טביעת הרגל המדינתית

במדור הדעות של "מקור ראשון" לא מתפרסמים השבוע מאמרים מאת הכותבים הקבועים ארי שביט ומוטי קרפל. אולי משום כך מאמרו של יאיר שלג, שבדרך כלל מתפרסם בתחתית העמוד, עולה למיקום המרכזי.

שלג כותב הפעם על משבר האקלים, לקראת פתיחת ועידת האקלים הבינלאומית של האו"ם בגלזגו, סקוטלנד, בשבוע הבא. בשונה מרוב מדינות המערב, מציין שלג, בישראל אין עיסוק אינטנסיבי בסכנה הגדולה ביותר שאורבת כיום לאנושות. גם הפוליטיקאים וגם התקשורת מעדיפים להתמקד בעניינים אחרים. "חילופי דברים בין שר הביטחון לשרת הפנים תופסים יותר כותרות מדו"ח מבקר המדינה בנושא שינויי האקלים", הוא קובל.

ואמנם, ביום רביעי השבוע, למחרת פרסום דו"ח מבקר המדינה על מחדלי ממשלות ישראל בהיערכות להשלכות משבר האקלים, "הארץ" היה העיתון היחיד שבו הקדישו לממצאי הדו"ח את הכותרת הראשית. בראש שער "ידיעות אחרונות" פרסמו כותרת בולטת, בתחתית שער "מעריב" פרסמו תיבה קטנה ואילו בשער "ישראל היום" בקושי ניתן היה לאתר את ההפניה לדיווח על ממצאי המבקר.

גם הבוקר ניכרים הבדלים בין העיתונים בסיקור משבר האקלים העולמי. "משבר האקלים מחפש מנהיגים" נכתב בכותרת הראשית של "גלובס", שבשנים האחרונות העביר את הנושא אל קדמת הבמה. כל התוכן המערכתי בשלוש כפולות העמודים הראשונות מוקדש לוועידה הצפויה.

שני אשכנזי, שתדווח מגלזגו על הדיונים, משרטטת בכפולה הפותחת את הצפוי להתרחש בה, ובעמוד נפרד היא מדווחת על היעדים שיקבע בוועידה ראש הממשלה נפתלי בנט. אורי פסובסקי כותב על המדיניות של ארצות-הברית וסין, ובכפולה נפרדת מראיין עם עמירם ברקת את פרופ' דיטר הלם, מומחה אנרגיה בריטי, שמותח ביקורת על מדיניות האקלים האירופית ועל המסלול שמתווה האו"ם בוועידות בינלאומיות דוגמת זו שתתכנס בשבוע הבא בסקוטלנד.

במוסף "כלכליסט" מראיין ארי ליבסקר את פעילת הסביבה ד"ר ונדאנה שיבא, שתרצה בשבוע הבא בוועידת האקלים של האו"ם על האסון שמביאה עמה החקלאות המתועשת והצורך לעבור לחקלאות אקולוגית. עוד קודם לכן במוסף מראיינת רוני דורי את מנכ"לית גרינפיס ג'ניפר מורגן, ש"מזהירה מפני הבטחות בלי כיסוי" בוועידת האקלים בגלזגו.

"את חוששת שגלזגו תתמלא בהכרזות ריקות?", שואלת דורי, ומורגן משיבה: "הרבה מדינות ישתתפו השנה בוועידה, וכולן ירצו להיראות טוב לנוכח המשבר המתעצם. כך שהסבירות להכרזות ריקות מתוכן גבוהה. ראינו את זה למשל כשישראל הכריזה השבוע שהיא שואפת להגיע לאפס פליטות עד 2050 – נשמע יפה, אבל יש מאחורי זה מעט מאוד גיבוי ואפס חקיקה מחייבת. אנחנו חייבים לראות חקיקה מקומית שתקדם השקעות שבאמת יגרמו לדברים לקרות".

מורגן מתייחסת ככל הנראה לאמירה של ראש הממשלה נפתלי בנט בישיבת הממשלה האחרונה, שלפיה יש להציב יעד של אפס פליטות פחמן עד שנת 2050. על דברי בנט בישיבת הממשלה דיווחה ביום ראשון האחרון לי ירון ב"הארץ". הבוקר, האמירה מהישיבה הפנימית הופכת להכרזה רשמית בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות".

"פרסום ראשון", נכתב בכותרת הגג לידיעה שעליה חתום נדב איל, שמדווח כי "הצעה בנוסח זה תובא להחלטת ממשלה בשבועות הקרובים".

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מראיינת אילנה קוריאל את אהרון הלינגר, מנהל אגף בחטיבה לביקורת משרדי הממשלה, ואת עו"ד מריאנה ברגובוי, סגנית מנהל אגף בחטיבה. יחד עם עו"ד ליאור פורקוש חיברו השניים את דו"ח מבקר המדינה על היערכות ישראל למשבר האקלים שפורסם השבוע.

"היה גוף, ולא אציין את שמו, שאמר, 'מה לנו ולמשבר האקלים?'", מספר הלינגר על אחד הרגעים שנחרתו בזכרונו מחודשי עבודתו הרבים על הדו"ח. "ואנחנו מסתכלים עליו ולא מצליחים לעכל את התשובה. כי מדובר בגופים משמעותיים ומרכזיים במדינת ישראל. אנחנו מקבלים טלפונים שאומרים לנו, 'מה אתם רוצים? אנחנו לא מכירים את הנושא'. הפגישה מתקיימת, ואנחנו אלה שסוקרים את הספרות המקצועית ובעצם מלמדים אותם מה הסיכונים שלהם והפעולות שהיו צריכות להיעשות. ככל שהפגישה מתקדמת אנחנו מבינים שאין עשייה, או שיש עשייה שולית ביותר".

מחברי הדו"ח המליצו להקים מטה אקלים שיתווה מסלול לכלל משרדי הממשלה, וציינו גם שיש לקדם חקיקת חוק אקלים. "יש לנו עבודה רבה", מודה ברגובוי. "אנחנו צריכים להדביק פער של שנים לעומת מדינות אחרות. יש לנו הרבה הצהרות ופחות ביצועים". הלינגר מוסיף: "סקרנו 20 שנות החלטות ממשלה, האחרונה שבהן מ-2018, שחלקן הקטן בוצע. לכן אנחנו מדברים על חקיקת אקלים. כשיש חוק יש חובה".

ההכרזה הצפויה של בנט על יעד של אפס פליטות פחמן עד שנת 2050 היא נאה ומתבקשת, כמובן, אבל גם אם הממשלה תאשר זאת וגם אם הכנסת תחוקק זאת, וגם אם באופן בלתי צפוי לחלוטין מדינת ישראל תעמוד ביעד, כדאי להקשיב לביקורת שיוצאת מפי פרופ' הלם, המומחה הבריטי שמרואיין ב"גלובס", שמסביר מדוע המסלול הזה פגום מיסודו.

"הפגם היסודי בתהליך [שמוביל האו"ם] הוא שהוא מתמקד בהפקת פחמן בתוך גבולותיה של כל מדינה, לא ב'טביעת הרגל' הפחמנית שלה או בצריכת הפחמן שלה", הוא אומר. "התוצאה היא שאירופה נראית נפלא, ובריטניה במצב נהדר. אבל זה נובע רק מכך שהיום מייצרים את המוצרים עתירי הפחמן במקום אחר, למשל במזרח הרחוק. אין פלא שסין אחראית ל-30% מכלל פליטות הפחמן".

אם רוצים להשפיע באמת על היקף פליטת הפחמן העולמי, טוען הלם, יש למדוד את צריכת הפחמן בכל מדינה ולא את הפקתו, ומציג לעיתונאי "גלובס" כיצד בשנים האחרונות ייצור הפחם בבריטניה יורד אך צריכת הפחמן דווקא עולה. לדבריו, המאמץ לאפס פליטת פחמן מקומית עלול להביא לכך שבחשבון כולל יותר פחמן ייפלט, שכן הייצור יתרחש במקום מרוחק, בתהליך שכולל פליטה מוגברת של פחמן. כדי למנוע זאת מציע הלם להטיל מס פחמן על ייבוא מוצרים שייצורם דורש תהליך עתיר פליטות.

תעמולה אפקטיבית

משבר האקלים מקבל מקום בולט גם בראש שער "הארץ", שם מופנים הקוראים לכתבה מאת ניר חסון המסכמת את תולדות טרפוד מאמצי המאבק בזיהום העולמי. "ההיסטוריה של ההתמודדות האנושית עם המשבר היא היסטוריה של כשלונות קולוסאליים", כותב חסון, ומפרט. בין היתר מזכיר חסון את המחקר שהזמינה ענקית הנפט אקסון-מוביל בשנות השבעים של המאה הקודמת, שלימד אותה כבר אז כי דלקי המאובנים יובילו להחרפת משבר האקלים. במקום לשנות גישה, בחברה בחרו לשקר לציבור.

"לאורך השנים הושקעו מיליארדי דולרים בלובינג, פרסום, תוכניות לימוד, מלגות, יחסי-ציבור, הקמת קבוצות לחץ ומכוני מחקר פיקטיביים וכמובן – מימון פוליטיקאים", כותב חסון, "זו היתה השקעה ענקית וכנראה גם הקמפיין המשתלם ביותר בתולדות יחסי-הציבור. בזכותו הרוויחו חברות הנפט עשרות שנים של הכנסות ענק".

מיד בהמשך קונטרס החדשות של "הארץ" מתפרסמת ידיעה ("ניו-יורק טיימס" ורויטרס) שלפיה "מנהלים בכירים בארבע מחברות הנפט והגז הגדולות בעולם – אקסון-מוביל, שברון, בריטיש פטרוליום (BP) ושל – הגיעו אתמול להעיד בפני ועדה של הקונגרס האמריקאי. המנהלים התבקשו להשיב על "האשמות שלפיהן תעשיית הנפט השקיעה מיליוני דולרים בקמפיין דיסאינפורמציה שנמשך עשורים – במטרה להטיל ספק במדע האקלים ולעכב פעולות שיביאו להפחתת פליטות גזי החממה משריפת דלקי מאובנים".

מקרה בולט נוסף שמזכיר חסון בכתבת המגזין שלו הוא של סגן נשיא ארצות-הברית לשעבר אל גור. ב-2006, אחרי שניסה להציב את משבר האקלים במרכז סדר היום הציבורי באמצעות סרטו "אמת מטרידה", חשף מכון מחקר הקשור לחברת נפט כי בביתו הפרטי שילם גור על חשמל פי 20 מאשר בית ממוצע בארצות-הברית. גור הוצג כצבוע, וסרטו איבד מתוקפו. "השיטה הזו, של העברת האחריות מהחברות המזהמות לאנשים פרטיים ולאופן שבו הם מתנהלים, הפכה עם השנים לאחת המתודות האהובות על המזהמים הגדולים", כותב חסון.

את אותה השיטה מיישם הבוקר אריאל שנבל במדורו שבשער האחורי של "מקור ראשון". תחת הכותרת "כדור הארץ חשוב, לטוס סביבו – קצת יותר" מבקר שנבל את העובדה כי משלחת ישראל לוועידת האקלים בסקוטלנד, שתהיה השנייה בגודלה מכל מדינות העולם, כ-140 איש, תגיע לוועידה בטיסה מזהמת. "אני אישית אוהב לטוס מדי פעם לגיחות לחו"ל", מודה שנבל, "אבל אני לפחות לא מרגיש צבוע ביחס למשבר האקלים שאני מלבה בעקבות הטיסה".

שנבל הוא עיתונאי, לא תאגיד נפט מהגדולים בעולם. מדוע הוא מעדיף לכתוב על צביעותם של פקידי המשרד להגנת הסביבה בישראל ולא על הסכנות שמציב משבר האקלים לאנושות כולה? תשובה אפשרית טמונה בכך ששנבל מזהה את "האקלימיסטים הישראלים" עם מחנה פוליטי מובהק. "צריך לדבר על הזהות הכמעט מוחלטת בין אנשי האקלים לשמאל", הוא כותב. "צייץ על כך השבוע ציוץ מושלם סמנכ"ל התוכן של רדיו תל-אביב, רועי כ"ץ: 'IN – תעשיית האקלים. OUT – תעשיית השלום. נותר זהה – חברי המשלחת'".

את עמדת הקיצון בהקשר זה מציג ב"מקור ראשון" רן ברץ, שלא מסתפק בהצבעה על צביעותם של שמאלנים חובבי סביבה אלא תוקף את הנחות היסוד שבבסיס קריאתם לפעולה. "הקמפיין הסביבתני מצליח באופן פנומנלי אבל לא בשל הישגים מדעיים או טכנולוגיים, אלא בעיקר בזכות תעמולה אפקטיבית, פוליטיקה מתמסרת ואינטרסים ממסדיים", כותב ברץ במוסף "יומן" של "מקור ראשון". "כמות הכסף ששופך המערב על מחקר, פיתוח, פרויקטים וארגונים סביבתיים עומדת ביחס הפוך לגמרי להצלחתם. תוצאות ההשקעה עגומות, הכשלים מהדהדים, התחזיות מפספסות, ה'מדע' מתגלה כשרלטנות, ולא מוצאים, למרות ההון העצום (ואולי בגללו), פתרונות וחלופות יעילים".

בעוד ש"הארץ" מצביע על תאגידי הנפט העולמיים ששיקרו לציבור במשך שנים כדי לגרוף הון עתק, ברץ מכוון את אצבעו המאשימה אל אנשי "מדעי הסביבה" (המרכאות במקור), שהם לדבריו "הזוכים המובהקים בקופה הגדולה: הכי הרבה תקציב עם הכי מעט הצדקה". לפי ברץ, "התחום עמוס התקציבים גדוש ביומרות, פסאודו-מדע, הסתרה והשתקת ביקורת, אך דל בהישגים".

"האם התחממות כדור הארץ היא אסון לאנושות?", שואל ברץ, ומשיב: "בינתיים לא, ייתכן שבעתיד. [...] אז העולם מתחמם, אולי יותר מדי מבחינת האנושות, אך במקום להתכונן ממשלות המערב ועסקני האקלים עסוקים בריקודי מה יפית פרוגרסיביים עם אג'נדות עולמית סביבתניות ולא רציונליות, שפיכת משאבים אדירים על מחקר קלוש, פתרונות חסרי תוחלת ורדיפת מי שמבקר את האופנה ואת השלכותיה הקשות, בעיקר על העולם המתפתח".

יאיר שלג, שמאמרו הוזכר לעיל, מנסה להשיב על השאלה מדוע הפוליטיקאים והתקשורת בישראל אינם מתמקדים במשבר האקלים בדחיפות הראויה. הוא מזכיר כי ישראל מתמודדת עם שלל משברים קיומיים, אבל מאבחן גם סיבה נוספת. "יש בישראל לא מעט חוגים, דווקא משכילים, שעדיין מפקפקים בעצם חומרתה של הסכנה", הוא כותב. "החוגים הללו, שרובם קשורים לימין הכלכלי, חוששים שיש כאן מעין קונספירציה משותפת ל'שמאלנים' פסימיסטים חובבי אזהרות אפוקליפטיות ולמדענים שוחרי תקציבים ותשומת לב".

כיצד קורה, תוהה שלג, שאותם אנשים הדוחים בבוז את הקונספירציות בדבר חיסוני הקורונה והאינטרסים הכלכליים של חברות התרופות מאמצים אל לבם טענות דומות בנוגע למשבר האקלים? "כנראה הדבר נובע לא מן ההבדל באיכותם של המדענים העוסקים בשני התחומים, אלא מהעובדה שההתמודדות עם ההתחממות הגלובלית תובעת מחירים כבדים בהרבה מאשר נכונות להזריק לגופנו כמה מיליגרמים של תרכיב חיסוני", הוא כותב.

"כאן מדובר בגזרות צרכניות קשות שיוטלו על השימוש בפחם ובגזים המגבירים את אפקט החממה, או השימוש הנוח בכלים חד-פעמיים. המשמעות היא האטה ניכרת של הכלכלה העולמית [...] זה לא מתאים למי שהדת הכלכלית שלהם מורכבת מעקרון-על אחד: צמיחה, צמיחה, צמיחה".

למסקנה דומה מגיע גם חסון ב"הארץ". "הבעיה אינה בקבלת החלטה כזו או אחרת, בכישלון בבחירות או בכניעה לחברות הנפט, אלא בעצם השיטה הקפיטליסטית", הוא כותב. "משבר האקלים הוא ביטוי לסתירה שבין השאיפה לצמיחה כלכלית ללא גבול, שמכתיב הקפיטליזם, עם המשאבים המוגבלים של כדור הארץ והאטמוספירה שלו".

החזון המשותף לכולם

ב"דה-מרקר" מראיינים ישראל פישר וחגי עמית את שרת האנרגיה קארין אלהרר. דו"ח האו"ם האחרון על משבר האקלים קבע כי גז המתאן אחראי לכשליש מההתחממות הגלובלית. "את חושבת שצריך לייצר עוד גז?", הם שואלים. "אני בודקת את העניין", היא משיבה.

בתשובה לשאלה על הקמת צינור לייצוא גז מישראל לאירופה, "מהלך שצפוי לקדם שימוש בגז מזהם על חשבון מעבר לאנרגיות מתחדשות", אומרת שרת האנרגיה: "הכל עניין של אפשרויות. אם מעבר לכך שיכניס כסף, האיסט-מד יפחית את השימוש בפחם, שכיום בגרמניה ובבריטניה הוא גבוה, נראה לי שזה מצב שבו כולם מרוויחים. אם זה לא יהיה המצב – הצינור לא יקום".

לדבריה, או שאנחנו נמכור גז לאירופה, או שרוסיה תמכור. "זו אחת הגישות שגורמת לכישלון הטיפול במשבר האקולוגי", מטיחים בה פישר ועמית. "בינתיים אנחנו לא מוכרים כלום ונשרף מלא פחם", היא משיבה.

פישר ועמית מציינים כי על המדף בלשכתה מונח ספרו של קודמה בתפקיד יובל שטייניץ, "הקרב על הגז". היא מתרצת כי קיבלה את הספר במתנה ממנו בטקס חילופי השרים ומבהירה כי היא והוא אינם רואים עין בעין את נושא מתווה הגז. "אני חושבת שההיבטים הכלכליים של מתווה הגז היו, איך נאמר, פחות טובים", כלשונה.

"מה היחס של חברת החשמל ליעדי ייצור החשמל מאנרגיות מתחדשות? הם מחויבים לעניין?", שואלים פישר ועמית. "מנכ"ל חברת החשמל עופר בלוך אומר בכל מקום שהיעדים חשובים. הוא מבין שזו המדיניות שלי", היא משיבה.

ב"ישראל היום", העיתון שהקדיש לדו"ח מבקר המדינה על משבר האקלים את השטח הקטן ביותר בעמוד השער שלו, מתפרסמת הבוקר ידיעה מאת גלעד צוויק, ככל הנראה העיתונאי המחויב ביותר בישראל לתעשיית האנרגיה המזהמת. במרכז הידיעה מופיעה הצהרה של מנכ"ל חברת החשמל בלוך ולפיה החברה לא תוכל לעמוד ביעד שהציבה לה הממשלה – לסגור ארבע תחנות כוח פחמיות עד לחודש יוני הקרוב.

הידיעה של צוויק מתבססת על הודעה לעיתונות שהוציאה השבוע ועדת הכנסת המיוחדת לענייני הקרן לאזרחי ישראל, אך יש בה גם תוספת ולפיה "מרבית האנרגיה לצורכי חשמל כיום מיוצרת בעזרת גז טבעי, ובזכות מתווה הגז הישראלים נהנים ממחיר גז נמוך במיוחד, על רקע עלייה חדה במחירי הגז הטבעי בעולם ואף מחסור במקומות מסוימים".

את המסר הזה שוזרים צוויק ו"ישראל היום" דרך קבע בתכנים שהם מפרסמים, תוך התעלמות לא רק מהזיהום שנגרם מהפקה ושימוש באנרגיית הגז אלא גם מהאפשרות הריאלית מאוד שאזרחי ישראל היו יכולים ליהנות ממחיר גז נמוך בהרבה אלמלא נכנעה הממשלה לדרישות מונופול הגז. במאמר פרשנות נלווה, תחת הכותרת "תנו לשמש זמן", מבקש העורך הכלכלי ערן בר-טל לתאר את המאבק בין פעילי סביבה לחברות האנרגיה המזהמות לא כמאבק בין "טובים ורעים" אלא בין "חולמניים ומציאותיים".

"החולמניים נלחמים על כך שנעבור מיד לחשמל מאנרגיית השמש; המציאותיים מזכירים שזה עדיין לא אפשרי", הוא כותב, ולאחר מכן מבצע מהלך רטורי נועז: "הוויכוח הזה הוא לא רק תיאורטי, אלא טמונה בו סכנה של ממש: החולמניים מנסים לדלג על שלבים בדרך להשגת החזון המשותף לכולם, ובכך הם רק מעכבים את מימושו. ארגוני הסביבה שעיכבו את רפורמת הגז הטבעי הם האחראים לשריפת הפחם כיום, שעדיין מהווה רבע מהאנרגיה לחשמל בישראל".

אז אח שלו עבד עבור שברון

בתיבה נפרדת הנלווית לראיון של "דה-מרקר" עם שרת האנרגיה מתבקשת השרה אלהרר להתייחס להחלטה למנות את ליאור שילת למנכ"ל המשרד, על אף שאחיו, יניב שוינקלשטיין, עבד במשך שנים רבות בתאגיד האנרגיה נובל-אנרג'י, שנרכש על-ידי שברון. "בסדר, אז אח שלו עבד עבור שברון", משיבה אלהרר, "אני חייבת להגיד שאני לא הייתי רוצה שיפסלו אותי כי אח שלי עבד איפשהו. יש הסדר ניגוד עניינים".

כמה עמודים קודם לכן מברך גיא רולניק את אלהרר על מינויו של שילת לתפקיד המנכ"ל. "אין לו שום ניסיון בתחום האנרגיה או בניהול ארגונים גדולים, מה שמעורר דאגה לאור המורכבות והמרכזיות של התפקיד, אבל כבר ראינו בשירות הציבורי מנכ"לים עם פחות ניסיון משלו", כותב רולניק.

מה גם, מוסיף רולניק, שיש לשילת דרך מעולה ללמוד במהירות את התחום: אחיו עבד בשברון וכיום הוא עובד בחברת רפק אנרגיה. כמובן שיש הסכם ניגוד עניינים, כפי שציינה השרה בראיון. אלא שבהסכם מתחייב המנכ"ל להימנע מלעסוק ב"כל עניין שיש לו השפעה מיוחדת על תחום ייצור החשמל מגז טבעי".

"איך מבדילים בין 'השפעה' ל'השפעה מיוחדת'?", תוהה רולניק, ומצביע על האבסורד: שילת לא יוכל לעסוק בגז, ועל כן גם לא במתחרה המרכזי פחם וגם לא במעבר לאנרגיות מתחדשות. בקיצור, מנכ"ל משרד האנרגיה לא יוכל לעסוק באנרגיה.

"המינוי של שילת אמנם משונה, אבל לא באמת תקדימי", כותב רולניק. בתקופת מתווה הגז שימש שאול מרידור מנכ"ל המשרד. אחיו, מתן מרידור, היה שותף במשרד עורכי-הדין של צבי אגמון, שמתמחה בייצוג מונופולים וייצג בין היתר גם את מונופול הגז.

"כיצד מקבלים שרים את ההחלטות למנות אנשי מפתח למשרדיהם או לרשויות הרגולציה, מיהם האנשים שהם שומעים בעצתם, או מיהם האנשים שמייעצים לאנשים שהם שומעים בעצתם?", תוהה רולניק. בדרך כלל, הוא כותב, אי-אפשר לדעת. אבל דווקא השבוע, ודווקא במשפט המו"לים, קיבלנו הצצה נדירה לשיטה.

אבי ברגר, מנכ"ל משרד התקשורת לשעבר, תיאר השבוע בפני בית-המשפט כיצד נעזר ביועץ האסטרטגי אלי קמיר, ששימש אז כלוביסט של פרטנר, כדי להשיג פגישה עם שר התקשורת דאז גלעד ארדן במטרה להתמנות לתפקיד מנכ"ל המשרד.

"בדיוק כמו שישועה והעורכים שעבדו תחתיו תיארו את השחיתות והטיית הסיקור ב'וואלה' כנורמה בענף העיתונות", כותב רולניק, "כך כל הבכירים בממשלה מתייחסים בשלוות נפש גמורה לעובדה שמי שבוחש במקרה הטוב וממנה בפועל במקרה הרע את האנשים הבכירים ביותר בשירות הציבורי וברגולציה הם טיפוסים כמו קמיר, שתמצית קיומם ופרנסתם היא הטיית החוקים והרגולציה לטובת מיליארדרים, מונופולים וחברות ענק".

בהמשך טורו מזכיר רולניק כתבה מאת איתמר ב"ז שפורסמה באתר זה בחודש מאי אשתקד על התפקיד שמילא קמיר כמתווך בין עיתונאי חדשות 13 לבעל השליטה בערוץ, האוליגרך לן בלווטניק. "רבים מהעיתונאים הבכירים הם לא צופים עצמאים בהצגה הזאת של האלי-קמירים והניר-חפצים, אלא לוקחים בה חלק", כותב רולניק. "הם אלה שמספקים להם מידע במקרה הטוב, או מסדרים להם ג'ובים במקרה הרע. מתברר שלא רק הפוליטיקאים מקיפים את עצמם בחבורה המפוקפקת הזאת, אלא גם הבוסים של העיתונות".

העיתונאים ב"מעריב" של אלי עזור לא צריכים להתאמץ כדי למצוא יועץ אסטרטגי שיעביר מסרים מטעמם לבעל הבית. יש להם את אבי בניהו, שמפרסם לצדם בעיתון טור אישי מדי שבוע. הבוקר כותב בניהו בין היתר על החלטת ועדת גילאור לבדיקת מינויים בחברות הממשלתיות לפסול את עמיר פרץ מלכהן כיו"ר התעשייה האווירית. יש לו דעה לגבי ההחלטה הזו. לדעתו, היא הזויה.

הצנזורה הצבאית

"כל הכבוד ל'ידיעות אחרונות' ונחום ברנע שהפרו את הוראות הצנזורה וכתבו איפה גנץ היה השבוע כאילו שזה איזה סוד מדינה", צייץ הבוקר עיתונאי "הארץ" חיים לוינסון. כל אדם יכול לגשת לקיוסק, לרכוש את גליון "ידיעות אחרונות", לדפדף לטור של ברנע ולגלות היכן שהה שר הביטחון. אבל מי שינסה לגלוש למבזק של אתר רוטר שחזר על מה שכתב ברנע בעיתון יגלה שהמבזק הוסר.

פוליטיקה

הכותרת הראשית של "ישראל היום" מוקדשת לתרחיש החלומות של נתניהו: התפרקותה האפשרית של ממשלת בנט-לפיד ("האדמה בקואליציה רועדת"). היא מפנה את הקוראים לטורו של מתי טוכפלד במוסף "ישראל השבוע", שם מביא הפרשן הפוליטי ציטוטים נרחבים מפי שר אנונימי.

סימה קדמון כותבת ב"ידיעות אחרונות" שאיילת שקד התייחסה לשר החוץ יאיר לפיד כאדם שטחי שמרבה לפגוע בממשלה (אמירה שהוקלטה והודלפה לעמית סגל בחדשות 12) אחרי שקראה את הטור של קדמון מלפני שבועיים ובו צוטט שר אנונימי שאמר ששקד לא היתה צריכה להכריז על התנגדותה למדינה פלסטינית כשביקרה באיחוד האמירויות.

בנימין נתניהו "מתכנן סדרת סיורים וכנסים ברחבי הארץ, נוסח ימי הקמפיין, רק ללא הכרזה על בחירות", כותב יאיר שרקי ב"מקור ראשון". "בנימין נתניהו הוא פליט ריאליטי שמנסה להתנחם בנדידה בין השקות נידחות של מותגים דהויים כדי להישאר בתמונה", כותב בן כספית ב"מעריב".

האזרח.ית X

ב"הארץ" מתפרסמת ידיעה מאת סוכנות AP על החלטה של משרד החוץ האמריקאי להנפיק לראשונה דרכון שבו תחת סעיף המגדר מופיעה האות X במקום F (נקבה) או M (זכר). הדרכון, כך לפי דיווחים אמריקאיים, הונפק עבור דיינה זים (Dana Zzyym).

הידיעה ב"הארץ" מקפידה לנקוט בלשון שאינה מכריעה לגבי הזהות המגדרית של זים: "לפי מסמכי בית-המשפט, זים נולד.ה עם מאפייני מין זכריים ונקביים, אך גדל.ה כילד, ועבר.ה כמה ניתוחים בניסיון להיראות כגבר. זים שירת.ה בחיל הים כגבר, אך בהמשך הזדה.תה כאינטרסקס כשעבד.ה ולמד.ה באוניברסיטת קולורדו. בכך שלא הונפק לזים דרכון נמנעה מזים נסיעה מתוכננת למקסיקו, שם התקיים כנס של ארגון האינטרסקס הבינלאומי".

איך לא להכליל

"הבדואים – לא כולם, כמובן – משמרים מסורת ארוכה של בוז לשלטון, שלטון שבטי החי על-פי חוקי המדבר בישראל של המאה ה-21. שוד, גניבה והברחות כדרך חיים", כותב אראל סג"ל ב"ישראל היום". "כאמור, מבלי להכליל – באופן די ברור אנו חיים בשתי מערכות חיים מקבילות".

לטורו של סג"ל, המתפרסם במוסף "ישראל השבוע" שעורך עמר לחמנוביץ, הוצמד תצלום מתוך "נוצה לבנה", מערבון אמריקאי שיצא לאקרנים בשנות החמישים. בתצלום נראה אדם בתחפושת קאובוי בין שני אנשים בתחפושת אינדיאנים.

אם הכוונה היתה להשוות בין הבדואים – לא כולם, כמובן – לבין הילידים האמריקאים, אולי עדיף היה להימנע מכך, שכן המשוואה הזאת מציבה את מדינת ישראל בעמדה לא נוחה של מי שמכחידה את מרבית העם הילידי ומוחקת את תרבותו, תוחמת את השאריות בשמורות סגורות על פני שבריר מהשטח שהיה בעבר בשליטתם ומפצה אותם ברישיון להפעלת בתי-קזינו.

עושים לביתם

ב"מעריב" של אלי עזור מתפרסם עמוד במימון בנק הפועלים, כמו כל שבוע, וכפולת עמודים במימון מפעל הפיס.

ב"מקור ראשון" מתפרסמת עוד כתבה במימון מרכז מורשת מנחם בגין.

ענייני תקשורת

נטעאל בנדל פרסם השבוע ידיעה על עיקרי ממצאי התחקיר של אבי עמית בכאן 11 על הדלפות מבכירי הנהלת בתי-המשפט לבלוגרית לורי שם-טוב. התחקיר כלל תגובה של הנהלת בתי-המשפט, שהכחישה את הטענות מכל וכל. בהמשך פרסם בנדל ידיעה נפרדת שכולה מוקדשת להכחשה נרחבת של היועץ המשפטי להנהלת בתי-המשפט, ברק לייזר, של הטענות שעלו בתחקיר. הבוקר מפרסם בנדל ידיעה נוספת שמקעקעת עוד יותר את אמינות ממצאי התחקיר שעליו דיווח.

במדורו שב"ישראל היום" נפרד דויד פרץ מאתר האינטרנט "העוקץ", שהודיע השבוע על הפסקת פעולתו בסוף השנה בשל אילוצי תקציב. "מההתחלה, ל'עוקץ' היתה זהות מזרחית והזדהות עם שיח שמאל פרוגרסיבי, והשילוב הזה הקשה עלינו בגיוס משאבים", אומרת לו יונית נעמן, שערכה את האתר יחד עם תמי ריקליס בשנים האחרונות.

"'העוקץ' אִפשר פריסת מניפה רחבה של נושאים שהיום הם לגמרי במיינסטרים כמו העיסוק במסורתיות, בפיוט ובתרבות מזרחית. להבנתי, זה היה לב 'העוקץ', המקום שבו האישי פוגש את הפוליטי. גם אם לא יתחדש, נתנחם בכך ש'העוקץ' וארכיון הדעות שיצר לאורך השנים יישארו זמינים ברשת".

בן כספית לועג בטורו שב"מעריב" לשלושה עיתונאים. את שמות שניים מהם הוא אינו מציין, אך מספק ציטוט מכתביהם כך שכל אדם עם גישה למחשב ואינטרנט יכול להסיק את מי כינה כספית "עיתונאי פייק/שופר" ואת מי "ליצן (המחזיק בתעודת עיתונאי)". בשמו של השלישי, גלעד צוויק, שפרסם השבוע פוסט המבוסס כולו על טעות בזיהוי, כספית כן נוקב.

במוסף "כלכליסט" נפרד המאייר אסף חנוכה מקוראיו.