תקופת ההמתנה

"הרגיעה נגמרה", מכריזה כותרת הגג של הראשית של "מעריב", "מתח שיא בשדרות ובעזה". "היתה רגיעה?", שואלת כותרת על שער "ידיעות אחרונות". "החמאס הודיע על סוף הרגיעה בעזה", מודיע חלקה הראשון של הכותרת הראשית של "הארץ". מה יהיה?

חלקה השני של הכותרת הראשית של "הארץ" מביא איתות מיליטנטי מכיוונו של ראש הממשלה: "בלשכת אולמרט מעריכים: אין מנוס מחידוש האלימות". ברק רביד, עמוס הראל, אבי יששכרוף ויניר ינגה חתומים על הידיעה הראשית, שלפיה "ישראל נמנעת בשלב זה מתגובה חריפה, אך לדברי מקורות מדיניים בכירים בירושלים, סבב אלימות חדש הוא בלתי נמנע". זו כותרת ואלו מסרים הפוכים לכותרת ולמסרים שפורסמו אתמול על שער העיתון, "אין לנו עניין במלחמה". הדובר אתמול היה שר הביטחון. איזו גישה תכריע? זו של ראש הממשלה או זו של שר הביטחון?

לפי "מעריב", "החמאס יכריע". זו הכותרת הראשית של העיתון היום. "בישראל מאיימים אפילו בחידוש החיסולים", נכתב בכותרת המשנה של העיתון (שהציע אתמול לחדש את מדיניות החיסולים), "אבל יודעים: חמאס יהיה היחיד שיקבע את גובה הלהבות". אם תשאלו את בן כספית, שמאמרו במוסף לשבת מקבל הפניה בשער, הרי שצה"ל ערוך, ורק הפוליטיקאים מעכבים אותו, אבל אי-אפשר להמשיך כך, וחייבים לעשות משהו, ויש עכשיו הזדמנות לעשות את הדבר הזה, ולבני מעוניינת לעשותו, אבל הצבא מעדיף שלא להיכנס לעזה, כי עכשיו לא זמן טוב.

ב"ידיעות אחרונות" הכותרת הראשית מתרכזת במה שבעיתונים האחרים מקבל סיקור מינורי למדי: "אולמרט: יש סיכוי להסכם עם סוריה". כותרת המשנה: "בימים האחרונים החליפו אולמרט ואסד מסרים מפורטים. ראש הממשלה יוצא לטורקיה במטרה לקדם שיחות ישירות עם הסורים עוד לפני הבחירות". מה זה אומר? אולי שגם המלחמה הבאה תהיה רק בחזית אחת? ואולי בדיוק ההפך, אחרי שהסורים יסיימו לנהל משא-ומתן עם ברווז צולע.

קרב עקיפות של העובדות

מיד אחרי התאונה הקטלנית בדרום באמצע השבוע, מיהרו העיתונים לאמץ את גרסתו של שר התחבורה שאול מופז, שטען כי התאונה נגרמה בשל "בריונות נהגים" שהתחרו בעקיפות זה את זה. למחרת חזר השר על טענותיו. ברור שהשר, הממונה על תקינות הכבישים, יעדיף את הגרסה המטילה את האחריות על הנהגים ולא על תנאי השטח. העיתונים לא בדקו בציציות ההאשמות. היום כותרת עמ' 10 ב"הארץ" היא: "חוקרי התאונה בדרום מתקשים להוכיח 'קרב עקיפות' בין הנהגים". בידיעה נוספת מדווח יובל גורן כי הנהג שוחרר למעצר בית, לאחר שהמשטרה ביקשה מבית-המשפט לשחררו.

השאלה היא מה יקרה במסיבה הבאה

בקטע קצר בפתח מוסף "עסקים" של "מעריב", מצטט רפי רוזנפלד מתוך ראיון ישן של יהודה שרוני עם עזרא מירקין, מיליארדר יהודי-אמריקאי. מירקין, באמצעות קרן גבריאל ויחד עם קרן סרברוס, ניסה לפני כשלוש שנים להשתלט על בנק לאומי, ניסיון שנכשל. הראיון עם שרוני נערך לפני כחצי שנה, ובו אמר מירקין משפט לגבי תוכניותיו במקרה שההשתלטות היתה צולחת. "רמת סיכון גבוהה יותר אינה קטסטרופה", ענה מירקין, "המומחיות שלנו היא לבצע השקעות ברמת סיכון קצת יותר גבוהה".

מירקין עולה היום לכותרות (של מעריב "עסקים" לפחות) בזכות הקשר שלו עם יהודי אמריקאי אחר, ברנרד מאדוף, בעל חברת ההשקעות שהתגלה השבוע כי ביצע, לאורך שנים, הונאת ענק בכספי לקוחותיו, מהגדולות בהיסטוריה. מירקין היה לקוח של מאדוף. קרן אסקוט-פרטנרס של מירקין, על שני מיליארד הדולר שלה, התנדפו באוויר החם שהשאיר אחריו מאדוף. תארו לעצמכם, כותב רוזנפלד, שמירקין היה מצליח לקנות את לאומי. הכסף שלנו היה מונח עכשיו גם הוא אצל מאדוף.

באנקדוטה הקצרה הזו מתגלמות שתי רעות חולות של שוק ההון וההתנהלות הפיננסית: חוסר ריסון שנגרם בעטיו של גורם אנושי (חמדנות, אהבת סיכונים, אופי מושחת - טייק יור פיק) והעדר רגולציה. במאמר הראשי שלו היום (ובעצם אתמול) במוסף "מרקר ויק" מתייחס גיא רולניק לרעות החולות הללו (אם כי הוא מכנה אותן מעט אחרת). רולניק כותב על הפיקוח שנכשל ועל תאוות הבצע שהביאה לפריחתם של רמאים ונוכלים, ומדגיש כי האווירה הרקובה הזו אינה תוצר של החודשים האחרונים או השנים האחרונות, אלא שולטת בשוק ההון כבר עשורים. לבסוף הוא כותב על אפשרות של שיקום שוק ההון והכלכלה:

"2009 עומדת להיות אחת השנים הקשות בכלכלה העולמית. אל תאמינו לאלה שמספרים לכם שתוך רבעון העסק מתאושש תודות לסין, לנפילת הנפט או לחבילות ההצלה של הממשלות. אף אחד לא מתעורר ממסיבת אלכוהול וסמים של חמש או עשר שנים כל-כך מהר".

כמו תמיד, רולניק צודק. לא סתם הוא נחשב לאחד מבכירי העיתונאים הכלכליים בארץ. אבל בכל זאת, קצת מוזר לקבל הטפות מוסר בענייני שתייה ממי שעמד כל השנים האלה מאחורי הבר. נכון, אם תטיחו ברולניק האשמות על אוזלת היד והסיקור הקלוקל של העיתונות הכלכלית, הוא ישלוף לכם מאמרים שכתב שהם בעלי טון ביקורתי. לאורך השנים התפרסמו כמה וכמה כאלה. לאחרונה הם מתפרסמים בתכיפות הולכת וגוברת. ברוח הזמן.

מאמרים כאלה, מפוכחים, התפרסמו לאורך השנים בפתח העיתון או העיתונים או האתרים של תאגיד "דה-מרקר". אבל עשרות ומאות הדפים שבאו מיד אחריהם, יום-יום ושעה-שעה, קידמו אג'נדה אחרת, של מסיבה פרועה ונהנתנית. המלונות היו מפוארים, היין מבציר טוב במיוחד, גיבורי התרבות היו הטייקונים ו"מי שעשו את זה", הבורסה היתה עולם ומלואו והשחקן הראשי, הבמאי והתסריטאי היה הכסף, ובעצם, הכסף היה הרי כל הסיפור. מהאג'נדה הזו רולניק – המייסד והעורך וכנראה גם בעל מניות של "דה-מרקר" – לא יכול להתנער בתואנה שהוא כתב מאמרים ברוח אחרת.

חמישה עמודים אחר-כך, באותו מוסף, כותב סמי פרץ, העורך הנוכחי של "דה-מרקר" המודפס, ברוח דומה. הוא תוקף את המשכורות המנופחות של מנכ"לים בכירים (מלחמה ש"דה-מרקר" מנהל בעקביות זה זמן רב), את המופקרות של שוק ההון, את האשראי המנופח. אבל בעיקר הוא לועג לבקשות העזרה וההצלה שמפנים בעלי ההון אל הממשלה. לבסוף קורא פרץ להגברת הרגולציה ולמיתון ההשקעות, כאילו מדובר בעיתון "דבר". לפני חודשיים-שלושה, כשהמשבר הנוכחי פרץ, כתבתי כאן שה"טייקונים" הולכים לטעום עכשיו את טעמה של לויאליות תקשורתית. הם ייווכחו שבאותה עוצמה ש"דה-מרקר" ודומיו סגדו להם, כך עכשיו יחבטו בהם וירמסו אותם. כי בעיתונות, חברים, אין חברים.

בעלי ההון חוטפים ויחטפו ביקורת עיתונאית, אין מה לקנא בהם, אין גם מה לרחם עליהם. הביקורת תצא לפעמים מפרופורציה, תהיה ארסית, לעגנית ומתחת לחגורה. בדיוק כמו שהחנופה וההיקסמות היו מוגזמות ומגוחכות. עכשיו נשאר לראות רק מה יקרה בהמשך, ב-2009, ב-2010, כשישכך המשבר והמסיבה תתלקח. האם רולניק, פרץ ושאר עיתונאי הכלכלה יהיו שם כדי למזוג עוד שמפניה מזויפת, או שהם יהיו מי שישארו פיכחים וידאגו למנות נהג תורן?

"גלובס" לא ויתר, המלחמה המטופשת נמשכת

אתמול כתב כאן אורן פרסיקו על המאבק הנצחי בין "דה-מרקר" ל"גלובס" באשר לפרשנות תוצאות סקר TIM, הבודק את נתוני הרייטינג של אתרי אינטרנט. "קוראי העיתונים הכלכליים כבר רגילים למצוא מדי חודש בחודשו ידיעות סותרות ב'גלובס' ו'דה-מרקר' בכל פעם שמתפרסם מדד החשיפה הטרי של אתרי האינטרנט. כל עיתון מסביר מדוע האתר שלו הוא המוביל, בעוד זה של המתחרים נשרך מאחור", הסביר פרסיקו, וקבע: "הבוקר נפל דבר".

הדבר שנפל היה העובדה שבעוד ש"דה-מרקר" חגג את תוצאות הסקר, "גלובס" במהדורה המודפסת התעלם ממנו. היום (כלומר אתמול בערב) הסתבר שהדבר לא נפל, הוא אפילו לא התנדנד. "גלובס" פשוט לא הספיקו לפרסם ידיעה בעניין שלשום (מדובר בעיתון ערב), והיא פורסמה אתמול. לסיכם: סקר TIM מראה על עלייה בגלישה ל"גלובס", ועל עלייה בגלישה ל"דה-מרקר", תלוי איזה עיתון אתם קוראים. איך זה יכול להיות? פיתולים חשבונאיים? פירושים עקלקלים של לשון הסקר? חשיפה של חלקי מידע? בדיוק. ואלו העיתונים שאתם נסמכים עליהם לקבלת מידע כלכלי.

זוכרים?

זוכרים את מקרי ההתעללות בילדים בבית-שמש ובירושלים? בבית-שמש היה מדובר באם שמחמת טירוף דתי כלשהו כיסתה את עצמה בשכבות על גבי שכבות של בד, כיסוי שסגר גם על עיניה ושהפך אותה לאייטם תקשורתי לוהט יותר ממתעללות בילדים שאינן פנאטיות דתיות. בירושלים היתה זו פרשה מזוויעה עוד יותר, הרבה יותר, שבה מטורף שטני בשם אליאור חן וחבר חסידיו נחשדו באלימות נוראית כלפי קבוצת ילדים. ב"מעריב" החליטו לעשות מה שעיתונים בדרך כלל לא עושים: לחזור לפרשיות עבר (מדובר, כמובן, בסך-הכל בכמה חודשים) ולבדוק מה קרה ומה השתנה. מיכל גרינברג מדווחת כי המלצות ועדת החקירה של שירותי הרווחה בבית-שמש לא יושמו, ואילו ריקרדו סתיון מדווח מסאו-פאולו כי "מסתמן" שחן, שברח לברזיל, יוסגר.

האם באמת ירדו מחירי הדירות?

"האם באמת ירדו מחירי הדירות?", שואלת הפניה על שער העיתון "ידיעות ירושלים", "שאלה שמסקרנת את כולם", כפי שהיא מוגדרת על שער המוסף הכלכלי של המקומון, "בונוס". התשובה בעמ' 16: מחירי הדירות מיד שנייה ירדו ב-10%. חד וחלק. הדרך לפתרון: השוואת מחירי עסקאות לפני המשבר ולאחריו. למה אני מספר לכם את זה? כי מדובר, למרבה האבסורד, בידיעה לא שכיחה: שואלים שאלה, מבצעים בדיקה ומספקים תשובה. כמה פשוט, ככה נדיר.

יוצאים מהבונקר

איך ידענו שהקטע הגרוע ביותר של המשבר הפיננסי כנראה מאחורינו? בכירי הבנקים יצאו מהחורים שבהם התחבאו במהלך המפולת. היום מתפארים על שער "ממון" ב"ראיון ראשון" עם יו"ר בנק הפועלים דני דנקנר. סימן טוב למפקידים.

ענייני תקשורת

ראיון השער של מוסף המקומון "ידיעות ירושלים" הוא עם הצלמת מרים צחי, שזכתה בפרס בתחרות "עדות מקומית". צחי מוכרת בארץ בעיקר לקוראי "מקור ראשון", אבל "בזמן שחברותיה יצאו לפנסיה, מרים צחי הפכה לצלמת שתמונותיה מתפרסמות בעיתונים מובילים בעולם", נכתב בכותרת המשנה של הראיון של ליה לוין. תקציר ניתן לקרוא ב"מיי נט".

כתבת השער של מוסף "מרקר ויק" היא ראיון עם אהרון דברת, שנפטר השבוע. עמי גינזבורג מתעכב גם על הקשר של דברת לתקשורת: הוצאת העיתון "כותרת ראשית" בעריכתו של נחום ברנע (כשדברת היה מנכ"ל כלל), וההוצאה של העיתון הכלכלי "טלגרף". על היחס של דברת לתקשורת כותב גינזבורג: "היחס שלו לתקשורת בכלל ולתקשורת הכתובה בפרט גבל בהערצה. 'אני פריק של תקשורת וקורא שישה עיתונים בכל בוקר', הוא מעיד על עצמו. 'העובדה שכל מנהל בכיר מקיף היום את עצמו ביחצנים ויועצי תקשורת מעידה על ההצלחה של התקשורת ועל ההשפעה שלה על דעת הקהל'". הפרק התקשורתי במסכת העשייה של דברת חשוב ומעניין, וודאי שאי-אפשר להקיף אותו בפסקה אחת מתוך ראיון. אולי בעתיד נקרא על יחסיו של דברת עם עיתון "מעריב", או מה היה הקשר שלו עם עולם האינטרנט.

גיל תמרי אמנם אינו כותב בעיתונים, אלא משדר בערוץ 10, אבל ברשמים שהוא מביא בבלוג שלו מאחת ממסיבות הפרידה של בוש בבית הלבן ניתן ללמוד משהו על המו"ל של אחד העיתונים הנפוצים בישראל: "ישראל היום".

העמוד הפותח של הכפולה הפותחת של המוסף המוצלח של "ידיעות אחרונות", "7 לילות", מוקדש כולו למתקפה ארסית וחסרת רחמים על התנהלותן של זכייניות הטלוויזיה, על תת-תרבות הריאליטי וכו' וכו'. אי-אפשר שלא להסכים עם האמירות הנכוחות של הכותבים רענן שקד ורביב גולן, אי-אפשר שלא לחשוב מה היה קורה אם "ידיעות אחרונות" ושאר העיתונים היו מחליטים שלא להקדיש מקום נרחב ומוגזם לסיקור תת-תרבות הריאליטי וכו' וכו'.

תחת הכותרת "הציבור מטומטם ולכן היוצר ישלם", כותב רוגל אלפר במוסף התרבות של "מעריב" על "העימות הנוכחי בין יוצרי הטלוויזיה לזכייניות ערוצים 2 ו-10 והרשות השנייה". את הטור הוא מסיים כך: "הנה מחשבה מטלטלת: בלי רגולציה, בכלל לא היו פה דרמה ותעודה. כלום. ואולי זה עוד יקרה. זה הרי קצת קורה עכשיו, לא? ואולי את הציבור המחשבה הזאת לא מטלטלת. ואולי זה מה שהכי מטלטל".

גדעון רייכר, הרכש החדש של מפלגת הגמלאים, מככב היום בכפולה האמצעית של עמודי החדשות של "מעריב". הם לא מוקדשים לידיעה חדשותית, אלא לפרסומת של חברה מסחרית המוכרת מוצרים בשיטת המכרז, ושרייכר הוא ה"פרזנטור" שלה.

"מה השתנה?", שואל נחום ברנע במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" ביחס לסוגיה שמעסיקה היום את אנשי התקשורת, כניסתם של עיתונאים לפוליטיקה. "קוד הכניסה השתנה. הגריז שהחליק עיתונאים אל תוך הפוליטיקה היה בנוי בעבר מזיקה ארוכת שנים למפלגה או ממאבק ציבורי מיוחד או מעבודה ארוכת שנים שמתחילה מלמטה, מתפקיד של דובר או עוזר אישי. הגריז של היום כולו סלבריטאות". לסיום הוא מנפק סיפור קצר על רייכר, שלפי ברנע פיתח סוג מיוחד של עיתונות: כזה שבו המרואיין כותב את הראיון בעצמו, השאלות והתשובות.