הנחיתה על הירח

"אחרי יותר מ-30 שנות עבודה, חוקרים השלימו את פיענוח הגנום האנושי", נכתב בכותרת דיווח של גדעון לב ב"הארץ". כותרת המשנה מצטטת את "אחת החוקרות הבולטות בתחום בארץ", שאומרת: "זה הישג דומה לנחיתה של ניל ארמסטרונג על הירח, רגע שנחרת אצל אנשים רבים". הידיעה מופיעה בעמוד 17, ויש לה הפניה צנועה מהשער. כלומר, לא ממש רגע שנחרת אצל רבים, אם הם קוראי "הארץ" ובטח אם הם עורכיו.

בעיתונים האחרים אין כמובן אפילו את זה. בשער "ישראל היום" מפנים מהשער, בין השאר, לראיון עם "נכדת הבכיר הרביזיוניסטי" שאפילו העורכים לא חושבים שיהיה מעניין לציין את שמה או שם סבה על השער. בשער "ידיעות אחרונות" מפנים מהשער, בין השאר, לכתבה על "הפתקים של אריאל שרון" (כפשוטו, זו אכן כתבה על פתקים שהשאיר אחריו). ב"מעריב" מפנים מהשער, בין השאר, לפרויקט מיוחד על המותגים, המוצרים והשירותים שנותנים את התמורה הטובה ביותר לכסף שלנו. אין פאנץ'.

לפי לב, ריצוף הגנום הוא "פרויקט אדירים" הכולל 3.05 מיליארד "אותיות". "במובן המילולי ביותר מדדנו והתחלנו לפענח מאות מיליוני פיסות מידע חדשות על מה שהופך אותנו לאנושיים. אני משוכנע שההבנות שזה מביא, וכלי המחקר החדשים שיצרנו, יגדילו מאוד את הידע שלנו על בריאות האדם ומחלות", מצטט לב את ד"ר ניקולס אלטמן.

על הנחיתה על הירח עיתוני ישראל דיווחו בכותרת הראשית. על השלמת פיענוח הגנום האנושי לא. אם בכלל דיווחו. מדוע? הם כנראה לא מאמינים שמדובר בהישג דומה. נראה שאפילו ב"הארץ", שמצטטים את הטענה, לא מאמינים בה. חבל. זו עדות מצערת על הגנום האנושי, מרוצף או לא.

מלחמת אוקראינה

אם לשפוט לפי הדיווחים בגליונות יום שישי, רונן ברגמן וזיו קורן הם העיתונאים הישראלים היחידים בעיתונות המודפסת שנותרו לדווח מאוקראינה.

ב"7 ימים" מראיין ברגמן את אירינה ונדיקטובה, פרקליטת המדינה של אוקראינה, שתפקידיה בעת המלחמה הם, כך לפי הכתבה, למנוע פשעי מלחמה אוקראינים, לאכוף גיוס חובה של כל הגברים במדינה ובעיקר לאסוף עדויות על פשעי מלחמה רוסים. עד כה תועדו 3,003. לטענתה, הרוסים אשמים לא רק בפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, אלא גם ברצח עם: "כוונה מיוחדת ושיטתית לפגוע באזרחי אוקראינה".

ונדיקטובה מתארת הפצצה שיטתית ומכוונת של מבנים ותשתיות אזרחיות. אם האוקראינים היו מפציצים ראשונים את רוסיה, הרוסים היו יכולים לכנות זאת "דוקטרינת דאחיה" ("איך זה שקייב לא נראית עדיין כמו רובע הדאחיה בלבנון השנייה?", שואל חנוך דאום באותו מוסף). אבל האוקראינים לא הפציצו את רוסיה, עובדה שנשכחת לפעמים בשולי השיח.

"מצטברות עדויות על אלימות מינית במלחמה באוקראינה", נכתב בכותרת ידיעה מתורגמת מה"ניו-יורק טיימס" שמופיעה במדור החוץ של "הארץ", המצטטת את ונדיקטובה. אבל החלק המרתק בראיון שערך ברגמן הוא זה בו מתארת ונדיקטובה, מאנשיו של הנשיא זלנסקי – שנבחר על טיקט של מלחמה בשחיתות ובאוליגרכים שמטביעים את המדינה בשחיתות ובפיגור – כיצד כינסה את 20 האוליגרכים הגדולים של אוקראינה לפגישה ערב המלחמה כדי "למנוע מיתון במשק ולהשאיר את כולם רגועים" (לי זה הזכיר את הגיוס של התעשיינים האמריקאים, חלקם תומכי היטלר, למכונת המלחמה הלאומית במלחמת העולם השנייה).

המרואיינת מסבירה לברגמן: "באתי עם גישה שונה לתפקיד. למען האמת, יצרנו פה במשרד של התובע הכללי מחלקה מיוחדת של הגנת משקיעים. אני מבינה טוב מאוד שאני תובעת ולא סנגורית, אבל מהצד שלי אני מבינה שעסקים זה מקומות עבודה, זה מסים, זה למען האמת כל מה שהופך מדינה למשגשגת. [...] אני מבינה שמערכת האכיפה לא צריכה להיות רובין הוד [...] צריך לפעול נגד השחיתות, ובמקביל למצוא דרכים חוקיות כדי לא להפחיד אנשי עסקים, כי למרבה הצער הלחץ שהופעל הבריח 15 עד 20 אחוז מההשקעות כאן". כמו שאמר סארטר: כשהעשירים מכריזים מלחמה, אלו העניים שמתים.

"בארבע השנים שבין 2017–2021 ירדו המכירות של ציוד ומערכות נשק וביטחון ברחבי העולם ב-4.6% לעומת ארבע השנים 2012–2016. העולם היה רגוע, ובעיקר בשנתיים האחרונות היה עסוק יותר בנגיף הקורונה מאשר במלחמות", כותב שלמה מעוז בטורו הקבוע, שפותח את מוסף "עסקים" של "מעריב". "האירופאים העדיפו לבלות ולהעלות את רמת החיים, ולצאת לחופשות ארוכות על חשבון ימי חופשה שהמעביד נותן".

מעוז כותב את הדברים בביקורת. כעת, הוא מבטיח, בשל המלחמה באוקראינה, המציאות המעוותת הזו תשתנה, אירופה תיאלץ להוריד שוב את איכות החיים כדי להתחמש, וישראל, מיצואניות הנשק המובילות בעולם, תיהנה מהפירות. ומה יעשו אצלנו בכסף? על כך הכלכלן לא כותב, אך קוראיו הנאמנים ודאי יבינו לבד: יש להשקיעו בפיתוח נשק.

"המצב באוקראינה מסוכן לכל עם ישראל ויש לזעוק בתפילות ולהתעורר לתשובה ותיקון המעשים", מודיעה כותרת בראש שער "המבשר". מרן הגר"מ שטרנבוך שליט"א (זה אדם אחד) הזהיר את שומעיו בקריית צאנז בנתניה מפני הטעות שלפיה "התפילות למען יהודי אוקראינה הן רק למען הצלת יהודי אוקראינה", בעוד הסכנה האמיתית היא "אש של מלחמה בכל העולם". וזאת משום ש"בדור האחרון לפני ביאת משיח" (שהוא כל דור ודור, כידוע) "הקב"ה כופה כביכול את האומות לעשות מלחמות, והיינו שלא יעשו מלחמות מחמת סיבות טבעיות כדרך שאר מלחמות, אלא הקב"ה יכניס בלבם לעשות מלחמות שלא על-פי שכל, ויתעוררו מלחמות גדולות שבסופן ינקום הקב"ה בגויים ובאפיקורסים" (קצת לא הוגן, מאחר שהוא זה שהכניס בלבם לעשות את המלחמות, אבל היי, מי אמר שהחיים הוגנים).

טרור

"שטח מת" היא הכותרת הראשית הסתמית של "הארץ". "רצף הפיגועים מחייב שינוי גישה ביחס לישראלים המזוהים עם דאע"ש ולפרצות בגדר ההפרדה", נכתב בכותרת המשנה לראשית, מעל לטור פרשנות של עמוס הראל, "אם הוא יימשך הממשלה תתקשה לשמור על איפוק לאורך זמן". הכותרת אולי סתמית, אבל שלא במתכוון ממחישה, כמו תוכן הטור שהיא מכתרת, את הפרדוקס שהתקשורת הישראלית לכודה בו ומשמשת לו מגבר.

לפי הראל, והחוכמה הפרשנית המקובלת, מעשי הרצח הלאומניים האחרונים בוצעו על ידי חברים בארגונים הקיצוניים ביותר, גם אם חלקם אולי לא "חברים" במובן המקובל של המלה. כלומר, הפיגועים באו מהשטח המת של מערכת הביטחון הישראלית, האוחזת בטבעת חנק פיזית ואלקטרונית את הפלסטינים, שטח שנמצא בשוליים הרחוקים של החברה הפלסטינית. במלים אחרות: גל הטרור האחרון אינו ראוי לשמו, אלא הוא בגדר אדוות בודדות – שהסיכוי המרכזי שלהן להפוך לגל הוא תגובה אגרסיבית ישראלית שתבעיר את הים (אם לקחת את המטאפורה לעולמות כספיתיים).

אלא שהתקשורת, וכאן המלכוד, לא יכולה שלא לעשות גלים. קראתם פעם כותרת שמסבירה שלמרות הכאב הגדול לא מדובר בצונאמי, שנצח ישראל לא ישקר, שלא צריך שומר בכל גן וכן הלאה? אולי כן. לפעמים. בטח היתה פעם כותרת כזו ב"הארץ". אבל לא צריך להיות צרכן תקשורת כבד או אפילו קליל כדי לדעת שהנטייה התקשורתית היא הפוכה. מי אנחנו, העורכים, צ'רצ'יל או צ'מברליין? ומי אנחנו, המו"לים, אנשים שרוצים למכור עיתונים או להציל את המדינה?

עוד כותרות: "ידיעות אחרונות" עם הצדעה לשוטר אמיר חורי שנרצח בעת שניסה לבלום פיגוע ("שלום, גיבור"), "מבצע 'שובר גלים'" ב"מעריב", ו"ישראל היום" פוסט עמוס רגב ובועז ביסמוט עם הכותרת הכי אינטליגנטית והכי מדודה: "האתגר: לבלום את גל הטרור בלי להצית את עזה ויו"ש". אם העיתון ייפטר פעם מהפרשנים הביסמוטים שלו, אלה שיונקים מדדיו של נתניהו, ויחליף אותם בסתם אנשי ימין, מי יודע לאן הוא יגיע ("דה-מרקר" מקדיש את השער לשאלה הזו, ומפנה לכתבת סיכום של שוקי שדה על מרים אדלסון, הבעלים של "ישראל היום").

"מה קרה שמדינה שידעה עשרות ומאות פיגועים, שעמדה איתן בימים קשים פי כמה, קורסת תחת שלושה פיגועי טרור?", שואלת כותרת המשנה לטורה של סימה קדמון בעמוד 2 של קונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות". מה קרה? התקשורת קרתה. אם כי בסך הכל, כשמדברים על היסטריה ועל סיוע לטרור (במובנו המילולי: פחד ואימה), עיתונאי הטלוויזיה הם האשמים העיקריים; העיתונים מדדים הרחק מאחור.

לא שלא יכול להיות יותר גרוע, כמו שמדגימים עיתוני המגזר. "הטרור חזר לעיר" מבשרת כותרת העיתון החרד"לי "בשבע". "המבשר", כרגיל כשיש חדשות צבאיות, מזדקף ומכשכש: "פעילות צבאית נרחבת", "שלושה מחבלים חוסלו", "חלק מהקרבות היה מטווח של מטר אחד עד מטרים בודדים", מודיעות הכותרות על השער. קצת מגוחך כשזוכרים שמדובר בעיתון המייצג ציבור המתנגד נחרצות לגיוס לצבא, אבל הגיחוך, כמובן, על חשבוננו.

ב"יתד נאמן" קוסמופוליטיים, עם הכותרת "איומים על יעדים ישראלים: כוננות במטרות יהודיות בעולם". "פצוע קשה בפיגוע דקירה בגוש עציון" היא הכותרת האינפורמטיבית של "הפלס", עיתון הקנאים שמקפיד להזכיר במאמר המערכת: "יהודים מאמינים, יראים ושלמים, חיים לאורה של אמונה ברורה כי הכל מאת ד', וכי הפעילות הבטחונית – וקל וחומר הארטילריה המילולית השחצנית – אין בהם כדי לעצור את המרצחים הנתעבים".

ב"חדשות כפר-חב"ד" הלכו פשוט על "השם ייקום דמם" בכותרת הראשית והאשמת השמאלנים בכותרת הגג: "על רקע 'פסגת הנגב' שבה ניסו להחיות את רעיון המדינה הפלסטינית ולדבר על ויתורים משטחי ארץ ישראל".

עוד בעניין

"הבעיה היא לא הבדואים, אלא ההזנחה. כשאין משילות בנגב, צומחת אנרכיה", הוא הציטוט שנבחר לכותרת ראיון עם אלונה ברקת ב"7 ימים" של "ידיעות אחרונות".

יוקר המחיה

"הפסח הזה תקנו בזול", מבטיחה כותרת מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". האם המוסף הכלכלי של עיתון האוליגרכיה בישראל החליט, לכבוד פסח, למרוד במורשת בת יותר מ-70 שנה, להתנתק באופן יוצא דופן מהאינטרסים הכלכליים והחברתיים של המו"ל המושחת השולט בו, להפסיק לרתום את דפיו לרשת מקורביו בפוליטיקה ובעולם העסקים, להיגמל מהפופוליזם הטבלואידי המסורתי, להיפטר מהפרשנים המשפררים דבר יום ביומו קליקה של מאכערים מדושנים, ולהתחיל, לראשונה, לנסות לשרת אך ורק את הקוראים והקוראות, לחשוף את רשת השתדלנים והספסרים, עוזריהם ולקוחותיהם, להוקיע את השחיתות והמרמה ולפעול, סוף-סוף, באחת הזירות המובהקות שבהן עיתונות אמיצה, מגויסת לציבור, יכולה לחולל שינוי דרמטי, מובהק ובר-קיימא, כמו למשל הורדת יוקר המחיה?

ובכן, לא. שושנה חן עשתה קניות וממליצה על מוצרים.

החשיפה בכותרת: ב"טיב טעם" יקר יותר מב"רמי לוי". כמו כן, תכף קיץ ויהיה חם. וכמובן, בטור הפותח את המוסף סבר פלוצקר מסביר שיוקר המחיה בישראל הוא גזירת גורל: "ההתייקרויות מיובאות".

השידור הציבורי

אלדד קובלנץ, מנכ"ל תאגיד השידור הישראלי כאן, מתראיין לרז שכניק במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" לרגל הדחתו הצפויה בידי מועצת התאגיד בראשות גיל עומר, פעם שותף למאבקים להקמת התאגיד מול נסיונות הסיכול והפירוק של נתניהו ועוזריו וכיום צ'ילבה אימתנית.

"המהלך הקיצוני מגיע דווקא אחרי שהתאגיד הוכיח שוב ושוב עד כמה הוא מצליח ודומיננטי במפת הטלוויזיה בישראל, לאחר שזכה ב-29 פרסי אקדמיה, הרבה יותר מכל גוף תקשורת אחר בישראל", כותב שכניק, "ההישגים האחרונים מצטרפים להצלחה של קובלנץ, שהצליח לקחת גוף ארכאי ורקוב כמו רשות השידור, הנגוע באינטרסים פוליטיים ואישיים, ולהפוך אותו לבית יצירה מרשים, שחתום על הישגים גדולים בתחום הסדרות הישראליות, ומביא בשורה בחטיבת הדיגיטל ובפודקאסטים".

מעבר למלחמת החורמה המושחתת שאסר נתניהו על העיתונות הציבורית ברגע ההיסטורי שבו שיחררו אותה גלעד ארדן ויאיר לפיד מכבלי חוק רשות השידור הפוליטי, טוען קובלנץ כי יוסי ורשבסקי, לשעבר מנכ"ל ערוץ 10 ואחר-כך מנכ"ל רשת 13 (שמיזגה אליה את ערוץ 10 והחריבה אותו), "הקים חמ"ל [...] היו שותפים בו גורמים חזקים בערוץ, שטרחו לנהל שיג ושיח עם פוליטיקאים מהשלטון ועם הדרג הפקידותי באגף התקציבים באותר, כדי לעשות מה שניתן לפגוע בתאגיד". ורשבסקי אומר בתגובה כי זה היה "חמ"ל שלי עם עצמי כדי להתגבר על תחרות של התאגיד, שרצה לגייס את דרוקר ו'המקור'".

באופן מעט אירוני, התלונה של קובלנץ היא דווקא נגד החוק החדש שמכוחו פועל התאגיד, שניטרל את ההשפעה המשחיתה כל-כך של הדרג הפוליטי. בעבר שלטו הפוליטיקאים בערוץ באמצעות ההשפעה שהיתה להם על הדירקטוריון ומכוחו על ההנהלה. החוק החדש ניתק את השפעת הממשלה על המועצה, אך נתן, לדעת קובלנץ, כוח יתר למועצה, הנוטלת לעצמה חירויות ניהוליות. האירוניה משתכפלת כשאת הטענה על הבעיה החדשה באיזונים ובלמים בשידור הציבורי משמיע מנהל הידוע יותר מכל בנטייתו הריכוזיות והכוחנית.

יו"ר תאגיד השידור הישראלי גיל עומר (מימין) והמנכ"ל אלדד קובלנץ (צילום: יונתן זינדל)

יו"ר תאגיד השידור הישראלי גיל עומר (מימין) והמנכ"ל אלדד קובלנץ (צילום: יונתן זינדל)

ייתכן שתכונותיו של קובלנץ כאדם וכמנהל, כולל אלו השליליות, היו נצרכות בשנות ההקמה, במאבק מול נסיונות ההשחתה של נתניהו, שבאופן מעניין ניחן בכמה תכונות דומות. כך או כך, זמנו של קובלנץ בתאגיד תם. בין אם יודח כעת ובין אם לא, תקופת כהונתו צפויה להסתיים ממילא בקרוב, וכרגע קשה לדמיין אותו ממשיך לכהונה נוספת. ההישגים שמנה שכניק נכוחים, גם אם קובלנץ משחק בתחום היצירה והתרבות מול מגרש שרובו ריק: הערוצים המסחריים זנחו מזמן יומרות כאלה ומתחרים זה בזה בתחום מִחזור הפסולת, מה שאולי מסביר את הנרפות של המשרד להגנת הסביבה, שהיה הקנדידט הרשמי לתפקיד.

מה ששכניק דוחק לסוף הראיון (באופן מובן, אם נזכרים באכסנייה) הוא היהלום והזהב שבכתר – העיתונות. גם קובלנץ מזכיר אותה רק אחרי המלה "בנוסף", בסוף רשימת ההישגים שהוא טוען להם בתחילת הראיון. "בנוסף", הוא אומר, "חטיבת החדשות שלנו, רדיו-טלוויזיה-דיגיטל, היא ספק החדשות הכי אובייקטיבי ומגוון".

זו תשובה שמלמדת הרבה על המשיב. קובלנץ תמיד היה תרבותניק, ומעולם לא עיתונאי. אובייקטיביות וגיוון הן תכונות חשובות לניהול עמותת צדקה או פסטיבל קולנוע, אבל לא נמצאות בראש הרשימה כשמדובר בעיתונות – נשמת אפה של הדמוקרטיה.

יובל מלחי, מגיש הפודקאסט "היסטוריה לילדים" של כאן חינוכית (צילום: חגי שלום, CC BY-SA 4.0)

יובל מלחי, מגיש הפודקאסט "היסטוריה לילדים" של כאן חינוכית (צילום: חגי שלום, CC BY-SA 4.0)

עם כל הכבוד לסדרות דרמה, קומדיות ופודקאסטים לילדים (ויש כבוד), הסיבה העיקרית לקיומו של שידור ציבורי היא חטיבת החדשות והאפשרות לייצר עיתונות משוחררת מלחצים כלכליים ופוליטיים ומבעלי בית מושחתים – המציאות של כמעט כל כלי התקשורת האחרים במדינת ישראל. גם כאן, "כאן" מצטיין ביחס למתחרים, אולם בתחום העיתונות הוא לא משחק על מגרש שרובו ריק אלא בפלנטה אחרת. ההישגים היו יכולים להיות וצריכים להיות, בהתאם.

עוד על תפיסת עולמו העיתונאית של המנכ"ל קובלנץ אפשר ללמוד מההערה "ברדוגו עושה רדיו מעולה, אבל אני לא חושב שהוא מתאים לשידור ציבורי". ברדוגו הוא עסקן מקושר המשרת בעלי כוח באמצעים של תעמולה וסילוף המציאות. אם עיתונות היא ניסיון נטול פניות לחשוף את המציאות שבעלי הכוח מנסים להסתיר, ברדוגו הוא הדבר שמתמצת בהתנהלותו את ההפך. אבל הפופוליזם שלו מביא רייטינג. כלומר עושה "רדיו מעולה".

על תפיסת העיתונות הן של המראיין והן של המרואיין אפשר ללמוד מכך שהדיבור על חטיבת החדשות, בסופו של הראיון, מתמקד בשאלת הטאלנטים ואורכה של המהדורה. אף מלה על תוכן, סוגיות, נושאים או הדבר הזה, "תחקירים".

אמריקה

"האקדח המעשן נגד טראמפ עשוי להימצא ב-7 שעות חסרות ביומן", מוסרת כותרת כתבה של נתנאל שלומוביץ ב"הארץ". "ועדת החקירה לקפיטול בודקת את השיחות ב-6 בינואר בין אנשי הנשיא, אך הרישומים נכחדו. למרות מה שנראה כטיוח, הטבעת נסגרת על טראמפ, ששופט פדרלי קבע שכנראה ביצע פשע".

ענייני תקשורת

רוסיה. "העיתון החופשי האחרון שסיקר ברוסיה את המלחמה חדל לפעול", מדווחת ליזה רוזובסקי ב"הארץ", "'נובאיה גזטה' לא הפסיק לקרוא תיגר על הקרמלין ועל שליט צ'צ'ניה, מה שגרם לו לשלם בחיי כתביו ומנגד זיכה את עורכו הראשי בפרס נובל לשלום. השבוע סגר את שעריו בלחץ השלטון".

עזור וליברמן. "כנס Jerusalem Post לונדון 2022. כל הדיווחים, כל הבכירים, כל הראיונות וכל הפאנלים – בלעדי", נכתב על שער "מעריב עסקים" ("מעריב" שייך, יחד עם ה"פוסט", לטייקון אלי עזור). האומנם? ובכן, לא. לא כל הדיווחים ולא כל הבכירים. נעדר מהדיווחים המקיפים ב"מעריב" אורח חשוב בוועידה, שר האוצר אביגדור ליברמן, הפוליטיקאי שמוברג הכי חזק באורווה של עזור.

האם עבר סוס שחור ביניהם? כנראה בדיוק להפך: ליברמן ספג ביקורת על כך שנסע להתמנגל בלונדון במקום להשתתף בישיבת הקבינט על גל הטרור, והחברים ב"מעריב" נרתמו לעזרתו ומחקו את ההופעה שהביכה אותו, שזכר לה נותר רק במדור הרכילות של העיתון.

מי שכן קיבלה אייטם מפרגן, ומביך הרבה יותר מהאין-אייטם של ליברמן, היא שרת הפנים איילת שקד: "האנגלית המשופרת של שרת הפנים איילת שקד" היא כותרת הדיווח של אבי ליטל על כך שבניגוד להופעתה בוועידה בשנה שעברה, הפעם השרה "הציגה יכולת גבוהה בשפה האנגלית". האם מדובר בניסיון מגושם לתקן את המבוכה מהשנה שעברה או פרסום סמוי מרומז לשירותי לימוד האנגלית שקבוצת ה"פוסט" משווקת?

Ayelet Be'Maariv

Ayelet Be'Maariv

מודעה ללימודי השפה האנגלית של קבוצת ה"פוסט"

מודעה ללימודי השפה האנגלית של קבוצת ה"פוסט"

אש בוואן הממוגן. חגי סגל, עורך "מקור ראשון", התלונן בטוויטר, בתגובה לציוץ משבח של גדי טאוב לטור של רן ברץ, שטאוב לא ציין שהטור של ברץ מתפרסם ב"מקור ראשון". האמת, קצת קטנוני. כל ציוץ צריך לכלול מראה מקום? אבל סגל כמובן לא מתכוון לצייק אלא לצקצק, כלומר לקבול על כך שטאוב – איש אקדמיה חילוני עם עגיל שצמח בסצנת המקומונים בתל-אביב – חושב ש"מקור ראשון" של סגל – מתנחל דתי מאנשי המחתרת היהודית שפרויקט חייו הוא לחשוף את התשקורת השמאלנית – לא ימני באמת. ועל זה כבר אמרו חז"ל, על דאטפת אטפוך.

סגל וטאוב. טוויטר

סגל וטאוב. טוויטר

לורי שם-טוב. אחת הפרשיות הביזאריות במרחב התקשורתי הגיעה לסיומה בקול ענות חלושה: "נחתם הסדר טיעון עם הבלוגרית שהשמיצה שופטים ושוטרים" היא הכותרת הלקונית לידיעה של נטעאל בנדל בעמוד 11 של "הארץ".

טוויטר. טורו של גיא רולניק ב"דה-מרקר" מומלץ כקריאת (אזהרה) למשתמשי טוויטר כבדים עם נטייה להסתבך בפלילים (להערכתי, מדובר בדמוגרפיה לא מבוטלת, ובוודאי צומחת).

דרמה קווין. "ידיעות אחרונות" מודיע בנובמבר על עליית מחירים: "לקוראינו, עקב עלייה תלולה במחירי הנייר וההובלה, החל ממחר מחיר העיתון ביום חול יהיה 7 שקלים (5 ללא מע"מ).

"המבשר", "עיתון היהדות הנאמנה", מודיע היום על עליית מחיר הגליון: "לאחר עלייה דרסטית חוזרת ונשנית של מחירי הנייר: עדכון במחירי העיתון למנויים ובחנויות. בשנה האחרונה העלו כל בתי-הדפוס את מחירי הנייר כמה וכמה פעמים בשיעורים גבוהים. הדברים הגיעו לידי כך שמחירי הנייר הכפילו את עצמם ואף יותר מכך. למרות העלייה החדה, עד כה ספג עיתון 'המבשר' את ההתייקרות החריפה מבלי לשתף בכך את ציבור הקוראים והמנויים. החל מהיום שוב מזנק מחיר הנייר והדבר הופך לבלתי אפשרי. בעקבות זאת מודיע 'המבשר' על עליית מחירים מתונה ובלתי נמנעת".

"המבשר" ו"ידיעות אחרונות" (בנומבר) מודיעים על עליית מחיר הגיליון

"המבשר" ו"ידיעות אחרונות" (בנומבר) מודיעים על עליית מחיר הגיליון

גאון. "נשיא הקונגרס הציוני רונלד לאודר חושף את האנטישמות בשמה האמיתי: 'שנאת יהודים!" (כותרת ב"מעריב").

לאודר ו"מעריב" חושפים

לאודר ו"מעריב" חושפים