בקיץ 1945 התקרב העיתון "הַבֹּקֶר"[i] ליום הולדתו העשירי. הוא היה אחד מעיתוני היישוב היהודי בארץ ישראל ומבחינה פוליטית היה ממוקם בימין המתון. ערכו אותו בעת ההיא שניים: יוסף הפטמן, עיתונאי ועורך ידוע עוד מפולין, שהיה אז גם יו"ר אגודת העיתונאים בתל אביב, ופרץ ברנשטיין, מנהיג פוליטי ומראשי מפלגת הציונים הכלליים הימנית.

ב-7 באוגוסט 1945 חטף "הבוקר" מהלומה. תקופה ארוכה לא התאושש ממנה, ולאמיתו של דבר עד סגירתו, עשרים שנה מאוחר יותר, ליווה אותו דימוי שלילי ביותר. והכול בגלל פצצת האטום הראשונה שהוטלה על העיר היפנית הירושימה.

מי עדיף: ישראל רוקח או הנשיא טרומן?

וכך התגלגלו הדברים: הידיעה הסנסציונית על הטלת פצצת האטום הראשונה על הירושימה הגיעה למערכות העיתונים בארץ ישראל בשעות הערב המוקדמות של ה-6 באוגוסט (הפצצה הוטלה בשעה 08:16 בבוקרו של אותו יום). בעיתונים נמצאו אז רק עורכי הלילה ומתרגמי המברקים, ולאמיתו של דבר כמעט איש מהם לא הבין מה קרה בדיוק. פיצוץ מלחמתי יזום של אנרגיה אטומית לא היה כלל במינוח או בעולם הידע של העורכים והעיתונאים.

בתוך שעות אחדות היה על מערכות העיתונים להיערך נוכח הידיעה המסעירה. רוב העורכים, מחוסר ידע או מאי הבנת החומר, בחרו להצניעה. רק בשני עיתונים, "הארץ" ו"פלסטיין פוסט", זכתה הטלת הפצצה האטומית הראשונה על עיר מיושבת לכותרת ראשית. בשאר העיתונים הארץ ישראליים הופיעה הכותרת על הפצצה האטומית הראשונה בגודל שונה ובמיקום שונה בעמוד הראשון. "משמר" השמאלי ציין: "נשק סודי של הברית להכרעת יפן"; ב"דבר" הייתה הכותרת גדולה למדי, אך בתחתית העמוד; "ידיעות אחרונות" מצא לנכון להדגיש כי בפיתוח הפצצה נעזרו הממציאים בשני מדענים יהודים; בעיתון הדתי "הצופה" הופיעה ידיעה קטנה ומעליה הכותרת "הוטלו כבר פצצות אטום על יפן", וכותרת המשנה "המצאה בעלת חשיבות מלחמתית עצומה"; ב"הבוקר" הגישה הייתה קורקטית. הידיעה הובאה במרכז העמוד הראשון, בגודל בינוני, ואמרה: "פצצות אטומיות על יפן – פי אלפים חזקות מן הקודמות".

אם משווים בין הידיעות והכותרות של העיתונים שלא הביאו את המידע בכותרת ראשית, לא נכשל "הבוקר" בטיפולו בנושא. אך לא זה מה שקרה בשנים הבאות. "הבוקר" הותקף, הושמץ וכמעט נצלב על טיפול כושל ביותר בנושא כל כך חשוב, עד כדי העלמתו, מתוך העדפה של נושא מפלגתי מדרג ב או ג.

לדוגמה, במאמר שפרסם פרופ' יורם פרי על פירות הבאושים של הלחץ המפלגתי שהופעל על "העיתונות מטעם", הוא נעזר ב"פרשת הפצצה האטומית" של "הבוקר", וכך כתב:

מקרה אחד של העיוות המפלגתי נעשה חלק מן המיתוס של התקשורת הישראלית. ההפצצה הגרעינית על הירושימה בסוף מלחמת העולם השנייה זכתה לידיעה קטנה בלבד בתחתית העמוד הראשון של "הבוקר" (7 באוגוסט 1945). הכותרת הראשית של אותו יום הייתה דווקא ציטוט מתוך נאומו של ישראל רוקח, אחד ממנהיגי המפלגה [שהוציאה את העיתון]. על פי הסיפור, כשנשאל עורך העיתון לשיקול דעתו, השיב כי לא קיבל שום תלונה מנשיא ארצות הברית טרומן על החלטתו האדיטוריאלית. לעומת זאת, אילו היה הופך את סדר הידיעות, היה בוודאי זוכה לטלפון זועם מרוקח, ולא היה לו שום חשק לקבל מקלחת כזו באותו בוקר.[ii]

שער "הבקר", 7.8.1945 עם הידיעה על הפצצה האטומית. הכותרת הראשית לא עסקה כלל בישיבת מועצת עיריית תל-אביב (צילום מסך: אתר אוסף העיתונות וכתבי העת של הספרייה הלאומית)

האומנם "כישלון חסר תקדים"?

לא הועילה לעיתון העובדה הפעוטה שהכותרת הראשית לא עסקה כלל בישראל רוקח, אלא בנאומו של ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, משה שרת, בוועידה הציונית בלונדון, שאמר כי עקב ניצחונה של מפלגת העבודה הבריטית בבחירות שהיו באנגליה זמן קצר לפני כן, יש ליישוב ולציונות סיכויים חדשים למילוי תביעותיהם המדיניות בארץ ישראל.

עניין העדפתו של רוקח על פני הפצצה האטומית הוסיף להתגלגל. בסימפוזיון בנושא עיתונות מפלגתית שקיימה אגודת העיתונאים בתל אביב אמר מאיר בן גור כי "ישנה בעיתונות הזו דיספרופורצייה בין הגשת עובדות בעלות ערך אובייקטיבי לעומת נאומים מפלגתיים". בן גור אומנם לא הזכיר את "הבוקר", אך חזר לנאומו של רוקח שהועדף מידיעה חשובה הרבה יותר וכל מי שהיה שצריך להבין – הבין.[iii]

דבריו של בן גור זכו להיכלל בעבודת דוקטור באוניברסיטה העברית של אשת הרדיו ומרצה לתקשורת דינה גורן. בעבודה זו ציינה גורן במפורש כי העיתון שדיבר עליו בן גור הוא "הבוקר", ואף שהיה עיתון "דינמי" להגדרתה נתפס ל"כישלון עיתונאי חסר תקדים".[iv]

גם במקורות אחרים, כגון סקירה על תולדות העיתונות הישראלית באתר משרד החוץ, מובא הסיפור ומצוטט עורך הלילה של "הבוקר", ברוך קרוא, שאומר: "ידעתי שהנשיא טרומן לא יגער בי עבור הכותרת, ולעומת זאת היה ברור לי שישראל רוקח, מראשי הציונים הכלליים, יתמלא כעס אם הוויכוח בהנהלת המפלגה לא יופיע בכותרת הראשית".[v]

בראייה לאחור אפשר לקבוע שהיה כאן שימוש ב"פייק ניוז", ובעברית תקנית יותר – להד"ם. הסיפור על הכותרת הראשית העוסקת בראש עיריית תל אביב ומנהיג הציונים הכלליים רוקח פשוט אינו נכון ו"הבוקר" נהג ביום ההוא בנושא הטלת הפצצה האטומית הראשונה על הירושימה כמו רוב העיתונים האחרים.

מכל מקום, "כישלון חסר תקדים" לא היה כאן.

האב המייסד: מאיר דיזנגוף

אם לחזור מהפרשייה המוזרה הזאת עשר שנים לאחור, ראוי לספר מדוע ב-1935 דווקא החליטו אישים וחוגים בציונות הכללית להוציא לאור יומון שיבטא את הצד הימני של המפה הפוליטית.

הימים ימי גאות כלכלית בעקבות זרם העולים העצום, הידוע בשם העלייה החמישית, ורבים מהם הגיעו מגרמניה עם הון רב. עד כמה היו הסכומים גדולים מלמדים הנתונים האלה: בשנים 1934 ו-1935 הביאו יהודים לארץ יותר מעשרים מיליון לא"י. ולהשוואה, כל הכנסותיה של ממשלת המנדט בשנת התקציב 1935-1934 הסתכמו ב-5.4 מיליון לא"י.[vi]

באותן שנים התחזק המעמד הבינוני והעירוניות חגגה מול ההתיישבות העובדת, הקיבוצים והמושבים, שהיו בבת עינה של ההסתדרות הציונית. תל אביב צמחה מחודש לחודש ובשלהי 1934 הגיע מספר תושביה למאה אלף והיא הייתה לעיר הגדולה בארץ, גדולה אף מירושלים.

לחוגי המרכז והימין המתון (הלא רביזיוניסטי) היו בעת ההיא שני עיתונים, "הארץ" ו"דואר היום". שניהם היו במצב כלכלי רעוע ו"הארץ" ועורכו היו חשודים בקרבה מסוימת לשמאל.

ישראל רוקח, אז סגן ראש עיריית תל אביב, הסביר לימים את המצוקה התקשורתית שבה היו נתונים החוגים האזרחיים:

ימי יסוד 'הבוקר' מחזירים אותי בזיכרוני לאותה תקופה שלציונות הכללית ולאזרחים סתם לא היה כלי מבטא שהוא. לאיכרים ולחוגי היוזמה הפרטית לא היה מקום שבו יכלו להביע באופן חופשי את דעתם ואת משאלותיהם, למסור על מכאוביהם ועל התלבטויותיהם [...] החוגים האזרחיים והציונים הכלליים התהלכו בארץ מיותמים ומבוישים בקיומם. מוקפים היו שנאה ואיבה ונחשבו כמיותרים בתוך הבית הלאומי בתקופת המנדט".[vii]

בקיץ 1935, כמה חודשים לפני הבחירות למועצת העיר, התחממה בתל אביב האווירה. מאיר דיזנגוף, ראש עיריית תל אביב, כינס בלשכתו קבוצת פעילים וצירף אליהם את מי שכונו "בעלי יכולת כספית". עם אלה נמנו התעשיין יצחק ליכטנשטיין, אחד מבעלי בנק אגרובנק, שפטל מירנבורג, ואיש העסקים דוד איגולסקי. הקבוצה היוזמת הזאת, בראשותם של דיזנגוף וסגנו רוקח, הניעה את הגלגלים ובתוך שלושה חודשים ראה אור הגיליון הראשון של "הבוקר". מיום ה-11 באוקטובר 1935 היה לימין עיתון שנלחם למען נציגיו, אלא שהצלחתו בבחירות למועצה, שהתקיימו ב-15 בדצמבר, לא הייתה רבה: מול שישה נציגי השמאל נבחרו שני נציגים של רשימת דיזנגוף, לרבות הוא עצמו, ועוד שבע רשימות, רובן ימניות, שכל אחת מהן הצליחה להכניס נציג אחד בלבד למועצה.

שער גיליון הבכורה של "הבקר", 11.10.1935 (צילום מסך: אתר אוסף העיתונות וכתבי העת של הספרייה הלאומית)

בגיליון הראשון של "הבוקר" כתב דיזנגוף מאמר על תפקידו של העיתון החדש וביקש להרחיקו ממפלגתיות ומסקטוריאליות צרה. העיתון, כך כתב, "לא יהיה כפות ומשועבד לאיזו מפלגה שהיא, ערוך ומכוון על פי צו מגבוה [...] תפקידו יהיה לשרת את העם, בלי הבדל מעמד, ולהגן על קנייניו הרוחניים, התרבותיים והחומריים [...] מייסדי 'הבוקר'" – חזר והבטיח – "אין להם כל כוונות פרטיות ומפלגתיות. פנינו לא למלחמה ולהרס כי אם לשלום לבניין".[viii] איור 8

העיתונים האחרים – "דבר", "הארץ" ו"דואר היום" – התעלמו מהופעתו של מתחרה חדש בשוק העיתונות, ורק "הירדן" הרביזיוניסטי איחל לו הצלחה, אם כי ציין כי לפי שמות המשתתפים שפורסמו בגיליון הראשון, לא מן הנמנע שעד מהרה יחלו סכסוכים פנימיים, שכן הללו ידועים בדעותיהם הפוליטיות המנוגדות. "האם תימצא לשון משותפת בין דרויאנוב לסמילנסקי? היצליח העיתון להתגבר על ההתרוצצות הפנימיות שתחל בהכרח הדברים?"[ix].

בחוגי הימין, החוגים האזרחיים, האיכרים ובעלי הבתים בתל אביב (שהיו מאוגדים באגודה רבת השפעה) התקבלה הקמת העיתון בברכה. שבועות אחדים לאחר צאת הגיליון הראשון הוקמה "אגודת ידידי 'הבוקר'". פגישתה הראשונה התקיימה ב-11 בנובמבר 1935 ויצאה ממנה קריאה "לחזק את היד המכוונת לליכוד האזרחים" באמצעות העיתון.[x]

מאיר דיזנגוף (צילום: לע"מ)

עורכו הראשון של "הבוקר" היה ד"ר שמואל פרלמן, עיתונאי, סופר ועורך בעל ניסיון, שערך בשנים הקודמות את "הארץ", את "דואר היום" ואת שבועון התאחדות האיכרים "בוסתנאי". רוב חברי המערכת והמשתתפים הקבועים היו סופרים ולא עיתונאים. כתב על כך ברוך קרוא, שהיה עורך המדור הספרותי ועורך לילה בעיתון. לדבריו, בתקופה הראשונה נמנו רוב משתתפי העיתון "עם גזע עיתונאים ששמרו במאמריהם על הצורה הספרותית, ששילבו לתוך דבריהם מימרות ורמזים ליצירות ספרותיות, שסלסלו את הסגנון, שאהבו את משחק המילים, שרוממו את הלשון". קרוא התפאר שבעיתון "הבוקר" נוצר זן תקשורתי חדש: סופר-עיתונאי.[xi]

לאחר פחות מחצי שנה, במארס 1936, החליף את פרלמן יוסף הפטמן, עיתונאי ועורך מנוסה מפולין, שהספיק לאחר עלייתו בפעם השנייה (לראשונה עלה בתחילת שנות העשרים) לערוך תקופה קצרה את "דואר היום". הוא היה עורך העיתון כמעט עשרים שנה, עד יומו האחרון. לצידו כיהן, כאמור, רוב הזמן העורך השותף פרץ ברנשטיין, מראשי מפלגת הציונים הכלליים.

הפטמן היה יותר עיתונאי מסופר והוא פיתח את הצד העיתונאי באמצעות אנשים צעירים, שנקראו אז "ריפורטרים" (כתבים), כדוגמת גבריאל צפרוני, אריה דיסנצ'יק, שריה שפירא ויצחק אייזנברג. אייזנברג עבד ב"הבוקר" בכל שלושים שנותיו, ולדבריו, זמן קצר לאחר ייסודו "הדגש על רפורטאז'ה היה הרבה יותר מאשר על המאמר או הפלייטון".[xii]

עיתון אופוזיציוני

מראשיתו היה "הבוקר" עיתון לוחם, והוא התכתש בשלוש חזיתות: ממשלת המנדט, שסגרה אותו לא פעם בימי מהומות הדמים שפרצו באפריל 1936 ונמשכו לסירוגין שלוש שנים ("המרד הערבי"); ההנהגה העצמית היהודית, כלומר הסוכנות היהודית והוועד הלאומי, שבראשם עמדו ראשי מפא"י (הציונים הכלליים היו אז שנים באופוזיציה); ואחרונה, ולגמרי לא חביבה מבחינתו של "הבוקר", תנועת הפועלים עם הסתדרות העובדים בראשה, שהיו יריבות ואף שנואות בחוגי הימין ש"הבוקר" שימש להם כלי ביטוי.

העיתונים בערבית היו בעת ההיא ארסיים הרבה יותר, הן כלפי היהודים והן כלפי הבריטים. אבל מאחר שהבריטים רצו להציג עמדה זהה כלפי היהודים והערבים, לא אחת היה יחסם לעיתונים העבריים בכלל, ול"הבוקר" בפרט, שרירותי. דוגמה לכך היא שיחתו של ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית משה שרת עם הנציב העליון הבריטי סר ארתור ווקופ ב-13 ביולי 1937. שרת ביקש לדעת למה סגרה ממשלת המנדט את "הבוקר" והנציב השיב לו כי הממשלה אינה נוהגת לנמק את צעדיה ואם הוא, שרת, יעיין בגיליונות העיתון מהימים שלפני הסגירה – יבין בעצמו.[xiii]

לא אחת נאלצה מנהלת עיתון "הבוקר" לשלוח למנויים, במקום העיתון שהופעתו הופסקה בצו השלטון, פתק התנצלות בזו הלשון: "אנו מקווים שכב' יעריך את עמדתנו הברורה והתקיפה במשך ימי המהומות ויישאר נאמן לעיתונו כמקודם".

עם שלטונות המנדט היו היחסים בבחינת שחור ולבן, אך לא כך היו הקשרים והמגעים עם המוסדות היהודיים העליונים. לעיתים הלך "הבוקר" בתלם, ולעיתים "שבר את הכלים" ולא קיבל עליו את הנחיות השלטון היהודי. כשביקש למשל שרת למנוע פרסום מוקדם של מסקנות "ועדת פיל" לחלוקת ארץ ישראל מקיץ 1937, הפציר בעורכי העיתונים "דבר", "הארץ" ו"פלסטיין פוסט" לגנוז את הידיעה או לפחות לעכבה. אשר ל"הבוקר", ציין ביומנו: "עליו אין לנו השפעה".[xiv]

תקרית חמורה הרבה יותר בין "הבוקר" למוסדות הלאומיים היהודיים אירעה בתחילת 1940. בשלהי פברואר של אותה שנה פרסמו הבריטים את "חוק הקרקעות", חלק מ"הספר הלבן" אשר צמצם את התפתחות היישוב היהודי בארץ. להוראת המוסדות יצא היישוב להפגין והנהלת הוועד הלאומי פרסמה הודעה חריפה נגד ממשלת המנדט. העיתונים התבקשו להביא את ההודעה בהרחבה בעמודיהם הראשונים. "דבר", "הארץ" ו"הצופה" פרסמו את ההודעה, ואילו "הבוקר" ו"המשקיף" הרביזיוניסטי דחו את פניית הוועד הלאומי. הדבר התקבל בחומרה רבה וגורם לא מזוהה החליט להעניש את "הבוקר" על עמדתו הבדלנית. אלמונים פרצו למערכת העיתון וגרמו נזק לרכוש ולחומר שהיה מסודר לדפוס. כרוזים שהופצו בתל אביב האשימו את העיתון בפחד מהבריטים ובבוגדנות.

"הבוקר" ראה את הפעולות נגדו בחומרה רבה. העיתון עצמו היה מלא באותם ימים בידיעות ובמאמרים חריפים נגד הבריטים, ומזכיר המערכת, יצחק זיו אב, כתב על הפרשה בלשון חד-משמעית:

טענתי כי פרסום גילוי הדעת [של הוועד הלאומי] אינו אלא התחמקות מפעולת התנגדות ממשית. אמרתי לראשי הוועד הלאומי שבמקום לפרסם גילוי דעת, עליהם להפגין ברחובות, להוציא את ההמונים וללכת בראשם. 'הבוקר' לא זקוק לתעודת כשרות ציונית ואקטיביסטית ממישהו.[xv]

אולם היו גם תקופות שהעיתון "הלך בתלם" ונענה לצו המוסדות ולמדיניות שלהם. כך היה בנוגע ל"פרישה" של אצ"ל ולח"י ממרות המוסדות הלאומיים, ש"הבוקר" חזר וגינה אותה פעם אחר פעם. וכך גם ב-1942, כשלכדו הבריטים את מפקד הלח"י, אברהם שטרן, הביא העיתון את פרטי המעצר וההמתה של שטרן בידי קצין בריטי, אך בכותרת קטנה מעל לכותרת הידיעה הייתה התייחסות שלילית לפרישתו ממרות הכלל וניתן לו הכינוי הלא מחמיא: "נפש תועה מישראל".[xvi]

ב-1942 היו עורכי "הבוקר" ממייסדיה של ועדת התגובה של עורכי כל העיתונים העבריים. לרוב הסכימו להחלטותיה ולצעדיה, אך לא תמיד. בשלהי 1944, למשל, תקף פרץ ברנשטיין את הסודיות הרבה המוטלת על נושאים רבים מדי, שמוסדות היישוב לא מעוניינים שיגיעו לידיעת הציבור. "הסודיות הגיעה אצלנו למחלה ולגיחוך", קבע ברנשטיין. "יש לה מקום רק בעניינים עדינים ביותר ומיוחדים במינם".[xvii]

"הבוקר" הציג, כאמור, קו תקיף נגד הסתדרות העובדים ומפא"י. הוא גינה שביתות שארגנה ההסתדרות ותקף לא אחת את בן גוריון, מנהיג מפא"י ויו"ר הנהלת הסוכנות היהודית. כך היה בסוף מאי 1947, כשהעלה בן גוריון הצעה משלו לפתרון בעיית ארץ ישראל על ידי חלוקתה, שברוב השטח תהיה מדינה יהודית וחלקי הארץ המיושבים ערבים יישארו תחת שלטון המנדט הבריטי, הותקף מכל עבר. "הבוקר" טען שבראשות ההנהגה היהודית שוררת אנרכיה ומי שמאזין לבן גוריון המשנה מפעם לפעם את דעתו, משול לנוסע במרכבה הנוסעת במהירות מטורפת. סכנה לקפוץ ממנה וסכנה גדולה עוד יותר להישאר בה.[xviii]

ה"אימפריה" של  ה ב ו ק ר

"הבוקר" היה עיתון הרבה יותר עני מ"דבר" ומ"הארץ" ולא הרשה לעצמו לפרוש כנפיים ולהקים "אימפריה" מו"לית רחבה. בשנותיו הראשונות, עד לאחר הקמת המדינה, הסתפק בשני פרסומים בלבד: "תוספת צוהריים" ו"הבוקר לילדים".

"תוספת הצוהריים", שדומות לה הוציאו גם העיתונים "דבר" ו"הארץ", ראתה אור בשנים 1949-1936. התוספת נמכרה בנפרד מעיתון הבוקר ונכללו בה חדשות וידיעות שהגיעו לאחר שהודפס העיתון בשעות הלילה וכן מדורים קלים, שלא נמצא להם מקום בעיתון הראשי. לא אחת מצאו את דרכם סקופים של ממש לעיתון הצוהריים דווקא. כך הידיעה הראשונה על מרד גטו ורשה באפריל 1943, וכך גם הידיעה על חתימת הסכם הפסקת האש הראשון עם מדינה ערבית, מצרים, שהגיעה בשעת בוקר ונכללה ב"תוספת הצוהריים" של אותו יום ובגיליון הבוקר של היום הבא.

שער "הבקר לילדים", 25.9.1947 (צילום מסך: אתר אוסף העיתונות וכתבי העת של הספרייה הלאומית)

"הבוקר לילדים" ראה אור שלוש שנים, מ-1945 עד 1948. בעת ההיא היו ליד רוב העיתונים היומיים עיתונים לילדים, כדוגמת "דבר לילדים", "משמר לילדים", ו"הצופה לילדים" ("הארץ" החל לפרסם את "הארץ שלנו" רק בתחילת שנות החמישים).

העיתון נאלץ להתמודד אפוא על קהל קוראים שכבר היה רווי בעיתונות לילדים. לא היו לו כותבים מהשורה הראשונה, אלה נמנו רובם עם עיתוני השמאל. עורכו היה הסופר יעקב חורגין, והוא הלך בדרך משלו: מיעט להכליל בעיתון סיפורים ושירים והעדיף מהם סיפורי הרפתקאות מהארץ ומהעולם, ידיעות על המתרחש בארץ, הרבה ספורט, וכן מדורי תרבות ומוזיקה. כן הייתה בו נטייה מסוימת להדגיש את חשיבות המסורת היהודית.[xix]

שבועות אחדים לפני קום המדינה חדל "הבוקר לילדים" להופיע. הסיבה לא ידועה, אם כי אפשר להעריך שהייתה כספית.

ה ב ו ק ר במדינה הנולדת

בשנת תש"ח איבד "הבוקר" לא פחות מארבעה מאנשיו הבכירים. שניים מהם היו קשורים, במישרין ובעקיפין, ל"פוטש" ב"ידיעות אחרונות" בפברואר 1948, שהביא לידי הקמת "מעריב", והשניים האחרים נטשו את ספסלי המערכת ועברו לעבוד בשירות המדינה הצעירה.

אריה דיסנצ'יק היה מעורכיו הבכירים של "הבוקר". ד"ר עזריאל קרליבך, עורך "ידיעות אחרונות" שפרש ועמד בראש מקימי "מעריב", גייס אותו, והוא היה אחד הבודדים שצורפו מעיתונים אחרים. דיסנצ'יק טיפל בנושאים העסקיים של העיתון החדש, ולימים החליף את קרליבך בתפקיד העורך הראשי ועמד בראש העיתון שמונה-עשרה שנים. ד"ר הרצל רוזנבלום היה פובליציסט ב"הבוקר", והוא הגיע בגלל ה"פוטש" לקוטב הנגדי דווקא. יהודה מוזס, המו"ל החבוט והגזול בשל עריקתה של כמעט כל המערכת והמנהלה של העיתון, שם עינו על רוזנבלום והציע לו להיות העורך הראשי במקום קרליבך. רוזנבלום התלבט ארוכות – והסכים. הוא לא התחרט על החלטתו ומילא את תפקידו ב"ידיעות אחרונות" שלושים ושמונה שנים.

מזכיר מערכת "הבוקר", יצחק זיו אב, התמנה לממונה על קשרי משרד הביטחון וצה"ל עם העיתונות המקומית. שר הביטחון דוד בן גוריון כתב ביומנו כי קיבל את ההמלצה למינוי שהגיעה אליו מכל מערכות העיתונים "מימין ועד שמאל".[xx] חבר מערכת אחר, יעקב גרומן, העוזר לעורך הפטמן, קיבל את הצעתו של העורך השני, פרץ ברנשטיין, שהתמנה לשר המסחר והתעשייה בממשלה הזמנית, לשמש יועצו לענייני תקשורת.

השניים חזרו לעיתון לאחר סיום תפקידיהם בשירות הציבורי.

מלחמת העצמאות סיפקה לעיתון חדשות מסעירות כמעט מדי יום ביומו. ד"ר אמיר גולדשטיין שעקב אחר תוכן העיתון בתקופת המלחמה הגיע למסקנה מפתיעה מעט. לצד כתיבה פטריוטית עקב נסיבות הזמן וההתרגשות המובנת נוכח הקמת המדינה החדשה, ניכרה בעיתון מתינות ופשרנות יחסית.

'הבוקר' הקפיד לשלב ולאזן בין מסרים של מחויבות לאומית למאמץ המלחמה לבין דרישה להביא בחשבון את המחיר הכבד שנדרש הציבור הרחב לשלם בתקופה הסוערת של מלחמת העצמאות. הוא הביע הסתייגות מתהליכי לוואי מיליטריסטיים שפגעו בחברה האזרחית וביקש לשרש מגמה של ביטול החיים האזרחיים בתואנה של שעת חירום. רבים מהכותבים ראו עצמם כמבטאי ליברליזם, בראש וראשונה, בתחום הכלכלי, אך לא אחת נשאו גם את דגל חירויות הפרט וזכויות האדם בחברה הישראלית המתהווה".[xxi]

כל שנותיו היה "הבוקר" עיתון מן השורה השנייה. גם תפוצתו הייתה בינונית ואף פחות מזה. בשנות המדינה הראשונות הוא השתרך הרבה מאחורי "מעריב", "הארץ", "דבר", "ידיעות אחרונות" ו"על המשמר" ותפוצתו הגיעה לכדי 13,000 עותקים ביום.[xxii]

בשנים אלה הציג "הבוקר" עמדות אופוזיציוניות מובהקות ותקף את בן גוריון ואת מפא"י מנקודת מבט כלכלית בעיקרה. הוא חזר וטען כי מדיניות הקיצוב והצנע כושלת וכי השלטון לא יעיל ואף מושחת. בבחירות המוניציפליות בסתיו 1950 ובבחירות לכנסת השנייה בקיץ 1951 היו למפלגתו של העיתון, הציונים הכלליים, סיסמאות קליטות נגד בן גוריון ומפא"י: "תנו לחיות בארץ הזאת" ו"מספיק ודי בשלטון מפא"י". התוצאות היטיבו מאוד עם הציונים הכלליים. הם שמרו על שליטתם בערים הגדולות, כמו תל אביב, פתח תקווה, רמת גן ונתניה, ובבחירות לכנסת השנייה שילשה מפלגתם את כוחה ועלתה משבעה מנדטים לעשרים.[xxiii] אין תמה שלמחרת הבחירות עלץ "הבוקר", והכותרת הראשית שלו בישרה באותיות של קידוש לבנה: "הציונים הכלליים המפלגה השנייה במדינה". במאמר המערכת באותו יום נכתב: "העם אינו רוצה בשלטון יחיד", משמע הגיע הזמן שהציונים הכלליים יצורפו לממשלה.[xxiv]

יותר משנה נאלצו הציונים הכלליים להמתין עד שהתמלאה תקוותם. בדצמבר 1952 הוזמנו להשתתף בקואליציה הממשלתית בראשות מפא"י ובן גוריון והיו שותפים בה כשנתיים וחצי (עד אמצע 1955). השתתפותם של הציונים הכלליים בקואליציה מיתנה את עמדות "הבוקר", אך לא היטיבה איתו מבחינת כלכלית. רוב שנותיו היה עיתון דל אמצעים ונהגו לומר עליו שהוא "עיתון עני של החוגים העשירים".

ב-1955 איבד העיתון את עורכו האהוד, יוסף הפטמן, שמת מוות פתאומי והוא בן שישים ושש. הפטמן היה אחד העיתונאים המוכרים בתל אביב. שנים עמד בראש אגודת העיתונאים וועדת העורכים, וכן ניהל בקביעות את המופע "עיתון העיתונאים" שריכז בכל ליל שבת יותר מאלף איש באולם מוגרבי והופיעו בו עיתונאים בדברי פרשנות, אישים פוליטיים ואומנים.

גבריאל צפרוני בשנות ה-40 או ה-50 של המאה שעברה (צילום: צבי אורון, הארכיון הציוני המרכזי, נחלת הכלל)

את מקומו של הפטמן תפס סגן העורך יעקב גרומן. לאחר ארבע שנים עזב ועבר לאהבתו השנייה – עולם הבנקאות והכלכלה. מחליפו היה גבריאל צפרוני, שעבד בעיתון מיומו הראשון. תוארו היה "ראש המערכת", ובתואר הרשמי של עורך אחז פרץ ברנשטיין, מנהיג הציונים הכלליים, ח"כ ושר לשעבר, שכבר נשא בתואר זה בשנותיו המוקדמות של העיתון. ועם זאת צפרוני נחשב לעורכו האמיתי של העיתון.

מפלגת האם של העיתון, הציונים הכלליים, סייעה לו בשנות החמישים להיפטר מהחובות הרבים שרבצו עליו, וכמה שנים קיבלו העיתונאים, פועלי הדפוס והעובדים המנהליים את משכורותיהם בזמן. יתר על כן, מפלגת הציונים הכלליים נהפכה רשמית לבעלת העיתון.

התפוצה עדיין דשדשה והתחזקותם של עיתוני הערב הכבידה יותר ויותר על "הבוקר". בתחילת שנות השישים, עם הקמתה של המפלגה הליברלית, שבה שילבו כוחות שתי מפלגות המרכז, הציונים הכלליים והמפלגה הפרוגרסיבית, נדמה היה שבפני העיתון נפתחו אופקים חדשים.

השנים האחרונות

צפרוני פתח את שערי העיתון בפני כותבים חדשים ולא מפלגתיים, ברוח דבריו של מאיר דיזנגוף בגיליון הראשון המובאים לעיל. בהם היו הרמטכ"לים לשעבר יגאל ידין וחיים לסקוב והפובליציסט איש הימין ישראל אלדד (שייב).

בכיוון זה הלך גם המוסף הספרותי של העיתון, ששנים רבות ערך אותו ברוך קרוא ובתקופתו האחרונה זיסי סתוי. וכך כתב סתוי:

המוסף העניק למשתתפיו ערך אחד, שהוא קבע בסופו של דבר את פרצופו ואת ייחודו: הוא נתן חופש ביטוי. זה נבע כולו מן העיקרון המרכזי המנחה שאין לערב שיקולים פוליטיים, אידאולוגיים-מפלגתיים ועסקים-מסחריים במסגרת מוסף ספרותי. השיקול האחד והיחיד צריך וחייב להיות השיקול הענייני-ספרותי".[xxv]

ככל עיתון שמכבד את עצמו, הצליח לפעמים "הבוקר" להביא ידיעות בלעדיות, כאלה המכונות בלשון המקצוע סקופים. עוד בראשית צעדיו היה לו הסכם לא חתום עם העיתון היפואי "א-דפעא", שהשיג כתב העיתון גבריאל צפרוני, ולפיו תהיה בין שני העיתונים סינדיקציה, והם יעבירו זה לזה ידיעות בלעדיות. ההסכם פעל שנים לא מעטות ובשאר העיתונים קינאו ולא הבינו איך ל"הבוקר" מגיעות ידיעות בלעדיות מהנעשה בקרב הערבים.

לתקופה מאוחרת שייכת "הפצצה העיתונאית" שהטיל דוד בן גוריון במארס 1964. בן גוריון, שכבר היה בזמן הזה ראש ממשלה לשעבר, לאחר שהתפטר מתפקידו כתשעה חודשים קודם לכן, התראיין לכתב העיתון יוסף עברון, והריאיון עורר מהומה תקשורתית ופוליטית עזה. כותרת הריאיון הייתה: "חבל שלא הכרתי את משה דיין בראשית מלחמת הקוממיות", ובדבריו נדרש בן גוריון לניהול המלחמה ואמר משפט שעורר הרבה תמיהה וכעס: "אילו עמד משה דיין בראש המטה הכללי של צה"ל בפרוץ מלחמת הקוממיות, ייתכן שגבולות המדינה כיום היו שונים והיינו מגיעים להישגים צבאיים גדולים יותר".[xxvi]

רבים וטובים ממפקדי צה"ל בתש"ח, ובהם הרמטכ"ל יעקב דורי וראש אג"ם יגאל ידין, נפגעו מן הדברים. מה גם שבן גוריון טרח לציין שמשה דיין היה הרמטכ"ל הטוב ביותר שהיה לצה"ל, ובכך גימד את תרומתם של כל הרמטכ"לים האחרים.

סגירת העיתון

בשנת 1965, לקראת הבחירות לכנסת השישית, הייתה בישראל בת השבע-עשרה היערכות פוליטית חדשה בשני האגפים המרכזיים: בשמאל, מפא"י התפלגה, נולדה מפלגה חדשה שנקראה בשם רפ"י (רשימת פועלי ישראל) והוקם "מערך" בין מפא"י למפלגת "אחדות העבודה – פועלי ציון"; בימין קודמו מהלכים לאיחוד היסטורי בין המפלגה הליברלית ובין תנועת החרות.

המהלכים לאיחוד צפוי זה איימו בו בזמן על שני עיתוני המפלגות המתאחדות – "הבוקר", ביטאונה של המפלגה הליברלית, ו"חרות" של תנועת החרות. הדבר אינו צריך להפתיע, שכן כל אחד משני יומונים אלה היה מצוי בשפל מבחינת התפוצה. תפוצתו של "הבוקר" הגיעה לכל היותר ל-4,500 עותקים ו"חרות" נפוץ רק במעט יותר ממנו – כ-5,000 עותקים.[xxvii]

המפלגה המאוחדת, גח"ל (גוש חרות ליברלים), שלה היו עשרים ושבעה חברים בכנסת החמישית, קמה באפריל 1965, וועדת שניים נקבעה לדון איך לאחד את הנכסים של שתי המפלגות המתאחדות. אגוזים קשים ביותר היו העיתונים של השתיים. הוועדה, בהרכב שמחה ארליך, סגן ראש עיריית תל אביב ולאחר שנים שר האוצר, והתעשיין ישראל סחרוב, דנה במצבם ובעתידם של שני העיתונים והגיעה למסקנה שאין להם תקנה. היא קבעה ששני העיתונים ייסגרו ביום אחד, ב-31 בדצמבר 1965, כדי שיספיקו לדווח על מערכת הבחירות לכנסת השישית שעמדה להתקיים ב-2 בנובמבר.

נחמה פורתא הייתה לקוראים ולמנויים של שני העיתונים הנסגרים, כשהובטח להם, והדבר אף פורסם במודעות גדולות בגיליונות ה-31 בדצמבר, כי בתוך זמן קצר יופיע יורש לעיתונים הנסגרים – "היום" שמו. ואכן ב-11 בינואר 1966 הופיע הגיליון הראשון של "היום" ובו נקלטו מקצת העיתונאים והעובדים האחרים של "הבוקר". אלא שגם עיתון זה, שנועד לבטא את עמדות הימין הישראלי, לא החזיק מעמד זמן רב, והוא נסגר בתחילת 1969.

בשתי המפלגות הבינו שההחלטה התקבלה מחוסר ברירה. במערכות שני העיתונים ניסו לבטל את רוע הגזרה – ולשווא.

מנחם בגין, מנהיג תנועת החרות ועתה מראשי גח"ל, ניסה לרכך את הגלולה ועל הגיליון האחרון של עיתונו "חרות" כתב: "אין שום חרפה להודות, כי ביטאונה של מפלגה מפסיק את הופעתו מחמת קשיים כספיים".

בגיליון האחרון הספיד העורך הראשי, גבריאל צפרוני, את עיתונו במילים נרגשות:

הפעם נאלצנו לחרוג מן המסגרת העניינית ולהצטמצם סביב נושא שבעיני רוחנו הוא ממוסגר במסגרת שחורה. עובדי העיתון עומדים דום מול שאון הגלילים הנדם והולך עם גמר ההדפסה. עיתון נסגר משאיר אחריו את רעיונותיו. הם פזורים על פני עמודיו ובתוך כרכיו. כוחו של 'הבוקר' לא עמד לו – ונפל".[xxviii]

חבר הכנסת פרץ ברנשטיין, ששנים היה עורך שותף של "הבוקר" ובתקופה שלפני הסגירה היה עורך בתואר, בזמן שמלאכת העריכה הוטלה כאמור על גבריאל צפרוני, ספד אף הוא לעיתון. בגיליונו האחרון כתב ברנשטיין דברי שבח לצד הרהורים נוגים על אי יכולתן של מפלגות הימין לשאת בעולו של יומון, לעומת מפלגות השמאל שיש להן מקורות כספיים בלתי נדלים. את רשימתו סיים במילים אלה: "לפי מיטב הכרתי מפסיד הציבור על ידי סגירת 'הבוקר', אבל כעת כבר עבר הזמן להרהורים על הכרח הסגירה ועלינו לשאת בצער הפרידה כפי שנוכל".[xxix]

צבי רימון, הכתב הצעיר ביותר במערכת "הבוקר", שזה לא מכבר סיים את שירותו בצה"ל ככתב צבאי, נצר בליבו את זכר הלילה האחרון: "בדרך כלל היה כל אחד מהכתבים מגיש את החומר שלו בערב, והולך. בלילה האחרון, אור ל-31 בדצמבר 1965, איש לא הלך לביתו". לדבריו, כל הכתבים, העורכים והעובדים המנהליים, וברור שגם עובדי הדפוס שעמדו להדפיס את גיליון הפרידה, התאספו באולם מכונות הדפוס סביב העמוד הראשון של גיליון יום המחרת, שהיה עדיין בגדר שורות וכותרות עופרת. "הייתה דממה. כמה אנשים הזילו דמעות", הוא נזכר. גבריאל צפרוני אמר כמה מילות פרידה מהעיתון שכל הנוכחים עבדו בו וביקשו להוציא את המוצר העיתונאי המשובח ביותר. לכל אלה סיפר ששעת הפרידה מהעיתון היא הקשה ביותר בחייו. "כשסיים, האנשים נותרו במקומם, ללא הגה, ולאט-לאט פרשו. היה זה ביום חמישי בלילה – הלילה האחרון".[xxx]

התרומות של  ה ב ו ק ר

"הבוקר" ייצג את חוגי הימין המתון, וזו הייתה תרומתו העיקרית. עד להופעתו טענו חוגים אלה כי אינם מיוצגים דיים בעיתונות הארץ ישראלית. האיכרים, אנשי המעמד הבינוני של הערים הגדולות, החוגים האזרחיים שהיו מרוחקים מ"ארץ ישראל העובדת" ששלטה אז בכיפה, מצאו בו את עיתונם ודבקו בו.

אף שהיה העיתון עירוני וייצג בראש ובראשונה את "מדינת תל אביב" של הימים ההם, הדגיש כמעט בכל אחד מגיליונותיו את הפריפריה של אז. במדורו היומי "מבוקר עד בוקר" הובאו ידיעות על הנעשה במושבות, במושבים, בקיבוצים ובמקומות אחרים שלרוב לא דווח עליהם באמצעי התקשורת.

"הבוקר" נחשב לעיתון מעניין ופחות מפלגתי מעיתוני מפלגות אחרות, קרוב לוודאי בשל האידאולוגיה הלא קיצונית של מפלגת הציונים הכלליים, ומ-1961, בארבע שנותיו האחרונות, של המפלגה הליברלית. גם מתנגדיו הפוליטיים מצאו בו עניין, אם כי הדבר לא בא לידי ביטוי בתפוצתו.

שני מדורים השונים זה מזה נחשבו לעמודי תווך שלו: המדור הכלכלי, שכן העיתון היה קשור לחוגי תעשייה ומסחר, ומדור הספורט. המדור "ספורט 'הבוקר'" והמקום שיוחד לו היו חלוציים בעיתונות של הימים ההם. עורכו במשך שנים היה אלכסנדר אלכסנדרוביץ' (אלכסנדרוני), שם שהיה מוכר כמעט לכל מי שחי בארץ בימי המנדט הבריטי, שכן הוא גם הביא מדי מוצאי שבת ב"קול ירושלים" את תוצאות משחקי הכדורגל זמן קצר לאחר סיומם. אלכסנדרוני קלט לעבודה בעיתון את נחמיה גולדברג, ולאחר מכן גם קידם אותו. לדרישת עורכי "הבוקר" שינה הלה את שמו לנחמיה בן אברהם. בן אברהם היה לשדר הספורט הראשון בארץ, אך לא הסתפק בכתיבה ובשידורים בנושא זה ובשנות הארבעים גם היה כתב העיתון בחיפה, כתב צבאי ומבקר קולנוע.

כל המעלות האלה לא סייעו ל"הבוקר" כאשר הונפה עליו חרב הסגירה. סגירתו, ביום שבו נסגר גם העיתון "חרות", בישרה את ראשית סופה של העיתונות המפלגתית. מפלגות הימין היו באותם ימים חלשות ממפלגות השמאל והן לא עמדו בהוצאות הגבוהות של הוצאת יומון. בדור הבא תגיע הרעה הזאת גם למפלגות השמאל, וזו אחר זו יסגרו אף הן את עיתוניהן.

מבחינה זו הייתה סגירת "הבוקר", לצד "חרות", סימן דרך מדאיג בקורותיה של העיתונות הישראלית במאה העשרים.

הפרק שלעיל לקוח מתוך "יום-יום", ספרו של מרדכי נאור שיצא לאור בהוצאת מוסד ביאליק בשנת 2022

 הערות

[i] במקור "הַבֹּקֶר", ומטעמי נוחות נשתמש כאן בספר בכתיב חסר ניקוד ונכתוב "הבוקר".

[ii] פרי, רקוויאם לדבר שאיננו, עמ' 33-32.

[iii] וראו "סימפוזיון – עיתונות מפלגתית מול עיתונות בלתי תלויה", ספר השנה של העיתונאים תשכ"ו, תל אביב 1966, עמ' 72.

[iv] גורן, עיתונות במצב מצור, עמ' 167, הערה 4.

[v] אתר משרד החוץ: http://www.israel.mfa/gov.il

[vi] וראו בונה, ארץ ישראל, עמ' 39-38.

[vii] דברי רוקח מובאים אצל קרסל, תולדות העיתונות העברית, עמ' 162.

[viii] מאיר דיזנגוף, "עתון חדש", "הבוקר", 11 באוקטובר 1935.

[ix] "הבוקר", "הירדן", 13 באוקטובר 1935.

[x] "מסיבת ידידי 'הבקר", "הבוקר", 12 בנובמבר 1935.

[xi] ברוך קרוא, "הסופר העיתונאי", ספר השנה של העיתונאים תשט"ו, תל אביב 1955, 11.

[xii] יצחק אייזנברג, "שלושים שנה ושלושה חודשים", הגיליון האחרון של "הבוקר", 31 בדצמבר 1965.

[xiii] שרת, יומן מדיני, עמ' 261.

[xiv] שם, עמ' 233-232.

[xv] על הפרשה כולה, לרבות הציטוט מדברי זיו אב, ראו כנען, מלחמתה של העיתונות, עמ' 87.

[xvi] "אברהם שטרן נתפס והומת ביריות", הבוקר, 13 בפברואר 1942, עמ' א.

[xvii] כנען, מלחמתה של העיתונות, עמ' 167.

[xviii] "אנרכיה", מאמר מערכת, הבוקר, 26 במאי 1947.

[xix] "הבוקר לילדים" באתר הספרייה הלאומית.

[xx] בן גוריון, יומן המלחמה, עמ' 738.

[xxi] אמיר גולדשטיין, "הבוקר", אתר הספרייה הלאומית.

[xxii] ב-1950 הופץ "הבוקר" ב-13,000 עותקים, שליש מ"מעריב" וכחצי מ"הארץ" ו"דבר". המקור: סקר אונסק"ו, שנזכר במאמרו של ד"ר עזריאל קרליבך, "משק העיתונות בישראל", ספר השנה של העיתונאים תשי"ב, תל אביב 1952, עמ' 244.

[xxiii] מן, המנהיג והתקשורת, עמ' 43.

[xxiv] "הבוקר", 31 ביולי 1951.

[xxv] זיסי סתוי, "עם הגיליון האחרון", "הבוקר", 31 בדצמבר 1965.

[xxvi] שם, 6 במארס 1964.

[xxvii] את פרטי התפוצה חשף לאחר שנים שמחה ארליך, אז מראשי הציונים הכלליים. וראו נאור א, יומוני הימין, עמ' 79, הערה 10.

[xxviii] גבריאל צפרוני, "גיליון אחרון", "הבוקר", 31 בדצמבר 1965.

[xxix] פרץ ברנשטיין, "עם סגירת 'הבוקר'", שם, שם.

[xxx] דברים שסיפר צבי רימון למחבר הספר, 9 בפברואר 2001.