למה עמית סגל מתכוון כשהוא אומר שהוא לא מציע לפתוח במלחמה? אולי למה שמתכוונים החברים שלו בפאנל כשהם אומרים שהם לא רוצים עוד סגר.

"אולפן ששי" (6.8) נפתח, כדרכו בקודש, בערימות של קלאס: קושמרו מגייס את הקול התקיף ביותר שיש לו ובמבט קודר מספר לצופים שישראל מתמודדת כעת עם "שתי חזיתות" – מצפון ומקורונה. כמה נחמד שאפשר להפחיד בעת ובעונה אחת מכמה כיוונים.

חיזבאללה, מסביר הקושמרו לצופים, ירה אמנם רק לשטחים פתוחים – אבל אל תתפתו להירגע. זה לא מבשר טובות. עבור מי שמעדיפים תקשורת ויזואלית על ורבלית, ברקע האולפן מוצג ציור שמבקש להיות פצצה מתקתקת, היישר מהארכיון של מיקרוסופט משנות ה-90. משם ממשיכים לקליפ שמציג סלבריטאים שחטפו קורונה. כאן הגרפיקה משתכללת וכל ידוען מקבל סטאמפה ירוקה עם הכתובת "חיובי", עוד פיצ'ר מבית היוצר של פעם.

לאחר שהמסך מתפצל לארבעה מוקדים לא נחוצים (ליבי על הכתב גיא ורון שנאלץ לשדר כשטנקים מאחוריו כאילו מינימום חוצים הלילה את הליטאני) ושואלים מטיילים בצפון אם הם בלחץ (הם לא, בעסה), מחזירים את השידור לפאנל. כאן הפאניקה עולה מדרגה. בצניעות הכה אופיינית לו, עמית סגל מעיד שאין לו מושג מה צריך לעשות בצפון. "כן להכיל, לא להכיל. אנשים מנוסים ממני בתחום הזה ידעו לענות".

האמנם אין לו מושג? לסגל שלנו? אני קמה כדי להביא מקל אזניים אבל מתיישבת מיד חזרה לנוכח ההסתייגות המהירה אי פעם (זהב לישראל במקצה הזה). "אבל", מסביר סגל, "יש דבר אחד מטריד שלא צריך להבין בביטחון בשבילו", והוא מציג בפנינו שתי אפשרויות:

"או לרמות את עצמנו בסגנון עדות הדרום - והתוצאות ברורות – כמו ששכנענו את עצמנו שזה רק גשם או בלונים או שריפות ממזג אוויר והגענו עד הלום, כשתל אביב נכנסת למקלטים במשך שבוע בגלל ארגון טרור שהזנחנו". נראה שאפשרות שנפתחת באיש קש הישר לפנים היא פחות מועדפת, נו נו מה האפשרות השנייה? "להתבונן במציאות".

הו! זו אפשרות נהדרת. אני בעד. מה היא, רק, אותה מציאות? ובכן, לתת להם בראש כמובן. כלומר: "ראש הממשלה בנט אמר בעבר שירי מחיזבאללה הוא עילה למלחמה. אני לא רוצה לפתוח במלחמה אבל ממש לא כדאי לטמון את הראש בחול ולשכנע את עצמנו שאלה רק טפטופים".

דפנה ליאל באה לעזרת חבר ואומרת שדו"ח וינוגרד ביקר בין היתר את הכלת היתר של התוקפנות מצפון. עוד מסקנה מתבקשת, אגב, מקריאת דו"ח וינוגרד היא שלא ברור כמה כדאי לישראל לפתוח חזית עם חיזבאללה. אבל מה אני קטנונית. גרפיקה הולמת כבר יש, וגם 100 מעלות בחוץ. כולם יודעים שמלחמות לא קורות בחורף.

מהרגע הנשגב הזה עובר הפאנל לשלב היותר מיליטנטי שלו (כן, זה אפשרי), כאשר מרבית החברים מתקוטטים ביניהם מי ידחוק יותר את הממשלה להכריז על סגר. מדליית צדיק בסדום מוענקת לערד ניר שניסה להסביר שיש לסגר כל מיני השלכות, נגיד בתחום בריאות הנפש, ושגם לא נראה שהמכשיר הזה הוכיח את עצמו. החברים לא אהבו את זה.

אבל השיא מגיע תחת סטריפ "הקבינט לא בשבילם". הכתב ירון אברהם מדווח על עימות בקבינט הקורונה בין שרת הכלכלה אורנה ברביבאי למזכיר הממשלה שלום שלמה בנושא איכוני השב"כ. ברביבאי לא מתלהבת ממעקב של גופי ביטחון על הטלפונים של האזרחים, שלמה לא מבין מה היא רוצה. גם חדשות 12 לא ממש.

גם כאן שווה להתעכב על הגרפיקה (בפורמט של שאלה-תשובה) שמייצרת תחושה שמדובר בהדלפה חמה מחדר חקירות. למה בעצם? ויכוח בין שני אנשי ציבור בכירים בנושא חשוב שמשפיע ישירות על זכויות אדם בסיסיות הוא דווקא דבר רצוי בממשל דמוקרטי, לא? אבל ב"אולפן שישי" המיסגור הוא של "מרד".

אברהם מסכים אמנם שהעמדה של ברביבאי היא כזו ששווה לדון בה, אבל כמו סגל, גם הוא ממהר למה שהוא באמת רוצה לומר: שבקבינט יש אופוזיציה שלא מבינה את חומרת המצב, ושהתנגדויותיה פופוליסטיות. ככה זה כנראה אחרי שנות שלטון יחיד רבות כל כך, הכל הפוך. שאילת שאלות זה מטרד, אופוזיציה זו מילת גנאי, ופופוליזם מיוחס למי שלא מקבל בהכנעה פגיעה קשה בזכויות אדם.

אולי בגלל זה גם העיתונאים בנווה אילן כבר לא זוכרים איך לדבר ישר. עמית סגל אומר שהוא לא רוצה מלחמה. ירון אברהם אומר שזה בסדר להתנגד לאיכונים. שניהם מתכוונים בדיוק להיפך. לא נורא, תיכף יהיה סגר, או מלחמה, ובחדשות 12 יוכלו לקמט את המצח בכל הכוח ולהיות נחרצים על מלא.