הכותרות (צפון ודרום)

"מפקד מחוז הצפון על המאבק בפשע: 'אנחנו במלחמה" היא הכותרת הראשית של "הארץ", המפנה לכתבה של יהושע בריינר וג'קי חורי, שנפתחת כך: "מפקד מחוז הצפון במשטרה, ניצב שמעון לביא, אמר אתמול כי החברה הערבית בצפון אחראית ל-99% מאירועי הרצח והירי באזור". מיד בהמשך מפורט כי החברה הערבית מונה כמחצית מאוכלוסיית המחוז, ואחראית גם ל-65% מההצתות ול-80% מאירועי השוד. הכותרת הבאה, של עמוס הראל, היא "מהסלמה אפשרית בשטחים ועד למאבק בפשיעה: סדר היום של ראש השב"כ הבא".

"מסע בשטח ההפקר" היא הכותרת שמעל לראשית של "ידיעות אחרונות". "בין הג'יפים היוקרתיים שמשתוללים על הכבישים, הקליעים של העבריינים הבדואים ששורקים מעל הראש וההטרדות המיניות והאלימות ברחובות: שני ימים ושני לילות בדרום הפרוע, שהמדינה איבדה את השליטה עליו". ההפניה היא לכתבה של עודד שלום ב"מוסף לשבת". "כ-280 אלף בדואים חיים בנגב, מרביתם אנשי עמל נורמטיביים", נכתב בעומק הכתבה, "אין כאן כוונה להכתים מגזר שלם".

הכותרות (אנחנו והגויים)

מהומות בלבנון: "שישה נהרגו בחילופי יריות בהפגנה של חיזבאללה נגד חוקר הפיצוץ בנמל ביירות", נכתב בכותרת דקיקה בתחתית שער "הארץ". ב"מעריב" הכותרת "קרבות רחוב בביירות" מקבלת מקום מרכזי יותר, אולם תופסת מקום קטן בלבד. בשער "ידיעות אחרונות" לא נמצא כלל מקום למהומות בלבנון, וב"ישראל היום" זו הכותרת שלצד הכותרת הראשית ("לבנון מידרדרת – ובישראל עוקבים בדאגה").

רק ב"ג'רוזלם פוסט", אולי בגלל הפאסון הקוסמופוליטי, המהומות בלבנון מגיעות לכותרת הראשית. ובאופן מעניין, גם בעיתונים החרדים. "ירי צלפים בהפגנת חיזבאללה בביירות; 5 נהרגו ו-30 נפצעו" האינפורמטיבית ב"הפלס". "על סף מלחמת אזרחים" הדרמטית ב"יתד נאמן". "קרבות בבירת לבנון: הרוגים ופצועים מיריות" המיליטריסטית ב"המבשר".

מעניין, אבל עקבי. העיתונים החרדיים אוהבים להעלות על ראש יגונם את נפתולי הגורל בעת שהם ניחתים על בני העמים הלא נבחרים. אולי בדומה לתחביב של סבא שלי, ניצול השואה ההונגרי, הצופה באדיקות בשידורי הפרלמנט ההונגרי כדי להתמוגג מכמה שרע להם.

קורונה

"ההקלות שבדרך" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "לראשונה מזה חודשיים: פחות מ-400 חולי קורונה במצב קשה", מוסרים שם. "בעקבות דעיכת הגל הרביעי: בשבוע הבא יורחב מודל הכיתה הירוקה גם לגני ילדים, ובממשלה ידונו על פטור לילדים מבידוד אחר הצהריים, פתיחת התיירות הנכנסת מ-40 מדינות והחרגת חדרי הכושר מהתו הירוק".

גם ב"המבשר" חוגגים את ההקלה בעומס הקורונה, במאמר מערכת הנושא את הכותרת "השבח והתהילה לה' – התפוגגות הקורונה". המאמר הלא חתום מסביר כי "החיסון שנוצר מחוכמת הברואים הוא מחסדיו ית'", וגם ש"עצם זיהוי הנגיף הבלתי נראה – חסד הבורא יתברך הוא", וגם "הזיהוי של הנוגדנים וכל הבדיקות הסרולוגיות – שוב חסד ורחמים", ושוב: "כך גם החיסון שכבר ניתן במנה שלישית, חסד מלא מאוצר מתנת חינם הוא". רק בחסדי מי הגיע בכלל הנגיף עצמו ב"המבשר" לא יודעים להגיד.

ב"מוסף הארץ" מקדישים כתבה לתופעת לוואי של החיסון: "למה דווקא בחורים צעירים עלולים לסבול מדלקת שריר הלב בעקבות חיסון הקורונה, והאם זה קשור לאופן ההזרקה? מחקרים חדשים מנסים לתת מענה לשאלות, ואולי לפתוח פתח לדיון שקוף יותר ביחס לתופעות הלוואי", נכתב בכותרת המשנה.

הכתבת, סמדר רייספלד, מתארת מחקר המציע תשובה אפשרית: "בחלק קטן מההזרקות, מחט המזרק נתקלה בכלי דם שנמצא בשריר ופלטה את תכולתה לזרם הדם במקום לשריר", ומכיוון שנערים מתאפיינים ב"עיסוק מוגבר בספורט", ייתכן ששריר הדלתא שלהם, לשם מוזרק החיסון, עשיר יותר בכלי דם. כך או כך, "לגבי דלקת שריר הלב, חשוב לזכור שרוב האנשים שמפתחים אותה בעקבות החיסון מחלימים תוך ימים ספורים".

"הכי חשוב זה השקיפות", מסכמת רייספלד את הכתבה, "אין ספק. בשיחות שערכתי עם אנשים, כולל רופאים רבים (כולם מהמיינסטרים), עלתה תחושה חזקה שיש תת-דיווח של תופעות הלוואי. לא בגלל קונספירציה מרושעת של הממסד, אלא יותר בגלל איטיות, סרבול ואי-בהירות. [...] כדי לבסס קשר סיבתי בין שני גורמים יש לאסוף הרבה מאוד נתונים – ברורים, מפורטים, מדויקים – ולהפעיל סטטיסטיקה שתבדיל בין תחושות בטן חמקמקות לבין עובדות תקפות. [...] העובדה שלא נעשה ניסיון מאומץ ושיטתי (כאמור, לאו דווקא בגלל כוונת מכוון) מאכזבת אנשים, מכעיסה אותם ומובילה לאנטגוניזם אוטומטי מסוכן".

עושים לביתם

ב"ממון" של "ידיעות אחרונות", לפני הנאום המביך הקבוע נגד ועדת בכר, מצ'פר סבר פלוצקר את קוראי המוסף בנאום הקבוע שממנו משתמע שבישראל אין בעיית יוקר מחיה. "במונחי שכר עבודה הקוטג' הוזל ב-25%", הוא כותב, והדברים מודגשים באדום בשולי הדף. עו"ד שחר בן-מאיר הוא מומחה למחיר הקוטג'. הוא הגיש נגד תנובה תביעה ייצוגית בשל העלאת מחירי הקוטג', וגם ניצח. הנה מה שיש לו לומר על הטור של פלוצקר:

"מר פלוצקר, המתחזה לעיתונאי כלכלי ובפועל משרת את האינטרסים של בעלי ההון, מספר היום לקוראיו שמחיר הקוטג' של תנובה הוזל משנת 2011 במונחי שכר עבודה בכ-25%. שני דברים מהותיים 'שכח' מר פלוצקר לספר לקוראים שלו.

"במסגרת תביעה ייצוגית נגד תנובה על מחיר הקוטג' (תביעה שבה אני מייצג, שאושרה בשנת 2016 ונתקבלה סופית בשנת 2020, וכעת תלוי ועומד ערעור בעליון) הוכחו – בהתבסס על נתונים של תנובה עצמה – הדברים הבאים. בין השנים 2008 ועד אמצע 2011 (התקופה שאליה התייחסה התביעה) הרווח של תנובה על הקוטג', לעומת הרווח שלה על שאר כל המוצרים של תשלובת החלב, היה גדול יותר. תחילה ב-44% ובסוף התקופה ב-100%.

"מכיוון שההוצאות של תנובה, כגון חומר גלם, שכר עבודה ועוד, אינן שונות בין הקוטג' לשאר מוצרי החלב, זה אומר שתנובה עשקה את הצרכנים (בהיותה מונופול בשוק מוצרי החלב) וגבתה מהם מחיר שמשקף רווח כפול מהרווח ה'רגיל' שלה. הנזק שנגרם לצרכנים הוא בסדרי גודל של עשרות מיליונים (השאלה כמה עשרות תלויה עדיין בערעור).

"פלוצקר, ידיד המונופולים, שכח לספר שאפילו אם הקוטג' הוזל, הרי שייתכן מאוד כי הוזלה זו אינה מספיקה כדי לכסות את אותו עושק של הצרכן הישראלי. ועוד, כפי שהוכח בתביעת הקוטג', השאלה אינה רק מה המחיר שהצרכן משלם אלא מה הרווח של תנובה, והאם היא ממשיכה לגבות מחיר מופרז.

"מר פלוצקר לא טרח לבדוק ולספר לקוראיו, למשל, מה היה מחיר החלב (שהוא מחיר שנקבע לא בתנאי שוק) בתקופה הנבדקת. ויש לדעת, מחיר החלב מהווה כמחצית מהעלות של ייצור הקוטג'. אם למשל בתקופה הנידונה (2011 עד 2021) או בחלק ממנה מחיר החלב ירד ותנובה לא הוזילה את מחירי המוצרים, כולל הקוטג', אזי לא מדובר בהוזלה שממנה נהנה הצרכן אלא מדובר שוב בגבייה של מחיר מופרז ועושק הצרכנים על-ידי תנובה.

"מר פלוצקר עוסק דווקא במחיר הקוטג', אשר שימש דוגמה לחזירות המונופולית של תנובה בתקופת המחאה החברתית, בעוד תנובה 'מממנת' מעת לעת את העיתון 'ידיעות אחרונות' במה שנקרא 'שיתופי פעולה מסחריים'. והנה, 'פרשן כלכלי' מוביל בעיתון זה מעניק לתנובה – הפעם בחינם – שירותי יחצנות. אפשר לסכם מנקודת מבט רחבה יותר שגם אם יפלו לפלוצקר על הראש כל הפרוטוקולים של 'תיק 2000' ו'תיק 4000', הוא לא יצליח להבין מהי עיתונות".

עד כאן עו"ד בן-מאיר, ואלו מילות הסיכום של היזם אבי כץ (קופיקס) בראיון למוסף "G" של "גלובס" (לרגל הכישלון של קרן השקעות שהקים וגל התביעות שבא בעקבותיו): "היום הענף חזר להרוויח רווח חזירי. נגמר הפחד מהמחאה והמחירים עולים כל הזמן. המחאה עברה למקומות אחרים: להט"בים, מי-טו. שם החזית היום".

סיפוריהן הקשים של נשים שחוו פגיעות מיניות, חלקן מהקרובים להן ביותר, מובלטים ב"ידיעות אחרונות" ועוד יותר מכך ב"ישראל היום", שמפרסם היום אפילו מעין "מכתב חרטה" של אחת מכתבות העיתון, שפעם היתה נגד הפמיניזם הבכייני והיום מבינה שטעתה. כי להון לא משנה אם אתה שמאלני או ימני, פמיניסט או שוביניסט. לכסף הרי אין ריח כשהוא של אחרים.

ההצלחה של "משחקי הדיונון" הדרום-קוריאנית בנטפליקס היא הטריגר לכתבה מעניינת של אופיר דור במוסף "G" על מקורות האי-שוויון באחת המדינות העשירות בעולם (הכתבה מעניינת גם ובמיוחד בהשוואה לטור של יואב קרני בפתח המוסף, שבאופן יוצא דופן מציע מבט דלוח במיוחד על אותו נושא).

"לא תמיד זה היה המצב בקוריאה", כותב דור, "בשנות השישים עד שנות התשעים נחשבה דרום-קוריאה לנס של צמיחה כלכלית [...] בשנים אלה של התעשרות הצטיינה קוריאה דווקא בצמיחה מכלילה, ורמות אי-השוויון במדינה נותרו מתונות יחסית. אלא שב-1997 פרץ המשבר הפיננסי באסיה [...] מחשש לקריסה של הכלכלה כולה פנתה קוריאה בבקשה דחופה לסיוע פיננסי מקרן המטבע הבינלאומית. הקרן הסכימה להעביר לה חבילת חילוץ ענקית של 58 מיליארד דולר בתמורה להתחייבות של הממשלה המקומית להוביל רפורמות כלכליות ניאו-ליברליות של הפרטה, הסרת מכסים והגברת הגמישות התעסוקתית.

"לכאורה החילוץ הצליח ודרום-קוריאה חזרה לצמיחה דו-ספרתית כבר ב-1998 [...] למרות זאת, המשבר שינה את אופי הכלכלה הקוריאנית. במסגרת אימוץ הגישה הניאו-ליברלית שונו חוקי העבודה במדינה ב-1998 כך שחברות שפעם התקשו מאוד לפטר עובדים יכלו לעשות זאת בקלות. התוצאה היתה פיטורים מסיביים בתאגידים המשפחתיים הגדולים ששולטים בכלכלה הקוריאנית (הג'ייבול) ואובדן הביטחון התעסוקתי שהיה מובטח פעם עד לפנסיה. [...] התוצאה היתה כניסה המונית לחובות. [...]

"כדי לעודד צמיחה דחפה הממשלה הקוריאנית בימים שאחרי משבר 1997 את האזרחים לנטוש את נטייתם המסורתית לחסכנות ולעבור לבזבז יותר, בעיקר בכרטיסי אשראי. אזרחים שהוציאו יותר מ-10% מהכנסתם השנתית בכרטיסי אשראי זכו להטבת מס, והבנקים פמפמו עוד ועוד כרטיסים נוספים לאזרחים. המדיניות הצליחה מעל המשוער, וקוריאה הפכה למלכת החובות העולמית".

"העובדה שסדרה בעלת אופי לוקאלי כל-כך היא אחת הסיבות שההצלחה העולמית של 'משחק הדיונון', שהפכה לתוכנית הנצפית ביותר בנטפליקס ביותר מ-90 מדינות, הפתיעה את כל המעורבים, כולל את מנהלי נטפליקס", מסכם דור. "מלבד העיצוב והתלבושות יוצאות הדופן והעלילה המותחת שלא מאפשרת להרגיע את הציפייה, נראה שהחוויה הבסיסית של ייאוש כלכלי דיברה ללבם של הרבה יותר מדי אנשים, גם הרחק מחוץ לגבולות קוריאה".

ב"המבשר" החרדי, העמוס כרגיל בכתבות תוכן שיווקי שאינן מסומנות בשום צורה כפרסומת, מקדמים בעמוד 16 קריאה לתזונה נכונה במימון חברת תוספי תזונה, וכמה עמודים אחר-כך צי'טוס גבינה, פתי-בר קרמל וערגליות אננס (כל הדברים האלה עדיין קיימים ונמכרים כמוצרי מזון. לא המצאתי). כי עבור ההון, לכסף אין לא רק ריח, גם טעם אין לו.

הסכסוך

אסף משניות מראיין במוסף "אתנחתא" של "בשבע" הדתי את אלוף משנה במילואים ד"ר משה אלעד, שמוצג על שער המוסף כמי ש"הקים את מערך התיאום והקישור עם הפלשתינים בימי אוסלו". "מה היו התחושות באותם ימים?", שואל משניות. "שאנחנו עושים היסטוריה. היינו בטוחים שזה יצליח. חזון אחרית הימים. עמדנו אני ובכיר פלשתיני וניהלנו את כל נושאי הביטחון של האזור. התחושה היתה של אופוריה מוחלטת".

"ומתי האופוריה התנפצה?". "שנה אחר-כך, באירועי מנהרת הכותל. מבחינתי זה היה גם קו השבר שלי בתחום המדיני. אחרי האירועים האלה לא האמנתי שיש סיכוי לשלום איתם, וגם היום אני יודע שאין שום סיכוי כזה. חברים שלי נפלו במהלך האירועים האלה מירי של שוטרים פלשתינים שאני העברתי להם את הנשק. אני נגמרתי באותה תקופה ואמרתי למפקדים שלי שאין לי בשביל מה להמשיך בתפקיד".

"כמה תקוות תלית בתהליך אוסלו?". "המון. כמו שאמרתי לך, הייתי בטוח שאכנס לספרי ההיסטוריה. אני זוכר שאחרי האירועים דיברתי עם המקביל שלי ברשות. שאלתי אותו למה לא הצלחתי להשיג אותו אחרי שחיפשתי אותו שבוע. הוא אמר לי שהראיס, כלומר ערפאת, נתן הוראה, והוא לא מתווכח עם הראיס. מי שמתווכח איתו עלול לשלם בחייו. הוא אמר לי שהוא יכול להיות החבר הכי טוב שלי, אבל אם הראיס אומר לו לירות עלי זה מה שהוא יעשה. בשבילי זה היה טראומטי מאוד. מאז אותה שיחה ניתקתי איתו קשר".

הראיון נערך לרגל יציאת ספר של אלעד, על פרשיות בטחוניות בעשורים הראשונים למדינה. "הוא יודע שאם היה מנסה לכתוב ספר דומה על אירועים מתחומים אחרים שהסעירו את מדינת ישראל ועיצבו את דמותה, המשימה היתה קשה בהרבה. למעשה, כלל לא בטוח שאפשר היה למצוא שלושים סיפורים כאלה", טוען משניות.

"בסוף, זה האתוס הישראלי. החברה שלנו מושתתת על הצבא ועל האירועים הבטחוניים שלנו כאן", ממשיך אלעד, "זה תמיד היה ככה. אני חושב שהסיפור שהכי ממחיש את האירוע הזה הוא הסיפור של בן-גוריון והאוניברסיטאות. [...] בשנת 48' הביאו לבן-גוריון החלטה בנוגע לתקציב המחקר לאוניברסיטאות. בארץ היו באותו זמן שתי אוניברסיטאות, העברית והטכניון. בן-גוריון אמר ששתי האוניברסיטאות האלה יסתדרו לבד, ואת התקציב למחקר ישראל תשקיע במה שחשוב לה ויקדם אותה. זה היה פיתוח התעשייה הצבאית, ובהמשך רפא"ל. האמירה שלו היתה שהמחקר צריך להיות מושקע בהגנה על המדינה. התפיסה שהכל סובב סביב הצבא ניטעה כבר בימים ההם. [...]

"יש מציאות, והיא מוכיחה שהוא צדק. אנחנו הסטארט-אפ ניישן, וזה מאוד בולט לעין שכל ההצלחות הללו התחילו אצל יוצאי מערכות הביטחון. בין אם זה התעשייה הצבאית ובין אם זה 8200. [...] תסתכל נטו על תקציב מערכת הביטחון. אחרי כל הבכי והקיטורים עליו, בסוף מדובר בתקציב הגדול ביותר במדינת ישראל ובפער ניכר מכל שאר התחומים. אבל זה הרבה יותר מזה. מפלגה שתנסה להתמודד כאן בבחירות רק על טיקט כלכלי-חברתי תיתקל בתקרת זכוכית של עשרה מנדטים פלוס-מינוס. בשביל לצמוח למפלגת שלטון היא חייבת להתעסק בנושאי ביטחון בצורה נרחבת".

"איך אתה מסביר את זה?", שואל משניות. "כי זאת מציאות החיים שאנחנו חיים בה, וכפועל יוצא זה גם מה שהציבור רוצה שנעסוק בו. הסיפור שלנו הוא סיפור צבאי. רוב הציבור משרת בצבא, אנחנו חיים במציאות של מלחמות וקרב על הקיום שלנו כל הזמן. אז באופן טבעי זה מרכיב את הדנ"א שלנו".

תמונות מחיי נישואין

שילה ויינברג, שהחלה להזדהות כאשה לפני שלוש שנים, אחרי מות בת זוגה רחל, שלה היתה נשואה 35 שנה, מתראיינת למוסף "גלריה" של "הארץ" לרגל הוצאת ספר שיריה. ויינברג מספרת להילו גלזר על המכתב שהשאירה לה רחל לפני מותה: "היא כותבת שם בין השאר שאם היא היתה צריכה לבחור מחדש עם מי לחיות את חייה – היא היתה בוחרת בי. זה משפט קצת מעצבן. היא יכלה להסתפק ב'אהבתי אותך', 'היה לנו טוב' או אלף משפטים אחרים. אבל אם זה מה שחשבת בסוף ימייך – שהיית חוזרת על הכל שוב – למה היינו צריכות לעבור כזה גלגול חיים שלם? היא לא היתה מאושרת, וגם אני לא. אני אימללתי אותה והיא אימללה אותי. אז למה לא נתת לי להיות אני?".

הערה לסדר

"בעולם שבו הטמפרטורות עולות, הערים מצטופפות, הסיכוי למגפות גדל ושעות העבודה מתגמשות, יכול להיות שלקום בשבע בבוקר זה כבר לא תקין" (כותרת משנה, "גלריה").

סימנייה

ראיון עם בריאן אינו, "הארץ".

פוליטיקה

יוסי ורטר סבור ב"הארץ" שנתניהו "מגלה חולשה בזירה היחידה שבכוחה לשנות את מצבו, זו הפוליטית". ב"ידיעות אחרונות" עמית סגל סבור שצמרת הליכוד סבורה שנתניהו יודיע על פרישה בשנה הקרובה, סימה קדמון כנראה דיברה עם אותן צמרות חיוורות וכותבת גם היא שנתניהו שוקל לפרוש, נדב איל כותב שביבי דווקא מאושש מתמיד ונחום ברנע, שהוגלה לקונטרס החדשות, נהנה סוף-סוף מהנגישות שהורגל לה בתקופת ראשי הממשלה שעשו עסקים עם נוני מוזס בלי להקליט ומוסר בהרחבה את גרסתו של בנט להתמודדות ממשלתו עם התגרענות איראן.

בשער "מעריב" מתפרסמת כותרת של טל שלו מ"וואלה": "מהומה באירוע הפרידה מראש השב"כ. נתניהו התעלם מבנט; הקהל צעק: סליחה, יש כאן גם ראש ממשלה".

"תיק 2000", "תיק 4000"

פרופ' טליה איינהורן אומרת ל"ישראל השבוע": "התיק ייפול, אין לי ספק". עוד על התיק כאן.

עוד כותרות ראשיות

"ארה"ב תכפה חד-צדדית פתיחה של הקונסוליה לפלשתינים בירושלים" (אריאל כהנא, "ישראל היום". כותרת גג: "בדרך למשבר ראשון בין ירושלים לוושינגטון").

"ארה"ב לוחצת על סודן לקיים את הסכמי אברהם" (אנה ברסקי, "מעריב").

ענייני תקשורת

מודעות עצמית (חוסר). "אחרי חצי שנה: תמה עדות מנכ"ל 'וואלה' לשעבר. אין מספיק זמן ומים בשביל המקלחת שאחרי", נכתב במדור "הרמזור" ב"7 ימים", שהועתק מ"מוסף הארץ" (שעורכיו העתיקו אותו מהמגזין "ניו-יורק"). "7 ימים", לפי הכיתוב על השער, עדיין שייך לקבוצת "ידיעות אחרונות", שהמו"ל והעורך האחראי שלה, ארנון (נוני) מוזס, יושב על ספסל הנאשמים באותו משפט שבו מנכ"ל "וואלה" מעיד. במקלחות הם מבינים.

חילופי משמרות. לטור של דניאל פרידמן ב"מעריב" לא מוצמד השבוע הכיתוב "טור אורח". האם קיבל מדור קבוע? אחרי הכל, ב"ידיעות אחרונות", בעבר מעוז האוליגרכיה הלוחמת בשלטון החוק, בעל הבית עסוק במשפטו הפלילי ובחר באסטרטגיה הפוכה מזו של נתניהו, שותפו לקנוניית השוחד שבבסיס כתב האישום. הוא לא תוקף, הוא מלטף.

שוק הספרים. עורך מדור הספרות הקטן שבסוף מוסף הבידור של "ידיעות אחרונות" הודיע לפני שבוע שהמדור צפוי להתרחב. "התודות הגדולות לעורך העיתון נטע ליבנה, שמבין וקשוב לשיח הספרותי בארץ", התחנף בדף הפייסבוק שלו. ואכן, המדור, שכלל לפני שבועיים ארבעה עמודים, מתפרש היום על פני חמישה וחצי (ראיון עם נורית זרחי, הספד למשורר מרדכי גלדמן, שלושה שירים, רשימת רבי-המכר וארבע ביקורות ספרים).

ייתכן שעורך "ידיעות אחרונות" קשוב לשיח הספרותי, וייתכן שקינא ב"הארץ". מוסף "גלריה", שבלע לתוכו את מוסף "ספרים", תופח משבוע לשבוע: 64 עמודים לפני שבועיים, 88 לפני שבוע, 96 הבוקר – מתוכם 15 (ברוטו) של מדור הספרות (שמונה מאמרי ביקורת, חידה ספרותית ומדור המלצות). וכרגיל, עוד ארבעה עמודי סדין של "תרבות וספרות" (כולל צילום של "פינה בסלון ביתו של מרדכי גלדמן").

אומץ לב ציבורי. "אני מנהלת מאבק, כי אנשים כותבים לי בטוויטר 'חזקי ואמצי, את מבטאת דעות שאנחנו מפחדים לבטא'. פרופ' איינהורן לא מוכנה לשתוק" – לשון ההפניה לראיון עם טליה איינהורן, הפורשת את דעותיה בראיון מחבק מעל דפי 300 אלף הגליונות של העיתון הנפוץ במדינה.

אמת בפרסום. על שער מוסף "שישבת" של "ישראל היום" מבטיחה כותרת כי "סשה דמידוב חושף את סוד המראה הצעיר הנצחי שלו". התשובה ("אני חושב שאני נראה צעיר בגלל הבפנים שלי"), הטמונה בעמוד 60 ומצריכה דפדוף כמעט בכל הגיליון, מאכזבת אפילו עבור עיתון המחולק בחינם.

הנחיות סותרות. בפתח מוסף "שישבת" של "ישראל היום" נדפס ראיון קצר עם הידוען טל מוסרי, המסתיים בבקשת המראיין ל"טיפ לסוף שבוע מהנה" ונענה בהדרכה: "צאו לטייל עם משפחה וחברים, לא משנה לאן. אל תיתקעו מול המסכים, קומו מהספה וצאו".

צמוד לטיפ בן 15 המלים נדפס טור בן כמה מאות מלים של כתב הרכילות ערן סויסה, המפרט את היצע התכנים הצפוי בטלוויזיה המסחרית בתקופה הקרובה, שכולל, אם להאמין לטור, אך ורק סוגים שונים של תוכניות ריאליטי, שכולן יהיו "משודרגות יותר", עם יותר "איי-ליסטים" ועוד כהנה וכהנה שבחים שלחשו לסוויסה באוזנייה, כולל מפגן החנופה הצפון-קוריאני "לתחרות המתישה הזו בין גופי השידור יש כבר מפסידים – הצופים בבית. [...] כעת ייאלצו הצופים לבחור במי לצפות בלייב ובמי בצפייה מאוחרת, או פשוט לוותר על אחת מהן, וחבל".

תתרכזו רגע. בתשובה לשאלה "איך הם שונים מדור האינסטגרם" עונה מנכ"ל טיקטוק ישראל, בראיון למוסף "G" של "גלובס": "הם אותנטיים יותר. הם לא רוצים לראות דברים מושלמים, אלא את הדברים כמו שהם. הם גם מסוגלים להתרכז בתוכן במשך 8 שניות מקסימום".