עתיד האנושות
"חוקרים ממכון ויצמן: שינויים אקלימיים שנחזו לשנת 2080 מורגשים כבר עכשיו", נכתב בכותרת על שער "הארץ". "התחזיות היו אופטימיות מדי, ולמעשה התחזית העתידית תהיה חמורה ממה שחשבנו והסופות יתחזקו מעבר למה שחווינו עד כה", מצטטת לי ירון את ד"ר רועי צ'מקה, שחקר "סופות חורף בחצי הכדור הדרומי".
ב"מעריב עסקים" מתפרסמות אחת אחרי השנייה כתבות של עמי גינזבורג על קיימות בבתי-השקעות, ושל אילנה שטוטלנד על תחליפי חלב בשבועות (תעשיית המזון מהחי אחראית לכ-20% מפליטות גזי החממה). כיאה לבימה, הכתבות מוכוונות ממון ויח"צ, אבל המגמה ברורה: הכסף מבין שהזמנים משתנים וכעת יש כסף במשבר, ולא רק בהכחשתו. כמה כסף? מספיק לעמודים 10–13. עד עמוד 10: צמיחה ואינפלציה – הגיגים, ליקוק למנכ"ל, יח"צ לצה"ל. עמוד 14: כפולת עמודי תוכן שיווקי גבינות.
הסכסוכים
שני נושאים מגיעים לקדמת סדר היום בעיתוני השבת: חשש מהתפרצות מהומות של פלסטינים בירושלים בשל חגיגות יום ירושלים, ובמידה פחותה – תקרית דיפלומטית בטחונית בין ישראל לארצות-הברית על רקע התנקשות בטרוריסט איראני.
"כשמתח בשטחים ומצעד הדגלים נפגשים, נוצרים תנאים לסערה מושלמת", מסכמת הכותרת הראשית של "הארץ", המפנה לטור של עמוס הראל. בשנה שעברה, מזכיר הראל, שינה ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו את מסלול המצעד כך שלא יעבור באזורים הטעונים ביותר, אך עשה זאת ברגע האחרון וכך יצא קירח מכאן ומכאן, שכן הרקטות מעזה נורו, המהומות התפרצו וצה"ל נאלץ לצאת לעוד מלחמה קטנה בשמי הרצועה. השנה, כותב הראל, החליט בנט שהמצעד יצעד, בשמה של ה"משילות".
לא רק בנט. גם המפכ"ל, כותבת קרולינה לנדסמן בעמוד הדעות. "הוא וראשי הזרועות האחרים חושבים גם על מה ישראל משדרת לאזרחיה הערבים, לחמאס, לחיזבאללה, לאיראן ולעולם המוסלמי כולו. מה כל אלו עלולים לחשוב לו חלילה תחליט הממשלה למנוע מאזרחיה היהודים לחולל ברחבת שער שכם תוך הנפת דגלים ושירת 'מוות לערבים', 'שיישרף לכם הכפר' ועוד נעימות באותו הסגנון? איזה פרצוף יהיה למדינת ישראל אם המשטרה אשכרה תשמור על הסדר ותמנע התלקחות אזורית בכל מחיר?".
מצעד הדגלים בירושלים, בשנה שעברה (צילום: אוליבייה פיטוסי)
באותו עמוד מסביר ישראל הראל שהחשש הוא בכלל מבפנים, גיס חמישי בתוכנו. לא, לא הערבים, אלא היהודים הערבים. "55 שנה לאחר שלוחמי חטיבת הצנחנים 55 חירפו נפשם על שחרור הר הבית מונעת מדינת ישראל מיהודים להשמיע בו את המלים הקדושות ביותר הקובעות את זהותם, מורשתם, סבלותיהם וגבורתם. אין השפלה גדולה מזו.
"בקרב ציבורים רבים מצטברות תחושות מועקה נוכח הפגיעות הקשות בריבונות היהודית במדינתם. כך בהר הבית, כך בקמפוסים שבהם נישאים בגאון דגלי האויב (בהרשאת בתי-משפט ובעידוד שלטונות האוניברסיטאות), כך באלימות הלאומנית בערים המעורבות ובדרכים. אם הממשלה ובתי-המשפט ימשיכו להתעלם מתחושות ההשפלה הללו, לא רחוק היום שבו ציבורים אלה ייצאו בהמוניהם לרחובות. הכתובות רשומות על כל הקירות".
ב"ישראל היום" אכלו את דף המסרים של בנט, כולל העצמות: "לא נתקפל בפני שום איום של ארגוני טרור" היא הכותרת הראשית. "כניעה עלולה להוביל להסלמה" היא כותרת הידיעה הראשית – לא פלא, היא מתאימה היטב לרוח הרפובליקאית של מייסדיו, משפחת אדלסון, שלפיה מה שאי-אפשר לפתור בכוח אפשר לפתור בעוד יותר כוח; כבוד הוא ערך עליון, אם לא הערך העליון בה"א הידיעה. רוח רפובליקאית אמריקאית שמייבאים לכאן מיליארדרים אמריקאים בחסות עיתונים כמו "ישראל היום" וארגונים כמו "קרן תקווה". באופן מעניין, הם חולקים אותו עולם ערכים עם השלטונות באיראן וסעודיה. אולי מישהו ימצא להם כבר חדר, כמו שאומרים באנגלית.
גם הכותרת הראשית של "הפלס" היא "חשש כבד מפני הסלמה בטחונית על רקע 'מצעד הדגלים' ביום ראשון". "ארגוני הטרור מאיימים, בישראל נערכים להסלמה", נכתב בכותרת בולטת על שער "יתד נאמן", המדגיש גם הוא את "מצעד הדגלים". "המבשר" טוען בכותרת שער שהאמריקאים לוחצים על ישראל "לשנות את מסלול מצעד הדגלים", אך "ישראל מסרבת". אף שמדובר בעיתון החרדי הימני ביותר, הידיעה לא מזכירה את המלה "משילות" ודווקא מדגישה את המסרים המרוככים בסגנון "המצעד לא יתקרב להר הבית". זכר לרוח החרדית הפייסנית המקורית של "לא יעלו ישראל בחומה".
ב"הפלס", הסמן הקיצוני לצד ההפוך, הידיעה על החשש מהסלמה מסתיימת באזהרה: "רבנים ואישי ציבור חרדים הזהירו במיוחד מפני תופעות שנראו בשנים האחרונות – השתתפותם של צעירים חובשי כיפות באירועים הפרובוקטיביים שמארגנים אנשי הימין. לדבריהם, מעשיהם של פרחחים אלו מנוגדים בתכלית לדרכו של הציבור החרדי, וכפי שקיבלנו מרבותינו. 'ההשתתפות של חובשי כיפות בארועים לאומניים פראיים ומתסיסים עלולה ליצור מצב שבו כל יהודי חובש כיפה יהיה מטרה ח"ו לפעולות נקם מצד פורעים ערבים מוסתים, וכפי שראינו רק לאחרונה, כאשר הטרוריסטים החליטו לבצע פעולות טרור רצחניות בתוככי ריכוזים חרדיים', הזהירו".
דליפה
הנושא השני, הדלפה ל"ניו-יורק טיימס" מהממשל האמריקאי ולפיה ישראל עומדת מאחורי ההתנקשות בבכיר במשמרות המהפכה האיראניים, מגיע לכותרת הראשית של "מעריב" ומעורר לעניין רב בעיתונות החרדית, שיש לה חיבה עזה לנושאים בטחוניים, בוודאי אם יש להם ארומה בינלאומית. אולי חסך כתוצאה מהיעדר שירות צבאי. אפשר לשער ששלוש שנים של קווים בשטחים היו מורידים להם את החשק.
"חוסר אחריות", נכתב בכותרת של "מעריב" לצד תמונתו של מדען גרעין איראני שנהרג אתמול גם הוא ב"פיצוץ מסתורי". "זעם בישראל על ההדלפה האמריקנית", נכתב בכותרת הגג.
"מחיר ההדלפה האמריקנית: ישראל בכוננות ספיגה", נכתב בכותרת הראשית של "יתד נאמן". "ה'ניו-יורק טיימס' דיווח שישראל הודתה רשמית בפני הממשל האמריקני כי היא עומדת מאחורי החיסול וכי מדובר באזהרה לאיראן. דרישה מארה"ב להסביר את ההדלפה". גם הכותרת הראשית של "המבשר" היא "'ניו-יורק טיימס': ישראל עדכנה את ארה"ב על חיסול הבכיר האיראני; זעם במערכת הביטחון". "ההדלפה עלולה להכריח את איראן להגיב", נכתב בכותרת המשנה. נוסח דומה מופיע גם בשער "הפלס".
"ירושלים: 57% מהיהודים בעיר – דתיים וחרדים", נכתב בכותרת בעמוד 4 של "מעריב".
עוד דליפה
"חשד נוסף נגד שטראוס", נכתב על שער "הפלס", "בעקבות פרשת הסלמונלה ב'שטראוס עלית' – הרשות להגנת הפרטיות ביצעה פיקוח במשרדי החברה. הרשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן העבירה מידע והתריעה על חשש לפגיעה בציבור הצרכנים. במסגרת הליך הריקול שמבצעת שטראוס בעקבות פרשת הסלמונלה דורשת החברה מצרכנים המעוניינים לקבל ממנה החזר בגין מוצרים האסורים לצריכה, למסור לה מידע אישי, לרבות מספר ת"ז, וזאת כתנאי לקבלת ההחזר הכספי".
פוליטיקה
"גל העזיבות של היועצים הקרובים, אנשי הסוד של בנט, מסמל יותר מכל את ההערכה שהסוף כבר מעבר לפינה", נכתב על שער "יתד השבוע", מוסף "יתד נאמן".
ב"הארץ" הכותרת הפוליטית על השער היא "משתפר לרעה", והיא מפנה לטור של יוסי ורטר שממשיך להספיד את הממשלה. לא ברור למה, אבל כבר מאז פרישת עידית סילמן ורטר החליט שתם זמנה, ואף ייחס את התובנה הזו לראשה, בנט. גם היום הוא כותב ש"בנט מבין מה שכל יו"ר מפלגה בממשלתו מבין: שזה נגמר".
ורטר הרי לא יודע אם "זה נגמר". אף אחד לא יודע. כמה היה עולה לו להתנסח בצורה זהירה יותר ולהציג את המורכבות האמיתית של המציאות הפוליטית? הרי רק בשבוע שעבר התבזו הפרשנים הפוליטיים שהספידו את הממשלה בלהט בגלל פרישתה של ג'ידא רינאוי-זועבי.
ובכן, נראה שזה היה עולה לו בכמות מסוימת של קוראים, שהתרגלו, בזכות ורטר, כספית, קדמון ושות' לצרוך חדשות פוליטיות כאילו היו פרשנות ספורט מהזן הגרוע. כמה זה עולה לנו? הרבה מאוד. המון. הזניית העיתונות הפוליטית מביאה להזניית המערכת הפוליטית. ואלה, חברים, מנהלים לנו את החיים, לא רק יושבים בצד וזורקים הערות.
לעומת זאת, המשך ההתנהלות הנוכחית של הפרשנים הפוליטיים לא עולה להם כלום. גם אם יטעו בקביעות הנחרצות שלהם, ובדברים החשובים הם כמעט תמיד טועים, אף אחד לא יזכור – וגם אם כן, מה זה משנה כששם המשחק הוא כמה שיותר תיאורים צבעוניים, התלהמויות ומשחקי לשון עבשים. זה גם הרבה יותר חסכוני, לפרשן. טלפון לגדעון סער, טלפון לדודו, ויש לך טור. בשאר 167 השעות בשבוע אפשר לאבק את הפסלון של פרס סוקולוב.
קחו למשל סימה קדמון, עמית סגל ונחום ברנע, שלושת המלרלרים הפוליטיים הראשיים של "ידיעות אחרונות". שלושתם יודעים שבנט מתכוון להילחם על קיומה של הממשלה "בכל הכוח, אך לא בכל מחיר". הכי מצחיק ברנע, שכותב: "הנוסחה שאימץ בנט אומרת, בניסוח שלי, כך פחות או יותר: על קיומה של הממשלה הוא יילחם בכל הכוח, אבל לא בכל מחיר". הקולגות שלו לפחות לא מייחסים לעצמם את נוסח התדרוך שקיפסטו בחופזה, ומביאים אותו בתוך מרכאות.
אגב, הטור של קדמון והטור של ברנע מודפסים גב אל גב באותו עמוד ממש, שהוא גם העמוד הפותח של העיתון. ובכל זאת, העורך לא הציל את ברנע מהמבוכה, ואפילו העלה את הציטוט לכותרת הטור. אם העיתונאים המכובדים מתייחסים לעבודה שלהם כאל חלטורה בלונה פארק, למה שהעורך האומלל שמרוויח עשירית מהשכר שלהם יתנהג אחרת.
ב"מעריב", על השער, מתפרסמת כותרת על סקר שלפיו "הליכוד עם 35 מנדטים, אבל בלי קואליציה".
בדיקת עובדות
יוסי ורטר ובן כספית מקדישים חלק מטוריהם לבדיקת עובדות לאמירות של נתניהו. מלאכה קשה כמו איתור אקריות בקיני יונים נטושים ומזינה כמו אכילתם. תומכי נתניהו הסכינו זה מכבר עם זה שמדובר בשקרן פתולוגי, ונפנוף חוזר בהוכחות למבנה האישיות הזה מתקבל במשיכת כתף. ובכל זאת, לאמת יש חשיבות גם כשהיא לא מעניינת אף אחד, וטוב שיש מי שעוסק במלאכה כפוית הטובה של הצבעה עליה.
"ביום שני השבוע, לפני תחילת הדיון במליאה על חוק 'ממדים ללימודים', נתניהו התייצב אל מול המצלמות. 'ב-2016 יזמנו את תוכנית 'ממדים ללימודים', כל לוחם קיבל 100 אחוז ללימודי תואר ראשון', פתח", כותב ורטר, "האמת: ב-2016 אכן נולדה התוכנית. שני-שלישים הגיעו מתרומות, השליש הנוסף היה שימוש במענק השחרור. בעקבות הקורונה, התרומות דעכו. ממשלת בנט-לפיד-ליברמן החליטה לעגן את 66 האחוזים בבסיס התקציב, מה שממשלות נתניהו לא עשו. [...]
"'אין להם 50 מיליון שקלים לחיילים!', רעם נתניהו, 'זה הסכום שבוזבז על שיפוץ הבית הפרטי של בנט ברעננה!'. האמת: הבית לא שופץ ב-50 מיליון ולא ב-5 מיליון ולא ב-500 אלף, ובוודאי לא בסכומים המטורפים של הווילה בקיסריה". בהמשך, מזכיר ורטר, התלונן מי שהיה ראש הממשלה במשך העשור פלוס האחרון על יוקר המחיה ומחירי המזון והדיור.
"את רשת האינטרנט חורך סרטון ובו שני קטעים של נתניהו", כותב כספית. "הראשון צולם השבוע: 'בנט ולפיד מוכנים לעשות הכל כדי לשרוד בשלטון, ולצורך זה הם משלמים סכומי עתק מהכסף שלכם, משלמי המסים, לשונאי ישראל ותומכי הטרור!!!', ואז עוברים בבת אחת לנתניהו השני, שמספר בגאווה את זה: 'אני עשיתי משהו ששום ראש ממשלה בישראל לא עשה לפני, אני העברתי בממשלה את החלטה 922, החלטה להשקיע סכום עתק של 15 מיליארד שקלים בחברה הערבית וביישובים הערביים!".
משפט המו"לים
ואם כבר שקרים וביבי, אז גדי טאוב היום ב"הארץ" חוזר על שקר שהפיצה החודש מכונת התעמולה של מנהיגנו לשעבר (אגף המשפט הפלילי) שלפיו קצין משטרה שחקר את שלמה פילבר, מקורבו של נתניהו, לפני שהפך עד מדינה, אמר לו: "תגיד שזה ביבי". כמובן – הוכחה ניצחת, אחת מעוד אלף (מפוברקות) שהתיקים תפורים ושכל מוסדי ארץ התגייסו כדי להפיל את נתניהו מהמשרה שיועדה לו, כידוע, עוד מששת ימי הבריאה.
את הגרסה הזו הפיצו כנרת בראשי, מנחת האולפן הפתוח הביביסטי, ובועז גולן מערוץ 14. דווקא היחצן של נתניהו, עופר גולן, האחראי על דיוור התעמולה בכל יום דיונים, ובעקבותיו עמית סגל בחשבון הטלגרם הפופולרי שלו, לא ייחס את האמירה לחוקר, אלא רק ציין שהושמטה מתמליל החקירה.
והיום, כאמור, גדי טאוב ב"הארץ". זו לא הפִרכה היחידה בטור של טאוב, אבל היא מצטיינת בכך שהיא שקרית באופן פשוט. קביעות אחרות שלו הן יותר בגדר הטעיות מניפולטיביות. למשל, כשהוא קובע שהפרקליטות "בנתה סיפור על פגישת ההנחיה ותזמונה, שהתברר שהוא מומצא. אבל היא התעקשה על הסיפור הזה בחקירת העד למרות שהיו בידיה עדויות המפריכות אותו".
איזה משפט מתעתע. למשל "פגישת ההנחיה ותזמונה". הרי מה שסנגורו של נתניהו הצליח לערער הוא מועד של הפגישה כפי שננקב בכתב האישום, ולא את עצם הפגישה, שפילבר מתעקש באופן עקבי שהתקיימה. אבל למה לא לכרוך את הדברים יחד. או, "למרות שהיו בידיה עדויות המפריכות אותו", משפט שמשתמע ממנו כאילו הפרקליטות הונתה את בית-המשפט ביודעין. הפרקליטות עשתה חצי עבודה עם דו"ח האיכונים והתרשלה, אבל לקבוע שעשתה זאת בכוונה תחילה זו אמירה מטומטמת ממש. מדוע שתרצה לתקוע לעצמה גול עצמי?
הנאשם בנימין נתניהו נכנס לאולם משפט המו"לים (מאחור: דוברו עופר גולן), השבוע (צילום: יונתן זינדל)
טאוב כותב שהפרקליטות התעקשה על "התאריך המפוברק" משום "שהוא יוצר רושם של סיבה ותוצאה". אבל אותו רושם נוצר גם אם מתארכים את הפגישה למועד מוקדם יותר, כפי שאכן גורסים בפרקליטות בבקשה לתיקון כתב האישום. שוב – טאוב לוקח רשלנות והופך אותה לזדונית למרות שאין בכך שום היגיון. או ההיאחזות של טאוב בשתי מלים שלא תומללו מחקירתו של פילבר, כשתמלילי החקירה מחזיקים אלפי עמודים שבהם פילבר חוזר על גרסתו לעייפה.
ואז מגיע הקטע הזה: "מן התמלול שנמסר להגנה, כך התברר באולם בית-המשפט, נשמט הקטע שבו חוקר צועק על פילבר: 'תגיד שזה ביבי!'". בדיוק להפך גדי, מי שאומר את הדברים הוא פילבר עצמו: "אני לא רוצה להגיד לך סתם עכשיו כי אתה לוחץ אותי ואתה אומר לי 'תגיד שזה ביבי'". החוקר לא אומר את הדברים. למה? כי הוא לא מטומטם. הבראשים, הגולנים והטאובים הרי היו יכולים לנופף באמירה של פילבר: הנה פילבר צועק בחקירה שלוחצים אותו להגיד שזה ביבי! פילבר מוסר לנו את הסאבטקסט של החקירה! אבל למה להסתפק באמת אם השקר מוכיח טוב יותר את האמת שלנו?
אז לשקר יש את טוויטר. ויש את האולפן הפתוח ביוטיוב. ויש את ערוץ 14. וכן, גם את "הארץ".
אופסי
"חשיפה", נכתב בתוך סטמפה צהובה על שער "ידיעות אחרונות", המפנה לטקסט של נדב איל ב"מוסף לשבת" של העיתון. "התחממות ביחסים בין ישראל לסעודיה: מפגשים בין אישים משני הצדדים". "חשיפה", נכתב במלבן אדום על שער "גלובס". "סעודיה נפתחת לישראלים. עשרות אנשי עסקים טסו בחודשים האחרונים לסעודיה עם דרכון ישראלי".
הורות
"כשאני הייתי ילד", כותב ליאור דיין ב"מעריב", "אמנם קיבלתי הרבה פחות תשומת לב ויחס ממה שהילד שלי מקבל, אבל אני לא זוכר ששמעתי כל הזמן איך אני תוקע להורים שלי את החיים ואיך הפכתי אותם לשברי כלי".
התיקונים
קריאת בוקר 1:
על רחביה לפי עמוס עוז (ועם טעויות מביכות בטקסט: שמעון אגרנט, לא משה; שניאור זלמן חשין, לא שלמה; לנדוי, לא לנדאו) pic.twitter.com/gi05rwTJEr— Michael Birnhack (@Birnhack) May 27, 2022
ענייני תקשורת
מי הגולם. ב"מעריב" מראיינת שרי מקובר-בליקוב את בטי להט, לשעבר מנהלת כלא תל-מונד. חלק הארי של הראיון מוקדש לחוויותיה עם אחד האסירים, יחיא סינוואר. "איך הוא הפך לגיבור חמאס?", שואלת המראיינת את הסוהרת, לאחר תיאורים ארוכים שלה את סינוואר כאישיות מניפולטיבית ופחדנית. "ישראל אשמה בזה", משיבה להט, "אני חושבת שהיא לא קראה אותו נכון וייחסה לו תכונות של מנהיג למרות שהוא לגמרי ההפך מזה.
"לא כל איש אכזר שמנצל אסירים יכול להיות מנהיג. ישראל האדירה אותו, נתנה לו הרבה ביטחון, והתקשורת פמפמה את המסר הזה והפחידה את הציבור שהוא יעשה לנו, ישלח לנו, יפגע בנו, ובסוף הגולם קם על יוצרו. הוא לא כזה כריזמטי [...] סינוואר צבר כוח בסיוע שלנו. כשהוא השתחרר, הוא לא היה כל-כך חזק. אנחנו העצמנו אותו, וכשהרחוב העזתי ראה שמדינת ישראל מתארת את סינוואר כמנהיג הרצועה, הוא הלך בעקבותיו שבוע אחרי שבוע אל הגדרות".
ציפורי שלנו. "כוח רב מדי בידי אנשים תמיד מייצר תוצאות לוואי שליליות", קובע היום ב"מעריב" אלי ציפורי, מי שלפני שפוטר ממשרת סגן העורך ב"גלובס" הוביל שם קמפיין תחת הכותרת "פופוליזם הריכוזיות" שטען בדיוק להפך. קמפיין שנמשך, אגב, גם ב"מעריב", כמו למשל בטור הזה או הזה, שפורסמו רק לפני שנה, שבהם התייצב הפובליציסט הוותיק לצד ההון (פסגות, רמי לוי) ונגד רשות התחרות. עוד ראוי לציון: הטור לא כולל אף גידוף או עלבון. כמעט.
רגע של עברית. המודעה על שער "המבשר" שלפיה לתלמוד תורה בבני-ברק דרוש "מלמד לכתות", היתה יוצאת נשכרת מאימוץ כללי האקדמיה לגבי כתיב מלא בטקסט לא מנוקד.