכן הופיעו ויין וקולין על שער הצהובון לרגל חלקו השני של הראיון, אבל הכותרת לא היתה קשורה לראיון הבלעדי. "התגובה: אוהדים מתנפלים על רוני", טען "הסאן". על־פי הצהובון, הפך רוני לקורבן של מסע הכפשה בעקבות הראיון, אבל החדשות האמיתיות היו במאמר המערכת. לראשונה מאז פרסום "האמת" יצא "הסאן" בהתנצלות גורפת, ציין של"סאן" של היום אין קשר ל"סאן" של מקנזי וקרא להתפייסות.
פרסום ההתנצלות היה רק המהלך הגלוי של מתקפת "הסאן" על השוק הליברפולי, ונוספו לו צעדים חשאיים. "הסאן" ניסה להשיג את מחילת העיר והמשפחות השכולות. את המהלך הוביל גרהאם דאדמן, העורך הכללי של העיתון, שניהל במשך כמה חודשים מגעים עם ארגון התמיכה למשפחות הילסבורו. הוא הציע להם עסקה: תמיכה של "הסאן" במטרות הארגון תמורת קבלת ההתנצלות באופן רשמי.
הטענה של דאדמן על החלפת צוות העובדים ב"סאן" מעניינת במיוחד. היא אמנם מדויקת: מקנזי עזב את העיתון מזמן ולעורכת הצעירה, רבקה וייד, אין כל קשר ל"האמת". עם זאת, ספק אם היא תשכנע חובבי כדורגל: "הסאן" הצליח במשך השנים ליצור מותג מושך מצוות כותביו, וניתן לשער שמעט מאוד מתושבי ליברפול זוכרים מי היה חתום על הכתבה המשמיצה. מבחינה זו, ההצלחה של "הסאן" היתה דומה לקשר שבין אוהדים לקבוצת הכדורגל שלהם: השחקנים מתחלפים, כמו גם המאמנים, המנהלים ואפילו האצטדיון הביתי. ועדיין, עבור האוהדים, מדובר בישות אחת שהם קשורים אליה. מבחינה זו, "הסאן" הפך לארכי־אויב של הסקאוסרים.
"הסאן" הוא מרכיב בזהות של מרסיסייד (מחוז ליברפול), חלק מהותי מתחושת הקיפוח של נפגעי האסון וההיפוך המשלים של אהבתם למועדוני הכדורגל המקומיים. וגם, "הסאן" הוא אויב נוח בהשוואה לגורמי האסון: המשטרה היא גוף חזק וכמעט ערטילאי, מערכת החוק מוגנת, עיריית שפילד וקבוצת שפילד ונסדיי זניחות, בעוד "הסאן" משמש מטרה אידיאלית לפרוק את הכאב והזעם – הכתבה שפורסמה בו היתה פשטנית ושקרית, העיתון התייצב מאחוריה באופן בוטה, ולא פחות חשוב, "הסאן" פגיע. את המשטרה ומערכת המשפט לא ניתן להחרים, ואילו נגד עיתון ניתן להפגין בכל יום בדרך המינורית והאפקטיבית ביותר. באופן אירוני, "הסאן" היום משמש כמעט מזור לתסכולם של הסקאוסרים ולחיזוק הקשר בין הקבוצה לאוהדיה.
שאול אדר הוא עיתונאי ישראלי, תושב לונדון
גיליון 62, מאי 2006