איזו עיתונות. איזו מקצוענות. שלל אתרי חדשות הזדרזו לדווח היום על מריבה (שכעת כבר אפשר לכנותה "מריבה מתוקשרת") בין שתי שרות, והקפידו לכבד כל אחת באותה המידה, בלי להפלות. התמונה שליוותה את האייטמים החדשותיים חולקה לחצאים שווים: חצי פנינה תמנו-שטה (עלייה וקליטה), חצי אורית פרקש-הכהן (מדע). גם בכותרות נעשה צדק - גידופיה של האחת מופיעים מבלי לגרוע מגידופיה של השניה. על מה התקוטטו שתי השרות? למי מגיע הקרדיט בהודעת דוברות על מהלך שקידמו. מה המהלך? מי יודע.
כלי תקשורת אחד, "דה מרקר", עסק בדבר עצמו, המהלך שקידמו השרות: "משרד העלייה והסוכנות איתרו עובדי טכנולוגיה והנדסה יהודים מ–49 מדינות, שהתעניינו בעלייה אך חוששים מאבטלה", הסבירה כותרת הכתבה של אבי בר-אלי, "הממשלה תכונן היום מנגנון שיחבר אותם לחברות המשוועות לעובדים מקצועיים". רגע אבל באיזו קללה השתמשה שרת הקליטה נגד שרת המדע? את זה בר-אלי לא ידע לספר. בושה. עיתונאי פח.
ועכשיו ברצינות: יש פה רגע שחבל להחמיץ. הדגמה מושלמת של האופן בו התקשורת מרעילה את הפוליטיקה, ושל הנזק שנגרם לנו, הציבור. כלי התקשורת נותנים כותרות לצהוב ולנמוך, הפוליטיקאים מבינים שזו הסחורה שצריך לספק, ואף אחד כבר לא זוכר לשם מה בכלל התכנסנו כאן, בכנסת. הדבר הזה, שעורכי הדסק פוחדים שישעמם אותך ויבריח את אצבעך המקליקה לאתר המתחרה. "קליטת עולים מהנדסים לעבודה ברחבי הארץ". כמה? מי? למה? איך זה ישפיע עליך? באייטמים על הריב המתוקשר אין תשובות.
למרבה האבסורד, המריבה שתפסה כותרות היתה בעצמה מאבק על עיצוב הסיקור התקשורתי של המהלך שכעת איש אינו יודע מהו בדיוק. השרות הנכבדות רבו על פיץ' המכירות היח"צני שיוגש לכלי התקשורת. לא על תקציבים או מהות, אלא על פרסום ותדמית. ואלו מעוררים אמוציות כה עזות כי בקרב הזה אסור לפוליטיקאית להפסיד. כדי להתקדם במפלגה ולצבור עוד ועוד כוח, הציבור צריך להכיר את הפרצוף שלך. אין לך ברירה אחרת. ולמה לצבור עוד כוח? כדי שתוכלי לקדם את המדיניות שלך, אבל למי יש זמן למדיניות כשהתקשורת מסקרת אותך רק כשאת מחליפה עלבונות עם הקולגות?
לא מדובר באפיזודה. למעשה, עוד היום, לצערן של שתי השרות, גנב את ההצגה צמד אחר של פוליטיקאים מתגוששים: חברי הכנסת איימן עודה ואיתמר בן גביר. כי עם כל הכבוד, לצעוק "את גנבת" ו"יא הזיה" לא שווה כמו ללכת מכות מול המצלמה, או כפי שמערכת תאגיד השידור הציבורי שכולנו מממנים ניסחה זאת בציוץ: "דחיפות בין הח"כים | תיעוד".
הצגה נוחה לכולם
הדבר החשוב ביותר על סדר היום התקשורתי, זה שמקבל את מירב תשומת הלב, הוא העימות הצהוב והמכוער. זה בדיוק המסר הרעיל שעיצב את הפוליטיקה הישראלית: קידמת מהלך מדיני חשוב עם שרה ממפלגה אחרת? לא מעניין. קיללת אותה? זכית בכותרת מפנקת ותמונה, או לפחות חצי תמונה. דחפת חבר כנסת מול מצלמה שלופה? כנס למתחם ה-VIP של עמוד החדשות.
עם המידע הזה בראש, נסו לרגע לנחש: מי הדליף את הריב המכוער לתקשורת? אם חשבתם שמדובר ביריבים פוליטיים שניסו לפגוע באחת מהשרות, אתם כנראה טועים. ההימור שלי הוא שמדובר דווקא בדוברת של אחת מהן. במציאות העצובה שאנחנו חיים בה, לא אתפלא אם השרה שיבחה אותה על עבודתה המצוינת. זה אולי קצת מביך, לא מאוד נעים, אבל חשוב לקריירה. המלחמה באלמוניות קשה מאוד, ויום כזה הוא סיבה לחגיגה. גם בלשכות של הצמד המתחרה בן גביר-עודה בטח פותחים שמפניות.
יותר מזה, לא מופרך ששני העימותים הללו היו מבוימים מלכתחילה כדי לקבל כותרת. לאחרונה התקיים דיון בכנסת על השיח הירוד במשכן, שבו ח"כ איתן גינזבורג (כחול לבן) הודה: ח"כים ממחנות נגדיים מתאמים מראש עימותים בוועדות הכנסת כדי לתפוס את תשומת הלב התקשורתית. זו הצגה נוחה לכולם. האם עודה היה דוחף את בן גביר אם לא היו שם מצלמות הקרובות מאוד לפרצופו? כלל לא בטוח.
אתר ynet מדווח על פרובוקציה (צילום מסך)
המחולל של כל הריקבון המתואר הוא ההעדפה של כלי התקשורת את האינטרס המסחרי שלהם, על פני מילוי תפקידם המקצועי והציבורי. במקום לחשוב איך לסקר אירועים, הם חושבים איך למכור אותם. איך להבטיח שכמה שיותר אצבעות ילחצו על הכותרת בלהט, משום שלצד הדרמה המרתקת מופיעה פרסומת וכל זוג עיניים שחולף על פניה משלשל מטבע לעסקי החדשות.
כותרות כמו "'יא הזיה' - קרב צעקות בין שרות כחול לבן" או "אלימות הח"כים תועדה: עודה דחף את בן גביר לעיני המצלמה", מפעילות אצלנו דחף בלתי נשלט. זו כמעט לא בחירה, זו משיכה חייתית לאלימות, לדרמה, לקילוף הדמויות המעונבות וחשיפתן כבני אנוש המתגוששים בבוץ.
האם עורכים ועורכות בדסק יודעים מה חלקם בהרעלת המערכת הפוליטית? האם הם מבינים שכותרת כזו היא חלק ממערכת שגורמת לנבחרי הציבור שלנו לספק תמונות אימה במקום לעבוד? האם מתקיימים ויכוחים ב"וואלה", N12, ynet, או תאגיד "כאן", על המיקום שניתן לידיעות הללו בדף הבית, או אפילו על עצם קיומן?
כנראה שלא הרבה. טיעונים כאלה ודאי יזכו לבוז ציני, עורכת שתתקומם תזכה בתדמית של דון קישוטית תמימה וילדותית.
מאבקים קטנים בדסק חשובים בעיני. אבל כדי להוריד את השאלטר של הנתיב המורעל, כלי התקשורת המתחרים צריכים לקבל החלטה משותפת לשנות את הסיקור הפוליטי. הם אמנם גופים מתחרים, אבל רק לאחרונה גילינו, בעדויות משפט המו"לים ב"תיק 4000", שהם יודעים היטב לשתף פעולה.
נעמי נידם היא העורכת הראשית של "שקוף"