10,000 ימים של יחסי-ציבור
נפתלי בנט סוגר 90 יום בשלטון (לפי יוסי ורטר ב"הארץ") או 100 (לפי שער "ישראל היום"); אני ספרתי 104 ימים מהשבעת הממשלה ב-13 ביוני. כך או כך, העיתונאים מסכמים. כי עיתונאים אוהבים לסכם כמו שפקידים אוהבים תה והפסקות חשמל.
פרויקט "100 הימים" של "ישראל היום" מגיע לכותרת הראשית. בעיתון מתלוננים שבנט לא מיגר את הפשיעה במגזר הערבי ואת מגפת הקורונה בתוך 100 יום. החצוף. שזה מילא, מותר לקוות; אבל כותרת הפרויקט, שהיא גם הכותרת הראשית של העיתון – "100 ימים של יחסי-ציבור" – מגעילה במיוחד, ומזכירה שוב את העיוורון ההרסני של משפחת אדלסון, שייסדה את העיתון, ושל להקת חסרי החוליות שמנהלת אותו. "ישראל היום", פרויקט סמי-עיתונאי שכל כולו מיועד ליחסי-ציבור לפוליטיקאי אחד, מתלונן, בצדק או שלא בצדק, ועל כך בהמשך, שכלי תקשורת אחרים מנהלים מסע יחסי-ציבור עבור פוליטיקאי אחר.
לכניסתו של היהודי-אמריקאי המנוח שלדון אדלסון לשוק העיתונות הישראלי היו תוצאות משמעותיות: ההון שלו, המגמד את זה של כל אחד מהעשירים המקומיים, אִפשר לו להאיץ את תהליך ההתפוררות הכלכלית של העיתונות המודפסת, לשלוח לגמלאות את "מעריב" ולפגוע קשות ב"ידיעות אחרונות". "ישראל היום", שהקפיד לא להיות עיתון חושף, הפך להיות "העיתון הנחשף" בישראל. את כל זה עשו משפחת אדלסון ו"ישראל היום" לא בזכות הפגנת עיתונאות יוצאת דופן, חשיפות חשובות לתועלת הציבור או כותבים משובחים, אלא בזכות הארנק הזקור להם מכיס המכנסיים, שאין סוף לזרמתו.
זרם המזומנים הזה אִפשר לחלק בחינם פמפלט שהיה העתק גנרי של כל הבינוני והמאכזב בעיתונות הישראלית, חוץ מחידוש אחד: ויתור על עוד מהקרום הדק שהיא עוטה על עצמה כדי להסתיר התמסרות לאינטרסים זרים. רק תארו לכם שאת עוצמת המולטי-מיליארדים שזורמים לכיסיה מתיירים וממכורים להימורים משפחת אדלסון היתה מנצלת כדי להקים כאן עיתון אמיתי, עם עיתונאים אמיתיים, עיתון שחושף שחיתויות, שעונה אמת לכוח, כמאמר האמריקאים. מי היה יכול עליו? כל הפוליטיקאים ואנשי העסקים המושחתים היו רועדים. במה הם כבר יכולים לאיים על אחד האנשים העשירים בעולם?
שלדון אדלסון ובנימין נתניהו. אריאל, יוני 2017 (צילום: בן דורי)
אבל במשפחת אדלסון בחרו אחרת, וקפצו ראש לביצת העיתונות הישראלית כדי לעשות גלים עכורים, לא כדי לנקז אותה. עוד בוץ מסריח, עוד צביעות. התוצאות בהתאם. איך סבתא אומרת? מי שלא מכבד את עצמו, אחרים לא מכבדים אותו. כך קרה שהעוברים ושבים שמחו להרים את העיתון מקרנות הרחוב שבהן היה מוטל, אולי אפילו כדי לקרוא אותו, אבל אפילו נתניהו, עילת קיומו של החינמון, זילזל בו, חשב שהוא "עיתון דל" וחסר השפעה והלך למכור את האדלסונים למוזס בעסקת "תיק 2000" כדי "להוריד את רף העוינות" ב"ידיעות אחרונות".
אגב, לא רק חוט שדרה, אפילו ביצים אין לאנשי "ישראל היום", למרות ההון הענק שעומד מאחוריהם. הם מתקפלים בקלות בפני איומים ומזדרזים להזדחל מול התראות. אפילו היום בגיליון יש דוגמה: לפני שבועיים כתב אמנון לורד על היחצן רונן צור שהוא מנהל "אסטרטגיה של לוחמה פוליטית" ו"קמפיין פוליטי באמצעות בית המשפט" נגד נתניהו, שהוא חלק מ"האליטה המקומית הגזענית שמטרתה דה-לגיטימציה של אדם או קבוצה", והזכיר אותו בכפיפה אחת עם מי ש"מנהלים תעמולת שנאה נגד הימין, המזרחים ונתניהו".
נראה שהספיקה שיחת טלפון או מכתב כדי שהיום לורד יתקפל ויפרסם "הבהרה" שבה הוא חוזר בו. נראה שמישהו ישב לו על המקלדת לפני שבועיים. אולי החתול. קורה. וזה בעל הטור הראשי של העיתון.
ובינתיים, בצד השני
"ישראל היום" הוא לא עיתון, את הפינה הזו סגרנו כבר ב-2008, שנה אחרי צאתו ("הליכודניקים נקראים אל הקלפיות", זוכרים?). ואם למישהו היו ספקות, ההתגייסות המבזה בבחירות 2015 הוכיחה שמדובר בביביתון על מלא. ולא, לא היה באמת מישהו כזה, רציתי רק לתת לינק לכתבה ההיא. אבל מה עם החבר'ה מעבר לגדר? בכירי ה"עיתונאים" שלנו? אלו ששמור להם התא המהודר ביותר ברפסודת המדוזה של העיתונים?
ב"מעריב" בן כספית סבור שנפתלי בנט ביצע מהלך היסטורי בקנה מידה תנ"כי בהקמת הממשלה שהוא עומד בראשה. הוא מקפיד לסייג, כי אחרי הכל הוא בן כספית והוא לא מסוגל בלי לכתוב דבר והיפוכו לפחות פעם אחת בכל טור נתון, אבל זה מה שהוא כותב. אמנם, רוב הטור בכלל מוקדש לנושאים אחרים. את סיכום 100 (או 90) הימים הראשונים של ממשלת בנט כספית משאיר ליום אחר.
ב"ידיעות אחרונות" קובע נחום ברנע בחלק הראשון של טורו, המוקדש לפגישת בנט עם השליט המצרי א-סיסי, שהפגישה "היתה מוצלחת ביותר, גם מצד הנראות וגם מצד המהות". "בנט, נכון לשלב הזה בכהונתו, בלתי רעיל", הוא מוסיף, "זה יתרונו של הדייר החדש בשכונה: אין משקעים". בסוף הקטע מסביר ברנע שבנט התבגר ושהוא מחזיק כעת בתפיסת עולם מורכבת יותר. הוא אפילו כותב: "מה שהוא רואה משם, הוא לא ראה מכאן". טוב שלצילום של בנט עם א-סיסי לא צירפו כבשה מהחווה של שרון.
ראש ממשלת ישראל, נפתלי בנט, עם שליט מצרים עבדל פתאח א-סיסי. שארם א-שייח, השבוע (צילום: קובי גדעון, לע"מ)
אבל המביך מכולם הוא יוסי ורטר. "בנט סוגר רבעון ראשון כמעט חף מטעויות – עם בונוס ממצרים" היא כותרת הטור שלו. ורטר מנבא שהתקציב יעבור בלי קושי. על הביקור של בנט בוושינגטון הוא כותב שהיה "מוצלח". הביקור במצרים? עוד יותר. אפילו יועציו של בנט הופתעו! מכאן מגולל ורטר מסכת זוטות מתובלת במילות תואר שהיו מעייפות אפילו כותב בלשים אמריקאי בשנות ה-50, כולל 144 מלים על דגל ישראל שהוצב בקבלת הפנים בקהיר.
מה עוד? "90 הימים הראשונים של בנט היו נטולי שגיאות. כמעט", כאמור. "בנסיבות הקואליציוניות והפוליטיות שבהן הוא מתפקד, מגיע לו ציון גבוה". הוא גם סחבק וגם מנהיג. "בסבך הג'ונגל הבטחוני שבו ישראל נטועה, בנט מהלך בזהירות ובאחריות". וככה זה ממשיך. אצל ורטר, או שמגלגלים אותך בזפת או שמגלגלים אותך בדבש. הקוראים מקבלים תמיד נוצות.
למה הם עושים את זה? ברנע הסביר יפה לפני תשע שנים, כשהסכים – בימים שעוד היה מוכן לדבר עם "העין השביעית" – להתייחס לשירותים העיתונאיים ש"ידיעות אחרונות" העניק לאהוד אולמרט, עבריין השחיתות שהגיע למשרה הרמה ביותר בפוליטיקה הישראלית. "אני מניח שיש יחס מסוים של נוני מוזס לאהוד אולמרט", אמר אז, "נכון ש'ידיעות אחרונות' היה הרבה יותר קשוב לאולמרט מכל עיתון אחר, זה מאה אחוז נכון. היה בנושא הזה קו", ואז הוסיף: "אבל אל תמעיט בחשיבותה של נגישות בעבודה העיתונאית".
את הדיוק שבניתוח הזה ניתן לראות כשקוראים מה כותבים על "מאה הימים של בנט" פרשנים שאינם מחויבים לליטרת הבשר השבועית ממקורות בלשכת ראש הממשלה. נדב איל נכנס בממשלה בטורו ב"ידיעות אחרונות" ("ירח הדבש של ממשלת בנט-לפיד מגיע לסיום בימים אלה, והדוגמאות רבות ממגבלת המלים בעמודים אלה"), וקובע שאפילו "ההישג המובהק" שהיה לממשלה ("לשיטתה"!), "בלימת תחלואת הקורונה הקשה ומניעת סגר", "רחוק מלהיות עגול, ולדעת רבים – רחוק מלהיות הצלחה בכלל".
ואילו ב"הארץ", קצת אחרי הטור של ורטר, כותב העורך הראשי אלוף בן שהממלכתיות של בנט היא מסכה לצורך יחסי-ציבור, בדיוק כמו ש"ההתפרצויות של נתניהו בטלוויזיה היו שורות דיאלוג מתוסרטות", וש"יפה שבנט מכבד את שותפיו [...] אבל בצניעות הזאת טמון גם גלגול האחריות למטה". ובכלל, מזכיר בן, בנט הוא לא פינוקי חיבוקי, אלא ימינן נוקשה שמעוניין בסיפוח יהודה ושומרון. וזו המטרה שהוא דוהר אליה בפגישות עם ביידן וא-סיסי, אלו שוורטר, השמאלן, מקבל צמרמורות עונג כשהוא נזכר בהן.
נכון שבתירוץ הזה של ברנע, "נגישות למקורות", משתמש עכשיו נוני מוזס עצמו, כדי להתגונן מהתיק הפלילי שנחת עליו, אבל אצל מוזס זה סתם קשקוש. הוא הרי לא עוסק בעיתונות, לא כותב טורים ולא מחפש סקופים. כשברנע מסביר עיתונות מושחתת בצורך בנגישות, חשוב להקשיב לו. זה לא תירוץ חלול אלא מפתח חשוב להבנתה מהותה של העיתונות הישראלית.
ברנע מסביר באמת ובתמים שבשביל נגישות צריך לשלם, ושבלי נגישות אין עיתונות: "הקוראים שלא במקצוע חושבים שיושב אחד שיפר או ברנע או רון ירון ומגרד את בית-השחי וכותב את מה שבא לו, אז אם הוא אוהב התנחלויות הוא כותב בעד ואם הוא שונא הוא כותב נגד", הסביר אז ברנע, "אני לא פובליציסט. אני יודע, ואני גאה בזה, להעריך ולשלם גם מחיר מסוים על נגישות, למרות שאני יודע שזה מקטין משהו מההרואיזם שקיים אצל עיתונאים אחרים".
נגישות למה? לפכים. לאנקדוטות. לסיפור על הדגל בשדה התעופה בקהיר. ואיך היועצים הופתעו, איך שהם הופתעו! ואחר-כך אפשר גם לקבץ את הטורים לספר. תענוג. ובשביל זה צריך לשלם. המחיר הוא אתם, כמובן. כמו תמיד. אם העיתונות הישראלית היתה מכסה את הפוליטיקה הישראלית באמת – את עבודת החקיקה, הוועדות, הלוביסטים – במקום את התככים המפלגתיים, התמרונים הפרסונליים, הסקופים והקוריוזים, ערכה של הנגישות היה יורד והיינו מקבלים עובדי עיתונות במקום עבדים, שמוכרים את נשמתם ללוחש על האוזן התורן במשרד ראש הממשלה.
אבל אז מי היה משרת את האינטרסים של המו"ל?
הסוגיות
אוקי, אז הכתבלבים הפוליטיים נובחים מהפוזיציה. אבל זו לא הבעיה היותר גדולה. הבעיה היותר גדולה, כרגיל, היא שהם לא אומרים כלום כשהם מדברים. בדיוק כמו הפוליטיקאים שהם מסקרים. קוראים לזה פעפוע. העיתונאים יוצרים עיתונות חלולה שמתגמלת פוליטיקאים חלולים שמתעדפים עיתונאים חלולים וכן הלאה, במורד הצנרת הרקובה של ההיסטוריה של העיתונות הישראלית.
טוכפלד וביסמוט ולורד נגד בנט. ורטר, ברנע וכספית בעד. אבל בעד מה ונגד מה? לא רק הפוזיציה שאובה מדף המסרים, גם התוכן שלה. כל הפרשנים כותבים על אותן שתיים שלוש סוגיות. קורונה, איראן, הממשל האמריקאי. במקרה, מסגיר אלוף בן ב"הארץ", אלו בדיוק הנושאים שלשכת בנט תדרכה לגביהם.
טעות אחת עשה בנט, כותב ורטר ב"הארץ". או! מה מצא ורטר? משהו במדיניות הקורונה, בחינוך? בביטחון? בכלכלה? הצחקתם. "הטעות הציבורית הבולטת" של בנט היתה – תדמיינו פריטת נבל ענוגה – "פליטת הפה שלו בשיחת הטלפון עם יוסי שמואלי, אביו של לוחם מג"ב המנוח בראל, כשהתבלבל בשמות שניהם". אתם קולטים? זה הסטנדרט של הפרשן הבכיר של העיתון הנחשב בישראל. זה מה שהוא מצפה מראש הממשלה שלו. שלא יתבלבל בשמות כשהוא עושה שיחות יחצ בטלפון. וככה נראית העיתונות הפוליטית הישראלית.
הסחטנים
ב"ידיעות אחרונות" הכותרת הראשית היא "רוצח על גלגלים". כותרת המשנה נפתחת במלים "אין דרך אחרת לתאר את הגבר בן ה-40 שהתיישב ליד ההגה בערב יום כיפור תחת השפעת אלכוהול ושעט במהירות לעבר הילד שרכב על אופניו סמוך לגבעת-שמואל".
אולי יש דרך אחרת? למשל: "בן 12 נדרס למוות כשרכב על אופניו; חשד: הנהג היה שתוי" (כן, זו הכותרת ב"הארץ"). בכותרת הידיעה עצמה, בעמוד 3 של "ידיעות אחרונות", כבר נכתב שישנו רק "חשד" שהנהג היה שיכור. אז היה שיכור או לא היה שיכור? שעט במהירות או נסע במהירות המותרת? ואולי מותר לתהות אם זה בסדר לתת לילד בן 12 לנסוע לבד על כביש מהיר, גם אם זה יום כיפור?
ב"ידיעות אחרונות" לא עוסקים בדברים כאלה, כלומר, עובדות או תהיות, משום שהם עסוקים בדבר אחר: התלהמות. העורך נטע ליבנה ועוזריו מתאספים סביב לפיד המסורת העיתונאית של "ידיעות אחרונות", שמבעיר את המדינה כבר למעלה מ-70 שנה, כדי למצוא את צירוף המלים המדויק שיפעיל את הרגשות האנושיים הבסיסיים ביותר תוך יצירת מעקפים שידלגו על המוח. אם הם היו יכולים, היו מדפיסים רק את תמונת הרכב הפוגע והאופניים המעוכים, ומוותרים בכלל על מלים. אולי רק כמה סימני קריאה.
"ידיעות אחרונות", כותרת ראשית, היום
"חודש לפני בר המצווה: נהג שיכור דרס למוות את ברק", נכתב בכותרת בראש שער "מעריב", תאומו החקיין של "ידיעות אחרונות" החל משנות התשעים. ואם היה דורס אותו חודש אחרי הבר מצווה, מה היו כותבים ב"מעריב"? ואם היו דורסים את הילד שנה לפני הבר מצווה? ואם זו היתה ילדה, או אולי ילד צ'רקסי, שלא חוגג בר מצווה? האם הרג אקראי של ילד אינו טרגי מספיק, עצוב מספיק, צובט לב מספיק, שצריך לנסות להגביר את הדרמה, בכותרת מופלצת – שכמובן מודפסת בשני צבעים, אדום ולבן, ורק מחוסר זמן לא ריססו עליה בגרפיקה כתמי דם?
אחד הארכי-נבלים של העיתונות הישראלית, אמנון דנקנר המנוח, שגם ערך בעבר את "מעריב", התייחס לכותרות כאלה בהומור כ"פואטיקה של הטבלואיד". אבל זו לא שירה – שעורך "מעריב" הנוכחי, דורון כהן, נוהג לעסוק בה מחוץ לשעות העבודה. שירה פונה אל החלקים העדינים והמקשיבים של האדם ומציעה לו להרחיב את הווייתו. כותרות כמו "חודש לפני בר המצווה: נהג שיכור דרס למוות את ברק" באות לדרוס את החלקים הללו. הן לא מתייחסות לקהל הקוראים כאל בני אנוש שמעוניינים שיידעו אותם בענייני היום, אלא כאל עדר בהמות ערלות לב שצריך לחלוב מהן בכוח כל טיפת רגש.
ב"מעריב" מוסיפים קיטש ועזרים גרפיים כי הם סבורים שאתם לא בהכרח תזדעזעו ממותו המיותר של ילד רך. אולי הם חושבים שאתם מוצפים בדימויים אגרסיביים יומם ולילה ולבכם הפך קהה. זה, כמובן, נכון. אבל כמו משפחת אדלסון, שראתה לפניה עיתונות מושחתת ונכנסה פנימה לא כדי לעקור את השחיתות אלא כדי להוסיף לה גוונים, גם אלי עזור, מו"ל "מעריב", וחבר עורכיו, רואים לפניהם עיתונות צעקנית ודלה וקופצים פנימה כדי להוכיח שאפשר להוסיף עוד.
בינתיים, במגזר
פעוט ערבי שטבע בבור ביוב ושני נרצחים ערבים (על באמת, לא בשביל הכותרת) מקבלים ב"ידיעות אחרונות" ריבוע קטן בעמוד 3, מתחת לידיעה על הילד היהודי שנדרס.
קורונה
"מחקר ישראלי: ההתחסנות במנה שלישית מגדילה פי עשרה את ההגנה מפני קורונה", מדווחת בשער "הארץ" כותרת של ידיעה מאת עידו אפרתי ויהונתן ליס.
B list
מי הם הידוענים למחצה, לשליש ולרביע שלא היו להם יחצנים מספיק טובים בשביל להשתרבב לגליונות המתפקעים של תחילת השנה, ונתקעו במוספי שישי-שאחרי-כיפור? על שער "7 לילות" מככבת הזמרת יובל דיין (מתקרבת לאלוהים אחרי שנה של הופעות בזום), על שער "ישראל שישבת" הזמר קובי פרץ (מקדם ריאליטי אחרי שיצא מהכלא), על שער "מעריב המוסף" ח"כ מיקי זוהר (סבור שצריך לנקוט בגישה ממלכתית ובשיח מכבד ומחבק כדי לחזור לשלטון. לא כתוב מה יקרה אחרי זה).
ח"כ מיקי זוהר (צילום: יונתן זינדל)
מוסף התרבות של "הארץ", "גלריה", ממילא לא ממש שחקן על מגרש היח"צ של התרבות הפופולרית. ובכל זאת מעניין לציין שאל שער שבת-אחרי-כיפור הגיע יעקב שרת, המו"ל הבלתי נלאה של יומני אביו, מי שהיה רגיל להידחק לשורה השנייה של המקהלה התקשורתית (מה שמשמש הוכחה לכך שלפעמים המיקום מעיד בעיקר על הממקם, ולא על הממוקם).
פייסבוק
"הסיסמה של צוקרברג היתה במשך שנים 'זוז מהר ושבור דברים'. אילו דברים? דמוקרטיה, מדע, אמת, הכל שולי ביחס למטרה העליונה: לבצר את המעמד המונופוליסטי ולהגדיל את הרווח הנקי מרבע מיליארד דולר בחודש לחצי מיליארד דולר בחודש ועכשיו ל-2 מיליארד דולר. בחודש. לא בשנה" (מתוך הטור השבועי של גיא רולניק, "דה-מרקר").
גזענות
"יחס שלילי פומבי כלפי אשכנזים הפך כבר לסוג של בון-טון במדינה", מתלונן שי להב, עיתונאי יהודי ממוצא פולני, בטורו במוסף "מעריב", "במקרה הקצה מדובר בגילויי שנאה לכל דבר".
"אני לא חושב ששריקות הבוז של הקהל כנגד מואנס דבור, הכדורגלן הערבי של נבחרת ישראל, הן ביטוי של גזענות (שי להב, "מעריב").
"אני, כמזרחי גאה, שאבי עלה ממרוקו, ממרקש, ואמי מתוניס, אומר בפירוש שאני לא מתחבר לשיח הזה", עונה ח"כ מיקי זהר לשאלתה של אנה ברסקי ב"מעריב" על "הביקורת המרומזת של ח"כ מירי רגב על יוצאי עדות המזרח בליכוד שמקפידים לבחור לתנועה יו"ר ממוצא אשכנזי". "לי אין ספק שבמצב הנוכחי של מדינת ישראל אין מקום לשיח על עדות, על קיפוח", אומר זהר בהמשך. "הדבר הזה הלך והצטמצם, הלך ודעך".
ב"מעריב" מצטט בן כספית באריכות שיחת רדיו שבמהלכה אבישי בן-חיים ואראל סג"ל האשימו את האשכנזים בכך שכתבו לצה"ל הוראות פתיחה באש מוסריות מדי. לפי כספית, יוסי יהושוע, הכתב הצבאי של "ידיעות אחרונות" ("תימני מנהריה"), הסביר להם שמי שקובע את נהלי הפתיחה באש הוא ראש אגף מבצעים במטכ"ל. אחד ששמו חליוה.
כמה עמודים אחר-כך כותב קלמן ליבסקינד שלא נעים להגיד אבל "אנחנו חלשים", כי לא סיימנו אחת ולתמיד את הסכסוך עם הערבים (ועוד כמה דברים). בניגוד לעמיתיו בתקשורת ובפוליטיקה, ליבסקינד לא מאשים את האשכנזים או את השמאלנים אלא כותב באופן כללי. אז איך אנחנו אמורים לדעת מי אשם?
הבריחה הגדולה
ב"ידיעות אחרונות" מפנים מהכותרת ומשער מוסף "7 ימים" לכתבה של רונן ברגמן ואיתי אילנאי נגד רב-גונדר קטי פרי, העומדת בראש שב"ס.
סימנייה
"אלימות, השפלות ועיסוק נרחב במין: כך פועלת ישיבה מוכרת לנוער חרדי נושר", נכתב על שער "הארץ", בהפנייה לתחקיר של אהרן רבינוביץ' על ישיבת רש"י בירושלים, וראש הישיבה חיים (חייקל) מילצקי.
פמיניזם
ב"ישראל היום" מקדישים כתבה לשתי תאומות זהות שסיימו קורס חובלים בחיל הים. "כשהרמטכ"ל עמד מולי הלב שלי דפק בעוצמה ורעדו לי הידיים. הוא שאל אותי למה הגעתי לחובלים, ועניתי לו 'בגלל התפקיד'. כשהוא עבר ליד לי הוא הסתכל על שתינו ואמר בחיוך: 'החלטתן לבלבל אותי'. אחר-כך הוא הוסיף: 'כל הכבוד'. זה רגע שלא אשכח בחיים".
ב"ישראל היום" גם מקדישים כאמור כתבה לזמר קובי פרץ, שהשתחרר מהכלא ומקדם כעת תוכנית ריאליטי. ומצפה לבת. "האמת היא שהבת המיועדת מרגשת אותי אולי אפילו יותר מהבנים. כי הבת היא זאת שבסוף תסעד את אבא שלה כשיהיה זקן. בנים הם יותר חומריים, והבנות הן הנשמה והעזרה להורים", הוא אומר למראיין אסף נבו, שקובע את הציטוט בפתח הראיון.
עקביות
ח"כ מיקי זוהר, בראיון שהעניק ל"מעריב", מתלונן שהממשלה הנוכחית היא "ממשלה המושתתת כולה על עמדות שמאל, שהשמאל הוא הדומיננטי והמוביל בתוכה, ובנט, כראש ממשלה, הוא עלה תאנה של ממשלת השמאל הזאת והוא צריך לבצע כל מה שהם אומרים לו". כמה שורות אחר-כך הוא קובע כי "גם השמאל מכר את האידיאולוגיה שלו כדי להקים את הממשלה. מרצ לא יכולים לקדם שום דבר התואם את האידיאולוגיה שלהם. כנ"ל גם מפלגת העבודה ויש-עתיד".
המראיינת, אנה ברסקי, לא שואלת את זוהר איך הדברים מסתדרים, ועוברת לשאלה הבאה, על עוד סוגיית עומק עקרונית בציבוריות הישראלית (סתם, עוד משהו על מאבקים פרסונליים וכן-ביבי-לא-ביבי).
זכותו תגן עלינו
"יצא לי להציץ לאגף התורני, שבו ישבו בעבר אריה דרעי ומשה קצב, ונחרדתי, כי התנאים שם הזכירו לי את הסרט 'אקספרס של חצות'. שירותים לא בתוך החדר, מלאים עובש וירוקת. לא האמנתי שנשיא המדינה לשעבר היה שם. לכן הרב מצגר העדיף להיות באגף שלנו, כי אצלנו לכל שלושה אסירים שחולקים חדר יש שירותים ומקלחת בחדר – בזכות אולמרט, שהיה שם לפנינו" (קובי פרץ, "ישראל היום").
סקופ
ב"מעריב" ממקמים בפתח העיתון ידיעה של אנה ברסקי על כך ש"האם השכולה מחקה את הפוסט שכתבה נגד בנט". עיתונות פח. לא בדקו לה באינסטגרם.
שכחו
ב-18 במאי 2012 הכותרת על שער "ישראל היום" היתה "מגזין 'טיים' נותן כבוד: המלך ביבי". היום מדווחים העיתונים על מנייתו של בנט ברשימת המשפיעים של המגזין. חוץ מב"ישראל היום". כנראה לא קראו אתמול את ה"טיים".