הבריחה הגדולה

ערביי הפנים. "בשב"ס מעריכים: חלק מהמחבלים הנמלטים מקבלים סיוע מערבים ישראלים", נכתב בכותרת הראשית של "המבשר", בעל הנטייה הימנית יותר מבין הבטאונים המפלגתיים החרדים. "קריאת ההשכמה היא לא רק לשב"ס אלא גם להנהגה בישראל – שמתעלמת מנורות האזהרה ומשיח השיבה בקרב 'ערביי הפנים'", נכתב בכותרת המשנה לראשית על שער "ישראל השבוע", המוסף השבועי של "ישראל היום", העיתון הנפוץ בישראל.

מול מחדל 1973, כותב נדב שרגאי בתוך המוסף, ישנו מחדל 2021: ההתעלמות מכך שבתוכנו חי גיס חמישי המתכוון להשמיד את ישראל ברגע שתגיע שעת הכושר: ערביי ישראל, כלומר, "ערביי הפנים". "מסכת השיבה, שמשמעותה חורבן ישראל, אמנם נפרשה כבר ב-2006 [...] אבל בשנים האחרונות הפכה למאבק גלוי, בוטה ולא מתנצל", הוא כותב. שרגאי מאשים את ממשלת ישראל בכך שהיא שותפה למזימת השמד של ערביי הפנים (שרגאי לא מסביר מדוע) משום שהיא נמנעת מלאסוף את "כלי הנשק ממאות אלפי בתי אב במגזר הערבי".

"הנחת העבודה המובילה את השב"כ והמשטרה נכון לעת הזאת היא כי לפחות חלק מהנמלטים עדיין בתחומי מדינת ישראל, וכי הם מקבלים סיוע מערבים ישראלים שדאגו עבורם למצרכי מזון ולמקום מסתור", כותבים אלון חכמון וטל לב-רם בידיעה הראשית של "מעריב".

"מכיוון שיחסה ארוך השנים של המדינה לציבור הערבי הוא דכאני במהותו, אין פלא שהתיעוד הפתוח לעיון הוא חלקי מאוד. לפיכך, הניסיון להציג תיאור רציף של עמדות בכירי מערכת הביטחון לאורך השנים הוא כמעט בלתי אפשרי. אולם שני תיקים, שנפתחו באחרונה לעיון בארכיון המדינה, מאפשרים הצצה חריגה לעמדות היסוד של ראשי מערכת הביטחון כלפי האזרחים הפלסטינים, ומאפשרים להתוודע לעקרונות שהנחו אותם", כותב אדם רז ב"מוסף הארץ".

"משני הפרוטוקולים עולה תמונה ברורה: מערכת הביטחון היתה כלי שרת בידי אלה בשלטון שחפצו במדיניות של סגרגציה והכפפתה של החברה הערבית לזו היהודית. ראשי המערכת טענו שבשנים שחלפו מאז המלחמה השלטון לא נקט פעולות מספקות דיין לדיכוי התפתחותה של החברה הערבית. בדיונים הובאו גם קולות שסברו שיהיה זה רצוי לנצל מלחמה עתידית לצורך גירוש אזרחים פלסטינים".

הפרטים. צו איסור הפרסום המגוחך שסיפקה מערכת המשפט למשטרה עודנו בתוקף, אולם העיתונים מקדישים את כותרותיהם הראשיות, מטבע הדברים, לפרטי הבריחה מכלא גלבוע. "ההערכה במערכת הביטחון: כמה אסירים הצליחו להימלט לגדה", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "נערכים לאפשרות שהמצוד אחריהם יימשך כמה שבועות", כותבים יהושע בריינר ויניב קובוביץ. "במקביל, צה"ל נערך לעימותים בגדה המערבית ובגבול רצועת עזה".

"עומק המחדל" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "ממדי הפארסה סביב בריחת המחבלים הולכים ונחשפים: מגדל השמירה שמולו הם נמלטו כלל לא היה מאויש, אף סוהר לא עקב אחרי מצלמות האבטחה, המשטרה התקשתה ליצור קשר עם הכלא מכיוון שמספר הטלפון הוחלף – והמרדף אחריהם נמשך, ללא קצה חוט. השר לבטחון הפנים בר-לב הודיע על הקמת ועדת בדיקה ממשלתית, והודה: 'זהו כישלון'".

"'ניסו לקנות שקט': סוהרים חשודים בהעלמת עין", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום". "זביידי שיכנע את הפיקוד להעביר אותו לתא הבריחה, 'אולי בתמורה למידע'. ההימלטות שארכה 21 דקות. והסוהר שלא זיהה אותה בחדר הבקרה. עוד סימני שאלה סביב הבריחה לכלא. חשש מהפרות סדר ביו"ש", נכתב בכותרת המשנה.

"ועדת חקירה ממשלתית תבדוק 'כשל רוחבי'", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "בין סמכויותיה", מפרטת כותרת המשנה, "תוכל להמליץ על נקיטת צעדים אישיים ופליליים נגד מעורבים, אם יימצאו כאלה. השר עמר בר-לב: 'לא נשאיר אבן על אבן ללא בחינה'. הערכות: האסירים לא זכו לסיוע פנימי, וייתכן שחלקם כבר אינם בשטח ישראל. במערכת הביטחון עדיין מחפשים קצה חוט במצוד אחר ששת המחבלים שנמלטו".

"את דיווחי הכתבים כעת, בדבר 'היעדר קצה חוט' לאיתור הנמלטים, מוטב לקרוא עם קורטוב של ספקנות", ממליץ עמוס הראל ב"הארץ", אחרי שהוא מפרט לגבי יכולותיו של שירות הביטחון הכללי. "זו התשובה המקובלת של זרועות הביטחון כשאינן רוצות לעדכן את הצד השני מה ידוע להן באמת".

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" כותב עודד שלום על "מרד האסירים הגדול שפרץ ביולי 1958 וכונה 'מרד שטה'". "האסירים, שהיו הולכים אז בחצר מאחורי הסורגים, קראו לאחד הסוהרים. הוא התקרב יותר מדי והם תפסו אותו מבעד לסורגים, פצעו אותו ולקחו ממנו את המפתחות. הם פרצו למחסן הנשק והיו חילופי ירי", הוא מצטט קיבוצניק ישיש, "אני זוכר שתפסתי את הראש כששמעתי כמה אסירים נמלטו. 66 ברחו אז והארץ כולה רעשה". "שני סוהרים ו-11 אסירים נהרגו במהלך חילופי האש בבריחה ההיא", כותב שלום. "66 אסירים הצליחו להימלט, רק אחד נלכד".

בוגדים בתוכנו

לצד העיסוק בבריחת המחבלים מכלא גלבוע ממשיכים העיתונים לעסוק גם בתקרית הגבול שבה נהרג לוחם מג"ב. גם כאן עולות טענות בדבר בוגדים בתוכנו. לא ערבים, אלא יהודים.

"כל שנה המנהיגים שלנו מדברים על הקונספציה של מלחמת יום הכיפורים, ולא רואים איך הם בעצמם שבויים בקונספציות אחרות, לא פחות גרועות", כותב דביר שרייבר בטור במוסף "אתנחתא" של "בשבע". הקונספציות האחרות: הנסיונות לסיים את המלחמה עם הערבים בדרכי שלום: "התוצאה היא תמיד פיגועים, טילים, חטיפות, בלוני תבערה". באנקדוטה החורזת את הטור מספר הכותב כיצד נרדם בשמירה במוצב על גבול לבנון בראשית שנות התשעים.

"תנו לנו לנצח" היא כותרת הגיליון הראשי של "בשבע", המפנה לכתבה שלפיה "הוראות הפתיחה באש כובלות את ידיהם" של חיילי מילואים. "המצב נהיה מפחיד. אנחנו לא זוכרים שחששנו כל-כך לצאת לפעילות מבצעית כמו עכשיו", מצוטט חייל אלמוני על אותו שער, שלא מפורט בו אם החייל אינו זוכר משום שהוא צעיר מדי או משום שנרדם.

"הכוח שלי נלחם פה, פתח באש חיה", מספר בראיון סגן ניצב ק', מפקד יחידת המסתערבים של מג"ב על התקרית שבה נהרג בראל חדריה-שמואלי, בציטוט הנדפס בכותרת הראשית של מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". "בפועל, נהרגו באירוע הזה שני מחבלים ונפצעו כ-40 איש. בראל עצמו ירה בחמישה פלסטינים לפני שנהרג. אבל צריך להבין שמדובר פה בסוף בסיטואציה מורכבת: יורים במחבל, לא יורים באשה, ולא יורים בילד, ולא כלפי כל ההמון. אסור לבצע טבח". כנראה שלא ישן מספיק.

"לא היתה הוראה כזאת, 'להכיל'" הוא הציטוט של ק' שנבחר ככותרת לראיון עצמו. "אתה יורה כשאתה נמצא בסכנת חיים. אבל אי-אפשר לירות בכמות כזאת גדולה של אנשים. אחרי הכל, אנחנו צבא מוסרי".

"ישראל היום": מימין – "המוסרי בעולם" 2014; משמאל: "צבא מוסרי", 2015

"אפשר להבין את מי שמציבים נאמנות מעל צדק", כותב יובל נח הררי במאמר שנדפס באותו מוסף. "עומדות מאחוריהם מיליוני שנים של אבולוציה. כל בעלי החיים החברתיים – מנמלים ועד שימפנזים – מקדשים את הנאמנות לקבוצה שלהם. שימפנזים אמנם מבינים גם מהו צדק, אבל עבורם הוא תמיד משני לנאמנות".

מחדל

"הטלטלה שחוללה בריחת המחבלים בחברה הישראלית ראויה להתבוננות. בהיסטריה אופיינית, תיארו את האירוע כ'מחדל', מה שמזמין ניתוח לאופן השימוש הכל-כך נדוש במושג 'מחדל'", כותב גרשון הכהן במאמר המתפרסם בעמודי החדשות של "ישראל היום". "גם את מותו של הלוחם בראל שמואלי בגבול עזה כינו 'מחדל'. ביסוד המושג 'מחדל' טמונה ההנחה שאם כל המופקדים על ניהול האירוע היו עושים תפקידם כראוי, על-פי אמות המידה המקצועיות הנדרשות, על-פי הנהלים הקבועים, האירוע לא היה קורה. מישהו כנראה התרשל וצריך לתת את הדין. כאן בדיוק טמונה בעיית היסוד בהתעלמות מממדיה הכאוטיים של תופעת המלחמה.

"בוודאי שיש מקום לתחקור ולהפקת לקחים. בוודאי שישנם בכל מערכת, גם המתוקנת ביותר, גילויי רשלנות שיש לפעול תמיד למניעתם. אבל ביסוד הגישה אל האירועים כנתונים בהיגיון של מלחמה טמונה הבנת יסוד. למול מלחמה – כתופעה שונה במהותה מניהול פס ייצור – גם למערכת מקצועית ויעילה ישנם תחומי עיוורון. באירוע מורכב כמו מלחמה, גם אצל מנהלים אחראים ומנוסים, המערכת המופקדת בידם יכולה לצאת משליטה".

חמוצים

מותשים מהחגים מגישים "דה-מרקר" ומוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" פרויקט עבש זהה: כתבי העיתון יצאו לחופשה, וכעת הם מטרידים את הקוראים בבוק ריפורט על חוויותיהם. הקו המסדר: החופשה היתה בישראל. הטעם השולט: פרובינציאלי. מתברר שרק בישראל יכול תייר להיתקל בתקלות כמו "סדינים מלוכלכים" (שער "ממון") או "להתקלח לאור פנס" (שער "דה-מרקר").

הפספוס: בשני הפרויקטים מדגישים את הבעיה האמיתית, אך מצליחים להתחמק מהעיסוק העיתונאי בה – יוקר המחיה המטורף בישראל, הגורם לכך שאת הסדין המלוכלך שאפשר להיתקל בו כתייר בכל מקום בעולם תקבלו כאן במחיר מופקע, שאותו תשלמו כמו כבשים.

ב"ממון" ממליצים: "תעדו כל בקשה וכל הבטחה", כדי שתוכלו לתבוע את בעלי הצימר עם הסדין המלוכלך. אולי בגלל זה הישראלים הולכים כצאן לצימר ב-1,000 שקל ללילה. הם עסוקים בלתעד כל בקשה וכל הבטחה, "לגלוש באתרי תלונות", לשמור "את המצגים והתמונות המתפרסמים באתר" והכי חשוב – "לשמור על כל הקבלות".

הפרויקט המנצח: של "ממון", הקצר הרבה יותר.

ליברמן

סבר פלוצקר ממשיך לנגח את שר האוצר אביגדור ליברמן בטורו במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". בניגוד אולי ללפני עשר, עשרים או שלושים שנה, ליברמן כנראה לא ממש מודאג מפרשן בא בימים בעיתון מזדקן, אך הביקורת של פלוצקר יכולה לעניין את מי שמנסה לפענח את הזרמים האקטואליים במפת השלטון בישראל. ליברמן, הפוליטיקאי שלמרבה התדהמה מעולם לא הורשע, כנראה דורך על אצבעות הרגליים של כמה דיירים ותיקים במסדרונות הכוח של ישראל.

עיון בפרטי הביקורת של פלוצקר על יו"ר מפלגת (פרשת) ישראל-ביתנו יכול ללמד על נקודת המפגש בין הרגל הדורכת לנדרכת: פלוצקר אמנם עולב בליברמן באופן כללי, אך לבסוף מתמקד בחוק ההסדרים וברפורמות שבתוכו. או בלשונו של פלוצקר, "רפורמות". פלוצקר משבח את יו"ר הכנסת מיקי לוי על כך ש"סילק" מחוק ההסדרים רפורמות כמו "ההיטל על ביטוחי בריאות משלימים", "המס על משקאות רוויי סוכר" ועוד.

קורונה

"נמשכת דעיכת הגל הרביעי של הקורונה", נכתב על שער יומון החרדים הקנאים "הפלס". ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" גוערת סיון רהב-מאיר בתקשורת הישראלית על כך שאינה היסטרית מספיק ביחס למגפת הקורונה. "אולי יום יבוא ונשאל את עצמנו אם לא היינו אדישים מדי".

סימנייה

"מיקלין דוקלף ביקרה בחברות ילידיות ברחבי העולם, והבינה שמשהו שגוי באופן יסודי בדרך שבה אנחנו מגדלים ילדים", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של נועה לימונה במוסף "הארץ", "בשובה מהמסע היא כתבה את ספר ההורות הכי מאיר עיניים שקראתי מימיי. ראיון".

פחד ותיעוב ותוכן שיווקי

"החלטתו של איש השמאל החדש, נפתלי בנט, לבצע מסע ציד באנשי הימין המביעים ביקורת על דרכו ועל ממשלתו, מזכירה תקופות אפלות מימי הקמת המדינה", נכתב במאמר המערכת של העיתון הדתי "שביעי". העילה: "רדיפתו של בנט את פרופ' טליה איינהורן בעקבות הביקורת שהיא מטיחה בו, וההחלטה להדיח אותה מחברות בוועדה לבדיקת מינויים בכירים". "בנט יכול לקבל מקום של כבוד במפלגת מפא"י ההיסטורית ששלטה בלעדית במדינה", קובע כותב המאמר האנונימי.

כתבת השער של מוסף "אתנחתא" של "בשבע", העיתון הפופולרי בציונות הדתית, היא ראיון עם הרב הראשי דוד לאו, שסבור כי "עם ישראל מחכה למוצא פיה של הרבנות הראשית". "המגזר הנשי צריך לעשות חשבון נפש ולחזור אל התכונות הנשיות שלו", נכתב בכותרת של מאמר שנדפס בעמוד 66 של הקונטרס הראשי של העיתון.

"הציונות הדתית הולכת לכיוונים קיצוניים שאני לא אוהבת. הייתי שמחה לראות אותה מתונה כמו בימיו של זבולון המר", אומרת ד"ר ברכה זיסר, "אלמנה, אם לחמישה וסבתא מפתח-תקווה, מנהלת מאגר מוח העצם הלאומי ובית אורנית לחולי סרטן מטעם 'עזר מציון'" למשה ויסטוך מ"שביעי", והדברים מצוטטים על שער הגיליון. המאגר של עזר מציון, הנמצא במסע גיוס כספים, מככב גם במודעה המתחזה לכתבה בעיתון "בשבע", במספר מודעות שמוצגות כמודעות ובמוסף שיווקי שלם המוקדש לו.

"מאבק בהתבוללות זה לא גזענות", נכתב במודעה של ארגון להב"ה המתפרסמת ב"בשבע". "אנחנו מוחים כנגד הכוונה של שר המשטרה עמר בר-לב להוציא את ארגון להב"ה מחוץ לחוק ולהכריז על הארגון כארגון טרור כביכול. ארגון להב"ה נאבק נגד התבוללות, שומר על הזהות היהודית ועוזר לנשים ולנערות במצוקה, דברים אלו הם מיסודות תורתנו הקדושה". על המודעה חתומים 63 רבנים, בהם שלמה אבינר, דב ליאור, ניסים מאזוז, שלמה עמר, ישראל אריאל, שלמה אליהו ועוד.

ב"שביעי" מתפרסמת הכותרת "התנועה הרפורמית במסע תביעות נגד רבנים מהציונות הדתית". בכתבה עצמה לא מסופר אף לא על תביעה אחת, אלא על תלונה המבקשת להעמיד לדין רב המועסק בשירות המדינה, מעמד שבגינו חל עליו הדין המשמעתי האוסר על "התבטאויות שכוללות דברי בוז, לעג או שנאה לציבורים מסוימים". "אם הוא לא מוכן לקבל על עצמו את המגבלות הנובעות מתפקידו, יתכבד ויעזוב את תפקידו כרב היישוב", נכתב בין היתר בתגובת התנועה הרפורמית המובאת בכתבה.

הרב, יהושע ון-דייק, אמר, לפי הכתבה, כי התנועה הרפורמית "מביאה אסון לעם ישראל כי היא מעודדת התבוללות" וכי היא "מקעקעת את תורת ישראל". "אני לא אימנע מלהביע את דעת התורה, שהיא מחובתו של כל רב בישראל", אומר ון-דייק לכתב דביר עמר, ומוסיף וקובע כי הרפורמים פועלים נגד מדינת ישראל ובשיתוף פעולה עם אויביה.

"הרפורמים ממשיכים לכרסם בקודשי ישראל", נכתב בכותרת על שער "המבשר" החרדי, המצטט את ח"כ מאיר פרוש (ללא גילוי נאות שמדובר בעסקן שהקים את העיתון, המוחזק כיום על-ידי אשתו): "הרפורמים מנסים לנעוץ את טלפיהם בקודש הקודשים". פרוש מתרעם על כך שרפורמים ביקשו לקבל זמן תפילה ברחבת הכותל המערבי.

הכותל המערבי מככב גם במודעה נוספת של ארגון להב"ה בעיתון "בשבע". נראה בה בנצי גופשטיין, העומד בראש הארגון, עומד עם ילד ברחבת הכותל. המודעה לא מפרטת אם מדובר בילד יהודי רגיל, כזה שנולד לאם יהודייה ואב ערבי או אולי אפילו בילד רפורמי, אך כן מספקת מספר טלפון לתרומות (ותמונה של היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, בצירוף הכיתוב "הם רוצים לכבות").

כנהוג ב"בשבע", לצד המודעות מכר העיתון ללהב"ה גם כתבה מפרגנת. בין השאר, ענת גופשטיין, אשתו של, מספרת כי המאבק בהתבוללות קשה היום יותר מבעבר, משום שכיום ערבים מחזרים לא רק אחרי יהודיות רווקות אלא גם אחרי יהודיות נשואות.

מאמר המערכת של "הפלס" מוקדש לעילת קיומו של העיתון, "החקיקה ההרסנית של חוק הגיוס" ש"שבה ועלתה על סדר יומה של הממשלה". המחוקקים בכנסת ישראל, קובע כותב המאמר האנונימי, הם "שונאי תורה מהגרועים ביותר שקמו לעם היהודי", ו"פרויקט הדגל של מדינת ישראל", "השליחות שהתוו לה מייסדיה" הוא "לעקור תורה מישראל רח"ל".

במדור "בימה פתוחה לקוראי 'הפלס'" כותב יצחק ישראלזון על הסכנה ב"עקרון 'הדלת הפתוחה'" של "החינוך העצמאי", שמקשה על הנהלות בתי-הספר לבנות בית-יעקב לסנן ילדות ממשפחות "חרדיות לייט", שיש להן "השפעה הרסנית על בנות היראים". ישראלזון מתייחס למה שהוא מכנה "פרשת פתח-תקווה", שבמסגרתה חזר בו בית-ספר, בהתערבות בית-משפט, מסילוק ילדה משום שהוריה גלשו באינטרנט.

"הדבר הציף מחדש את הבעייתיות [...] בכך שעל אותו ספסל לימודים אמורות לשבת בנות ממשפחות חרדיות לגמרי עם בנות משפחות חרדים-לייט, על כל המשתמע מכך". מה משתמע מכך? ישראלזון נותן דוגמאות: ייתכן שבמהלך החופשה מהלימודים אותן בנות ביקרו בבית-הקולנוע, בחוף הים או במסעדה שאין לה את הכשרות הנכונה.

"מתעניינים במגורים בצפת?", שואלת מודעה בעיתון, "קבוצת אברכים מתארגנת לרכישת דירות באזור שבו המחיר נמוך מאוד תוך ניצול כוח הקבוצה ליצירת מעטפת חרדית".

"ארבעים ימים תמימים של תשובה ומעשים טובים עומדים לבוא אל סיומם בעוד פחות משבוע ימים, בהתקדש ליל יום הכיפורים, לעת דמדומי חמה של יום שלישי הקרוב", מתמוגג בנימין ליפקין, עורך "המבשר", בטור המסביר לקוראי העיתון כיצד מתנהל אלוהים.

הלהיט השיווקי בעיתוני המגזר החרדי: מודעות וכתבות (שממילא אין ביניהן בהכרח הבדל בעיתונות החרדית) המשדלות את הציבור, באמצעות ציטוטי רבנים מוכרים, לתרום כסף לקרן שתכפר על חובות שהחב אינו יודע עליהם, כמו למשל אם קיבל עודף לא נכון ובכך עבר על עוון גזל. התשלום לקרן מכפר על גם חובות עתידיים, ואף על חובות מגלגולים אחרים.

בירכתי "בשבע" מתפרסם על פני עמוד שלם טור מאת פרסומאי בשם אסף פאסי המוקדש לזעזוע מכך שב"רשת יוקרתית שמוכרת כלי בישול" סירבו להחליף "זוג בקבוקים מעוצבים שאפשר לשים בהם שמן ולימון" משום שלא היה בידו פתק החלפה.

"המוכרת בחנות היוקרה לא אשמה, ברור לי שהיא אשה טובה שבכל שיחה עם חברותיה תזדעזע מעוול ותתחלחל ממעשים בעייתיים. יותר מזה – ברור לי גם שזה לא בידיה ואין לה יכולת לשנות את רוע הגזירה. אבל בכל זאת אני כועס עליה. הכעס הוא על זה שהיא, כמו כולנו, הסתאבה לחברה שמקבלת את זה שהכל עובר ברובוטיות. [...] עם כניסתה של השנה החדשה כדאי שנזכור שגם בתשפ"ב, עם הקִדמה והטוב שאופפים אותנו, אנחנו צריכים להישאר בני אדם, ואנחנו אלה שיכולים לדאוג שהעולם שלנו יהיה אנושי".

דמוקרטיה

"למה עשית פרויקטים תיעודיים שפיארו מנהיגים מאוד בעייתים ולא דמוקרטיים כמו ולדימיר פוטין והוגו צ'אבס?", שואל אמיר קמינר את אוליבר סטון בראיון למוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".

"משום ששניהם דמויות חשובות שעמדו נגד ארצות-הברית, שניסתה להיפטר מהם", עונה לו הבמאי האמריקאי, "כמה פעמים האמריקאים ניסו להתנקש בקסטרו או בצ'אבס? מה גורם לך לחשוב שצ'אבס לא דמוקרטי? אם כבר, הוא ייצג את רצון העם. אנשים מתו עליו. טיילתי ברחבי ונצואלה, ואנשים מאוד אהבו אותו. הוא גם לא רימה בבחירות. באמת בחרו בו. ומהי הדמוקרטיה האמריקאית? להשקיע 14 מיליארד דולר כדי להיבחר? כן. ועם שתי מפלגות שלאף אחת מהן לא אכפת משלום. כך יוצא שאתה חייב להצביע בעד מלחמה. בניגוד לדעה הרווחת, אם לרוסים היה נמאס מפוטין – מה שיכול לקרות – הוא היה יודע. לא לקל לשלוט באומה שלא רוצה אותך".

"עלו מחשבות לעזוב את ארצות-הברית?" היא השאלה האחרונה בראיון. "אני מת על אמריקה. אני אוהב פוטבול ומלא דברים אמריקאיים אחרים. אבל כשאנחנו עושים משהו לא נכון חייבים להצביע על זה. פטריוט אמיתי יכול וחייב להטיל ספק בממשלה שלו. לא הייתי עושה את הסרטים שלי אם לא הייתי פטריוט. אני לא חושב איך משנים את רוסיה – אני חושב איך מתקנים את ארצות-הברית".

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מראיין זאב אברהמי את קריסטינה טימנובסקאיה, "האצנית הבלארוסית בת ה-24 שערקה לפולין במהלך המשחקים האולימפיים". טימנובסקאיה מספרת מה קרה לאחר שפרסמה באינסטגרם ביקורת על האופן שבו מתנהגת הממשלה לספורטאים. "אחרי עשר דקות", היא מספרת, הגיעו אליה המאמן ועסקן מהמשלחת האולימפית וביקשו ממנה למחוק את הפרסום. היא מחקה, אולם אז נדרש ממנה להתנער מתוכנו. "זה מטורף שהם מבקשים ממני להוריד את הסטורי ומריצים את זה בלופ, אבל מטורף זה הנורמלי בבלארוס. חייבים תמיד למצוא אויב: אמריקה, איחוד אירופי, קריסטינה".

"וזהו, חשבתי שנגמר. תקרית ספורטיבית וממשיכים הלאה. יום לאחר מכן נכנסים אלי עסקן ופסיכולוג שעובד בבית המשוגעים 'נבינסקי' במינסק. הם אומרים לי שיש לי חצי שעה לארוז, והפסיכולוג מודיע לי שהם הולכים לאשפז אותי עם אנסים, רוצחים, אנשים שניסו להתאבד, והוא ממריץ בי לצעוק עליו, לבכות. אני מתאפקת, לא מוכנה לתת לו את התענוג. ופתאום אני מבינה שלושה דברים: מה זה אומר להגיד את האמת שלא מתאימה למשטר – אתה משוגע – אני מבינה מה זה שהדפים מ'1984' יוצאים מהספר למציאות, ואני מבינה שהלכה לי המולדת".

עושים לביתם

מודעות וידיעות מעורבבות, דף לדוגמה מהעיתון החרדי "המבשר"

חלומות

• "חולמים על חולצה לבנה בוהקת כמו חדשה?" (מודעה).
• "יש לי תחושה שגם משפחת נתניהו ראתה פרקים בחופשה שלהם בהוואי" (אורן חזן).

חג שמח

"כל מה שצריך לחג סוכות בשופרסל" (מודעה).

ענייני תקשורת

שירותי עיתונות. יהודה שרוני, סוג של פלוצקר לעניים, ממשיך לשרת את השחיתות הכלכלית בישראל. הפעם הוא, יחד עם עורכי "מעריב" והמו"ל אלי עזור, מעניקים בימה מפנקת לגיא אלוביץ', שאביו, שאול אלוביץ', נאשם במספר פרשיות מרמה ושוחד (מה זה מפנקת? למשל, לתת לבן למשפחת מיליארדרים לספר שהוא "התחיל את הקריירה כמתקין טלפונים" בחברה של אבא ו"עשה את כל הדרך למעלה").

יהודה שרוני תוקע בשופר, מתוך קמפיין של העיתון "מעריב" (צילום מסך)

אלוביץ' ג'וניור, שעיסוקו הנוכחי, המקודם באגרסיביות בכתבה, הוא מכירת מדרסים לנעליים (מה זה מקודם באגרסיביות? שרוני מגיע עם המרואיין עד לפרטי הפרטים של מחיר למדרס), מורח את גרסת ההגנה של אחד הנאשמים המרכזיים ב"תיק 4000" על לשונו של המראיין שרוני, שבולע בהנאה. כולל כמובן רודפים-אותי-כי-רצו-את-ביבי. מה הקשר בין נתניהו לבין האישומים במרמה נגד אלוביץ' בשתי הפרשיות שקדמו ל"תיק 4000"? שרוני לא מתעניין.

"אתה יכול לשים את האצבע על הסיבה לנפילה?", שואל שרוני. "לדעתי", עונה ג'וניור, "מגע הקסם שהיה לו נעלם, ואולי זאת גם שאלה של מזל". העיתונאי שרוני בוודאי שולט כאריה בכל פרטי פרשיות השחיתות הענפות שאלוביץ' נאשם בגינן, והיה יכול להטיח אותם במרואיין המיתמם, אבל הוא מחניק את השאגה בקרבו ונותן לסוחר הנעליים לפטפט עצמו לדעת מבלי לאתגר אותו אפילו בנגיעה קלה. משום שאצל שרוני מגע הקסם מעולם לא נעלם.

אגב. משפט אחד שנאמר כבדרך אגב ושווה לקחת מהראיון: בתשובה לשאלה "אבל כיצד נהפכה יורוקום למפלצת תקשורת כזו" אומר גיא אלוביץ' בפרץ של כנות: "זאת היתה תקופה שבה היה קל מאוד לעשות עסקים, כי תחרות כמעט ולא היתה".

חה חה חה. ב"שביעי", העיתונאי עקיבא נוביק מספר בעליצות, בתור אנקדוטה, כיצד עזר לפוליטיקאי לחבל במערכת העיתון: נוביק נתן לחבר-כנסת שנפגע מפרסום שלו ב"ידיעות אחרונות", "להיכנס לארכיון העיתון ולהשמיד תמונות שהוא לא אוהב". אילו עוד דברים עושה נוביק עם מושאי הסיקור שלו? נחכה לספר הזכרונות.

גלי-צה"ל. עמית סגל קורא ב"ידיעות אחרונות" ליועץ המשפטי לממשלה ולתנועה לאיכות השלטון לעסוק בהחלטתו של שר הביטחון, בני גנץ, למנות ממלאת מקום לתפקיד מפקדת גלי-צה"ל (גלית אלטשטיין), החלטה שאותה הוא מכנה "פגיעה קשה לכאורה בעצמאות שומרי הסף". "אם זו אינה התערבות פוליטית גסה שמצריכה התערבות יועמ"ש, מה כן?", תוהה סגל.

טרור. "אתמול קראתי בעיתון 'הארץ' שהם לוחמי חופש", כותב נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" על הבורחים מכלא גלבוע, "בסדר, חשבתי. במסגרת חופש הביטוי גם לדברי ההבל האלה יש מקום. יש לנו שפע תומכי טרור מימין – יהיו גם תומכי טרור משמאל".

סיינפלד. "יש מצב שהזמן לא היטיב עם 'סיינפלד'", כותב רענן שקד על סדרת הטלוויזיה משנות התשעים לרגל הגעתה למקדש נטפליקס, "בעיקר כי המוג'ו שלה – ציניות ומיזנתרופיה במקום שבו אמריקאים גמורים אינם עומדים – נראה, ביחס לעולם הנוכחי, כמעט טוב לב, בוודאי מיושן ותמים מול אינספור סוגי הפייק, הייט, שיימינג, פלגנות וסתם רוע מזוקק שהם האסון האקלימי הנוכחי".

ריקנות. בטורו שב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", שמשום מה הוגלה השבוע אל מאחורי פרק מספר בהוצאת "ידיעות אחרונות" וטור של בן-דרור ימיני, מקונן עמית סגל על הישראלים שהפגינו נגד נתניהו בשלהי שלטונו ותוהה מה הם עושים כעת. "כאשר נגמרת ההפגנה, לאן הולכים כל האנשים שהפכו את המתרסים לביתם?", הוא מצטט, וניכר ממילותיו כי הוא חולק את אותו הכאב, של עידן פוסט-נתניהו, עם מי שהוא לועג להם. "תשפ"א היתה שנת הכרעה, אבל תשפ"ב עשויה להיות שנת דשדוש. שנת הכלום הגדול". קשה. קשה בלי ביבי.

טרללת. אמנון לורד קובע בטורו ב"ישראל היום" שספטמבר הוא "חודש סמלי" עבור "האסלאם הקיצוני" וכי "בדור האחרון ראש השנה הוא התאריך המועדף על הטרור". הראיה: הבריחה מכלא גלבוע, שהיא "סוג של פיגוע ראווה שווה ערך בעוצמתו לליל הגלשונים ב-1987" (כזכור, אותו לילה גבה את חייהם של שישה חיילי צה"ל) – התרחשה "ערב ראש השנה, 20 שנה למתקפת הטרור של אל-קאעידה על ארה"ב".

אם נדייק, הפיגוע במגדלי תאומים לא אירע ערב ראש השנה אלא שבוע לפניו, ואילו הבריחה מכלא גלבוע לא התרחשה ביום שבו נציין 20 שנה לפיגוע ההוא אלא שבוע לפניו. אבל אם נדייק, מה יעשה אמנון לורד?

אידיוט נשאר אידיוט. "תמיד היתה לי תדמית הליצן, הטיפש, הכסיל. עכשיו כבר לא צריכים להסביר מי זה אורן חזן. זה הניצחון מבחינתי" (כותרת של ראיון במוסף "שישבת" של "ישראל היום").

כי הכל אידיוטי. הראיון עם הח"כ לשעבר חזן מתפרסם ב"ישראל היום" לרגל תום השתתפותו בתוכנית ריאליטי אחת ותחילת הקרנתה של תוכנית ריאליטי אחרת בכיכובו.