משבר האקלים

תופעה עולמית כלל-מערכתית המאיימת לשנות את הסביבה בכדור הארץ, להפוך אותה פחות מתאימה לחיים אנושיים, לערער עד כדי ריסוק תרבויות וחברות ברחבי העולם ולהביא לבסוף להכחדה של המין האנושי מקבלת היום מקום צנוע עד בינוני בשערי שלושה מחמשת העיתונים היומיים המרכזיים. בשערי "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות", שני היומונים הנפוצים המחלקים ביניהם את רוב השוק, משבר האקלים כלל לא מוזכר, זאת למרות שבימים אלה מתקיימת פסגה עולמית בנושא.

מרים אדלסון ונוני מוזס, הבעלים של "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות", שניהם אנשים מבוגרים ועשירים. ייתכן שהם סבורים שתקופת חייהם תסתיים ממילא לפני שהמשבר יכה, או שהעושר הרב שירשו יאפשר להם התמודדות נוחה עם הקריסה הצפויה. סביר יותר להניח שכלל לא הקדישו לכך מחשבה. אדם לא נהיה מיליארדר מכך שהוא מעסיק את עצמו בשאלות על גורלה של החברה האנושית בעוד עשור או שניים, או בכלל.

אבל גם אם לא חשבו על כך, הם צודקים. המולטי-עשירים אכן יוכלו להתגונן מההשפעות ההרסניות של משבר האקלים. ראשונים יסבלו ויוכחדו, כפי שכבר קורה כעת, אומות העולם השלישי. וגם כשמדינות המערב יחלו להיסדק, המולטי-עשירים יוכלו לברוח למקומות הגבוהים והקרים. כשיגיע השלב שבו המנגנונים השלטוניים יתמוטטו בפני האירועים האקלימיים התכופים – בצורות, שטפונות ושריפות – שטף הפליטים הבלתי נפסק, הידלדלות האדמה וזיהום המים והאוויר, ייחלש וייעלם לבסוף גם כוחו של הכסף להגן על העשירים ביותר (עשירים באופן מזוהם, כמאמר הביטוי האמריקאי הקולע). אולם עד אז אפשר להניח שהמו"לים הנכבדים יהיו כבר בעולם טוב יותר.

כמובן, כל זה לא חייב לקרות. האנושות יכולה עדיין לשנות כיוון. אבל משום שמדובר בשינוי עצום, אדיר, שיזעזע את מבנה ההון בעולם כולו, דרוש לשם כך גיוס מסיבי של דעת הקהל העולמית. למשל, על-ידי סיקור עקבי, רציני ובלתי מתפשר של המשבר בעיתונים הנפוצים. במלים אחרות, לכו לקנות סירה ואקדח.

האמת היא שהמלחמה במי שמנסים להיאבק במשבר לובשת ופושטת צורה, ועוברת כעת משלב ההתעלמות וההכחשה לשלב ערמומי יותר, של ניצול הדיבור על המשבר עצמו לשם נטרול המאבק בו. ביטוי לכך ניתן בכותרת של לי ירון על שער "הארץ": "הממונה על היערכות למשבר האקלים באו"ם: מדיניות ישראל – סוג של הכחשת המשבר".

לא באמת צריך להיות הממונה על היערכות למשבר האקלים באומות המאוחדות כדי לדעת שבנט לא שם חצי סיכה של כיפה סרוגה על משבר האקלים או כל קשקוש אקולוגי מהסוג הזה. מספיק היה לקרוא את ההצהרה שלו במסגרת ועידת גלזגו, שהתמקדה כולה בממבו-ג'מבו הייטקיסטי (קלין טק!). בנט הוא בדיוק מסוג הטיפוסים שיישבו עם חליפה חצי מגוהצת על הסלע האחרון שנותר ויסבירו בידענות שאוטוטו יהונדס כאן איזה סטארט-אפ-פתרון-שקר-כלשהו.

ראש ממשלת ישראל, נפתלי בנט, נואם השבוע בפסגת האקלים בגלזגו (צילום: חיים צח, לע"מ)

אבל הכותרת של "הארץ" חשובה באופן רחב יותר, משום שהיא מאירה זרקור על כך שהמאבק על התודעה השתנה. מאחר שהמשבר כבר כאן באופן ברור ובלתי ניתן להכחשה, חוץ מאשר על-ידי מטומטמים שהוכשרו לכך במיוחד, הרי שכעת מי שמעוניינים בשימור הסדר הקיים וההרסני חייבים להכליל את ההכרה במשבר במסגרת המאמצים להמשיך את ההתעלמות ממנו.

מאחר שמשבר האקלים נוצר באופן ישיר מהמבנה הכלכלי-תעשייתי-תרבותי של החברה האנושית, הרי שאלו שמשגשגים בו במידה הרבה ביותר יהיו מי שיביעו את ההתנגדות העזה ביותר לשינויו. מטבע הדברים, הם גם יהיו הכוחות החזקים ביותר הפועלים במסגרתו. תעשיות האנרגיה, המזון והרכב הן הגורמות הישירות למשבר, ויחד איתן תעשיית הפיננסים והבנקאות המאפשרת את המבנה כולו ובנויה לפי אידיאל הצמיחה, הנמצא בבסיס הבעייתיות שיצרה את המשבר.

כך למשל ב"ישראל היום", המתנהל באופן גחמתי אבל בהתאם להשקפת עולם מודרנית ומעודכנת אם השנה היתה 1981, עסוקים עדיין בהכחשה ישנה וטובה, או יותר נכון: לא ממש עסוקים בשום דבר ממילא, חוץ מלצאת הביתה מוקדם ואולי להשאיל ציוד משרדי. ב"ידיעות אחרונות", לעומת זאת, כבר התעדכנו ויודעים לתת כותרות יפות על המשבר שרני רהב יוכל לצטט אחר-כך בטוויטר.

ירון מצטטת ב"הארץ" את ד"ר הנרי נויפלדט מהאו"ם: "יש דרכים רבות להכחשת משבר האקלים. רמה אחת שלהן היא לא להכיר בכך שזה מצב חירום ולא להכין תוכניות עתידיות כדי להתכונן. זה כמו לטוס בעיניים עצומות. כל מדינה חייבת להכין תוכניות בשביל להגן על האזרחים שלה". ירון מדווחת כי בעוד מדינות אחרות שלחו לוועידה את שרי האוצר שלהם, בישראל שלחו רק פקידה אחת.

ואפשר גם כך: ב"מעריב" מפנים מהשער לשני מאמרים העוסקים במשבר האקלים, המתפרסמים בזה אחר זה בעומק העיתון. השני, של ד"ר לירז מרגלית, מסביר מדוע בני אדם לוקים בכשל קוגניטיבי הגורם להם להתנהג כאידיוטים גמורים ולהביא על עצמם את כליונם ("האבולוציה לא תכנתה אצלנו מנגנון שמאפשר לראות לעתיד הרחוק"). הראשון, של שמואל רוזנר ("העולם מספק סיבות רבות לדאגה. טבעי להתמקד באלה שמאיימות עלינו עכשיו"), מדגים את הכשל הזה.

ב"גלובס" מדווחת על השער מגלזגו שני אשכנזי: "ברבדוס, הנמצאת בסכנת שקיעה מתחת למים, מבקשת מהמנהיגים לעשות יותר מלפזר הבטחות". מתחת לה מתפרסמת כותרת נוספת, של אביב לוי: "הבשורה תצא מת"א? הכירו את החברות שהגיעו לבורסה ומבקשות לעשות מהפך סביבתי".

ישראל אתמול

האם "ישראל היום" ונתניהו כבר לא? האם הביביתון הפך לבנטון? ומדוע הדשא ירוק והשמים כחולים? שאלות מסוג זה, העולות באופן קבוע וחוזר בפורומים מסוימים, נידונו להישאר ללא תשובה. זאת משום שהיא תלויה בגחמותיהן של ישויות קפריזיות, שאינן חייבות דין וחשבון לאף בן תמותה, ולפחות בכל הנוגע לאלוהים יש אף המטילים ספק בעצם קיומן.

מו"לית "ישראל היום", מרים אדלסון (צילום: בן דורי)

מרים אדלסון, לעת עתה, נראית כמי שנכנסה למסלול המנווט אותה מחוץ לזירה הפוליטית. אתמול פורסם כי זרם התרומות בסך מאות מיליוני דולרים ששטף את מחנה הימין בפוליטיקה האמריקאית היישר מכיסיו התפוחים של איל הקזינו שלדון אדלסון הפך לזרזיף, וזאת טרם הגיע יום השנה למותו. האם הדבר מצביע על כך שמרים אדלסון, שהיתה אחראית במידה רבה לכך שאדלסון המנוח יצא מאלמוניותו והפך מעורב פוליטית, תשנה כיוון ותנתב את ההון העצום שהוריש לה בעלה השני למטרות שאינן קידום השקפת עולמו של ארצ'י בנקר? כאמור, התשובה שלכם טובה כמו זו של כל אחד אחר. תלוי איך היא תקום בבוקר, אני משער, יהיה הניחוש הכי מדויק.

ומה בישראל? האם תרומת המיליארד השערורייתית של האדלסונים לפוליטיקאי בנימין נתניהו, בדמות עיתון דל וכושל אך רב תפוצה, מחפשת כעת מוטב חדש? כאמור, קולמוסים מעטים (בכל זאת, למי אכפת) נשתברו בשאלה זו בשנים האחרונות, עם הסתבכותו המשולשת של נתניהו: בפלילים, במערכות בחירות ובנתינת פומבי לביטויי לעג שלו כלפי אדלסון ו"ישראל היום".

תמורות אלו גרמו לכך שהזירה הפוליטית, שמחנה הימין בה עוצב יותר ויותר בדמותו של נתניהו, שמחץ כל אלטרנטיבה אפשרית בתוך הליכוד – חזרה להציג ימין מגוון יותר ואופציות נוספות עבור מיליארדרים ימנים המעוניינים להשתמש בכספם כדי לקנות דריסת רגל בשלטון.

בדומה לוויברציות שאחזו בפרשני השמאל כל אימת שנתניהו נתקל בקושי מסדר גודל בינוני ומעלה (מלחמה אזורית, פרשיית שוחד, בני משפחה מביכים), שגרמו להם לרטוט כי הנה-הנה הנוכל נופל, כך גם כל אימת שהביביתון חרג במעט מההתרפסות בפני שמש העמים מבלפור החלו הקיביצערים להסביר שאדלסון נתן גט כריתות לשרה ולבעלה. תחזיות שהתנפצו תמיד מעט קט אחרי הכותרת המעט ביקורתית או הפרשנות הלא לחלוטין מתמסרת. "ישראל היום" נותר נאמן, בייחוד ברגעי המפתח, וכאלו לא חסרו במערכת הפוליטית בשנתיים וחצי האחרונות.

אבל כעת הזמנים באמת משתנים. נתניהו כבר אינו ראש ממשלה נצחי, וגם תקופת הדמדומים שבה אפשר היה עדיין להשתכנע כי צלליתו של נפתלי בנט על רקע סמל המדינה היא בגדר מיראז' חלפה לה. בלפור חזר להיות לורד, כיכר פריז בשיפוצים והפגנת התמיכה בראש האופוזיציה מביאה לכיכר הבימה פחות קהל מקונצרט של מוזיקת בארוק.

מחנה הימין חדל מלהיות מזוהה עם מחנה נתניהו, ובשוליו הולך ומתגבש לו מחנה קטן, "ביביסטי" כפי שנהוג לכנותו. הוא משעתק את המודל של משטמה יוקדת, תסביך נחיתות נרקיסיסטי ותאווה לתעמולה שקרית ואגרסיבית שהופנה כלפי השמאל והמרכז, וכעת מופנה גם אל הימין – ואל עיתונאיו בזרם המרכזי.

במסגרת זו הכריזו בימים האחרונים כמה מנציגיו הבולטים של הזרם הניאו-ביביסטי, העיתונאי ואושיית הרשת אלי ציפורי והארכיאולוג והמגיש שמעון ריקלין, כי "ישראל היום" כבר אינו ראוי להיקרא עיתון ימני אלא "מרכז עם העדפה לבנט" (שהוא כידוע, בעולמם של הביביסטים, שמאלן הממוקם איפשהו בין קרל לגראוצ'ו מרקס), עורך "ישראל היום" בועז ביסמוט הוא "ימני מחמד" ו"מקור ראשון" (העיתון השני של אדלסון) הוא "פראבדה של בנט". החרו החזיקו וריטווטו דמויות אחרות בקהילה, כמו משה איפרגן וגדי טאוב. אנתרופולוגים חובבים מוזמנים להמשך קריאה בטוויטר הקרוב לראוטרכם.

האם אכן נפל דבר והעיתון הדל העביר את כובד משקלו האנורקסי לפוליטיקאי אחר, או לפחות הלאה מנתניהו? גם היום, למרות תואנות הביביסטים (שאגב, אפילו הם לא ציפו מ"ישראל היום" לעבודה עיתונאית עצמאית אלא הלינו על כך שלא הידהד פרסומים של כלי תקשורת אחרים נגד מפלגת רע"מ), אי-אפשר לומר בפה מלא שה"ביביתון" הפך ל"בנטון". הוא בעיקר, כפי שאיבחן ציפורי, אנמי.

ובכל זאת, סיקור הסוגיה הפוליטית המרכזית שעל סדר היום, העברת התקציב, המגיעה לכותרת הראשית של "ישראל היום" (ושל "מעריב": "הצבעת אמון"; "ידיעות אחרונות": "לראשונה מאז 2018 אושר תקציב המדינה"; ו"גלובס": "יש תקציב, ומה עכשיו?"), בהחלט ינעם יותר לעיניו של בנט מאשר לאלו של נתניהו.

בנימין נתניהו, מתוך כפולת העמודים הפותחת של "ישראל היום", היום

"אחרי התקציב: צירוף החרדים על השולחן", נכתב בכותרת המפנה לטור של יהודה שלזינגר. "עם הסרת האיום של הפלת הממשלה, מבינים בכיריה כי הקואליציה השברירית זקוקה להרחבה. על הפרק: שיתוף פעולה עם הח"כים החרדים. בכירים בממשלה: 'גם להם יש צרכים'", נכתב בכותרת המשנה.

בכפולה הפותחת מתפרסם טור של ח"כ אריה דרעי, שמחרף ומגדף את הממשלה בהרחבה, אך נתניהו מופיע רק בתמונה קטנה, עם הכיתוב המעליב "ראש האופוזיציה" (ולא, נניח, "רה"מ לשעבר ובעתיד") ובכותרת המשנה לידיעה הפוליטית הראשית מעיזים להדגיש אמירה אנונימית שלפיה "החרדים לא יכולים להרשות לעצמם להזניח את צורכיהם בגלל המחויבות לנתניהו".

בכל זאת, כאמור, עדיף לא לקבוע מסמרות בסוגיית "ישראל היום" ונתניהו. הנה, בראש העיתון מתפרסמת הכותרת "צ'רצ'יל ואנחנו. איך השפיע המנהיג הבריטי על הקמת מדינת ישראל: פרק מספר חדש של ראש ממשלת בריטניה".

חיסונים, חיסונים!

"לא נכפה התחסנות, שכל הורה יקבל החלטה עבור הילד שלו" הוא הציטוט של ד"ר שרון אלרעי-פרייס, ראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות, הנבחר להידפס בשער "מעריב". הכותרת בולטת פחות מאלו העוסקות בסוכן משטרתי סמוי שפעל בתנועת כך בשנות התשעים (קלמן ליבסקינד) ובהחלטת ועדת השחרורים לשחרר מהכלא את הרוצחת של של הנער אסף שטיירמן ב-1996, אך בולטת יותר מאלו המדווחות על כך ש"המתופף האגדי אהר'לה קמינסקי חוגג 80" וכי "גל גדות בדרך לגלם את המרשעת ב'שלגייה'", או הכותרות העוסקות במשבר האקלים.

על שער "ישראל היום", הכותרת על כך שמשרד הבריאות בוחן מתן חיסון לילדים מקבלת מקום בולט עוד פחות. הכותרת המוזרה ("חיסון לאמון") מלווה בתצלום עילג ברוח "ישראל היום": צילום מסך משידור חי של דיוני משרד הבריאות בנושא, שנפתחו לקהל הרחב. הציטוט של אלרעי-פרייס שנבחר: "צעד נוסף להגברת הקשב".

ב"ידיעות אחרונות" החדשה הזו לא הגיעה כלל לשער. בכותרת בראש עמוד 4 מודפס ציטוט של אלרעי-פרייס ("לא נכפה חיסונים, כל הורה יחליט עבור ילדיו"), ובכותרת המשנה נכתב ש"תחלואת הילדים, הקלה לרוב, עלולה לעתים להפוך קריטית ואף קטלנית".

גם ב"הארץ" הדיווח לא מגיע לשער. איפה הימים שבהם מאבק החיסונים היה פותח מהדורות. אפילו משבר האקלים כבר יותר סקסי (טוב, רק ב"הארץ"). כמו חסידי נתניהו, נראה שגם מתנגדי החיסונים הם בגדר מועט המחזיק את המרובה.

גזענות, גזענות!

"מכללת אונו מפרידה ערבים מיהודים בקמפוס 'רב תרבותי' בירושלים", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". גם בלי לכתוב את המלה "גזענים מלוכלכים", הכותרת של "הארץ" מטיחה זאת במשתמע במוסד האקדמי היעני "רב תרבותי". אלא שבכתבה עצמה, של אור קשתי וינאל ג'בארין, אין כלל טענה כזו. סיבת ההפרדה בין הלאומים בשלוחה הירושלמית של מכללת אונו, המציעה 22 תוכניות לימוד במינהל עסקים, משפטים וחינוך, ש"מתחילה כבר בשלב השיווק והרישום", היא שהסטודנטים הערבים מופנים למסלול של לימודים בערבית.

בכתבה מצוטטת ביקורת אנונימית על כך, בטענה שהדבר פוגע בלימוד העברית על-ידי הסטודנטים הערבים ומקשה עליהם להשתלב אחר-כך בשוק העבודה. בכתבה גם נטען שיש בכך עבירה על כללי המל"ג, ואפילו הטעיה מכוונת של המועצה. אולם לא נמצא מי שטוען שמדובר בגזענות של הנהלת מכללת קריית-אונו, מוסד מסחרי שבסך הכל מנסה למקסם את יכולת ההשתכרות של בכיריו על-ידי השבעת רצונם של קהלים פוטנציאליים חדשים.

למעשה, ברור שמדובר בהתנגשות בין צרכים לא רק של המוסד האקדמי, אלא גם של לפחות חלק מהתלמידים הערבים עצמם – לבין הרצון הליברלי באינטגרציה. אפשר היה לתת לכך ביטוי במסגור הכתבה, במקום לדבר, כרגיל ב"הארץ", אל בלוטת הצקצוק השמאלנית.

ענייני תקשורת

שידור ציבורי. שער "דה-מרקר" מוקדש לכתבתם של שוקי שדה ונתי טוקר על הנעשה בתאגיד השידור הישראלי, זאת במקביל לכתבה של איתמר ב"ז על התאגיד המתפרסמת כאן באתר "העין השביעית". שדה וטוקר מנתחים את המידע העולה מפרוטוקולים של ישיבות מועצת התאגיד שהשיגה עמותת "הצלחה". ב"ז כותב גם על האופן שבו הוגשו הפרוטוקולים: בתאגיד מחקו 94% מתוכנם לפני שהוגשו במענה לבקשת חופש מידע, ויוצא מהם לכתבה נרחבת העוסקת בכישלון המתמשך של התאגיד לייצר באופן עקבי תחקירים עיתונאיים משמעותיים.

חפץ. גידי וייץ מדווח בשער "הארץ" כי ניר חפץ, בעבר מהברגים החלודים בלב קומפלס ההון-שלטון-עיתון וכיום עד מדינה נגד ראש הממשלה לשעבר נתניהו במשפט המו"לים, מאיים לתבוע את המדינה על תרגילי החקירה שנערכו לו.

בדיווח מודגש כי חפץ מפריד בין קשיי החקירה, שלעמדתו היו בלתי חוקיים, לבין ההחלטה להפוך לעד מדינה. לגרסתו, כפי שהיא מובאת אנונימית בכתבה, הוא החליט על כך לא כי החקירה שברה אותו אלא לאחר ששמע ששלמה פילבר הפך לעד מדינה, ומשום שחשש שאחריו יהפוך שאול אלוביץ' לעד מדינה וחפץ יישאר לשלם את המחיר יחד עם נתניהו.