הערבים אמרו לנו לעשות את זה

24 קסאמים שוגרו אתמול מרצועת עזה לשדרות, או 17, או 25, או 20, תלוי איזה עיתון קוראים. מה שבטוח הוא כי מהקסאמים הללו נפצעו קל כמה מתושבי העיר ונגרם נזק לרכוש. מדינת ישראל מגיבה בינתיים באופן מתון יחסית, ומסתפקת בהמשך הטלת המצור השיטתי על יותר ממיליון בני-אדם חפים מפשע, תוך הפצצות ממוקדות, שרק לפעמים פוצעות והורגות גם את מי שאינו מעורב באופן ישיר בלחימה נגד ישראל. העיתונים, לעומת זאת, אינם מתאפקים ומגיבים בחריפות.

"האם הסיכולים בעזה חוזרים", שואלת/לא שואלת כותרת הגג לראשית ב"מעריב" הבוקר. שואלת, כיוון שמדובר במשפט שאלה; לא שואלת, כיוון שבסופו אין סימן שאלה. מדוע כל חוק בדקדוק העברי חייב להישבר על-ידי העיתונות המודפסת. מדוע. אולי השאלה הזו מנוסחת כלא-שאלה מפני שנכון להיום אין עליה תשובה, או מפני שאת התשובה של מערכת הביטחון בעת הזו "מעריב" מעדיף שלא למסור בגופן ענק וצעקני. תשובה מתונה עלולה רק להרתיע את הקוראים, שככל הנראה נתפסים על-ידי העיתון כצמאי דם ואכולי רגשות נקם. במקום לדווח על כך שלא צפויה הסלמה בקרוב מטעם ממשלת ישראל, הכותרת הראשית של העיתון מספקת אישור למדיניות ההתנקשויות מגורם בלתי צפוי, ומעודדת את יצרי הנקם.

"מדינות ערביות לישראל: 'חסלו את ראשי חמאס'", זו הכותרת שמספק הבוקר בן כספית ל"מעריב". לפי דיווחו, "גורמים בכירים במדינות ערביות" מעודדים את ישראל לחזור למדיניות ההתנקשויות במנהיגי משטר חמאס בעזה. כספית אינו מציין מי הממליץ, ומי בדיוק המומלץ, אבל קל לנחש מאיזה צד הוא קיבל את המידע. את היעדים האפשריים לחיסול כספית דווקא מפרט בהרחבה – לא רק מנהיגים צבאיים, גם אנשי ההנהגה המדינית ברצועה על הכוונת. בין המועמדים להוצאה להורג ללא משפט מזכיר כספית את ד"ר ג'מאל אל-חודרי, חבר פרלמנט פלסטיני בעזה. לפי כספית, מדובר במקורב להנייה שאחראי על מסעות תעמולה אנטי-ישראליים. "בין היתר הוא קשור למסע ההחשכה של עזה ומשטי הספינות מקפריסין". כדי שלא ייראה כאילו מדינת ישראל מעוניינת לחסל לא רק את המפקדים והפוליטיקאים של האויב, אלא גם את איש השיווק ויחסי-הציבור שלו, מצוין גם כי אל-חודרי הוא בעל "נגיעה מהותית לתחום הטרור".

נגיעה מהותית או רק ליטוף רומזני, העיקר שישראל קיבלה "אור ירוק" להתנקשויות, ועוד מערבים. אם אחרי שנחסל את ההנהגה בעזה מישהו בעולם יעז לכעוס עלינו, תמיד נוכל לומר שהם, כלומר הערבים, ביקשו מאיתנו לתקוף ללא רחם בעזה. חסר רק שהעזתים עצמם ידרשו זאת מאיתנו.

שגרת הפעילות המבצעית

תיקון – כבר לא חסר. רוני שקד מספק הבוקר ל"ידיעות אחרונות" את האישור הנכסף. "הלוואי שישראל תחזור לרצועה", היא הכותרת לידיעה קצרצרה שמופיעה בתחתית עמ' 3 של העיתון, המספרת שיש בעזה מי שמחכה כבר למבצע הצבאי שיביא לכיבושה של הרצועה מחדש.

שקד מביא לציבור הקוראים של העיתון דברים שאמר לו אתמול נאצר מחמיד, חקלאי מבית-להייה. לדבריו, "שני שליש מתושבי עזה רוצים שישראל תחזור. זה הפתרון היחיד, נצא לעבודה, לא יהיה חמאס. כולם אומרים בעזה, הלוואי ואריק שרון יתעורר לחודש אחד, ויחזור לעזה". סיכום הידיעה במלה אחת: הידד. להבדיל ממה שניתן היה לחשוב לפי נסיון העבר – שהרי ישראל ניסתה את המדיניות הזו אינספור פעמים – מתברר עתה כי ענישה קולקטיבית המוטלת על אוכלוסייה אזרחית רחבת היקף אינה מחזקת את משטר ההתנגדות למעניש, אלא דווקא מחלישה אותו.

יש אפוא אור ירוק מ"הערבים", יש אור ירוק מ"העזתים", עכשיו צריך רק להתכונן לקרב עצמו. הצבא מוכן לפעולה, מדווחים יוסי יהושוע, איתמר אייכנר ורוני שקד ב"ידיעות אחרונות". גם העיתונים כבר מוכנים: בהמשך גליון "מעריב" הבוקר ניתן למצוא ידיעה המתייחסת בשוויון נפש מוחלט לקביעה כי ישראל תמשיך להפר את הריבונות של לבנון, לחדור לשטחה האווירי במטוסי חיל האוויר "במסגרת שגרת הפעילות המבצעית", וזאת גם אם צבא לבנון יצטייד בכמה מטוסי מיג תוצרת רוסיה; ועוד ידיעה המדווחת ללא כל נימה ביקורתית על החלטת הפרקליט הצבאי הראשי לאשר לחיילי צה"ל בעת מלחמה לפרוץ לבתי תושבים או לחנויות לממכר מזון ולקחת מוצרי מזון ושתייה; ושער אחורי המוקדש לסיפורו המרגש של אדם שסבל מקוצר ראייה, אך התעקש להפוך לטייס קרב. בשבוע הבא חלומו יתגשם.

גם השער האחורי של "ידיעות אחרונות" מספק הבוקר ידיעה על טייסי קרב. במקום קצרי הראייה שב"מעריב", אלה תושבי קריית-שמונה שהפכו לטייסים. נראה שגם זו נחשבת לחצי-נכות בחיל האוויר, שנדרש מאמץ מיוחד להתגבר עליה. שתי הידיעות בשערים האחוריים מלוות בתצלומים של דובר צה"ל וכוללים טקסטים של תעמולה מיליטריסטית מזוקקת, חלק משטיפת מוח מחויבת המציאות במדינה הנמצאת במלחמה מתמדת.

אגב, בתחתית הכתבה של כספית על הדרישה לחזור לשיטת ההוצאות להורג של מנהיגי משטר חמאס בעזה, סיפקה מחלקת הגרפיקה של העיתון המחשה ויזואלית לחיסולים האפשריים, וזאת על-ידי הצבת תצלומיהם של כמה ממנהיגי החמאס במה שנראה כקלפי משחק, בדומה לאלה בהם השתמשו האמריקאים בעיראק. מוחמד דף, בכיר בזרוע הצבאית, הוא 7 תלתן; סעיד סיאם, שר הפנים בממשלה, הוא נסיך לב; וכן הלאה.

במדינות שבהן שולט המיליטריזם בתקשורת, כמו בישראל, תמיד מומלץ לעצור לרגע ולחשוב על תפקידם של האנשים בתחתית השרשרת התעמולתית. למשל, על הגרפיקאי שמעצב לעיתון הבוקר את ההמחשה הוויזואלית לדרישה להתנקש במפקדים ופוליטיקאים של האויב. על איש הדפוס שמוודא שהצבעים בכותרת המתלהמת יודפסו כראוי. על מחלק העיתונים שמביא את הסיפורים התועמלניים על הטייסים החדשים עד לבית הלקוחות. על כל הברגים הקטנים במערכת המפוארת הזו שמייצרת עבור צרכן התקשורת הישראלי מדי יום ביומו תמונת עולם המשרתת את צורכי הצבא. זוהי, אם תרצו, שגרת הפעילות המבצעית של התקשורת בישראל.

"הארץ" שוב בכותרות (של "הארץ")

העיתון היחיד שהורס מעט את החגיגה המיליטריסטית הבוקר הוא "הארץ". הכותרת שלו היא "ברור שהרגיעה לא היתה טעות. אין לנו עניין במלחמה", ציטוט מפי שר הביטחון, אהוד ברק. ליתר דיוק, כותרת "הארץ" הבוקר היא "אהוד ברק ל'הארץ': ברור שהרגיעה לא היתה טעות. אין לנו עניין במלחמה'", כותרת המציבה את העיתון עצמו עוד לפני הידיעה המשמעותית של היום (שהיא בכלל קידום מכירות לראיון עם שר הביטחון שיפורסם מחר, במוסף העיתון), ולא ככותרת גג אלא כחלק אינטגרלי מהכותרת הראשית.

מובן שקידום עצמי נטול מעצורים יכול להגיע לדרגות חמורות מכך. ב"ידיעות אחרונות", למשל, מתפרסמת הבוקר ידיעה מאת אורלי אזולאי על מסיבת חג המולד שנערכה השבוע בבית הלבן. הידיעה, התופסת עמוד שלם בעיתון, מלווה בתצלום של אזולאי על רקע עץ האשוח הנשיאותי, משל הצליחה להסתנן למתקן גרעיני בלב מדינה עוינת ולחזור בשלום. המציאות רחוקה מכך.

"הייתי העיתונאית הישראלית היחידה בקבוצה", מדווחת אזולאי, ומשם עוברת להתרשמות אישית ממצבו של הנשיא: "החיוך שלו היה עגום. בוש נראה עייף ומובס. לחייו היו שקועות, ונראה כי איבד כמה קילוגרמים טובים ממשקלו. האפור בשערו הפך ליותר לבן".

משום של"ידיעות אחרונות" יש במקרה זה בלעדיות, אין ברירה אלא למרוח את הדיווח על עמוד שלם, גם אם הידיעה עצמה לא מצדיקה זאת. אזולאי אמנם הצליחה להחליף כמה מלים עם הנשיא היוצא, אך לא מעבר לכך. בלית ברירה, מוקדשות פסקאות שלמות שלה לתיאורים מפורטים על מבחר המשקאות שהוגש במסיבה, על העיצוב הלוקה בחסר של הקישוטים ועל תפריט המזון שהוצע לאורחים. ממילא אף אחד לא קורא מעבר לכותרת.

נוקאאוט בסיבוב ה-238

קוראי העיתונים הכלכליים כבר רגילים למצוא מדי חודש בחודשו ידיעות סותרות ב"גלובס" ו"דה-מרקר" בכל פעם שמתפרסם מדד החשיפה הטרי של אתרי האינטרנט. כל עיתון מסביר מדוע האתר שלו הוא המוביל, בעוד זה של המתחרים נשרך מאחור. הבוקר נפל דבר.

בעוד שבדרך כלל כל עיתון מתייחס לנתונים ספציפיים המחמיאים לו, הפעם שני העיתונים מתייחסים לאותו הנתון, גלישה ממקומות עבודה, ומציגים מספרים סותרים לחלוטין. אתמול דיווח אתר גלובס כי "'גלובס' פותח פער של 68.5% על פני 'דה-מרקר' בגלישה היומית ממקומות העבודה", ואילו הידיעה שמופיעה ב"דה-מרקר" גורסת כי בגלישה ממקומות עבודה האתר נחשף ל-17.6% מהגולשים לעומת "גלובס", הנחשף רק ל-13.6% מהם.

מי צודק? רמז אפשר למצוא בכך שבעיתון המודפס של "גלובס" לא פורסם הבוקר דבר על הסקר, בעוד שב"דה-מרקר" מופיעה לא רק ידיעה בולטת על העניין, אלא גם כפולת עמודים של פרסום עצמי המכריזה על "נוק-אאוט" לטובת "דה-מרקר".

מבטיח ומקיים

עוד ידיעה חדשותית לחלוטין על "האח הגדול" מופיעה הבוקר בעמודי החדשות של עיתון "הארץ", וזאת בניגוד לקו שהתווה עורך העיתון במסגרת כנס אילת לעיתונות. הפעם גילי איזיקוביץ מדווחת, תחת הכותרת "הזוכה ב'אח הגדול' חגגה את המיליון במסיבה בירושלים", על כך שמשתתפי הגמר היו "תשושים במיוחד" לאחר צאתם מאתר הצילומים, וכי חלקם "בילו בלילה במסיבה" ו"עברו תדרוך" לקראת "יציאתם אל העולם החופשי". בהמשך מדווח עוד על נתוני הרייטינג המרשימים שבהם זכתה התוכנית, ולסיום נכלל בידיעה קידום מכירות לסרט ש"יתעד אותם צופים בעצמם בקטעים מהתקופה בבית ומעלים חוויות" ושישודר בערוץ 2. במחשבה שנייה, הקביעה בתחילת פסקה זו שגויה. לא מדובר בידיעה חדשותית על "האח הגדול" המופיעה בעמודי החדשות של "הארץ", אלא בידיעה יחצנית על "האח הגדול" המופיעה בעמודי החדשות של העיתון.

ענייני תקשורת

אופיר בר-זהר מדווחת ב"דה-מרקר" על פניית בעלי המניות של הזכיינית רשת לשרי האוצר והתקשורת בבקשה להקלות משמעותיות במחויבויותיהם.

לי-אור אברבך מדווח במוסף "עסקים" של "מעריב" על העימות בין ההנהלה לוועד העיתונאים של "הארץ".

ירון טן ברינק, מבקר הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות" לשעבר וכיום עורך "רייטינג", מתראיין ל"העיר – תל אביב" [הילו גלזר]. לדבריו, בימיו ב"ידיעות אחרונות" נהנה מחופש עיתונאי מוחלט לכתוב על כל נושא שעלה על רוחו. רק פעם אחת בשלוש שנים, הוא מספר, פסלו טור שכתב, שבו יצא נגד המגמה להעניק לתוצאות סקרים את הכותרות הראשיות במהדורות הטלוויזיה. הטור נפסל, לדבריו, משום שביום שבו אמור היה להתפרסם, הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" היתה תוצאות של סקר שנערך בהזמנת העיתון.

במדור חדשות החוץ של "הארץ" מפורסם [איי.פי] כי העיתונאי שהשליך את נעליו על נשיא ארה"ב הוכה קשות, כך לפי בני משפחתו. בכירים עיראקים מכחישים.

ב"גלריה" מדווח ["לה-מונד"] כי הערוצים הממלכתיים בצרפת יפסיקו לשדר פרסומות בשעות הערב, וזאת כצעד ראשון בדרך להוצאת הפרסומות מהערוצים בכל שעות היום.

התייחסויות רבות ניתן למצוא הבוקר למגמת מעברם של עיתונאים אל השדה הפוליטי. בין היתר, גם מאמר המערכת בעיתון "הארץ" מתייחס לעניין בחיוב עקרוני, יעקב אחימאיר דורש ב"ישראל היום" תקופת צינון, וגם שחר אילן כותב ב"הארץ" על התופעה. בין העיתונאים העוברים לפוליטיקה מציין אילן גם את אורלי לוי, ש"הגישה תוכנית בוקר בטלוויזיה" והכריזה על הצטרפות לישראל-ביתנו. אזכורה לצד ניצן הורוביץ ודניאל בן סימון רק מחזק את עמדתו של יוסי שריד, המובעת בכתבתו של אילן, ולפיה מדובר בסלבריטאים יותר מאשר בעיתונאים.