ניר חפץ ואדולף אייכמן? מובן שלא. אבל אם קראתם את הכותרת, ואת הספר הנפלא של חנה ארנדט, אתם ודאי תוהים למה הזכרתי את שניהם בנשימה אחת, ולו ברמז. האם אני עומד להציע כאן השוואה נוראה וחסרת שחר בין שחיתות שיטתית, ממוסדת והרסנית, לבין הרג והשמדה שיטתיים?
מובן שלא. וכדי שלא אסתבך חס וחלילה עם קומץ זערורי אבל חשוב מקרב הקוראים שגם קרא את "הבנאליות של הרוע", אבהיר: אין בדברים שלהלן כל ניסיון לרמוז שפרשות האלפים דומות לזוועות שעשו הנאצים. אין כאן אבק של טענה ששחיתות ממוסדת היא רעה באותו אופן כמו מכונת השמדה. משפט המו"לים הוא לא משפט אייכמן. ואני, איש אוניברסיטת חיפה, אפילו לא מעז לחלום להיות תיאורטיקן וכותב כמו חנה ארנדט.
ובכל זאת, לא בכדי אני מזכיר את ארנדט, את משפט אייכמן, את הבנאליות של הרוע ואת הקרנף.
קודם כל, ארנדט הציגה את משפט אייכמן כמשפט פוליטי, ואנחנו בעיצומו של אחד המשפטים הפוליטיים החשובים בתולדות המדינה. ב"עין השביעית" קוראים לו "משפט המו"לים", ובמובן חשוב הוא באמת כזה. כי מתברר שגם נתניהו הוא סוג של מו"ל, ושאין כמעט מו"ל ראוי במדינה הזאת אלא רק נוכלים ומאפיונרים. משפט המו"לים הוא פוליטי לא במובן הכוזב והשקרי שנתניהו מתכוון אליו, כמובן. לא תפרו תיקים ולא גירדו האשמות. משפט המו"לים הוא משפט פוליטי כי הוא עוסק בלב לבה של הפוליטיקה, כי הוא שופט את מבנה הכוח, כי הוא מעורר מחלוקת פוליטית אדירה, וכי על אפו וחמתו הוא מעורר שאלות על הקשר בין משפט לפוליטיקה, ועל הפוליטיות של המשפט.
סיבה נוספת שבגללה כרכתי יחד את ארנדט וחפץ, מעבר לעובדה הפרוזאית שהמשפט מתקיים בירושלים, היא שמשפט המו"לים בכלל, ועדותו של חפץ בפרט, מעוררים את אותה שאלה יסודית שהעלתה ארנדט: מה בין רשע ורוע אנושי רדיקלי ובין רשעות בקנה מידה גדול. האם אפשר לעשות משהו רע מאוד, לאורך זמן, בלי להיות אדם רשע?
עוד נקודת דמיון: ארנדט כתבה על הבנאליות של הרוע, אבל מי שקרא את הטקסט שלה ישים לב שאין ברוע שהיא מתארת שום דבר בנאלי. אייכמן לא היה איש בנאלי. הרוע שלו אינו ברור עד הסוף, ממש כמו זה של נוני, של אילן ישועה ושל חפץ. גם הרמיזה ל"קרנפים" של אז'ן יונסקו - מקור מושג ההתקרנפות והשימוש במטאפורת הקרנף לגבי העיתונות הישראלית - נטועה במלחמת העולם השנייה. לא במקרה העניק עורך האתר הזה, שוקי טאוסיג, את הכותרת "הקרנף" לטור שפרסם לפני שנים על נחום ברנע, ולא בכדי כתב גיא רולניק השבוע (3.12) שניר חפץ הוא "קרנף אלים".
קרנפים, מימין לשמאל: רון ירון, עורך "ידיעות אחרונות" לשעבר; שאול אלוביץ', בעל השליטה לשעבר ב"וואלה"; ארנון (נוני) מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות"; ואילן ישועה, מנכ"ל "וואלה" לשעבר (צילומים: אורן פרסיקו, פלאש 90 ודוברות "וואלה")
אבל מה בין השחיתות האדירה של העיתונות הישראלית, של ניר חפץ ושל "ידיעות אחרונות" לקרנפים? המחזה של יונסקו יכול לשפוך אור על הקשר, כי קצת כמו בטבע, יש בו כמה סוגים של קרנפים.
הקרנף שמופיע לראשונה במחזה הוא בעל חיים עם קרן בולטת ששועט ברחובות ומפיל אימה. אבל אחרי השעטה מגיעה מיד התכחשות, מכבסת מילים בתקשורת שדיווחה על היונק השועט, ובלבול. קרנף מהסוג הזה (אולי לכאן שייך ברנע) הוא לכאורה אירוע יוצא דופן, מוזר, בלתי צפוי, ולפיכך יש נטייה להתכחש לו. האפשרות שהוא אמיתי פשוט מפחידה מדי, מה גם שאצל יונסקו, הקרנף הראשון הזה לא גורם שום נזק.
הקרנף השני, שמופיע בהמשך, שועט לכאורה בכיוון הנגדי. לא ברור אם מדובר באותו קרנף, קשה לראות, אבל אליו כבר אי-אפשר להתכחש באותה קלות. הוא כבר לא חד-פעמי. אף על פי כן יש נטייה לבקש עוד ועוד הוכחות לקיומו, ולתהות מה בינו לבין הקרנף הראשון. זה באמת אותו קרנף? רגע, הראשון היה בכלל קרנף? מה, איך אפשר להגיד שברנע הוא חלק ממאפיה עיתונאית? ניר חפץ הוא כמו ברנע? "ידיעות" מושחת? וכדומה.
אחר כך באים עוד קרנפים, וכבר אי-אפשר עוד להתכחש לקיומם. ולבסוף מגיע הסוג הרביעי, אלה שהפכו לקרנפים כי הם מתקרנפים. אלה שיוצרים את תופעת ההתקרנפות.
האנושיות – אהבת השררה, החנופה, ההתבטלות בפני החזק - חיונית למשרתי השחיתות לא פחות מאטימות בהמית. חפץ הגיע לראש פירמידת השחיתות בזכות כפל הפנים האנושי-קרנפי
מהמחזה עולה שקיימים שני מקורות להתקרנפות שאינם מוציאים זה את זה, אבל אפשר להבחין ביניהם. מצד אחד ישנם בני האדם הקונפורמיים, ומהצד האחר - בני האדם שמחפשים הוכחות מעל לכל ספק סביר כדי שיסכימו להגיד על הרע שהוא "רע". כדי שיסכימו להילחם ברע.
כזה הוא הקרנף חפץ. חפץ מסוכן: הוא שעט, הוא רמס, הוא פגע בחלשים, הוא פגע בכולנו. הוא באמת לא עצר לחשוב. הוא עשה רע מאוד להרבה אנשים, ולנו כחברה. אבל כמו הקרנף, וכמו התזה של ארנדט על שורשי הרוע, חפץ לא בהכרח פעל מרוע רדיקלי: הוא אוהב עוצמה, אוהב שררה, אוהב אנשים חזקים, והוא פחדן - והוא באמת מתקשה לזהות רוע. הוא מחפש הוכחות אינספור כדי לפסול את האפשרות.
וזאת יש לדעת: האנושיות – אהבת השררה, החנופה האותנטית, ההתבטלות בפני החזק והפחדנות - חיונית למשרתי השחיתות לא פחות מאטימות בהמית ועור קרנף. חפץ לא הגיע לאן שהגיע, לראש פירמידת השחיתות הציבורית, בגלל שהוא קרנף גרידא או אלים ותו-לא. הוא הגיע לשם בזכות כפל הפנים האנושי-קרנפי. אם תרצו, שורשי השחיתות שלו נעוצים בהיותו בנאדם לא פחות מהיותו קרנף. נדמה שלא הרשעות מטמטמת את חפץ, אלא ההנאה, הפחדנות, החולשה שלצד העוצמה. נראה שהוא באמת נשבר שם במעצר, גם אם הוא מגזים וממנף את הסבל שעבר בתאו ובמעצרו, כי בסופו של דבר הוא אנושי כל כך. אוהב עוצמה, מתחנף לשררה, פחדן. כי לקרנפים מסוגו של חפץ יש לא רק עור של קרנף אלא גם עור אנושי.
על כן אני מאמין לחפץ שהוא באמת ובתמים סבל במעצר, ובאותה מידה אני מאמין לו שהוא לא חתם על הסכם עד המדינה משום שסחטו אותו. הוא חתם באופן חוקי, גם אם ברקע הדברים היו לחצים והפחדה, ואדם פחדן כמוהו. כי בנאדם-קרנף הוא יצור מורכב ולא חד-ממדי. ובגלל המורכבות הזאת מתעורר בנו לא רק זעם על הרעות והחולות והפגעים והסבל שחפץ גרם לנו, אלא גם רחמים על הסבל שעבר.
מהי השורה התחתונה? לצד הדורסנות והאלימות, גם את הקרנפיות האנושית צריך לסלק מהעיתונות, באמצעים חוקיים ובאמצעים אנושיים. הבעיה נעוצה לא באלימות הקרה והבוטה, אלא בשחיתות המיוחדת של אנשים כמו חפץ - קרנפיים מדי ואנושיים מדי. שחיתות כזאת לא צומחת רק מדורסנות, אלא מהשילוב הקטלני בין דורסנות ופחדנות.
כי ניר חפץ הוא לא רק חפץ. הוא גם ניר. הוא ניר חפץ.