ציוץ אחד שפרסמה אמש (23.10) כתבת חדשות 12 דפנה ליאל הרים לרגע את המסך מעל הפאסון העיתונאי בדבר אימות מידע. ליאל הגיבה למבול הביקורות על ידיעה שהציגה יום קודם ב"אולפן שישי", לגבי סקר פנימי בליכוד שסכסך כביכול בין בנימין נתניהו לאמיר אוחנה. "אני לא לוקחת אחריות על תוצאות הסקר וזה נאמר בפירוש בדיווח אמש", היא הצהירה, "אבל הוא עורר מתח פנימי במפלגה ויצר לאוחנה יריבים חדשים שלא מעוניינים בשחקן נוסף בקרב הירושה".
הציוץ הזה חשף באופן פשטני למדי מה שמבקרי תקשורת רבים יודעים: עיתונאים מפרסמים פעמים רבות מידע שהם לא באמת יכולים לקבל אחריות על נכונותו. ליאל עשתה מעשה חריג והודתה בזה. למעשה כבר בדיווח המקורי של ליאל ב"אולפן שישי" הופיעו, לצד התוצאות המפורטות של הסקר, גם ביטויים של הסרת אחריות: "אני לא יכולה לחתום על זה בשתי ידיים", ליאל אמרה על הממצאים, "אבל אני יכולה לומר שהדבר הזה עורר הרבה מאוד מתח פנימי בליכוד". בטקסט שצורף לידיעה באתר חדשות 12 נכתב על "מתיחות לכאורה" אשר "נראה" שפרצה בגלל סקר, "ככל הנראה" כדי לחסל את אוחנה ש"נחשב" למקורב לנתניהו, "כך לפי גורמים" וכו'.
אני לא לוקחת אחריות על תוצאות הסקר וזה נאמר בפירוש בדיווח אמש אבל הוא עורר מתח פנימי במפלגה ויצר לאוחנה יריבים חדשים שלא מעוניינים בשחקן נוסף בקרב הירושה
— דפנה ליאל (@DaphnaLiel) October 23, 2021
אבל התגובות לציוץ ביטאו ציפייה שונה לחלוטין. במחקרים שערכתי בשאלה מדוע אזרחים רגילים משתפים מידע כוזב ברשתות החברתיות, אחד הנימוקים הנפוצים היו "אין לי אחריות לבדוק, אני לא עיתונאי". יוצא מכאן שלפי תפיסתם הנורמטיבית של צרכני התקשורת, כל דבר שעיתונאי מפרסם צריך להיות מידע בדוק.
דווקא התפיסה הזאת, שמתנגשת עם הציוץ של ליאל, מעוררת בעיות. היא משקפת ציפיות לא ריאליות ולא מוצדקות מעיתונאים. שורה ארוכה של מחקרים המחישו שעיתונאים עובדים כיום בסביבה שלא מאפשרת להם, גם אם היו רוצים, לאמת כל בדל מידע שהם מפרסמים.
האיזון בין זריזות ליסודיות הופר
הסיבה היא שעיתונאים מוכרחים לאזן בין שתי דרישות כמעט סותרות. מצד אחד, עיתונאים צריכים להקפיד על נכונות ודיוק. מצד שני, המידע שהם מוסרים יביא תועלת רק אם יתפרסם בזמן. עיתונאים אינם היסטוריונים. אם פרסומים על התנהלות הפוליטיקאים יגיעו באיחור של כמה שנים, הם לא יעזרו לנו לבחור בבחירות, לצאת להפגין או להפעיל לחץ ציבורי בדרכים אחרות. אם פרסומים על המצב המאקרו כלכלי יופיעו רק אחת לכמה חודשים, לא נדע איך לנהל את הכספים שלנו. אם נשמע על מצוד אחר אסירים נמלטים באיחור של שבועות, לא נוכל לדווח למשטרה על דמויות חשודות. אם נשמע על טילים שצפויים לנחות בשעה הקרובה במרכז הארץ רק אחרי כמה שעות, לא נאתר בזמן את המרחב המוגן.
במציאות התקשורתית של השנים האחרונות נראה שהאיזון בין שתי הדרישות הופר: הזריזות נעשתה חשובה יותר מהיסודיות. כדי לפצות על כך, עיתונאים אימצו טכניקות אימוּת שמדגישות יעילות על חשבון יסודיות. במחקר הדוקטורט שלי (שעליו סיפרתי במאמר ב"עין השביעית") הראיתי כיצד עיתונאים מעדיפים אופני אימות שבמקום להבטיח שהדיווח יהיה נכון, מתמקדים בהגנה על העיתונאי אם יתברר שהדיווח שגוי. זו אפשרות "זולה" הרבה יותר במשאבי זמן ועבודה.
לדוגמה, כשמתקבל מידע על מעצר של חשוד מהשוטר בשטח, העיתונאי לא יאמת אותו באמצעות שיחה עם העצור או מי מטעמו, אלא יפנה לדוברות המשטרה - מקור רשמי שמייצג את אותם אינטרסים של מוסר המידע הראשוני. כך הוא יוכל לטעון שהצליב מידע, אף שלא פנה לגורם שסביר יותר שירצה להציג ראיות סותרות. לעיתים הם אפילו לא יאמתו, אלא ידווחו על השיח שנוצר סביב אירוע, או על התגובות אליו, מבלי לבדוק את עובדות האירוע.
עורך "אולפן שישי" רון ירון (צילום: אורן פרסיקו)
אולי כך היה גם במקרה שלנו. אולי ליאל, במקום לאמת את המהימנות של הסקר או אפילו את עצם קיומו של "מתח" מול מי שסביר שייטען אחרת (כפי שעשתה בינתיים ח"כ גלית דיסטל-אטבריאן), העדיפה לדווח רק על השיח עצמו ולאמת אותו עם מי שנמצא "באותו צד".
הצרה היא שהפרקטיקות האלה מנוגדות לנורמות שצרכני התקשורת מייחסים לעיתונאים. ליאל יכולה להוסיף סייג על סייג על סייג, ועדיין, אם הסקר לא היה ולא נברא, או אם אין באמת מתיחות בליכוד, היא דיווחה משהו לא-נכון. במקרים כאלה, כשמתגלה לקהל שהציפיות שלו הופרו, מחריף משבר האמון בינם ובין גופי החדשות; ומשבר האמון, בתורו, מקשה על גופי החדשות למלא את תפקידם בחברה דמוקרטית: להביא לידיעת האזרחים פרשות בעלות חשיבות ציבורית בפוליטיקה, בכלכלה, ביחסי חוץ.
נשק בידי הציניקנים
העיתונאים עצמם תורמים למשבר הזה כשהם מנסים ליצור רושם שהמידע שלהם "מושלם". חשוב להגיד: עיתונאים לא מתפשרים כי לא אכפת להם מהאמת, אלא כי בלתי אפשרי לממש באופן אידיאלי את שתי המטרות, שהחדשות יהיו תמיד נכונות ויגיעו תמיד בזמן. אבל במקום לשתף את הציבור במגבלות, להודות בענווה בוודאות החלקית של הדיווחים ולהציג בשקיפות את תהליכי איסוף הידע, רובם בוחרים לשמור את הקלפים לחזה ולשמור על פאסון של לוחמי אמת שאין בלתם.
הרטוריקה הזאת כופה על הציבור בחירה מזיקה בין שתי אפשרויות קיצוניות: או לתת אמון עיוור בתקשורת, או להתייחס אליה בציניות מוחלטת. ליתר דיוק, רוב צרכני התקשורת נעשים בו-זמנית מאמינים עיוורים בכלי התקשורת שהם שותפים לאמונותיהם, וציניקנים ביחס לכלי התקשורת שמייצגים עמדות אידיאולוגיות מנוגדות לשלהם. רובנו מבינים מדוע הציניות כלפי התקשורת פוגעת בתפקידה הדמוקרטי, אבל רבים לא מכירים בתחלואים שגורם אמון מוגזם. ואלה רבים, כפי שהדגים למשל המחקר הזה.
דפנה ליאל חשפה באמירתה את הפער העצום בין מגבלות האימות של עיתונאים לבין תדמיתם כלוחמי האמת. הודאות כאלה היו יכולות להיות מועילות וחשובות, אלמלא עמדו בניגוד כה בוטה לתדמית לוחמי האמת שעיתונאים מנסים ליצור לעצמם יום-יום. במצב כזה, כל חשיפה כזו שנכפית על העיתונאים רק נותנת נשק נוסף בידי הציניקנים, ובמקביל פוגעת במאמינים העיוורים. אלה, אם ירגישו שוב ושוב שהעיתונאים בוגדים באמונם, אולי לא יגלשו לעמדת הצרכן הביקורתי והחושב, אלא יקפצו לאותה שוחה יחד עם הציניקנים.
הפתרון כמובן איננו להימנע מחשיפת המגבלות, אלא להפחית את מאמצי העיתונאים להצטייר כמדווחים מושלמים. ככל שתהיה יותר שקיפות, ומידת האמון של הציבור בעיתונות תהלום את האמון שהתקשורת ראויה לו, חשיפות שכאלו לא יזעזעו את האזרחים לשווא.
ד"ר אביב בר-נוי הוא עמית מחקר בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה ובמחלקה למערכות מידע במכללה האקדמית צפת