התעוררו על רגל שמאל

"הפינוי והנקמה", קוראת הכותרת הראשית של העיתון הנפוץ במדינה, "ידיעות אחרונות", אך התצלום המרוח לרוחב כל עמוד השער של הגיליון – שוטר מג"ב גורר אחריו יהודייה צעירה על הרצפה [אי.פי] – מתייחס ל"פינוי" בלבד. היכן ה"נקמה"? היכן העדויות למה שזכה כבר לכינוי המכובס "תג מחיר"? לתצלום של יהודי היורה בערבי, שהפיץ אתמול ארגון בצלם, אין זכר בעיתון. לא בשער, ולא בעמודים הפנימיים. אולי מדובר במחדל של יחצני הארגון לזכויות אדם.

מכל מקום, צבי זינגר, רוני שקד, יוסי יהושוע ואדווה כהן מדווחים בעמ' 2 של העיתון, תחת הכותרת בעלת ממדי הענק "הזעם יצא על הפלסטינים", על שהתרחש אתמול לאחר הפינוי. הפורעים היהודים מתוארים, צריך לקרוא כדי להאמין, כמי שמנוחת הצהריים שלהם הופרעה. לפי הדיווח של כתבי "ידיעות אחרונות", כוחות הביטחון שבאו לפנות את הבית השנוי במחלוקת תפסו את המתבצרים "במצב מנומנם למדי", ולאחר שהשלימו את הפינוי, אותם מתבצרים "התעוררו – כועסים וזועמים – וחברון התחילה לבעור". מכאן ניתן כמעט להסיק כי רק מפני שלמג"ב לא הגיעה בשורת השלאף-שטונדה, החל אתמול "מסע נקמה מבהיל שמאיים להתפשט לכל רחבי יהודה ושומרון", לשון הדיווח. זהו היגיון היוצא מגדרו כדי להבין את מניעי הפורעים היהודים, והוא משתלב יפה עם הדגש ששם שער העיתון על הפינוי ולא על ההתפרעות שבאה בעקבותיו.

גם העובדה הלא נעימה כי כמה מהאבנים שנמצאו על גג הבית בחברון היו למעשה שברי מצבות מנותצות מבית-הקברות המוסלמי שבקרבת מקום מופיעה רק במעמקי הדיווח של יוסי יהושוע, צבי זינגר וירון דורון על פינוי הבית, בסיום הפסקה ה-11.

מה דעתם של עיתונאי "ידיעות אחרונות" על התפקוד של כוחות הביטחון לאחר השלמת הפינוי? כיצד דאגו להיערך כדי לשמור על שקט בשטח? כיצד שמרו על הסדר? בגוף הטקסט של ידיעה מאת יוסי יהושוע, צבי זינגר וירון דורון מצוין כי "בשב"כ הופתעו אתמול מהיקף הפגיעה בערבים וברכושם", וכי "למרות ההיערכות, הודו אתמול במשטרת מחוז ש"י כי הופתעו מעוצמת האירועים", אבל כדי להגיע למשפטים הללו יש לקרוא את גוף הידיעה ממש, ולא להסתפק בכותרת או בכותרת המשנה.

לעומת זאת, מחמאות לכוחות הביטחון מוזנקות היישר לכותרות, כמו הכותרת הלא תיאמן הבאה – "עוד פינוי מוצלח של היס"מ" – המופיעה בתחתית עמ' 2 של העיתון. זו כותרת משעשעת (הלקוח תמיד צודק, אבל לא תמיד אתה הוא הלקוח), המופיעה מעל ידיעה [ירון דורון] שכולה שיר הלל ליחידה המשטרתית. הידיעה נקראת כידיעה פרסומית שהיתה יכולה להופיע בביטאון רשמי של משטרת ישראל, אבל למרבה הצער היא מופיעה בעיתון המסחרי הנפוץ בישראל.

על כוס קפה

ב"מעריב" הפינוי כבר שייך לעבר, והכותרת הראשית קוראת בפשטות "מסע נקם". מתחת לתצלום גדול של פינוי אחת הנערות המתבצרות [אי.פי] מצא העיתון לנכון לשלב גם את התצלום של היהודי היורה בערבי, שנלקח משידורי ערוץ 10. מעשה יוצא דופן זה אף זוכה לידיעה משל עצמו בעמ' 2 של העיתון, מתחת למפה המתארת את מוקדי התפרעויות של היהודים באזור.

עוד ב"מעריב", עמית כהן מביא את הזווית של כמה צעירים מבין ערביי חברון, אשר בזמן מהומת האלוהים שהתרחשה בעירם ישבו בבית-קפה בלב העיר והיו עסוקים בעניינם. זו זווית מקורית וראויה, ללא ספק, אבל בעוד שלצעיר חברוני יש את מלוא הזכות להתעלם מסביבתו ולשקוע בדיבורי סרק על כוס קפה, נדמה כי לעיתונאי בעיר בוערת אומרות להיות משימות דחופות יותר, כמו דיווח מאזורי הפרעות בשעת אמת.

ב"הארץ" הולכים צעד אחד נוסף קדימה בעיצוב עמוד השער ותחת הכותרת הראשית "גל מעשי נקם בעקבות פינוי בית המריבה" מופיעים זה לצד זה שני תצלומים: אותו תצלום המופיע על שער "ידיעות אחרונות", שבו נראה חייל גורר יהודייה [אי.פי], ולצדו תצלום היהודי היורה בערבי [בצלם].

עיתונאי הוא גם בן-אדם

בן-דרור ימיני, שנכח אתמול בחברון, כותב טור ארוך בעמ' 3 של "מעריב" ומציג את דיווחי הטלוויזיה של ליל אמש כמופע למען המצלמות: "נדיה מטר, אולי מנהיגה, לבושה בדגמ"ח, התגלגלה מול עיני על הרצפה. אף אחד לא דחף אותה. אבל היא היתה זקוקה למצלמות. חלק גדול מהתמונות שראיתם אתמול בטלוויזיה היו בעיקר הצגה".

בהמשך הטור מתאר ימיני כיצד לא הצליח להתאפק והחליט להתערב במציאות שעל אודותיה נשלח לדווח. "בנסיבות הללו עיתונאי אמור להיות הזבוב שעל הקיר", כותב ימיני, "לא להעיר. לא להתערב. אלא שגם עיתונאי הוא בן-אדם". לדבריו, לאחר ששמע יהודייה צעירה מקניטה שוטרים על שהם נענים לפקודות מפקדם הערבי, הוא נשבר. "זה היה השלב שבו האדם שבי התגבר על העיתונאי. כיהודי וכציוני, אני מתבייש בגזענות היהודית, אמרתי לה. זה זיכה אותי בשורה של הטחות אישיות".

ימיני מתבייש במתנחלים, אבי יששכרוף, כתב "הארץ", מתבייש בשוטרים. לפי הדיווח שלו, אירועי אתמול בחברון יכלו לגבות בקלות מחיר גבוה יותר. בטור אישי יוצא דופן המתפרסם הבוקר בעמ' 3 של עיתון "הארץ" מתאר יששכרוף כיצד הוא וכמה מעמיתיו עשו אף הם מעשה שאינו מקובל בקרב עיתונאים, מעשה ממשי בהרבה מסינון הערה לנערה גזענית.

ישככרוף ועיתונאים אחרים נחלצו לעזרת משפחה ערבייה שהותקפה על-ידי יהודים. לפי תיאורו, ראה כיצד היהודים רוגמים את בית המשפחה באבנים ומנסים להעלותו באש על דייריו. "פוגרום במשמעותו הגרועה ביותר", הוא מתאר זאת, "לינץ'". בעוד שמאבטחים מקריית-ארבע נזפו בעיתונאים שביקשו לתעד את האירוע, והשוטרים התמהמהו מאוד, הוא עצמו, יחד עם כמה עיתונאים אחרים, לא יכלו עוד להישאר בתפקיד המתעדים: "קבוצה של עיתונאים, שכבר הורגלו לראות מראות קשים, מחליטה לא לעמוד מהצד, לפרוץ אל הבית כדי להציל את יושביו ממוות". כשנכנסו פנימה ראו "נשים וילדים ממררים בבכי, חשים שמותם קרב, מתחננים בפני העיתונאים להציל את חייהם". רק לאחר שעה ארוכה הגיעו השוטרים ופיזרו את הפורעים.

עוד מעשייה אחת לשבת ודי

חשבתם שהמהומות בחברון ימנעו מכם עוד סיפור אחד על הילד מוישי והחב"דניקים? אז חשבתם. "הכספת מבית חב"ד הוברחה", מבשרת הכותרת שניתנה לידיעה מאת ניסן שטראוכלר, המופיעה הבוקר ב"ידיעות אחרונות". לפי הידיעה, בכספת אמורים להיות "מאות אלפי דולרים וכן תכשיטים וחפצים יקרי ערך של המשפחה ושל הקהילה", ולכן חשוב היה לאנשי חב"ד להביאה לארץ. אך משום שחששו כי ההודים יבקשו להותירה במדינה כמוצג משפטי, הוחלט להביאה בחשאי. "בשדה התעופה כיסו אנשי זק"א את הכספת בשק של גופות ושמו אותה על אלונקה כך שהיא נראתה כמו גופה", מדווח בידיעה, כמעט בגאווה, ובהמשך מובטח כי "בתום השבעה יפרצו אותה נציגי חב"ד ויגלו את תכולתה". הידיעה בשבוע הבא כבר תכתוב את עצמה.

ענייני תקשורת

יובל גורן מדווח ב"הארץ" כי המשטרה חושדת שתקיפת אבי ניר, מנכ"ל קשת, זכיינית ערוץ 2, התחוללה בעקבות תחקיר של התוכנית "שתולים”. מהו התחקיר שהביא לפריצת כל הגבולות באלימות נגד בכירי עולם התקשורת הישראלי? ובכן, מדובר בתחקיר על גן אירועים בצפון תל-אביב, שחשף כי במקום נעשה "שימוש במזון מקולקל, מחזור מזון ומפגעים תברואתיים אחרים". עוד מדווח גורן כי לפי חקירת תחקירני התוכנית במשטרה, המפיק חיים סלוצקי "ניסה ללחוץ על ניר ועל מפיק התוכנית שיפעלו לגניזת התחקיר". סלוצקי מוסר בתגובה: "מעולם לא פעלתי באלימות ואני מעריץ גדול של חופש העיתונות בישראל".

טורו של יאיר לפיד במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" יוצא הפעם נגד מערכת הבחירות המנומנמת והזהירות שנוקטים כל המועמדים בהתבטאויותיהם. "לפני שבועיים", כותב לפיד, "ריאיינתי את ציפי לבני. שאלתי אותה אם היא תרצה למנות את ביבי נתניהו לשרה אוצר שלה. זו היתה הרמה קלאסית להנחתה. לבני היתה צריכה להטיח את המיקרופון בראשי ולצווח שהכל בגללו-בגללו-בגללו, שכל המשבר הנוכחי הוא תוצאה של המדיניות הכלכלית של ביבי והיא לא תיתן שוב את המושכות למטורף הזה. במקום זה היא חייכה חיוך בלונדיני מצודד, ואמרה שהיא חושבת שזה רעיון טוב. אלוהים אדירים, איך אפשר לנהל ככה בחירות?".

ליאור שליין מתראיין לרביב גולן ורז שכניק במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" ומתקומם על כך ש"חלקים בתקשורת מושחתים לא פחות מהפוליטיקאים". כדוגמה הוא מזכיר כי סוכנת של אחד ממבקרי הטלוויזיה הציעה אותו כעורך בתוכניתו של שליין בזמן שעדיין שימש כמבקר.

במדור המאמרים של "הארץ" מופיע מאמר מתורגם מה"ניו-יורק טיימס" [מורין דאוד] על עיתון מקומי בשם "Pasadena Now", היוצא לאור בפסדינה קליפורניה ומיוצר בבנגאלור שבהודו. כשהמהלך יצא לפועל לראשונה, התעורר רעש בקרב הקהילה העיתונאית בארה"ב. כעת גם עיתונים אחרים בוחנים את האפשרות להעביר את ייצור התוכן שלהם למדינות שבהן כוח העבודה זול. כמה זול? שבעה דולרים וחצי בעד אלף מלה, מגלה העורך והמו"ל של העיתון.

בעמ' 3 של "הארץ" מופיע הבוקר הטקסט הבא תחת הכותרת "תיקון": "במאמר המערכת 'מתבקש שינוי דרך' (יום שלישי, 2.12) נפלה טעות: אחרי הבחירות ב-1977 אמר יצחק בן אהרון כי הכרעת הרוב שגויה ולא שיש להחליף את העם, כפי שנכתב".

גידי וייץ מפרסם הבוקר כתבת ענק מרתקת ב"מוסף הארץ" על "הפרשה ששינתה את ההיסטוריה של הפשע ושל העיתונות בישראל". תחילתה ברשימה ובה 11 שמות שהועברו לפני שלושים שנה לידי כתב הפלילים של עיתון "הארץ", אבי ולנטין. ה-11 היו "חשודים בהעלמות מסים מהון שנצבר כתוצאה ממעשים פליליים". בקיצור, חברים מרכזיים בפשע המאורגן בישראל. סדרת הכתבות שבאה בעקבות ההדלפה עוררה מהומה גדולה, ובמיוחד כתבה אחת, שהובילה למשפט דיבה מתוקשר.

בסופו של דבר "הארץ" הפסיד במשפט. השופטת שהכריעה במקרה, שולמית ולנשטיין, אומרת כיום לווייץ: "אני הייתי נשואה לעיתונאי שהיה נציג רויטרס בישראל. הוא היה מאוד דקדקן במקצוע. הוא לא היה כותב את הכתבה הזאת". אבל לדברי וייץ, "ההפסד במשפט היה לא רק של 'הארץ', אלא של העיתונות החוקרת כולה". מאז אותו פסק דין הבינו בעלי העיתונים כי בתי-המשפט מצפים מהם לנטל ראייתי מוצק כמעט כמו מחוקרי משטרה, וכדי לא להסתכן בבזבוז כספיהם על הוצאות מיותרות בתביעות דיבה, נפגעה אנושות העיתונות החוקרת בישראל. אגב, במהלך המשפט, כותב וייץ, התעוררה מלחמת עיתונים קטנה בין "הארץ" ובין "העולם הזה". העיצוב של שער "מוסף הארץ" הבוקר, המוקדש כולו לכתבה של וייץ, דווקא נראה כמחווה ל"העולם הזה" מאותה תקופה.