אומרים שיש לנו תקשורת שמאלנית. אחד מבסיסי הכוח העיקריים של מפלגות השמאל בארץ ובעולם הם האיגודים המקצועיים וארגוני העובדים. מאחר ששביתת המורות והמורים עדיין טרייה, אני מציע תרגיל: לבדוק איך התקשורת השמאלנית-כביכול מציגה מאבקי עובדים בתוכניות סאטירה. נסתכל קודם בתוכנית הבידור המובילה בישראל, "ארץ נהדרת", ואחר כך נראה איך קומיקאים באמריקה מתייחסים למאבקי מורות.
מזכ"לית הסתדרות המורים יפה בן דויד היא אורחת קבועה ב"ארץ נהדרת". בן דויד הזאת, בגילומה של תום יער, היא דמות כוחנית וצעקנית. בינואר האחרון, למשל, כשעלה הרעיון לקיים בבתי הספר "שיעורים היברידיים" שיועברו לתלמידים באינטרנט, בן דויד הנלעגת הסבירה במערכון (12.1): "אני נגד שידור השיעורים. זה פוגע בזכות של המורה להיות בינוני בלי שאף אחד בחוץ יודע מה קורה".
התפיסה של יוצרי "ארץ נהדרת" על מאבקי המורות באה לידי ביטוי באחת התלונות הקבועות שהמנחה אייל קיציס מפנה לדמותה של בן דויד: למה יש לכן כל כך הרבה ימי חופש. "אולי זה לא נורא אם השנה תקיימו לימודים לפחות בחלק מהחופש הגדול", הוא מציע לה במערכון במרץ 2021. "לא יקרה!", היא עונה, ומספקת שורה של תירוצים מגוחכים.
אז קיציס רוצה לצמצם את ימי החופש של המורות. האם זו תפיסה שמאלנית? לי נראה שזו דווקא תפיסה כלכלית ימנית-קיצונית, תפיסה שתולה את הבעיה בעודף החופשות של המורים במקום במחסור בימי חופשה של ההורים.
הדרישה לקצר את שעות העבודה של העובדים לא תבוא מהמעסיקים או מהאוצר, וגם לא מההסתדרות. אבל למה שלא תבוא מהתקשורת? אולי כי היא לא נוחה לבעלי ההון ששולטים בכלי התקשורת
קיציס היה יכול לנקוט גישה ביקורתית יותר. הוא היה יכול לרמוז שבמקום לדפוק את החופשות של המורים, צריך לשפר את החופשות לכולם. זה לא מופרך. משרה מלאה בישראל שקולה ל-182 שעות עבודה בחודש, כלומר כמעט 2,200 שעות בשנה, בעוד שבמערב אירופה, תושבי מדינות עם תוצר קרוב לשלנו עובדים בין 1,400 ל-1,800 שעות בשנה. המורות הישראליות נמצאות בצמרת ה-OECD במספר ימי הלימוד בשנה: 219 ימים לעומת ממוצע בן 189 ימים. בבלגיה וצרפת המורות מלמדות רק 155 ימים שנה, ובשאר 210 הימים הן בחופש. כל זה בשעה שמורות ישראליות מתמודדות עם המוני תלמידים בכיתות צפופות יותר בהשוואה להרבה מדינות מתוקנות אחרות.
יפה בן דויד האמיתית, מזכ"לית הסתדרות המורים, ופרופ' גבי ברבש, בפאנל בחדשות 12, 19.4.2020 (צילום מסך מאתר מאקו)
הדרישה לקצר את שעות העבודה של העובדים הרי לא תבוא מהמעסיקים או ממשרד האוצר. גם לא מההסתדרות. אבל למה שלא תבוא מהתקשורת? אולי כי צמצום שעות העבודה לא נוח לבעלי ההון ששולטים בכלי התקשורת. אם יהיה לעובדים קצת יותר זמן פנוי, אולי הם ינצלו אותו כדי להתארגן נגד המעסיקים. בתחילת המאה הקודמת שאל ברטרנד ראסל למה יום העבודה לא מתקצר בשעה שהטכנולוגיה הגבירה את הייצור עשרות מונים. הוא השיב שבעיני האריסטוקרטיה, פנאי הוא דבר נהדר למעמד האריסטוקרטי אבל מסוכן למעמד העובד. ראסל המליץ לקצר את יום העבודה ל-4 שעות.
קיציס מדבר בעצם מנקודת המבט של צרכן או לקוח שמתלונן על השירות הגרוע של יו"ר הסתדרות המורים. בכך הוא משקף את המסגור המקובל בתקשורת הכלכלית, שברובה נשלטת בידי בעלי הון ועמדותיה הן בעיקר עמדות ימין כלכלי - כפי שאמר מפורשות מו"ל "הארץ" עמוס שוקן באירוע פומבי. בפגישה שהתקיימה בין פעילים חברתיים ובין עורכי "דה-מרקר" לפני כמה שנים, העורכים התפלאו מדוע אני - שנלחם למען עובדי הקבלן והייתי ממייסדי ארגון כוח לעובדים - לא מצטרף להתקפה שלהם על הועדים הגדולים. מוזר: לי לא התחשק להציג להנאת בעלי ההון מופע על מלחמת העובדים העניים בעובדי מעמד הביניים. חשבתי שצריך לשפר את תנאי העובדים הלא-מאורגנים בלי לחפש להרע את מצבם של העובדים המאורגנים, ולשמור את הכוחות למאבק מאוחד של כל העובדים בבעלי ההון.
סאטירה אמיתית
אפשר גם אחרת. בפינלנד, שמערכת החינוך שלה מרבה לקצור שבחים בתקשורת הישראלית, יותר מ-60% מהעובדים מאוגדים, שיא במדינות סקנדינביה ופי 2.5 מהשיעור בישראל. לפני שלוש שנים דרש ארגון המורים הפיני מהממשלה החדשה להעלות את שכר המורים, ובמקביל להקטין את מספר התלמידים והתלמידות בכיתות ל-18 בלבד. בישראל, לשם השוואה, לומדים היום בכל כיתה 27 ואפילו 30 תלמידים. לפי אתר ארגון המורים הפיני, תוך 8 חודשים נחתמו הסכמים עם כל המעסיקים בתחום החינוך, עוד לפני פקיעת ההסכמים הקודמים.
אני בטוח שבפינלנד העובדים המאורגנים לא סופגים התקפות סאטיריות כמו שסופגת בישראל יפה בן דויד; שם בטח מתגאים בנשים שמובילות מאבקי עובדים צודקים ואף אחד לא מזדעזע מכך שיו"ר ארגון עובדים מחתן את אחד הילדים שלו בזמן שביתה.
בארה"ב - שבה מצב איגודי העובדים חמור עוד יותר מאשר בישראל - הבדרנים מגלים סולידריות עם מאבק המורות. הם לא תוקפים את המורות שמשתכרות הרבה פחות מהם, אלא להפך
מילא פינלנד. מה קורה בארצות הברית?
אני עוקב באופן קבוע אחרי תכניות הבידור היומיות בטלוויזיה האמריקאית. אספתי בשבילכם קטעים שבהם המגישים התייחסו למאבקי מורים. כמו שתראו בבירור, בארה"ב - שבה מצב איגודי העובדים חמור עוד יותר מאשר בישראל - הבדרנים מגלים סולידריות עם מאבק המורות. הם לא תוקפים את המורות שמשתכרות הרבה פחות מהם, אלא להפך.
ג'ון סטיוארט הופיע ב-2011 על מסך ענק בעצרת המונים של מורים בוושינגטון (הוא התנצל שרצה להגיע בעצמו אבל "הכלב אכל לו את האוטו"). סטיוארט סיפר שאמא שלו הייתה מורה שנים ארוכות ושהוא יודע מהי באמת רמת המחויבות של המורות וכמה נמוך השכר שלהן. ביל מאהר טען ב-2018, על רקע גל שביתות מורים, שזה היה צריך לקרות מזמן. הוא דיבר על מורים שנאלצים לעבוד כנהגי אובר או קופאיות כדי להתקיים, ושאל מתי הוראה נהייתה עבודה צדדית. הוא סיפר על תלוש שכר של מורה באריזונה שנעשה ויראלי, כי עלה ממנו שהיא משתכרת 320 דולר לשבוע ועוד קונה על חשבונה ציוד לכיתה וחטיפים לתלמידים שאין להם.
ג'ון סטיוארט בנאום תמיכה במורים בעצרת המונים בוושינגטון, יולי 2011 (צילום: ערוץ היוטיוב EducationWeek)
סטיבן קולבר סיפר איך הלך לפגוש את המורה שהכי אהב בכיתה ד' והופתע כשהיא שלפה הקלטה שלו מהכיתה מלפני 40 שנה. סמנתה בי אירחה את המועמדת לנשיאות וסגנית הנשיא קמאלה האריס, שהציעה בשידור להעלות את שכר המורים ב-13,500 דולר לשנה כי השכר הנוכחי לא מאפשר חיים בכבוד וגורם לאלפי מורים לפרוש. וג'ימי פאלון, בשיר שהקדיש ליום המורה לפני שנתיים, טען שלמורות מגיעים יותר ימי חופש, וספא, ולהיות מוקפות בפפראצי, ולקבל אספקה שוטפת של יין כשהן יוצאות לבלות, כפיצוי על החובה לבלות כל היום עם "הילדים המשוגעים שלנו". הפזמון החוזר הכריז שצריך לשלם למורות מיליארד דולר בשנה. אל תגלו לנחמיה שטרסלר או למירב ארלוזורוב.
יכולתי להביא דוגמאות גם מטרבור נואה, מג'ון אוליבר ומאחרים. הקו זהה: סולידריות עם מאבקי המורות, בלי הטרלות על מספר ימי החופש שלהן. לא יזיק אם כוכבי התוכנית אפילו ינצלו את אבק הסלבריטאות וההומור שלהם כדי להביע תמיכה במאבק המורות, אף שזה לא משתלם כמו הופעה בפרסומת לבנק, כרטיס אשראי או חברת ביטוח. שיביעו פרגון מתוקשר למורה שעזרה להם לפתח את כשרונותיהם, כמו שעושה למשל דייב שאפל בספיישל החדש שלו בנטפליקס.
איך מחסלים מאבק
גם ל"ארץ נהדרת" יש קו עקבי. כמו שהתוכנית מגחיכה את יפה בן דויד, ככה היא לועגת למנהיגה אחרת של מאבק עובדים, יו"ר ועד עובדי הרכבת גילה אדרעי. כבר עשר שנים שאדרעי מככבת בתוכנית בגילומה של שני כהן (שהיא, אגב, בתו של עורך הדין שייצג בשעתו את ועד עובדי הרכבת).
"מה הדרישות שלכם?", שאל קיציס את דמותה של אדרעי ב-2012, בתקופת מאבק עובדי הרכבת בהפרטה של תחזוקת הקרונות. השאלה עצמה היתה במקומה: אף תוכנית חדשות רצינית לא העלתה אז את השאלה הזאת. אבל התשובות שהושמו בפיה של כהן היו מגוחכות.
האמת היא שלוועד עובדי הרכבת היו טענות רציניות. אני יודע כי באותם ימים הקדשתי סדרת כתבות בבלוג שלי למאבק עובדי הרכבת. הייתי אז תחקירן עצמאי, כתבתי בבמות שונות על האוצר ועל אגף התקציבים. לפרשת המאבק ברכבת הגעתי כמו כולם, אחרי ההתפרצות המתוקשרת של אדרעי בבית הדין לעבודה. בתחילת התחקיר פניתי למשרד יחסי הציבור שליווה את המאבק וביקשתי פרטים. קיבלתי מסמך מקוצר בן 7 עמודים ומסמך ארוך יותר בן 50 עמודים שפירט את כל ההסתייגויות של הוועד מתוכניות ההפרטה. היחצ"נית של הוועד הוסיפה שתשמח אם אצליח להכניס את רשימת הדרישות לתקשורת - כי היא לא מצליחה.
יו"ר ועד עובדי הרכבת, גילה אדרעי (צילום: יוסי זליגר)
בכתבות הסברתי איך בעלי האינטרס הסיתו את דעת הקהל נגד עובדי הרכבת באמצעות מסגור שלילי; איך הצגת התפרצות הזעם של אדרעי במנותק מההקשר הרחב מקלה עלינו לקבל את הביקורת על הוועד; איך הסכסוך ברכבת לא היה אירוע טלוויזיוני פתאומי, אלא נולד מייבוש מתמשך של גוף ציבורי בידי משרד האוצר, שמנע רכישת קטרים וקרונות כדי להגביר את הצפיפות וללחוץ על הוועד להסכים להפרטה; איך הסירוב למגן את מוסך התחזוקה גרם במלחמת לבנון השנייה לבריחתם של עובדי בומברדייה, החברה שנועדה לקבל את הפעילות המופרטת, אילץ את אדרעי לשלוח עובדים ישראלים במקומם, והביא בסופו של דבר למותם של שמונה מהם ולפציעת 23 בנפילת קטיושה. תחנת הרכבת "מרכז השמונה" בחיפה קרויה על שמם.
הנה עוד דוגמה לגישה של "ארץ נהדרת". במערכון ששודר סמוך לפסח שואל אייל קיציס את אדרעי "מה יש לך נגד ליל הסדר?". בתשובה נוהמת אדרעי: "לא אוהבת סדר בכללי. זה פתח למינהל תקין, וזה עלול להידרדר למוסר עבודה".
שני כהן בתפקיד גילה אדרעי ב"ארץ נהדרת" בערוץ 2, 20.2.2012 (צילום מסך)
גם לזה אין קשר למציאות. כמי שחקר את הנושא אספר לכם: מי שחטא בחוסר מינהל תקין היה דווקא יו"ר דירקטוריון הרכבת באותה תקופה, איש האוצר לשעבר אורי יוגב. היה ניגוד עניינים מובנה בסידור שלפיו אותה חברה שמספקת את הקרונות והקטרים תטפל גם בתחזוקה שלהם, ובמקרי תאונה יהיה לה אינטרס לטייח תקלות בייצור. היה ניגוד עניינים גם בכך שנציג חברת הרכבות, שיוגב נשא ונתן עימו בפגישות בישראל ובגרמניה, היה פעם מפקדו בצבא.
"לא אוהבת סדר, זה פתח למינהל תקין", אומרת אדרעי ב"ארץ נהדרת". אין לזה קשר למציאות. מי שחטא בחוסר מינהל תקין היה דווקא יו"ר דירקטריון הרכבת אורי יוגב
אצל אדרעי לא היו בעיות מינהל תקין. כשיו"ר ההסתדרות עופר עיני דאג בשעתו להיפטר ממנה, מונו במקומה ראשי ועד שבאמת הורשעו בשחיתות. אדרעי נבחרה אחר כך מחדש להנהיג ארגון עובדים סופר-גברי, ושוב מובילה מאבק.
העובדים סומכים על אדרעי, על חוכמתה ועל ניקיון כפיה. התקשורת, לעומת זאת, לקחה התפרצות רגעית (ומוצדקת) בבית המשפט, ובנתה לה ולעובדים תדמית של בריונים. כותבי "ארץ נהדרת" - כמו הקריקטוריסט ג'קי שצייר את אדרעי בדמות גודזילה - בלעו את המסגור הקבוע של מאבקי עובדים בעיתונות הכלכלית של בעלי ההון, ותרגמו אותו לבדיחה.
האוצר הנעלם
משום מה לא ראיתי ב"ארץ נהדרת" שום ייצוג של אנשי האוצר, ובפרט פקידי אגף התקציבים. אף על פי שהאנשים האלה הם הצד השני במגעים עם ארגוני העובדים, התקשורת – והבדרנים – מאשימים בשביתות אך ורק את הוועד הכוחני והמרושע שכביכול רוצה לפגוע בציבור.
אולי זה לא מפתיע. ברוב הדיווחים בעיתונות הכלכלית פקידי האוצר כמעט שאינם קיימים אלא בתור "מקור באוצר". הפקידים למדו מזמן איך התקשורת ממסגרת שביתות עובדים, ולכן אחד מכלי המאבק העיקריים שלהם הוא לדחוף את העובדים אל הקצה.
במסמך שפרסמתי בשעתו, מפגישה בין מנכ"ל משרד התחבורה דאז יעקב גנות ובין אדרעי, גנות מסביר שבמשרד התחבורה דווקא רוצים לקנות עוד קרונות. מי שמונע את הרכש הוא משרד האוצר שלא מוכן לאשר זאת עד שפעילות התחזוקה תופרט. אדרעי מבהירה לגנות שוועד העובדים מוכן להתייעל, מוכן לשינוי המבנה הארגוני, אבל רק עם העובדים המאורגנים של הרכבת. מכאן תבינו לבד מי הגורם הכוחני שמתעקש לחנוק ולייבש את הרכבת כדי לקדם תפיסה כלכלית ימנית, גם במחיר של שביתה.
מולי שגב, העורך הראשי של "ארץ נהדרת" (צילום עצמי)
ב"ארץ נהדרת" יכולים להפנות את חיצי הסאטירה נגד פקידי האוצר. יכולים אבל לא רוצים.
קחו את שביתות המורים שהובילה בן דויד בחודש הקודם: כמה הן עלו למשק הישראלי? כמה הורים לא יצאו לעבודה? אולי בכסף שהיה נחסך אם האוצר לא היה דוחף לשביתה, יכולנו לממן חלק מהעלאות השכר למורים המתחילים ולמורות הוותיקות? באמת היה קשה כל כך לפקידים לשבת למשא ומתן מכבד, בלי תרגילים מלוכלכים, מול מי שמחנך את דור העתיד של ישראל?
אבל פקידי האוצר לא קיימים בעולם של "ארץ נהדרת". אמנם, בעולם המציאות זו חבורה כוחנית שהציבור משלם את מחיר הכוחנות שלה בכיתות צפופות, ברכבות צפופות, בייבוש כל שירות ציבורי. רק מי שמסוגל לרכוש חינוך פרטי לילדים לא יסבול מהזנחת בתי הספר. רק מי שיש לו רכב פרטי לא ירגיש את סבלם של נוסעי הרכבת. אבל כל עוד מחוללי הסבל באוצר נשארים אנונימיים, כל עוד הם לא מוצגים כדמויות בריוניות במערכונים - אין על מי לכעוס. כמו גיבורי-על ששתו את הנוזל של פרופסור קתרוס ונעשו רואים-ואינם-נראים, הם נלחמים בשבילנו בוועדים הרעים; אבל מאחורי הקלעים - כפי שיודע מי שראה את תחקיר "זמן אמת" בערוץ כאן - הם כבר מכינים פגישות עד סוף אוגוסט. מבחינתם אין לחץ. אפשר לחכות עד הרגע האחרון במקום לקיים עם המורות משא ומתן מכובד ולהשלים הסכם לפני 1 בספטמבר.
אולי כדאי לכותבי הסאטירה בישראל ללמוד משהו מהעמיתים באמריקה. אל מי אתם רוצים לכוון את הסאטירה? לבעלי הכוח, או אל החלשים מכם, שמשתכרים פחות מכוכבי "ארץ נהדרת", פחות מהכותבים שלה?
ואם לא רק העיתונאים הכלכליים שלנו, אלא אפילו הסאטיריקנים, תוקפים את ארגוני העובדים – האם אפשר עדיין להגדיר את התקשורת כשמאלנית?