בישראל של לפני ארבע שנים, שבה תקשורת פוליטית שטחית ומזיקה סיקרה את הבחירות לכנסת כמרוץ סוסים, הודעתו של ראש ממשלה על כוונתו לפזר את הכנסת היתה יכולה לשמש כיריית פתיחה למירוץ חדש. בעולמנו, שבו הכנסת מתפזרת אחת לכמה חודשים והקמפיין הפוליטי לרגע לא נפסק, ההכרזה על הבחירות היא לא יותר מקריאת עידוד לסוסים שמעולם לא חדלו לרוץ ולשדרים שמלווים אותם ללא הרף בפרשנות חיה.

ואמנם, הפרשנים הפוליטיים שמחים גם הבוקר לנצל את הנגישות שלהם למקורות הבכירים ביותר כדי לספק לקוראי מהדורות סוף השבוע שלל פרטים שוליים. מי שיקרא בעל טור אחד יגלה כי כשבנט אמר ליאיר לפיד "זה נגמר, יאיר" השיב לו ראש הממשלה החליפי: "אתה גבר, נפתלי, אתה אח על מלא". מי שיקרא בעל טור אחר ילמד כי איילת שקד קיבלה את הטלפון מנפתלי בנט עם הבשורה על פיזור הכנסת כשפסעה יחפה על שטיח במסגד הגדול של קזבלנקה. וקוראיו של בעל טור שלישי יוכלו לשלוף בשיחת חולין את העובדה כי שקד עצמה נשמעה בהזדמנות אחרת קוראת לאיתמר בן-גביר "מאמי".

לצד הפיקנטריה הבלעדית מתמקדים הפרשנים, כמו תמיד, בתמרונים הפוליטיים של בכירי המפלגות. כאן הדמיון בין הטורים גדול הרבה יותר.

במסעות התעמולה הפוליטיים של הדור האחרון נדחקו העמדות העקרוניות, הערכים שבשמם מבקשות לכאורה המפלגות את קולות הבוחרים, הצידה, לטובת מסרים קצרים וקליטים, כמעט נטולי תוכן. התקשורת הפוליטית ששה לבקר את השטחיות והציניות של מושאי הסיקור שלה, אך ששה עוד יותר לשתף פעולה עם היועצים הפוליטיים שמנסחים את התעמולה המפלגתית. בכך חוטאת התקשורת הפוליטית פעמיים: גם נמנעת מלאתגר את ההיגיון שבבסיס מערכי התעמולה וגם הופכת את עצמה לכלי בידיהם.

בן כספית, בקמפיין עצמי של "מעריב" תחת הכותרת "לא שופר של אף אחד" (צילום מסך)

בן כספית, בקמפיין עצמי של "מעריב" תחת הכותרת "לא שופר של אף אחד" (צילום מסך)

במקרה הטוב, פרשן פוליטי ינסה לפרק לגורמים את מערך התעמולה של פוליטיקאי אחד, אך יהפוך לשופר מוחלט במערך התעמולה של פוליטיקאי אחר. דוגמה מובהקת: בן כספית, שמנתח בביקורתיות את התמרונים הפוליטיים של נתניהו אך בו בזמן מהדהד את מסריו של בנט (הכותרת לטורו הבוקר היא "תודה לך, נפתלי").

במציאות הנוכחית, אם תקראו די טורים פוליטיים תוכלו לזהות את הסדקים במערכי התעמולה של מפלגות שונות, ולהרכיב לעצמכם תמונה עשירה יחסית של האופן שבו פועלים אנשי הקמפיינים. אבל התובנות שלכם על העולם הפוליטי עדיין יוגבלו לתעמולה, שקרים וספינים. כל מה שנמצא מאחורי החזית המטפללת, אם בכלל נותר שם דבר, יישאר עלום.

קרטל הפרשנים

"נוח מאוד לעיתונאי שיש לו טור ביום שישי בעיתון שהוא יודע שביום חמישי הוא מקבל שיחת טלפון אישית מראש הממשלה שמתדרך אותו ומספר לו", העיד החודש שלמה (מומו) פילבר במשפט המו"לים, "וחלק מהיחסי תן וקח האלה זה גם בסוף שהוא צריך להבליע בתוך המאמר הזה כמה מילים מחמיאות או כמה נרטיבים או כמה מסרים".

בשנים האחרונות לממשלת נתניהו, הפרשנים הפוליטיים הבכירים חיכו ליד הטלפון בימי חמישי לשווא. הם לא קיבלו שיחה מלשכת ראש הממשלה, או כך לפחות עלה הרושם מקריאת טוריהם. העוינות הגוברת בין נתניהו לתקשורת הובילה כנראה לקטיעת הנגישות.

מאז שבנט נכנס ללשכת ראש הממשלה, המצב חזר לימי אולמרט, שרון, רבין וקודמיהם. לא משנה איזה עיתון תפתח (למעט "ישראל היום"), תוכל לבלוע את המסרים של ראש הממשלה. גם הבוקר, שבוע ההחלטה על פיזור הכנסת, הקרטל ניכר. להלן רק שתי דוגמאות בולטות.

ראש הממשלה נפתלי בנט ושר החוץ יאיר לפיד בכנסת, 20.6.22 (צילום: יונתן זינדל)

הטעות של בנט. "נכשלתי, מודה נפתלי בנט בשיחותיו בימים האחרונים", כותב יוסי ורטר ב"הארץ". "לא השכלתי להגן על חבריי מפני מכונת הרעל של נתניהו. אף חבר כנסת מאף מפלגה אחרת לא היה מצליח לעמוד במה שהם עברו. אין לי טענות לאיש, לא לעידית, ולא לניר. האחריות שלי, הכישלון שלי. כשנכנסתי לתפקיד, צללתי עמוק לעבודה: איראן שהוזנחה, עזה, קורונה. אותם שכחתי. הם לא הכינו עצמם לממשלה מהסוג הזה".

"חשבון הנפש שיעשה בנט בתקופה הקרובה יעסוק ככל הנראה בשגיאות שלו בטיפול בסיעתו", כותבת סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות". "הוא לא חושב שהטעות היתה בבחירת הרשימה. אין מפלגה אחרת שהיתה עומדת במה שעשו לאנשי ימינה, הוא אומר. איימו עליהם, סחטו אותם, פיתו אותם, ירדו עליהם. אבל אסור היה להזניח את המפלגה. הוא היה צריך להיות יותר קשוב לאנשים".

"עכשיו הוא מבין שמהיום הראשון היה חייב להקדיש זמן שווה למהות ולפוליטיקה", כותב נחום ברנע באותו העיתון. "'הייתי צריך לעמוד לצידה של סילמן בימים הקשים, כשמפגיני נתניהו רדפו אותה ואת ילדיה. לא למענה – אותה אני לא אשנה: למען הצלחתי והצלחת הממשלה שלי'".

"הוא בנה מפלגה מהגהינום", כותב בן כספית ב"מעריב". "הוא בחר את אנשיו עם פינצטה הפוכה ואחר כך לא ידע להגן עליהם ממכונת הרעל הביביסטית ולא ידע להבין בזמן מה עובר עליהם".

המסר של נתניהו. "הוא הצביע בעד הצעת חוק השפיטה של ח"כ מאי גולן, לפיה הממשלה היא שתמנה את שופטי העליון", כותב כספית על נתניהו ב"מעריב". "הוא אישר בכך את ההערכה שאם חלילה ינצח בבחירות, הוא מתכוון להתניע את ה-D9 ולעלות על הדמוקרטיה הישראלית".

"מי שהצביע בעד החוק הזה הוא ראש הממשלה לשעבר", כותבת קדמון ב"ידיעות אחרונות". "בפתח מערכת בחירות, בהצבעה טרומית (שלא עברה), הצביע נתניהו בעד חוק שמציע שהממשלה והכנסת ישלטו בבית המשפט העליון. זו לא היתה סתם הצבעה. זאת היתה הצהרת כוונות: ככה ייעשה לבית המשפט העליון כשאנחנו נחזור לשלטון".

"הרס העליון, פוליטיזציה מוחלטת של בחירת השופטים, ובעיקר שיגור מסר מאיים כלפי מערכת אכיפת החוק כולה: זה מה שמחכה לכם", כותב ורטר ב"הארץ".

ברקיע השביעי

לפני קרוב לשנה הודיע קרטל הפרשנים כי בנט מאושר, נהנה ומבסוט. השבוע, לכאורה, ניתן היה לצפות לשמוע שבנט עצוב, מתוסכל ומבואס. אבל ברנע כותב לקוראיו כי "בנט באופוריה". הכיצד? "העמימות התחלפה בבהירות. הוקל לו".

הכותרות הראשיות

"הפיגוע באיסטנבול סוכל - אזהרת המסע תישאר" היא הכותרת הראשית הבוקר ב"ישראל היום", היחיד מבין העיתונים שאינו מקדיש את כותרתו הראשית להחלטת הממשלה לפזר את הכנסת.

מערכת הבחירות של שנת 2022 תהיה הפעם הראשונה מאז היווסדו של "ישראל היום" שנתניהו לא נהנה מתמיכה גלויה, בוטה, ספק חוקית, של החינמון שהקימה משפחת אדלסון. העובדה שהעיתון כלל לא טורח להקדיש את הכותרת הראשית לבחירות לכנסת מלמדת כי הוא ניצב, נכון לעכשיו, על הגדר. לא תומך באיש, מחכה להתבהרות התמונה.

"המרוץ לפיזור" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" הבוקר, מתחת לדיוקנאותיהם של נתניהו ולפיד והפניות לשישה מאמרי דעה ("הכותרות הראשיות שלו, שפעם הרעידו מדינה, משעממות", כותב הבוקר חיים לוינסון על "ידיעות אחרונות" ב"גלריה" של "הארץ").

"אני עוד אשוב", היא הכותרת הראשית של "הארץ" הבוקר, מסר שהעביר ראש הממשלה היוצא נפתלי בנט לקוראי עיתון הנישה של האליטות דרך הפרשן הפוליטי יוסי ורטר.

"עיתונאי רהוט, כוכב טלוויזיה, מענטש, אבל ראש ממשלה?", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון", המוקדשת ליאיר לפיד. הכותרת מפנה לשלושה מאמרים המוקדשים ללפיד ומתפרסמים בחלקים שונים של העיתון. אבל יש גם מאמר רביעי.

בעז העצני מתריע במדור הדעות של "מקור ראשון" מפני שלטון לפיד כשהוא מדמה את לפיד לוולודימיר זלנסקי, נשיא אוקראינה, ש"במבחן התוצאה מוביל את אוקראינה לאסון". לפי העצני, "פוטין הפיק לקחים מהעימות הקודם סביב קרים, זלנסקי לא". העצני טוען עוד כי בדומה לזלנסקי, גם לפיד פועל ויפעל כדי לקבל אהדה מהעולם הפרוגרסיבי, על חשבון בני עמו, ומזהיר כי ראש הממשלה המיועד עלול להגיע "להתנגשות מדינית ואף צבאית עם רוסיה".

ב"מעריב" מקדישים את הכותרת הראשית לתוצאות סקר דעת קהל שנועד לבחון את ההצבעה הצפויה של הציבור. אין טעם להשחית מילים על התוצאות, אולם שווה לקרוא את המאמר של גדעון דוקוב ב"מקור ראשון", שנותן כמה עצות לעורכי ובעיקר למפרסמי סקרים פוליטיים בימי בחירות.

דוקוב מציע להציג לציבור את שיעור המתלבטים, לערוך סקרי עומק שכוללים גם נתונים על ביטחון המשיבים בהצבעתם, וכן תשובה לשאלה לגבי המפלגה הנוספת שלה משיבי הסקר שוקלים להצביע. "נכון, יש לכך עלות כלכלית מסוימת", כותב דוקוב, "אולם גוף תקשורת שבוחר לערוך סקרים – מן הראוי שישקיע את המשאבים וייתן לציבור תמונה מקיפה, ולא יסתפק בגרפיקה יפה אך מטעה".

אפשרות נוספת: להשקיע את העלות הכלכלית של סקר העומק בעבודה עיתונאית בזירה הפוליטית, אולי אפילו עבודת עומק.

בחברה החרדית

"הממשלה רצתה לעשות גזירות להשכיחם תורתך אבל יש השגחה מיוחדת שיהיה כבוד שמים ויוכלו לעסוק בתורה והתבטלו התכניות שלהם" מצוטט בראש שער "יתד נאמן" "רשכבה"ג מרן ראש הישיבה שליט"א בשיחת המוסר השבועית".

בשער "המבשר" נדפסת הכותרת "אנחת רווחה ביהדות החרדית: ממשלת הגזירות מסיימת את דרכה". לפי הדיווח, "התקוה שפיעמה בלבבות לקץ הפגיעות
הסדרתיות ביהדות החרדית בכל הקדוש והיקר לה, הגשימה את עצמה בסייעתא דשמיא לאחר מסכת מאמצים בה נטלו חלק מרכזי ודומיננטי נציגי יהדות התורה".

ב"הפלס", בטאון הפלג החרדי הקיצוני שאינו נהנה מייצוג פוליטי, נמצא מקום בשער רק לכותרת פצפונות הקוראת "נמשכים המאמצים באופוזיציה להקים ממשלה חלופית בכנסת הנוכחית".

ובינתיים, בעולם האמיתי

במוסף "הארץ" מראיינת איילת שני את רם כהן, מנהל "תיכונט" בצפון ת"א, שמשרטט בפני הקוראים תמונה מבעיתה של מצב חינוך ילדיהם.

"המציאות היא שאחרי שנים רבות שבהן נמצאנו על פי התהום, אנחנו כבר עם רגל אחת בתוכה. אין מורים במערכת החינוך בישראל", הוא אומר. "[...] כיום אין מורים. לא חסרים – פשוט אין. [...] אני מנהל בית ספר כבר 25 שנים, יש לי פרספקטיבה, ואני אומר לך חד-משמעית – אנחנו בגרף ירידה. משנה לשנה אנחנו מידרדרים".

"מה יקרה בבית הספר שלך, בצפון תל אביב, ב–1 בספטמבר 2022?", שואלת שני, וכהן משיב: "לא ילמדו גיאוגרפיה בחטיבת הביניים. לא ילמדו תנ"ך בחטיבה העליונה. סגרנו שתי קבוצות במדעי המחשב. אנחנו מפחיתים את מספר השעות השבועיות במתמטיקה, מדעים ולשון, מחמש לארבע. אנגלית הורדנו כבר לארבע בשנה שעברה. התלמידים חוזרים הביתה בשעות מוקדמות, כבר השנה הם החסירו שש או שבע שעות בשבוע, ביחס לשנה הקודמת".

חוק (המו"ל) הנאשם

בעמודי החדשות ובטורי הפרשנות אפשר לקרוא הבוקר על ההתפתחויות האחרונות במה שמכונה "חוק הנאשם", הצעת החוק שתאסור על נאשם בפלילים להרכיב ממשלה בישראל.

"הנאשם" הוא כמובן בנימין נתניהו, והחוק מכוון לבלום את האפשרות שישוב ללשכת ראש הממשלה. אך בעוד מתקיים בישראל דיון ער על זכותו של נאשם בפלילים להרכיב ממשלה, איש לא תוהה על זכותו של נאשם בפלילים לשלוט בתאגיד תקשורת גדול. דא עקא, כמו שלראש ממשלה יש כוח חריג לפעול למען הימלטותו מדין, כך גם למו"ל.

ארנון (נוני) מוזס באולם משפט המו"לים, 29.12.2021 (צילום: יונתן זינדל)

ארנון (נוני) מוזס באולם משפט המו"לים, 29.12.2021 (צילום: יונתן זינדל)

הבוקר אנחנו מקבלים דוגמה נוספת לכך ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", העיתון שעורכו הראשי ובעל השליטה בו הוא ארנון (נוני) מוזס, נאשם מספר 4 במשפט המו"לים.

על פני שלושה עמודים משרטטת הכתבת טובה צימוקי את דמותה של גלי בהרב-מיארה, היועצת המשפטית לממשלה ומי שבכוחה לאשר, או לדחות, עסקת טיעון עם המו"ל הנאשם בשוחד נוני מוזס.

הכתבה, כמו כל הסיקור של מערכת אכיפת החוק מאז הפך מוזס לחשוד ונאשם, מחמיאה. בעוד נתניהו החליט לאסור מלחמה על שלטון החוק, מוזס חונק אותו באהבה.

צימוקי מתארת את בהרב-מיארה כ"סולידית", שיוצאת להגנת חלקים חלשים בחברה. "כניסתה של מיארה הייתה חלקה ביותר", היא מוסיפה. אדם המוגדר "מקור משפטי בכיר" מחמיא ליועמ"שית על הבחירה בשרון אפק כמשנה שלה: "ניתן לשבח את מיארה שהפגינה ביטחון עצמי בבחירת אדם כה בכיר, בעל שיעור קומה המתאים לכהן בעצמו כיועמ"ש, ועוד בתחילת תקופת כהונתה, בלי חשש שיאפיל עליה. בחירתו מסמלת את הענייניות שלה ורצונה להעסיק את הטובים והמקצוענים ביותר".

אדם שנכח בדיונים ביטחוניים בהשתתפותה מצוטט כאומר: "התשובות שלה היו תמיד עירוב של צורכי ביטחון והרבה שכל ישר". אדם המכונה "גורם ביטחוני בכיר" טוען כי "היא הגיעה לדיון מוכנה [...] החלטתה ונימוקיה התקבלו ללא עוררין".

צימוקי כותבת כי בהרב-מיארה "שמה דגש עצום על שינויים ארגוניים שישפרו את השירות לאזרח", ובהמשך מצטטת עוד מקור בכיר שאומר: "היא באה ממקום ערכי, עם תחושה אמיתית ולא 'שמאלצית' של תרומה למדינה. היא פשוט באה לעבוד". ויש דוגמאות נוספות, שהופכות את הכתבה לקריאה המועדפת על ראשי הפרקליטות ומשרד המשפטים בסוף השבוע הנוכחי.

כתבה של טובה צימוקי על היועמ"שית גלי בהרה-מיארה, "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", 24.6.22

אמנם לקראת סוף הכתבה מוזכרים גם כמה דברי ביקורת, אבל אלה מועלים לדיון בעיקר כדי לבטלם. כך, לדוגמה, מוזכר כי ישנם "גורמי אכיפה" שמתחו ביקורת על כך שבהרב-מיארה טרם התירה למשטרה לשוב ולהשתמש בתוכנת הריגול "פגסוס" של NSO. אולם צימוקי מצטטת גורם עלום במשרד המשפטים שטוען כי הסדרת השימוש בתוכנת הריגול תועיל גם למשטרה, ומביאה עמדה נוספת מהפרקליטות לפיה ממילא "כאשר נוצר אירוע פרטני דחוף והמשטרה מבקשת להשתמש ב'אמצעי מיוחד' ניתן אישור חריג 'וכבר היו דברים מעולם, גם בתקופה האחרונה'".

משפטו של הנאשם נתניהו מוזכר כמה פעמים בכתבה על היועמ"שית.

כבר בכותרת המשנה מצוטט "בכיר במערכת" שאומר: "קיים חשש שהשר הבא יבקש להדיח אותה במטרה להפסיק את משפט נתניהו". לפי צימוקי, מאז נכנסה לתפקידה השתלמה בהרב-מיארה בשלל נושאים, בהם "כמובן התיקים הפליליים הגדולים אותם מנהלת הפרקליטות ובראשם 'תיקי האלפים' של נתניהו. כל החומר הוצג בפניה על ידי צוות התביעה של 'האלפים' ועכשיו המידע כולו אצור אצלה ומי שמסייעים לידה לצלול לפרטים הם עו"ד חגי הרוש והצוות הפלילי בלשכה".

אם היועמ"שית השתלמה ב"תיקי האלפים" היא בוודאי בקיאה בכך, ובכל זאת כדאי להזכיר: משפטו של הנאשם נתניהו הוא גם משפטו של הנאשם מוזס. זה האחרון מואשם כי הציע לראש הממשלה שוחד – סיקור שיסייע לו להישאר בשלטון. כל עוד מוזס נותר עורך אחראי ובעל שליטה בקבוצת ידיעות-אחרונות, על זרועותיה התקשורתיות רבות העוצמה, אי אפשר להתייחס לכתבות כמו זו של צימוקי על בהרב-מיארה אלא כהצעת שוחד נוספת.

ברכות לבביות

"בשבע" חוגג 20 שנה ו-1,000 גיליונות בארבעה קונטרסים נפרדים וחגיגיים.

"עצם קיומה של עיתונות ברוח יהודית-לאומית נאמנה משחרר את המעוניינים בכך מהצורך להזדקק לתקשורת חילונית ולהיחשף להשפעתה המחלישה, המבלבלת והשוחקת", כותב העורך הראשי עמנואל שילה בטור הפתיחה של הקונטרס הראשי.

בין הישגי העיתון מתגאה שילה בכך כי "בשבע" הוא כיום "העיתון השלישי בגודלו בישראל", אך הוא עושה זאת מבלי להזכיר כי בשונה מכל יתר העיתונים הנפוצים (למעט הנפוץ ביותר, "ישראל היום"), "בשבע" מחולק חינם.

עמנואל שילה, פברואר 2022 (צילום: אוליבייה פיטוסי)

הישג נוסף, ערכי, שמונה שילה הוא ש"'בשבע' הוא אחת הבמות הבודדות שאינה נכנעת לעריצות הפוליטיקלי-קורקט, לא מצד הפמיניזם הרדיקלי ולא מצד קהילת הגאווה הלהט"בית". לפי שילה, "הצבנו קו ברור ביחס לסובלים מנטייה חד-מינית ומקומם בקהילה הדתית: כן אמפתיה, לא לגיטימציה".

בהמשך הגיליון כותבת גם סגנית העורך חגית רוזנבאום על הישגי העיתון לדורותיו. "פרק חשוב במאבק על שלמות הארץ, ש'בשבע' היה נושא הדגל העיקרי ואולי היחיד שלו בשדה התקשורת, היה סירוב לפקודת העקירה", כותבת רוזנבאום.

"יריית הפתיחה במערכה הזו הייתה הוראתו של ר' אברום שפירא זצ"ל, ראש ישיבת מרכז הרב, שהתפרסמה בבלעדיות בעיתון זה, בריאיון שהעניק לרב אהרן טרופ. בעקבות פסיקת הרב שפירא באותו ריאיון כי אסור לחייל למלא את פקודת העקירה, החל הנושא לחלחל לתודעה, ויוזמות צצו ועלו מן השטח. אט אט התחלנו לפרסם מקרים של חיילים, בסדיר ובמילואים, שהודיעו למפקדיהם כי יסרבו להשתתף במעשה הגירוש.

"סקרנו את עמדותיהם של ראשי המכינות הקדם-צבאיות בנושא, והענקנו במה לרבנים ואישי ציבור שתמכו בסירוב הפקודה, ואף לחיילים חילונים שמצפונם הוביל אותם בדרך הנכונה. מדי שבוע הענקנו במה למטה 'יהודי לא מגרש יהודי', שפעל בצורה מאורגנת לקידום סירוב הפקודה במחשבה ובמעשה. ריאיון שערכנו עם אחד מראשי המטה, נועם לבנת, אף שלח את כתבת 'בשבע' לחקירת משטרה בניסיון לדלות מידע נוסף על פעילות המטה, מידע שכמובן לא נמסר לה".

שער "בשבע", 23.6.22

במוסף "אתנחתא" מתכבד המדור "עניין אישי" לארח את יעקב כץ (כצל'ה), יו"ר מועצת המנהלים של קבוצת ערוץ 7. בין היתר מוזכרת ההסתבכות הפלילית של כץ, שלפני כעשרים שנה הורשע בגין חלקו בניהול תחנת הרדיו הפיראטית ערוץ 7. "הם ניסו להשתיק אותנו והתייחסו אלינו כאל אחרוני הפושעים", מצוטט כץ, "אבל דווקא הרצון לסגור את ערוץ 7 סלל את הדרך להקמת עוד תחנות, אתרים ואמצעי תקשורת ימניים ודתיים בישראל, שלא מהססים להשמיע קול אחר".

בהמשך המדור מתייחס היו"ר לראש הממשלה היוצא בנט ואומר: "עם ישראל לא אוהב בעלי גאווה ושקרנים - לכן בנט יהיה אפיזודה חולפת בתולדות הנהגת עם ישראל".

בעוד כצ'לה יוצא נחרצות נגד "שקרנים", במדור לא מוזכר כי במסגרת הרשעותיו בפרשת ערוץ 7 הורשע כץ גם בשתי עבירות של עדות שקר ושתי עבירות של שבועת שקר אחרי ש"טען בכזב, בשני תצהירים שחתם עליהם ואשר הוגשו על-ידו לבג"צ, כי ערוץ 7 משדר ושידר רק מעבר לתחום המים הטריטוריאליים של מדינת ישראל ולא קיים אי-פעם שידורים מתחום המדינה ומשטח איו"ש".

עוד במוסף "אתנחתא", סקר שנועד לבחון "מה חושב הציבור בישראל על מידת תרומתו של הציבור הסרוג לחברה ולמדינה?". זהו סקר אפרטהייד כמובן, כלומר סקר שנערך בקרב מדגם מייצג של יהודים בלבד, אף שללא ספק גם לערבים אזרחי ישראל (שלא לדבר על נתיניה חסרי האזרחות) עשויות להיות דעות על "הציבור הסרוג".

עד כמה הסרוגים תורמים ל"בטחון המדינה", "חיזוק הפריפריה", "עזרה לחלשים", "שמירת החוק" ועוד שלל סוגיות? ב"בשבע" לא חושבים שיש טעם לפנות כלל בשאלה לפלסטינים נטולי האזרחות שחיים בשכנות למתנחלים חובשי כיפה סרוגה ואף לא לחמישית מאזרחי המדינה שאיתרע מזלם להיוולד לא-יהודים.

לא זו אף זו, המסגור של ממצאי הסקר מסתיר את ההדרה של הערבים. בכל הגרפים שנפרשים מעל עמודי העיתון נכתב כי הנתונים מתייחסים ל"כלל הציבור הבוגר בישראל". רק בטור הפרשנות הצמוד, מאת אסף משניות, מוזכר כי הסקר נערך בקרב "כלל הציבור היהודי בישראל".

הן ההדרה על רקע דת/לאום והן ההטעיה של הקוראים מאפיינים את הסקרים ש"בשבע" מפרסם דרך קבע. מהבחינה הזו, הסקר שערכו לכבוד 20 שנה ואלף גיליונות אכן הולם את החגיגה שערך לעצמו העיתון.

ומה שעוד הולם את מסורת "בשבע" הוא מוסף "החוט המקשר", שמקבל את הכינוי "מגזין מיוחד". בקונטרס זה שלל כתבות על בתי עסק הקשורים לקהל היעד של "בשבע", שכולן נראות כאילו הגורם המסוקר מימן אותן. עם זאת, אין כל גילוי נאות, או בלתי-נאות, שיכול להבהיר האם החברות הללו אכן שילמו לעיתון עבור הזכות להופיע במגזין.

הערבוב הזה בין תוכן לפרסום מאפיין את "בשבע" גם בימי שגרה, במידה שאין דומה לה בעיתונות המרכזית בישראל. בגין הערבוב הזה קשה להתייחס ל"בשבע" כאל עיתון. הוא נקרא יותר כיציר כלאים, שספק מתמיד רוחש ביחס לאמינותו.

מוסף "סרוגים משפיעים" של "בשבע", 23.6.22

המוסף הרביעי שחוגג את ההישג של "בשבע" הוא מוסף "סרוגים משפיעים", המונה 77 חובשי כיפה סרוגה שהתברגו בעמדות מפתח במדינה.

בין בני-המזל שהצליחו להתברג למוסף גם בנימין (ביני) זומר, המוצג כ"סגן נשיא חברת שברון" (במציאות, זומר מנהל את הסניף הישראלי של תאגיד האנרגיה הבינלאומי). על איש העסקים, הזכור בין היתר בשל העצה הידידותית שהעניק לכתבת כאן 11 יפעת גליק, נכתב ב"בשבע" כך: "במפגשי עיתונאים הוא מפגין ידע ומקצועיות בתחום עיסוקו ומשיב בנינוחות ובענייניות לטענות הרבות נגד יצרניות הגז". כמה עמודים קודם לכן, במקרה או שלא במקרה, מתפרסמת על פני עמוד שלם מודעה מטעם מאגר הגז "לוויתן" (שבו מחזיקה שברון בכ-40%).

עוד בין מודעות המברכים ניתן למצוא מודעה מטעם קבוצת ישראל-היום, שמדפיסה את הגיליונות של "בשבע" "בהתמדה ובמסירות" ומתחייבת "להמשיך לפעול להצלחתכם", וגם מודעה מטעם הוצאת ידיעות-ספרים (מנכ"ל, מו"ל ועורך ראשי בידיעות-ספרים, דב איכנולד, נבחר אף הוא לאחד מ-77 הסרוגים המשפיעים).

ברשימת אנשי התקשורת במוסף בולט בהיעדרו שמעון ריקלין, במיוחד על רקע הנציגות העיתונאית הנרחבת שכוללת את עמית סגל, קלמן ליבסקינד, ברוך קרא, אראל סג"ל, ד"ר אבישי בן-חיים, חגי סגל, ניצן חן ואמילי עמרוסי. אולי היה צריך לשכנע את ערוץ 14, או "גלובס", לרכוש מודעת ברכה.

אורחים מפתיעים בעיתוני משפחת אדלסון

בדואים. ב"מקור ראשון" כותב אלישיב רייכנר על התעלמות הרשויות מקיומה של העיר רהט בנגב. רייכנר כותב על חנוכת מחלף להבים החדש מצפון לבאר שבע, ומציין כי "סמוך למחלף החדש שוכנים מצידו האחד היישוב העירוני להבים, ומצידו השני, במרחק מאות מטרים, העיר רהט. את רהט, העיר השנייה בגודלה בנגב, המונה כ־80 אלף איש, קשה לפספס בעיניים, אבל בשלטים החדשים שהוצבו מצפון ומדרום למחלף, היא כמעט אינה קיימת".

הנוסעים צפונה מבאר-שבע נתקלים בשלט אחד מתוך שמונה שבו נכתב "לרהט – סע בכיוון אופקים", כותב רייכנר. ברהט, הוא מזכיר, מתגוררים פי שלושה תושבים מאופקים.

זאת ועוד, 7,000 תושבי להבים יזכו בקרוב לנסוע במחלף ללא נסיעה ברמזור, אחרי שנסללה עבורם לולאה המקשרת את הכביש מהיישוב ישירות למחלף. 80 אלף תושבי רהט, לעומת זאת, ייאלצו לעמוד ברמזור בכניסתם אל המחלף. ראש עיריית רהט, פאיז אבו-סהיבאן, אומר לרייכנר כי מלבד המאבק שלו בפער התכנוני, בכוונתו לפעול גם להוספת השם רהט למחלף שקרוי כעת על שמו של היישוב הסמוך, הקטן פי עשר ממנה.

"אגב, זו לא הפעם הראשונה שמשרד התחבורה שוכח את רהט", כותב רייכנר, "השבוע לפני 15 שנה, כשנחנכה תחנת הרכבת הצמודה למחלף להבים, שמה היה רק תחנת להבים. מחאת תושבי רהט הביאה לאחר כחודשיים לשינוי שם התחנה, שנקראת היום תחנת להבים-רהט. אלי לוי, ראש מועצת להבים הקודם, פנה בעבר ליו"ר דירקטוריון הרכבת בדרישה להסיר את רהט משמה של התחנה. אולי הוא חשב שעם הסרת שם העיר משם התחנה, ייעלמו גם 80 אלף שכניו הבדואים".

פלסטינים. במוסף "שישבת" של "ישראל היום" כותבים אייל לוי וג'לאל בנא על איאד אל-חלאק, הנער הפלסטיני ממזרח ירושלים, בעל הצרכים המיוחדים, שנהרג מירי שוטרים. השניים מראיינים את משפחתו, ושלל גורמים נוספים, כדי לספק לקוראים תמונה מקיפה על נסיבות מותו והמאבק לצדק, שמנהלת מאז המשפחה האבלה.

שחיתות

ב"מעריב" של אלי עזור נמצא עמוד שלם לטור מאת עו"ד גיא בוסי שיוצא להגנת פאינה קירנשבאום, השרה שהורשעה בשוחד, הלבנת הון, עבירות מס, מרמה והפרת אמונים, ונידונה לעשר שנות מאסר וקנס גבוה.

עו"ד בוסי קורא לבית-המשפט העליון להקל עם העבריינית, לקבל את הערעור שהגישה ולזכותה לפחות בחלק מהאישומים נגדה.

עושים לביתם

ערבוב בין תוכן לפרסום אפשר למצוא לא רק בחינמון השני בתפוצתו בישראל, "בשבע", אלא גם בעיתון הנמכר הנפוץ במדינה, "ידיעות אחרונות", שם נדפסת בעמודי החדשות פרסומת הנחזית באופן מטעה לידיעה [יובל גמליאל] על השקת המיזם הפרסומי "משפחה בצמיחה" שמממן בנק הפועלים. במוסף "ממון" מוקדשת כפולת עמודים שלמה למיזם.

ענייני תקשורת

אבו עאקלה. "בשעה שהתקשורת הישראלית איבדה עניין מזמן, העיתונות העולמית אינה מרפה מפרשת מותה של שירין אבו עאקלה, כתבת רשת הטלוויזיה אל-ג'זירה שנהרגה בפאתי ג'נין לפני כחודש וחצי", כותב עמוס הראל ב"הארץ". "בשבועות האחרונים פורסמו לפחות חמישה תחקירים של גופי תקשורת בינלאומיים, בהם אל-ג'זירה, סוכנויות ידיעות גדולות ועיתונים אמריקאיים מובילים, בדבר נסיבות מותה. כל התחקירים הללו מפנים אצבע מאשימה אל ישראל, כאחראית לירי בעיתונאית".

בהמשך מפרט הראל על התחקיר המבצעי שנועד לחקור את האירוע, ומסביר גם מה עשויים להיות היתרונות בהפיכתו של התחקיר המבצעי לחקירה פלילית של מצ"ח.

גואטה. בכל העיתונים מדווח על הרשעתו של תנ"צ ניסו גואטה בתקיפת מפגין ועיתונאי. ב"הארץ" מופיע גם טור פרשנות מאת מרדכי קרמניצר, העומד על חריגות ההרשעה וחשיבותה.

משבר האקלים. במוסף "גלריה" של "הארץ" משוחחת שירה מייקין עם החזאית שרון וכסלר על תפקידה כנושאת בשורת משבר האקלים. "בסופו של דבר, בתחזית עצמה אין מספיק מקום וזמן לדבר לעומק על משבר האקלים", אומרת וכסלר, וצודקת כמובן. אין זה תפקידו של חזאי לסקר את המשבר חובק הכל שעתיד לשנות מן היסוד את דרך החיים של כולנו. את העול הזה צריכה לשאת מערכת החדשות כולה.

גל"צ. בכפולה הפותחת של "מקור ראשון" משוחח גדעון דוקוב עם עו"ד אלעד מן, היועץ המשפטי של עמותת הצלחה (ויו"ר עמותת "העין השביעית") על רקע העתירה שהגיש למינוי מפקד קבוע לתחנת גלי-צה"ל. עו"ד מן טוען כי על אף פיזור הכנסת המסתמן, יש לאפשר לשר הביטחון לקבל את המלצת ועדת האיתור, שכן איש אינו מבטיח שבחודשים הקרובים יצליחו חברי-הכנסת הבאה להקים ממשלה.

שערי העיתונים