שקרי הגז

"ישראל היום" כידוע תומך, בין היתר, בפופוליזם לאומני, חברות טבק, הכחשת משבר אקלים ומונופול הגז. זו לא תופעה ישראלית. בעולם הגדול פופוליזם ולאומנות הולכים בדרך כלל יד ביד עם תעמולה תאגידית. התעמולה הזו, שנדרשת כדי להמשיך ולמכור מוצרים מזיקים, היא לפעמים שקופה, כמו בדרך כלל במקרה של "ישראל היום", ולפעמים היא מתוחכמת. כמו במקרה של שרת האנרגיה קארין אלהרר, שהכריזה לאחרונה על עצירה לשנה של חיפושי הגז בישראל וזכתה לתשואות בקרב מי שחרדים לגורלו של המין האנושי בכדור הארץ. "הגז הטבעי יחכה", כתבה השרה, וחזרה וכתבה.

רקע: מדיניות האנרגיה של ישראל בתקופת ראש הממשלה בנימין נתניהו היתה שבויה מרצון של קומץ טייקוני גז. נתניהו נלחם עבורם בכל כוחו בכל שלבי המאבק הציבורי. השלב הראשון, שהתמקד בכך שהכנסות המיליארדים לא יישארו רק בידי הקומץ, התרכז בדיוני ועדת ששינסקי. את התוצאות העגומות אנחנו כבר מכירים היום, עם "קרן העושר" הענייה. השלב השלישי היה המאבק על פירוק המונופול, מה שאנחנו זוכרים כ"מתווה הגז". נתניהו ערף את רשות ההגבלים ורשות החשמל, כופף ידיים בכוחנות יוצאת דופן, העביר את המתווה והציל את המונופול.

השלב השני זכור פחות ומובן פחות, אבל ייתכן שהוא החשוב ביותר, בוודאי מבחינה סביבתית. זה היה המאבק על היצוא, והוא התרכז סביב דיוני ועדת צמח.

בשום שלב של המאבקים סביב הגז הטבעי, או "גז המחצבים", לא הוזכר הנושא שעכשיו נישא בפי כל – הנושא הסביבתי. המאבק התרכז רק בנושאים של כסף וכוח, ולא של קיום וביטחון. סוגיית היצוא היתה יוצאת דופן מבחינה זו, למרות שגם סביבה לא הוזכרה בשום אופן הסביבה. היא לא התרכזה באופן שבו יחולקו הכסף והכוח שיניבו תגליות הגז, אלא בביטחון האנרגטי של ישראל – האם למכור את הגז מהר עבור רווח ליזמים (והכנסות נלוות למדינה, שהיום אנחנו יודעים שהן קטנות הרבה יותר ממה שהבטיחו לנו) או לשווק אותו רק בתוך ישראל, וכך לשמר עתודות לעשרות שנים קדימה.

כמו המאבקים האחרים, גם במאבק הזה ניצחו טייקוני הגז, שקיבלו גיבוי מלא מראש הממשלה נתניהו ושר האנרגיה שטייניץ. לנתניהו היתה כאן אג'נדה נוספת: יצוא הגז שימש אותו, כמו הסייבר ההתקפי, ככלי בתוכניות גיאו-פוליטיות.

בשנה ומשהו האחרונות משבר האקלים הצליח סוף-סוף לצאת מהגטו של יודעי דבר ולחדור לתודעה הקולקטיבית (לרשותו עמדו מעצבי תודעה בדמות אינספור אסונות טבע נוראיים שהיכו בכל רחבי הגלובוס). ההתנגדות הציבורית לגז, ששככה עם הכישלון בשלושת המאבקים האמורים, לבשה צורה חדשה. אחרי הכל, גז המתאן, שהוא המרכיב הכמעט יחיד בגז הטבעי, הוא גז חממה אגרסיבי הרבה הרבה יותר מהפחמן הדו-חמצני שנפלט לאטמוספירה על-ידי שימוש בנפט ובפחם.

דו"ח של האו"ם שקבע כי הגז הטבעי אחראי לכשליש מפליטות גזי החממה וכי חיסול השימוש בו צריך להיות ראשון במעלה הפך על פניה את התמונה שהצליחו עד אז חברות הגז למכור, של הגז הטבעי כ"דלק המעבר" (בדרך לאנרגיות מתחדשות) האידיאלי. ארגוני הסביבה גילו את המאבק בגז והפכו אותו למאבק "ירוק". כל זה טוב ונכון וצודק, אבל במבחן התוצאה הגלובלי אין לו כמעט משמעות. חלקה של ישראל בפליטת גזי החממה העולמית הוא מיקרוסקופי. חוץ מדבר אחד, שעליו ארגוני הסביבה לא מדברים מספיק: הייצוא.

איך משבר האקלים קשור דווקא לייצוא הגז? פשוט מאוד. זו לא מתמטיקה מסובכת אלא חשבון של כיתה א'. אם נייצא את הגז מישראל, וככל שנייצא יותר גז מישראל, ייפלטו יותר גזי חממה. אם תגליות הגז הישראלי ישמשו רק את המשק הישראלי, הרי שגם אם ישראל תמשיך להשתמש בגז כדלק מעבר לקראת משק של אנרגיות מתחדשות – טביעת הרגל הפחמנית שלה תישאר קטנה. לעומת זאת, אם נייצא מכאן את הגז שהתגלה לחופי ישראל, הוא יהפוך לבעיה אקלימית בקנה מידה גלובלי. הרבה-הרבה יותר גז ייפלט במהלך השנים שבהן נייצא מכאן את הגז, וכמובן, כשהגז ייגמר, והוא ייגמר, ניאלץ לייבא גז מחו"ל – כלומר עוד פליטות.

לכן, מי שאכפת לו מכדור הארץ ורוצה שמדינת ישראל תהיה אחראית לפליטת פחות גזי חממה צריך לדאוג קודם כל שייצוא הגז ייעצר ולפחות יואט. יש מה לעשות: להילחם בצינור הנוסף המתוכנן, או בניצול מלא של מכסות הייצוא הקיימות. בפועל, משרד האנרגיה פועל להרחבת הייצוא. אגב – גם כאן משמש משבר האקלים, בהפוך על הפוך, את המזהמים ועוזריהם בממשלה. איך? משום שהרי ישראל התחייבה לאפס פליטות עד 2050 (או 3050, מה זה משנה במדינה שמחליפה כל שנתיים ממשלה), כך שצריך לגמור מהר את הגז, וכמובן לעזור לעמי העולם להיגמל מפחם.

אבל על מה מדברים האנשים הטובים שאכפת להם? על ההודעה של השרה אלהרר על עצירת חיפושי הגז. הודעה מבריקה, עם כל השפיל: הטובים מריעים, הרעים מייבבים, כותרות בעד ונגד במקומות הצפויים, זאת למרות שבפועל מדובר בהצהרה חלולה: אין באמת חיפושים חדשים, והחיפושים הישנים לא נעצרו.

הנה מה שמתחבא בידיעה הצפויה של "ישראל היום" (אריאל כהנא) נגד החלטת אלהרר, תחת הכותרת "דחיית חיפושי הגז – החלטה אומללה". הידיעה מוקדשת לראיון עם שר האנרגיה הקודם שטייניץ, אדריכל הגז הישראלי, ומובלעת בה האמירה הבאה: "שטייניץ מגלה כי להודעת השרה אין כמעט משמעות מעשית, כי חיפושי הגז שאישר יימשכו".

ההמשך מוקדש כולו, אולי כבר ניחשתם, להרצאה על חשיבות ייצוא הגז.

הון-עיתון

לא כתבנו כאן מספיק על המלחמה המתנהלת סביב נסיונו של אלפרד אקירוב להשתלט על כלל ביטוח. כמתבקש במצבים שבהם טייקון מפוקפק מבקש להעמיק את אחיזתו במשק ובדמוקרטיה הישראליים, העמדה בעיתונות הכלכלית התחלקה בין העיתונים העצמאיים לאלו השבויים באינטרסים זרים. בעבר, "דה-מרקר" היה היחיד שאייש את הרובריקה הראשונה, אך מאז התפוגג אליעזר פישמן מצטרף אליו לרוב גם "גלובס". "כלכליסט" התגייס לטובת אקירוב, באמצעות הכתב גולן חזני ושער נוצץ במוסף, אולם אחרי תקופת דגירה חישבו שם מסלול מחדש וחזרו לשבת על הגדר.

אקירוב נותר עם המשרתים הוותיקים והמקשישים של ההון בעיתונות הכלכלית, יהודה שרוני ב"מעריב" וסבר פלוצקר ב"ידיעות אחרונות". יש דברים שאפשר לסמוך עליהם; למשל, שסבר פלוצקר יעמוד תמיד לצד הכסף הגדול ונגד הציבור. היום מקדיש פלוצקר חלק מטורו כדי להתנגד למס שהוטל על משקאות ממותקים, או ליתר דיוק נגד הכללת המשקאות שמתבססים על תחליפי סוכר ("דיאט") – אחד לאחד דף המסרים של תאגידי הסוכר.

אלפרד אקירוב (משמאל) ב-2012, עם מנכ"ל בנק הפועלים דאז ציון קינן (צילום: משה שי)

בחלק המרכזי של הטור מראיין פלוצקר את יו"ר רשות ניירות ערך, ענת גואטה. הרשות התייצבה גם היא לצד שומרי הסף האחרים המזהירים מפני עסקת הרכישה של אקירוב, ופלוצקר מקדיש חלק גדול מהראיון לשאלות חוזרות ונשנות המערערות על התבונה שבכך. שאלה לדוגמה: "הציבור הרחב קצת עייף מרפורמות". השאלה נטולת סימן שאלה גם במקור. כדור הארץ מתחמם, המחירים עולים אין מה לראות בטלוויזיה, אבל אפשר לפחות לעלוץ לרגע שחלפו הימים שבהם פלוצקר, משרת ההון מ"על המשמר", היה רלבנטי ל"ציבור הרחב".

אגב, לפלוצקר יש גם פליטת פה שמעידה כי לא קלט את המודל הכלכלי המשתנה של העיתונות בכלל, ו"ידיעות אחרונות" בפרט. הוא ממליץ "לסגור זמנית" את "תעשיית הכנסים והוועידות" כי "אם יש מדגרות ציבוריות לווריאנט האומיקרון, אלו המדגרות" (יחד עם בתי האוכל בקניונים). בינתיים, השער האחורי של "ידיעות אחרונות" מוקדש לקידום "הוועידה של המדינה", שהיא "ועידת הדגל של קבוצת 'ידיעות אחרונות'".

הכותרות הראשיות

כל העיתונים מדווחים בכותרת הראשית על רצח יהודי בידי טרוריסטים ערבים באזור השומרון. יהודה דימנטמן, בן 25, נשוי ואב לילד, אברך בישיבה במאחז חומש, נרצח סמוך למאחז באש שנפתחה ממארב על מכונית שבה נסע. שני נוסעים נוספים נפצעו. האירוע מקבל בולטות הן בשל עצם העובדה שהפיגוע הצליח ואדם נרצח, הן בשל אופיו המתוכנן והן משום שתוצאתו הטראגית מאפשרת לפרשנים לכרוך אותו עם פיגועים ונסיונות פיגוע אחרים כדי לקבוע או להעלות אפשרות שמדובר ב"גל טרור".

שלושת הטבלואידים בוחרים להגיש לקוראיהם את האירוע הטרגי קודם כל כהתרחשות דרמטית ואמוציונלית. הם עושים זאת על-ידי הדגשת אלמנטים דרמטיים ואמוציונליים, שגוברים על האלמנטים האינפורמטיביים והניתוחיים. כך בכותרות הראשיות של "ידיעות אחרונות" וב"מעריב" דימנטמן הוא רק "יהודה", ש"נרצח במארב מתוכנן" ("ידיעות אחרונות") או "נרצח בדרך הביתה" ("מעריב"). ב"מעריב", מחוץ לכותרת, מסתפקים בהבאת העובדות, ב"ידיעות אחרונות" פותחים את כותרת המשנה בהצהרה: "זה היה מטווח אכזרי". כאילו ישנו רצח טרוריסטי מתוכנן שאינו אכזרי אלא רחום וחנון.

ב"ישראל היום" בוחרים בדרך אחרת כדי לפנות לרגשות הקוראים: "שמענו צרור יריות וצעקתי: סע מהר", נכתב בכותרת הראשית. כתמיד, "ישראל היום", צאצאם של הטבלואידים "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מבחינת מורשת עיתונאית, עיצוב וכוח אדם, מיישם את הפואטיקה של הטבלואיד, שעיקרה צווחנות היסטרית, באופן מוצלח פחות מאבותיו הרוחניים. בעוד ב"מעריב" ו"ידיעות" פשוט משמיטים את שם המשפחה מהכותרת כדי לייצר פמיליאריות, ב"ישראל היום" בוחרים לכותרת ציטוט "דרמטי", אולם כזה שאין בו שמץ פמיליאריות והיה יכול להתאים לאינסוף תרחישים. הייתכן שלא מדובר ברשלנות או חוסר כישרון, אלא בניסיון מתוחכם של משפחת אדלסון הריאקציונרית להוכיח שתורת האבולוציה אינה נכונה?

עוד ב"ישראל היום": דיווח על השער על "ביקורת בימין" על השר לביטחון פנים עמר בר-לב. "ביקורת חריפה נגדו: שיתפטר". האשמת שר ישראלי בפיגוע טרור היא האשמה חריפה, אולם לא כזו שלא שמענו בעבר, אבל השר לביטחון פנים? איך הוא קשור? האם יש מי שבאמת טוען כך? ובכן, כן: עורכי "ישראל היום".

בידיעה הראשית של העיתון המוקדשת לפיגוע מופיעים ציטוטים של ראש הממשלה נפתלי בנט, מפקד אוגדת איו"ש, ראש המועצה האזורית שומרון, יו"ר תנועת אם תרצו, חמאס, הג'יהאד האסלאמי, השר בר-לב וח"כ קטי שטרית. אף אחד מהם לא אומר שבר-לב אשם בפיגוע או קורא לו להתפטר. למרות זאת, בכותרת המשנה לידיעה מודגשת הטענה ש"הפיגוע – באשמת קמפיין 'אלימות המתנחלים' בו השתתפת". נראה שהשיח הפוליטי בישראל לא רעיל וארסי מספיק עבור מרים אדלסון ובועז ביסמוט. או שאולי מדובר בסתם געגועים לנתניהו.

מו"לית "ישראל היום" מרים אדלסון עם העורך, בועז ביסמוט. ירושלים, 2018 (צילום: מארק ישראל סלם)

ב"הארץ" הכותרת אינפורמטיבית, לא פמיליארית ולא מורה לקוראים כיצד עליהם להרגיש. "פיגוע ירי בגדה: ישראלי נרצח ושניים נפצעו". עוד ב"הארץ": בעוד בכותרת נכתב שמו הנכון של הנרצח, בפסקה הראשונה של הידיעה, הנדפסת בשער, נכתב טעות כי שמו "אליהו".

ב"מקור ראשון" דימנטמן הוא "תושב שבי-שומרון" ו"צעיר יהודי" חסר שם, כנראה בשל שעת הירידה המוקדמת לדפוס של השבועון שעדיין נאחז ברעיון שהוא עיתון חדשות. ב"המבשר" החרדי דימנטמן הוא הק' הר"ר דימנטמן הי"ד (הקדוש הרב רבי דימנטמן השם יקום דמו). "האכזריות החייתית של הפלסטינים, שהסתתרו וארבו לנפש יקרה, אינה נתפסת איכה!", סופד מאמר המערכת. כותרת המשנה לראשית ב"יתד נאמן", המדווחת על הפיגוע, מסתיימת במלים "והוא יהיה פרא אדם" (מתוך פסוק המוקדש לישמעאל, אביהם של הערבים במיתולוגיה היהודית).

רק ב"הארץ": בידיעה על הפיגוע מזכירים כי "כניסת ישראלים למקום" שבו התרחש הפיגוע "אסורה תחת חוק ההתנתקות, והמבנים הארעיים של המאחז מפונים כל כמה חודשים, כאשר במהלך הפינוי האחרון המינהל האזרחי אף חרץ את הכביש המוביל אליו כדי למנוע כניסה חוזרת של המתנחלים – אך ללא הועיל. המאחז מוקף בכפרים פלסטיניים ומבודד משאר ההתנחלויות, כך שיש בסביבתו תנועה מעטה של כלי רכב ישראליים. במקום מתרחשים עימותים רבים בין המתנחלים לבין הפלסטינים שמתגוררים בכפרים הסמוכים. כך, לדוגמה, בחודש שעבר הותקפו פלסטינים שהגיעו למקום במטרה לעבד את אדמתם בידי מתנחלים. בתגובה יידו הפלסטינים אבנים על המתנחלים".

האם מדובר באירוע שיש לו משמעות מערכתית? ב"הארץ" אין אמירה מפורשת כזו, אבל בכל שאר העיתונים נשמעת ההערכה או הטענה כי כן, את הפיגוע הרצחני יש לקרוא על רקע אירועים דומים אחרונים מהזמן האחרון. אולם רק בחלק מהם עוסקים בכך ברצינות. ב"מעריב", כמו ב"הארץ", כלל לא מתפרסם טור פרשנות בנוגע לפיגוע. ב"ישראל היום" קובע יואב לימור שאנחנו נמצאים בעיצומו של "גל טרור ביו"ש". לפי לימור, מדובר ב"אמת הפשוטה", למרות שיש מי שהיו רוצים להסתיר זאת.

הכרזה על "גל טרור" היא קביעה בנאלית לכאורה שקראנו כמותה לצערנו כבר אינספור פעמים במהלך השנים, אך שווה בכל זאת להתעכב עליה לרגע. היא נשענת על כך שהפיגוע שאירע אתמול הינו אחד ברצף של פיגועים קודמים. ובכל זאת, לימור הכריז על גל טרור רק כעת, ולא אחרי הפיגוע הקודם או זה שקדם לו. מדוע? האם זה לא משום שבמקרה, בפיגוע הזה המפגעים הצליחו להרוג אדם? אם עשרת הכדורים שנורו אתמול על-ידי המחבלים היו נוטים בסנטימטר ודימנטמן היה רק נפצע, הפיגוע לא היה מגיע לכותרות הראשיות והפרשנים לא היו מכריזים על גל טרור, לא? מה זה אומר? ובכן, קודם כל, שאיך שלא מסתכלים על זה, לא מדובר ב"אמת הפשוטה".

ב"ידיעות אחרונות" טור הפרשנות, של יוסי יהושוע, מספק תובנות זהירות ומנומקות יותר, ומסביר שהפיגוע אתמול, בניגוד לקודמים שאירעו בעת האחרונה, נראה מתוכנן ומקצועי יותר. יהושוע נבדל מעמיתו לימור ב"ישראל היום" בעוד מובן: שניהם מספקים תיאור מפוכח שלפיו יש לשמור על שגרת החיים בצד הפלסטיני לצד המלחמה בטרור, אולם לימור מוסיף אמירה, שגם הופכת לכותרת הטור, ולפיה יש "לגבות מחיר" מראשי חמאס בעזה. ללמדך ששני העיתונאים הצבאיים מתודרכים על-ידי דובר צה"ל, אבל כנראה רק אחד מהם מתודרך גם על-ידי גורם אחר.

קורונה

"בנט, שבגל הקודם הפגין קו ליברלי בהתייחסות למגפה – מרגיש שהוא לא מצליח להעביר את הדאגה לציבור, שמגלה פחות מדי עניין בווריאנט החדש ואינו ממהר להתחסן", כותבת סימה קדמון בעמוד 2 של "ידיעות אחרונות". "אנחנו בבעיה", אומר בנט לנחום ברנע בטורו ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", "מכיוון שנהגנו בשמרנות, המצב שלנו טוב; מכיוון שהמצב טוב, אנשים לא מבינים מדוע צריך לנהוג בשמרנות. אלה שבדלתא דרשו לסגור, דורשים עכשיו לפתוח".

"דרום-אפריקה: תסמיני האומיקרון קלים ושונים", מודיע עיתון הקנאים החרדי "הפלס" ליד הכותרת הראשית. "מומחים מרגיעים מול בהלת האומיקרון המתפשט: 'אם המצב יימשך, נוכל להתייחס לקורונה כמו לשפעת'. לא אושפזו בארץ נדבקים בזן החדש".

בעיתונים האחרים כותרות הקורונה אופטימיות פחות. ב"מעריב", "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" מדגישים את הזיגזג הממשלתי בנוגע לאיסור הכניסה לקניונים על מי שלא התחסנו או נבדקו. ב"ידיעות אחרונות" הכותרת היא "פארסת הקניונים: התו הירוק הוקפא". ב"מעריב": "בנט התקפל". ב"הארץ" זה קרה "בעקבות הביקורת וחילוקי הדעות בקואליציה". ב"ישראל היום" מחמיצים באופן מתמיה את ההזדמנות לחבוט בממשלה ודוחפים לשער את הכותרת "מסתמן: ארה"ב אדומה ביום ג'".

המומחים המפתיעים של "הפלס" מופיעים בקטן בטורו של נדב איל ב"ידיעות אחרונות". איל מעדיף לפתוח את חלק הקורונה בטורו בציטוט אחר, של "היועץ הרפואי של ממשלת בריטניה" ("יש כמה דברים שאנחנו לא יודעים, אבל כל מה שאנחנו כן יודעים על האומיקרון הוא רע"), אך בהמשך מביא דווקא עובדות הפוכות, שלפיהן האומיקרון אכן גורם לפחות אשפוזים וחולי קשה.

ב"ידיעות אחרונות" ממנפים את הקורונה כדי לעסוק בבעיה בריאותית חשובה אחרת. לובי הפסיכולוגיה הציבורית (יש דבר כזה, וטוב שכך) מצליח להציף (אמנם רק בעמוד 4) כי "זמני ההמתנה לטיפול פסיכולוגי ממשיכים להתארך", כפי שנכתב בכותרת גג לידיעה של הדר גיל-עד אחרי המלים "מעקב ידיעות אחרונות". "כשנתיים למגפת הקורונה", ממשיכה כותרת המשנה, "נמשכת קריסת המערך הציבורי שאמון על הבריאות הנפשית של הישראלים. בשל זמני ההמתנה הבלתי נסבלים לקבלת טיפול, של חודשים, מי שיכול להרשות לעצמו פונה לפסיכולוגים פרטיים – אולם אלה נאלצים לדחות יותר ויותר פניות בגלל עומס".

איראן

"כך תיראה התקיפה הישראלית, אם וכאשר", מבשרת הפניה על שער מוסף "שישבת" לכתבה של יואב לימור. במשפט המובלע בכתבה כותב לימור שתוכנית אפקטיבית לתקיפה באיראן תהיה בידי צה"ל רק בטווח של שלוש עד חמש שנים.

ב"מעריב" כותבים על הנשק הגרעיני של ישראל, נושא שהוא בגדר טאבו גם ב-2021, באמצעות ציטוט של "עורך עיתון המקורב לחמינאי": "לאיראן אין עניין לבנות נשק גרעיני. אולם אם המערב יתעקש על דרישה זו, על איראן לדחות את שיחות הגרעין עד שישראל, הודו, פקיסטן ומדינות נוספות ייפטרו מהנשק הגרעיני שלהן".

פוליטיקה

"מעריב" מעניק את שער המוסף לאחד הפוליטיקאים המקורבים לעיתון, שר האוצר אביגדור ליברמן, ב"ראיון ניצחון" לכתבת אנה ברסקי. התמונות: דוגמנות. הכותרות: נופת צופים. שאלה לדוגמה: "בוא נתמקד בתקציב. זה המבחן הגדול של כל שר אוצר, ונדמה כי עברת את המבחן הזה בהצלחה". ליברמן על פאינה קירשנבאום, שנידונה לעשר שנות מאסר בשל לקיחת שוחד של מיליוני שקלים מגופים שמומנו בכספי הציבור: "אולי היא קצת התחלקה ועשתה שטויות".

עוד ב"מעריב", בן כספית כותב ש"להפגנות למען נתניהו מגיעים בודדים. אותם קולות, אותם גידופים. ההפגנה הגדולה משכה בקושי 3,000, באדיבותם של החרדים והסרוגים. הימין לא יוצא לרחובות. אין לו סיבה. אין אוסלו, אין התנתקות, אין משא-ומתן מדיני, אין פינוי התנחלויות. יש רק מאמץ פתטי להחזיר את ביבי.

"נתניהו עצמו עסוק במשימה אחרת: לפרק את כל הימין שמימינו. מדובר בתקווה-חדשה של גדעון סער וימינה של נפתלי בנט. העובדה שסער נטל מנתניהו שלושה מנדטים היא שהפילה אותו. היא, ולא שום דבר אחר. נתניהו יודע את זה. סער ובנט, לפניהם ליברמן, קראו תיגר על המונופול של נתניהו על הימין. בלי המונופול הזה אין נתניהו. אז הוא הולך בכל הכוח על הראש של סער ובנט. לפי הסקרים, הוא די מצליח".

דו-קיום במגזר

"הדו-קיום של הפלג הדרומי: ראיון מעונב ואלגנטי, הכי לא מתלהם, עם השייח' ד"ר איאד עאמר מכפר-קאסם. הכל על השולחן. יש מי שירצו להביט למציאות ויש מי שירוצו לחבק" (כותרת על שער "עולם קטן". ההפניה הראשית מהשער למאמר המערכת: "החורבן שבנט ושקד מייצרים ביו"ש שבוע אחרי שבוע").

מתוך הראיון (ישעיהו רוזנמן): "בשיחתי עם שייח' עאמר אני מזהה דואליות שבעיניים ישראליות אינה יכולה לדור באדם אחד. מצד אחד, השיחה עמו נעימה ורגועה".

"כל האגדות שסיפרנו לעצמנו על השתלבות ערביי ישראל מתנדפות לנגד עינינו" (כותרת משנה לראשית, "שביעי").

ענייני תקשורת

אובססיה. כתבת השער של מוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" עוסקת בעיתון אחר, הנמכר במחיר מלא. "האובססיה האנטי-ישראלית של ה'ניו-יורק טיימס' הגיעה השבוע לכדי אבסורד. עדי שוורץ יצא לבדוק את שורשיה".

בעלת הבית. צביקה קליין כותב על פני חצי עמוד ב"מקור ראשון" על ועידה של "המועצה הישראלית אמריקנית" (IAC). החטיבה האחרונה של הטור מוקדשת לשיר הלל לשלדון אדלסון, הבעלים המנוח של העיתון. ד"ר מרים אדלסון, האלמנה, מקבלת תמונה.

שניים במחיר אחד. ב"ידיעות אחרונות", כתבת המוכרחונים חבצלת דמארי חתומה על ידיעת קידום מכירות (עמוד 8 בקונטרס החדשות) של הוצאת ידיעות-ספרים. על הדרך מקדמים שם גם את הנשיא בוז'י הרצוג, שלא ברור מה הקשר לו לסיפור חוץ ממעורבות אפשרית שלו בעתיד בהסדר שיוציא את המו"ל נוני מוזס מהאישום הפלילי ב"תיק 2000".

הנשיא יצחק הרצוג ומנכ"ל הוצאת הספרים של "ידיעות אחרונות" דב איכנולד במוכרחון שנדפס בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות"

חידון לשבת. על שער "הפלס" נדפסת הודעה. הקוראים מוזמנים לקרוא את המאמר ולחפש את המלה שדעת חכמים אינה נוחה הימנה.

הודעה על שער "הפלס", 17.12.21

הקומה הכשרה. עוד ב"הפלס": "לאחר מאבק ציבורי בעקבות הניסיון לפגוע ב'קומה הכשרה'", מדווח י. גפן, "שר התקשורת דחה את מימוש ההחלטות הפוגעניות. יישום החלטות נדחה ב-45 יום. יימשך המאבק נגד הפגיעה במתכונת הטלפונים הכשרים".

ב"הפלס" דווקא מצטטים באריכות את הביקורת שמותח השר יועז הנדל על החברה החרדית, או לפחות על נציגיה בכנסת, כולל "אתם נוהגים פשוט בצביעות. שיקום פה עכשיו חבר-כנסת חרדי אחד שיגיד לי שלא הוא ולא עוזריו, לא מחזיקים בטלפון כשר ולידו בטלפון לא כשר". זאת משום ש"הפלס" קיצוני כל-כך, שגם חברי הכנסת החרדים ממילא משוקצים בעיניו.

"בציבור החרדי (שם קוד לעסקנים המפעילים את החונטה שלנו; ש"ט) קיבלו בתדהמה את דברי הבלע של השר הנדל [...] יחד עם זאת הביעו כאב על המשך דבריו, שהוכיחו שוב שכל גורם שלטוני שמבקש לפגוע במאבק נגד פגעי הטכנולוגיה מצביע על כך שגורמים רבים ב'מיינסטרים' החרדי בועטים בריש גלי בהוראות גדולי התורה, והדבר גורם לכך שכל המאבק נראה בעיני אותם פורקי עול כ'צביעות'".

בומרנג. ועוד ב"הפלס": "יו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו פירסם אתמול הודעה באנגלית בה הוא תקף את הממשלה על חוקים שהיא מקדמת, וכינה אותם 'אנטי-דמוקרטיים'. בנוסף פירסם הודעה בעברית בה כינה את הממשלה – צפון-קוריאה. העובדה שנתניהו דיבר באנגלית וההודעה מלווה לכל אורכה בכתוביות באנגלית – ומיועדת לגורמי חוץ – עוררה סערה והביאה פוליטיקאים לטעון כי נתניהו פועל נגד מדינת ישראל. היו כאלה שערכו השוואה בין ההודעה של נתניהו לפעילות של ארגון שוברים-שתיקה". ועל זה אריאל שרון היה אומר: איך שגלגל מסתובב לו.

גיוון. גיוון התקשורת הישראלית הוא מושג החוזר שוב ושוב בז'רגון הביביסטי, שמשמעותו שתילת אנשי אמונו של נתניהו בכלי התקשורת. היום ב"ישראל היום" משתמשים במלה במובנה המקורי. "מועצת התאגיד – ללא מזרחי, ערבי או חרדי", נכתב בכותרת ידיעה של יהודה שלזינגר, המקבלת גם הפניה מהשער. כותרת המשנה קובעת כי "בגוף קובע המדיניות יש רוב אשכנזי". בידיעה לא כותב שלזינגר איך בדק את מוצאם של חברי המועצה (או מיהם, לצורך העניין).

אופס. ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", שיורד לדפוס מוקדם, מתפרסם טור של עינב שיף המנתח את הפוסט של אייל גפן, שהתברר כתעלול פרסומי.