שייח ג'ראח במזרח ירושלים והשכונות החרדיות במערבה הן זירה נפיצה לפעולות מחאה שמסתיימות בפצועים ובעצורים. הכתבים המסקרים אותן לא תמיד נמצאים בשטח מתחילת האירוע, ולפעמים נעדרים לחלוטין. כשפורצת התנגשות אלימה בין המפגינים לכוחות הביטחון, נאלץ הכתב להסתמך על אחרים, ולהרים טלפון לאחד ממקורותיו - בתוך המשטרה או בקרב מארגני המחאה.
אבל מה אם יש מחלוקת בין דובר המשטרה למפגינים? למי הכתב יאמין? ובכלל, בכמה מקרים הוא יטרח להצליב את המידע עם שניהם?
לפרופ' צבי רייך ולד"ר אביב בר-נוי יש תשובה אמפירית לשאלות האלה. ב-70% מהמקרים, עיתונאים יסתפקו באימות המידע מול גורם אחד ויחיד, גם אם הם מכירים מקורות נוספים. לרוב זה יהיה הגורם הרשמי. וזה במקרה הטוב שבו הם הצליבו מידע - כי 50% מהידיעות העיתונאיות נכתבות בלי שנעשה כל ניסיון לאמת אותן.
פרופ' צבי רייך (צילום: "העין השביעית")
הממצאים האלה הם חלק מפרויקט מחקר גדול על דרכי העבודה של עיתונאים בישראל שהעסיק את רייך ובר-נוי בשש השנים האחרונות. הבסיס לפרויקט הוא עבודת הדוקטורט של בר-נוי, כיום עמית מחקר במחלקה למערכות מידע במכללה האקדמית צפת ובמחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה. רייך, לשעבר עורך בכיר ב"ידיעות אחרונות" וכיום פרופסור במחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן גוריון ומחבר הספר "הספקן בחדר החדשות", היה המנחה שלו.
המחקר של רייך ובר-נוי מאפשר הצצה נדירה לאחורי הקלעים של עבודת הכתבים, משום שבניגוד לרוב החוקרים, הם לא הסתפקו במבט מבחוץ על טקסטים דוממים. הם ישבו עם העיתונאים עצמם לראיונות עומק, תחקרו אותם על יותר מאלף ידיעות שחיברו, וניסו להבין איך נראה תהליך העבודה ואילו שיקולים הובילו אליו: ממי הגיע הסיפור? באיזה אמצעי שוחחו איתו? למה בחרו להאמין בו או לחשוד בו? האם ביקשו שיציג ראיות?
ד"ר אביב בר-נוי (הצילום באדיבות המצולם)
הגילוי שמחצית הידיעות אינן מאומתות, למשל, מבוסס על ראיונות שנערכו עם 70 עיתונאים בתחומי הפוליטיקה, הצבא, הכלכלה והפנים, שנשאלו על 480 אייטמים שפרסמו. מהשיחות המפורטות האלה, מרחיב בר-נוי, אפשר היה ללמוד שגם במקרים שבהם העיתונאים אימתו מידע, "האימות לא תמיד מקצועני או אמיתי, והמניע שלו אינו להגיע למלוא האמת, אלא כדי לכתוב מהר וביעילות את הסיפור ולהבטיח כסת"ח".
30% מפעולות האימות בידיעות שנבדקו נועדו לצמצם את הסיכון לתביעה. כשאלה המניעים, אומר בר-נוי, "העיתונאי מראש יעדיף לאמת את הידיעה עם מקור שיגיד לו מה שהוא ירצה לשמוע". הוא ידבר עם מקור שמייצג רק אינטרס מסוים ולא יציג את הגרסה הנגדית לסיפור.
אבל התמונה שעלתה במחקר, כפי שבר-נוי הסביר בראיון קודם ל"עין השביעית", לא חד-צדדית. יש סיפורים שבהם העיתונאים מתאמצים יותר לאמת את המידע – למשל כאלה שמבוססים על הדלפה, עוסקים באירועים בלתי מתוכננים (בניגוד למסיבות עיתונאים למשל), וכוללים חומר בלעדי. עיתונאים גם נוטים יותר לאמת ידיעות שנראות להם חשובות, או נשענות על נתונים כמותיים שמחייבים דיוק.
"הכתבים מתפתים לחיות מהיד לפה"
"ההימנעות מאימות מלא של סיפורים, ומאימות בכלל, לא מצביעה על חוסר איכפתיות או רשלנות מצד הכתבים", הוא מדגיש כעת. "זמן הוא משאב מוגבל. עיתונאי צריך להכין את הכתבה במהירות ולהעלות אותה לאוויר - או להדפיס אותה - כשהיא עוד חמה ורלבנטית, ובתקווה גם בלעדית. העורך מחכה לתוצר בחוסר סבלנות, אולי צריך לשלוח חלקים מהטקסט לבדיקה אצל היועץ המשפטי של העיתון".
רייך מצביע על פרדוקס: במערכות התקשורת מעוניינים לטפח בטווח הארוך עיתונאים מעמיקים, ידענים, בעלי יכולת אנליטית, אבל בטווח הקצר לא מאפשרים זאת. הכתבים מתפתים "לחיות מהיד אל הפה". המערכות לא ישלחו כתב כלכלי לקרוא עד תום את הדו"ח העבה של בנק ישראל, ולא יבקשו מכתב המשפט להתעמק בניואנסים ששופט השמיע בין השורות של פסק דין ארוך.
כמה משאבים הושקעו בהכנת ידיעות עיתונאיות, כתלות בקיומה של מחלוקת על פרטי הסיפור. מתוך בר-נוי ורייך, Disagreements as a form of knowledge: How journalists address day-to-day conflicts between sources (עיבוד "העין השביעית")
בר-נוי אומר שבעבודה העיתונאית מתנהל מאבק תמידי בין הרצון לעבוד ביעילות ולא לבזבז זמן יקר, ובין הצורך לספק למערכת טקסט יסודי ומעמיק. "שום עיתונאי לא ייגש לעורך הראשי ויאמר לו שאין מספיק משאבים להגיע לחקר האמת", הוא אומר, ולכן תמהיל המקורות משקף לפעמים פשרה בין השיקולים האלה.
"העיתונאים מגשרים על הפער באמצעות דרך ביניים: כתיבה מהירה שמסתמכת על מקורות 'ידידותיים', כאלה שתומכים בגרסת העיתונאי. הם מעדיפים באופן עיוור להסתמך על מקורות רשמיים, או מקורות שכולם תומכים באותו צד. זו דרך קלה 'לגמור עניין' ולעבור לידיעה הבאה. אבל היא חותרת תחת הצורך בבירור האמת".
"עיתונאים נמצאים בעסקי האמון, לא הבירור"
עד כמה המצב הזה הוא כורח המציאות? על כך החוקרים חלוקים. "ההעדפה לא לבדוק ידיעות מסוימות לפני הפרסום, בטענה שהן טריוויאליות ולא צריך 'לשבור את הראש', היא מסוכנת", אומר בר-נוי. "כשאתה מחליט להכין ידיעה או כתבה בעיניים כמעט עצומות אתה עלול לעלות על מוקש שטמנו לך ולפרסם טקסט שגוי".
רייך מתרגש פחות. "ככה עובדים בכל מקצוע", הוא אומר. "אפילו רופא בחדר ניתוח עושה הכל כדי לתקתק את הניתוח בקלות ובלי מאמץ מיותר. אין צורך שכל ידיעה או כתבה תישען על מקורות מכל הצדדים. כתב מתחיל, שעושה עבודת יתר ומצליב בלי סוף את המידע לפני שהוא מפרסם ידיעה, הופך לאדם גדוש בעודף מידע. זה רק מסבך את העבודה שלו. אני חלילה לא מטיף לסטנדרטים לא טובים של עיתונות, אבל הייתי נמנע מאידיאליזציה של הישענות על שלל מקורות בכל רגע נתון".
בר-נוי: "כשפרופסור לכלכלה נוקט עמדה שסותרת את זו של בנק ישראל, הוא אמנם רצוי לכתב כמקור מידע לא-רשמי - אבל ההסתמכות הסופית תהיה על מקור בהנהלת בנק ישראל"
בחירת המקורות מושפעת לא רק משיקולי כסת"ח, אלא גם מהשאלה הטעונה למי העיתונאים מעדיפים להאמין. המחקר העלה שלעיתונאים ולעיתונאיות הישראלים יש העדפה מובהקת: מקורות רשמיים, שמייצגים משרדי ממשלה או מוסדות ציבור. ב-34 מקרים מתוך 50 שנבדקו, עיתונאים העידו שייחסו למקור אמינות בגלל היותו "גורם מוסמך". השיקול השני במעלה הוא היכרות אישית עם המקור, ורק במקום השלישי נמצאת סבירות המידע שהמקור מוסר במקרה שעומד לבירור.
"כשפרופסור לכלכלה נוקט עמדה שסותרת את זו של בנק ישראל", מדגים בר-נוי, "הוא אמנם רצוי כמקור מידע לא-רשמי, אבל ההסתמכות הסופית של הכתב תהיה על מקור בהנהלת בנק ישראל".
מה גורם לכתבים להאמין למקור, לפי עדותם? מתוך בר-נוי ורייך, Trusting Others: A Pareto Distribution of Source and Message Credibility Among News Reporters (עיבוד "העין השביעית")
בשיפוט המקורות כרוכות גם הטיות שיטתיות. בר-נוי: "אנחנו נוטים להאמין למי שדומה לנו לפי שלל פרמטרים, כמו צבע עור, מגדר, מוצא, מעמד סוציו-אקונומי ועמדות פוליטיות. בגלל המעמד הסוציו-אקונומי שרוב העיתונאים משתייכים אליו, הם לא ירצו להאמין למקור מאוכלוסייה שנתפסת משום-מה כ'שוליים' - ערבים, מתנחלים או עולים חדשים. גם בגלל זה, במקרה של מהומות אלימות ברחובות, הם מעדיפים לסמוך יותר על דיווחי המשטרה מאשר על טענות של העצורים. זו דרך מחשבה של טייס אוטומטי, שקיימת אגב גם בארה"ב. עיתונאי לבן תמיד יסמוך על הגרסה של מקור לבן".
בר-נוי: "לו היתה לעיתונאים יותר חשיבה ביקורתית, היה פער גדול יותר בין האמון במקור לאמון בידיעה שהוא מסר. אתה לא אמור להגיד, 'אה! המקור מהימן בעיניי, אז גם המידע שהוא מוסר לי'. למה לעבוד על אוטומט?"
"אילו היתה יותר חשיבה ביקורתית בקרב העיתונאים, היינו מצפים שיהיה פער הרבה יותר גדול בין רמת האמון במקור לבין האמון בידיעה שהוא מסר", אומר בר נוי. "אתה לא אמור להגיד, 'אה! המקור מהימן בעיניי, אז גם המידע שהוא מוסר לי'. למה לעבוד על אוטומט?".
את האמון הזה צריך להעמיד על רקע ממצא אחר שעלה במחקר: התלות "הענקית", כהגדרתו של רייך, של העיתונאים במקורותיהם. "רוב העיתונאים מצויים בעסקי האמון, ולא בעסקי הבירור", הוא אומר. "אין להם כמעט גישה ישירה לשטח, והמידע שלהם מגיע באמצעות טקסטים שהם מקבלים ממקורות ומגורמי תיווך שהתלות של העיתונאים בהם גדלה והולכת".
"העיתונות כיום בראשית האבולוציה הראייתית"
נניח שהעיתונאי בכל זאת פונה לשני מקורות. מה קורה כשכל אחד מהם מוסר לו גרסה אחרת באותו נושא? לדברי רייך, מצב כזה של אי הסכמה רווח ב-25% מהידיעות.
אחת הדרכים שמאפשרות לעיתונאי להכריע בקונפליקט כזה היא הצגת ראיות - מסמכים, החלטות חסויות, קבלות, תצלומים, קטעי אודיו או וידיאו. עד היום נטו להניח שפרסום ראיות הוא פרקטיקה שמשמשת רק עיתונאים-חוקרים, ולא כתבי חדשות מן השורה. אבל המחקר של בר-נוי ורייך העלה ממצא מפתיע.
התברר ש-42% מהידיעות החדשות שנבדקו כללו ראיות. "לא חקרנו את שנות ה-80, אבל לפי חוקרים אחרים ידיעות חדשותיות כמעט לא לוו אז בראיות", אומר רייך. "כיום, בזכות ההתקדמות הטכנולוגית, כתבים חיים בסביבה עתירת ראיות. העיתונות נמצאת בשלב מוקדם של אבולוציה ראייתית".
התפלגות הראיות שהציגו כתבים/ות בישראל ב-425 ידיעות שנבדקו. מתוך בר-נוי ורייך, Justifying the news - The role of evidence in daily reporting (עיבוד "העין השביעית")
לדעתו של רייך, מערכות התקשורת צריכות להשקיע יותר בתחום הזה, "אחרת ההסתמכות של העיתונאים על ראיות תישאר אקראית בלבד". שימוש בראיות מחזק לדבריו לא רק את העיתונאים, אלא גם את הגורמים החלשים בחברה: פלסטינים, עצורים שטוענים שהוכו, אנשים שאיבדו את רכושם. כמעט בכל המקרים שנבדקו, היוזמה להצגת הראיות באה מהמקור ולא מהכתב.
זו רק דוגמה אחת להשפעה של הטכנולוגיה על שיטות העבודה של העיתונאים. השפעה אחרת שנחשפה במחקר של בר-נוי ורייך היא עליית חשיבותם של ערוצי מידע אלקטרוניים. ההסתמכות על פגישות פנים-אל-פנים ונוכחות פיזית בזירת האירוע נמצאת בנסיגה מתמדת מאז הופעת הביפר בתחילת שנות ה-90. כיום חלק גדול מהמידע מגיע אל העיתונאי בשיחות טלפון, אבל יותר מזה באמצעים טקסטואליים כמו דואר אלקטרוני והודעות ווטסאפ, דווקא מקומה של פייסבוק באיסוף המידע נמוך יחסית, אם כי כתבים ועורכים מספרים לעתים קרובות שהם דולים ממנה רעיונות לכתיבה.
רייך: "לשיטת העבודה הטקסטואלית יש חיסרון. היא מחזקת את המקור לעומת העיתונאי, כי האינטראקציה בין השניים חלשה יותר, והמקור פחות נגיש לחקירה נגדית"
"לשיטת העבודה הטקסטואלית יש חיסרון", אומר רייך. "היא מחזקת את המקור לעומת העיתונאי, כי האינטראקציה בין השניים חלשה יותר, והמקור פחות נגיש לחקירה נגדית".
בעבר עיתונאים הרבו להיפגש עם מקורות או עם מקורות פוטנציאליים ולהגיע בעצמם לאירועים בעלי משמעות חדשותית, הוא מסביר. זה העניק להם חוויה אישית, אפשרות לבלות זמן איכות עם גיבורי הסיפור ויכולת להבין תהליכים לעומק. ב-2007 הופיע הטלפון החכם, ובעקבותיו המעורבות הפיזית של העיתונאי דעכה. אך מה שבאמת שינה את כללי המשחק היה האינטרנט הנייד, בתחילת העשור השני של שנות ה-2000.
"הדלתות המסתובבות מעולם לא הסתובבו מהר יותר"
בר-נוי מדגיש כי גם בעידן הרשתות החברתיות, העיתונות הממוסדת היא עדיין מקור המידע האמין ביותר בעיני הציבור, והסיכוי שלה לטעות נמוך יותר. תנאי השוק מחייבים את העיתונאים לבחור את הקרבות שלהם. לדבריו, העיתונאים כותבים שני שלישים מהידיעות בעיניים עצומות ובאפס מאמץ – אבל המטרה היא לפנות משאבים לשליש הנותר, שנראה להם חשוב, כגון ידיעות הנוגעות לאירוע ביטחוני מתגלגל. "במחקר לא ראינו סטנדרטים שונים בין כלי התקשורת".
"העיתונות הממוסדת חייבת להילחם ביתר שאת נגד איבוד מעמדה כגוף תקשורת מהימן", הוא אומר. "אם עיתונאית מערוץ 12 לא אימתה את אמינותו של סקר דעת קהל פוליטי שפרסמה ובכך גרמה מבוכה ופגיעה במהימנות שלה ולערוץ שבו היא עובדת, זה קרה משום שהיא נמנעה מלאמת את המידע ממקור אחד נוסף לפחות", מזכיר בר-נוי את הפרסום האומלל של "סקר פנימי" בליכוד ע"י דפנה ליאל.
רייך מודאג משחיקת המקצועיות העיתונאית בסביבה התקשורתית החדשה. לדבריו, ההנהלות והעורכים בארגוני התקשורת לא מודעים לחשיבות של צבירת ידע בין כותלי המערכת. "הדלתות המסתובבות במערכות העיתונים מעולם לא הסתובבו מהר כמו בשנים האחרונות". רבים מהעיתונאים הוותיקים, בעלי הידע וניסיון החיים, פורשים לדבריו עוד לפני גיל הפנסיה - ואת מקומם תופסים כתבים חדשים וצעירים. התחלופה פוגעת בארגון ובידע הנצבר.
רייך: "יש סתירה בין הצורך שעיתונאי יהיה איש חכם ואנליטי, כי המידע הולך ונעשה מורכב עם השנים, ובין היעדר הנכונות במערכות לאפשר לו להתפתח בנושאי הסיקור שלו ולהשקיע בזה זמן וכסף"
"יש סתירה בין הצורך שעיתונאי יהיה איש חכם ואנליטי – כי המידע הולך ונעשה מורכב עם השנים - ובין היעדר הנכונות מצד המערכות לאפשר לו להתפתח ולהתעמק בנושאי הסיקור שלו, ולהשקיע את הזמן והכסף שנחוצים לכך. הכתבים מתקשים להרים את הראש בגלל העיסוק האינטנסיבי ואף השוחק בחומר שוטף".
כדי לפצות על הבעיה, רייך מציע שארגונים ממשלתיים יציעו לכתבים השתלמויות מקצועיות. משרד הבריאות, למשל, יארגן ימי עיון לכתבים בבתי החולים, והמשרד לאיכות הסביבה יארגן השתלמות לכתבי סביבה. בר-נוי מסתייג מהרעיון. "הדבר האחרון שאני רוצה שיקרה הוא שצה"ל, באמצעות יום השתלמות כביכול, יאכיל את הכתבים בכפית שלו, או שמשרד הבריאות יעשה סוג של שטיפת מוח לכתבי הבריאות".
בכלל, טוען בר-נוי, ותק בעבודה לא שקול בהכרח לידע. "יש עיתונאים מתחילים שמפליאים ללמוד תוך כדי תנועה את המהות והרקע של תחום הסיקור שלהם. לעומתם, עיתונאים ותיקים, לפחות חלקם, נעשים גרועים יותר ככל שעולה הוותק שלהם בעבודה".
לקוראים הוא מציע לגלות ספקנות - בדיוק אותה ספקנות הנדרשת מעיתונאים. "קראתם ידיעה חשובה בעיתון? אל תסתפקו בעיתון אחד, תקראו אותה גם בכלי תקשורת אחר", הוא ממליץ, "תהיו ביקורתיים. העיתונאים מנסים לשמור על 'פאסון' כאילו הם לא טועים אף פעם, אבל לפעמים הם נכשלים בטעויות מרות. העיתונות לא שקופה ולא מודעת לבעיה. כאן שמור תפקיד לקוראים – וזה תפקיד חשוב".