לפני כעשור הקימה עיריית רמת השרון גן ציבורי גדול בשם "פארק הנצח" צמוד לגדר מפעל התעשייה הצבאית (תע"ש). הקמת הפארק לוותה בסקרים ובבדיקות, והעירייה פרסמה באתר הבית שלה אישור מהמשרד להגנת הסביבה לכך שאין מניעה לביצוע שימוש זמני בשטח כפארק ציבורי.

והנה לאחרונה, דווח בכתבה ב"וואלה", התברר שהסקרים והבדיקות לא היו יסודיים מספיק, והסתמכו על מידע היסטורי חלקי במקרה הטוב, ולפעמים "לא מדויק". פנייה דחופה שהגיעה ללשכת ראש עיריית רמת השרון, אבי גרובר, הודיעה כי "קיימת אפשרות לקיומן של שתי מחפורות בהן הוטמנו פסולות ו/או מעטפות מוקשים בשטח פארק הנצח הפתוח היום לציבור". בעקבות המידע נסגר חלק מהפארק והאזור גודר עד לביצוע חקירה וחפירה. גרובר תיאר את השתלשלות האירועים בפוסט.

הפיכת שטחים מזוהמים, או חשודים כמזוהמים, לפארקים ציבוריים היא מגמה מבורכת. היא מאפשרת לבדוק ולנקות קרקעות ששימשו בעבר לצרכים ביטחוניים או לפעילות מזהמת אחרת, ולנצל אותם לטובת הכלל. בארה"ב יותר ממחצית האתרים שהזדהמו הם היום פארקים או מתקני נופש. גישה זו בוודאי עדיפה מהיוזמות המבקשות להפוך שטחים כאלה לשכונות מגורים.

אבל "פארק הנצח" אינו המקרה הראשון שבו הציבור מגלה באיחור כי שטחים שהשתייכו לתעשייה הצבאית הוסבו לשימוש אזרחי בלי בדיקה מעמיקה, ובלי גילוי מלא של הפעילות שהיתה בהם בעבר.

תושבי רמת השרון הם האחרונים שיכולים לסמוך על התעשייה הצבאית בעניינים כאלה. שנים התגאו ביישוב באספקת המים המקומית. כולנו זוכרים את השיר "תות שדה מרמת השרון", שסימל את החקלאות והחיבור לאדמה. אולם בשנת 2009 התברר שמי התהום באזור רמת השרון מזוהמים בדלק טילים (פרכלורט), חומר מסוכן שעלול לגרום לשורה של מחלות. כמעט בן לילה התנתקה רמת השרון מהבארות המקומיות, ועברה לקבל מי שתייה ממקורות.

המשרד להגנת הסביבה בדק את המים שבכתם מול חופי אפולוניה, וקבע לפי מידע שקיבל מתע"ש כי מקורו בשאריות של תוסף תזונה. רק ב-2016 גילתה רשות המים שמדובר בחומרי הדברה

גם תושבי הרצליה הסמוכה למודי ניסיון מדיווחי תע"ש. הם מכירים את "הכתם הצהוב" שמתגלה מדי פעם בים מול הגן הלאומי אפולוניה. הגן גובל בשטח ששימש בעבר את מפעל תע"ש נוף ים. במשך שנים נאמר לאזרחים המודאגים כי "מדובר במפגע אסתטי בלבד", וכי אין שום סיכון במגע עם הכתם הצהוב. המשרד להגנת הסביבה בדק את המים שבכתם, ועל סמך מידע שקיבל מתע"ש קבע שמקורו אמנם בדליפה מאזור המפעל, אבל לא של חומר מסוכן – סתם שאריות של תוסף תזונה כלשהו.

רק בשנת 2016 גילתה רשות המים כי מי התהום בקרקעות הנטושות של תע"ש נוף ים מזוהמים בשאריות חומרי הדברה, ואנשי תע"ש נזכרו שאכן היה שם מפעל כזה. בימים אלה מתבררת בבית המשפט תביעה ייצוגית בנושא. אגב, עד היום מתגלות מדי פעם באזור נוף ים חביות עם חומרים לא ידועים, כתוצאה מסחף בעקבות סופות חורף או התמוטטות המצוק, במקומות שלא היתה כל התראה שחביות כאלה שימשו בו בעבר.

בעיר רחובות התברר לאחרונה כי הזיהום מתע"ש גבעון הגיע עד לבארות מי השתייה בעיר, והעירייה ומכון ויצמן פנו בנושא לבג"ץ.

חרב פיפיות

איך קורה שמתגלים מוקשים במקום כמו "פארק הנצח", שהוא גן משחקים עירוני? הכתבה ב"וואלה" מספרת כי בשנת 2014 חשדו במשרד להגנת הסביבה כי בשני שטחים קיימות עדויות לחומרי נפץ, "אך בדיקה שנערכה באותה את העלתה כי אין חשש". מי היו אותם גורמים שהחליטו ש"אין חשש"? האם הם נחקרים במשטרה בשעות אלה ממש? האם הם קיבלו החלטות דומות במקומות אחרים?

התשובה נעוצה בתפיסה הנהוגה בישראל באשר לטיפול בקרקעות מדינה, ובפרט כאלה ששימשו לתעשייה הצבאית ולמחנות צה"ל. מדינת ישראל רואה בהן קודם כל עתודת קרקע לבנייה למגורים, ולהוטה לשחרר אותם במהירות לצורכי בנייה. ההכנסות מההשבחה לבנייה הן שמספקות את התקציב לשיקום הקרקעות המזוהמות, לפי גרסת המדינה.

הים התיכון מול מצוק הגן הלאומי באפולוניה (צילום: הדס פרוש)

המחשבה הזו מתגלה שוב ושוב כחרב פיפיות. מצד אחד, תוכניות בנייה עלולות להיתקע כשמתחוור שסיכוני הזיהום לא נבחנו באופן מעמיק. כך לדוגמה עצר בית המשפט העליון תוכניות בנייה באפולוניה ובתל השומר היות ולא בחנו בצורה מעמיקה את הסיכונים האלה. מצד שני, גישה זו אינה נותנת פתרון לשיקום קרקעות שאינן באזורי ביקוש למגורים, וכך הגענו השבוע למצב שבו פארק עירוני נסגר בשל מוקשים – מוקשים שלא הוזכרו משום-מה בשעה שנערכו הבדיקות וניתנו האישורים להקמת הפארק.

המשרד להגנת הסביבה הוא הרגולטור שאמור לנהל את הקרקעות המזוהמות, לבדוק אותן ביסודיות, לשקמן ולהחזיר אותן לציבור. אולם פעם אחר פעם מתברר כי הסקרים והבדיקות שבאחריותו לא היו שלמים ונשענו על מידע חלקי או חסר.

המדינה גם לא אימצה הליכים לניטור ולבדיקה אחרי השיקום (Post Remediation). היא ממהרת להכריז על שטחים כ"נקיים" ולמסור אותם לבנייה לפני שחלף זמן מספיק לוודא שהשיקום הצליח. יעידו על כך שכונת רכס עתלית, שנבנתה על שטח מזוהם מיד לאחר ההכרזה כי הוא נקי, והבנייה בחוף אכזיב, שהחלה בלי שכל מפגעי האסבסט באזור הוסרו. התוצאות, כפי שהתגלה ב"פארק הנצח", עלולות להיות הרות אסון.

לקחים לעתיד

פרשת "פארק הנצח" חייבת להוביל להפקת לקחים. יש לחקור בדיעבד את מקורות המידע בסקרים שבוצעו בפארק, להבין על אילו נתונים היסטוריים הם התבססו, לברר מי מסר את המידע, ואם היו גורמים שהסתירו ביודעין את קיומם של מוקשים.

השרה להגנת הסביבה תמר זנדברג (צילום: נתי שוחט)

יש ליצור נוהל לפרסום מיידי של סקרים ובדיקות להערות הציבור; נוהל לניטור אתרים משוקמים במשך כמה שנים; ומאגר אתרים משוקמים לפי שימושי עבר, שאפשר יהיה להיעזר בו במקרה שיתגלו בהם חומרים חדשים. אסור לאפשר בנייה בקרקעות משוקמות שתמנע סילוק של מפגעים שיתגלו בעתיד. למרבה המזל, ברחוב הנצח ברמת השרון לא הוקמה שכונת מגורים אלא פארק, שאותו קל יחסית לסגור כדי לפנות את המוקשים. גילוי אמצעי חבלה מתחת לבתי מגורים או גני ילדים הוא תסריט שמוטב להשאיר לסרטי אקשן מפחידים.

בה בעת, עלינו לדרוש שתהליכי החקירה והשיקום של קרקעות מזוהמות יתבססו על מידע גלוי ומלא, ויביאו בחשבון את האפשרות שלא כל הנתונים נמצאים בידינו. התוכניות מוכרחות להשאיר מרווח לתיקון ולחקירות נוספות, כדי שלא נשלם חלילה בחיי אדם.

רוני בריל היא יועצת סביבה ושמאית מקרקעין​