הימים הטעונים של סוף אוקטובר היו רק טעימה של האווירה שבה יתנהל השיח הציבורי בחודשים הקרובים, אם תוכנית ההתנתקות אכן תנוע במסלול של יישום מעשי. האזהרות מפני התנקשות בחייהם של אישי ציבור, בראשם ראש הממשלה, פרסום "פסקי הלכה" המכוונים באופן אישי נגד מנהיגי המדינה וקוראים לסרבנות, שימוש במונחים קיצוניים ("בוגד", "יודנראט", "פשע נגד האנושות" וכד') הם עורבים המבשרים את החורף: מדינת ישראל נכנסת לתקופה קשה שתהיה ספוגה בהתלהמות מילולית ובהתנצחות סוערת.

לא מיותר, לכן, לשנן עקרון יסוד: חופש הביטוי מתיר לכל אדם לומר כל שעולה על דעתו, למעט מקרים קיצוניים וחריגים. הזכות להביע דעה, במיוחד נגד השלטון, ראוי שתישמר במלואה. האמצעי הנכון שעל המדינה לנקוט כדי להיאבק בביקורת הנמתחת עליה הוא שימוש במלה, ולא במשטרה. לרשותה של הממשלה מערך הסברה משוכלל כדי לנמק באמצעותו את עמדתה ולהתמודד עם תפיסות העולם החולקות על מדיניותה. הדיון על תוכנית ההתנתקות - הגיונה, תועלתה ומחירה - ראוי שייעשה בכלי התקשורת, ולא בבתי-המשפט. הדברים נכתבים נוכח הקריאות להעביר לפסים פליליים את הטיפול באמירות חריפות בגנות התוכנית ומחוללה.

הנטייה לקרוא לחקירה משטרתית, ואף להעמיד לדין, אנשים המתייגים בכינויים מכפישים את ראש הממשלה, שריו או פקידיו, על חלקם ביוזמת הנסיגה מעזה ומצפון השומרון, ניזונה מרגשי אשמה של הממונים על אכיפת החוק בגלל התעלמותם מהדברים החמורים שהוטחו ביצחק רבין בטרם נרצח. ככל שהתגובה הזו מובנת, יש להזהיר מפניה: לא כל התבטאות היא קריאה לרצח, ולא כל אמירה חמומת מוח היא המרדה.

החוק מעמיד לרשות השלטון כלים רבים כדי לסתום פיות, בנימוק של שמירה על הסדר הציבורי. סדרה לא קצרה של חוקים אוסרים על העלבת עובדי ציבור, הפרחת ביטויים העלולים לעורר חוסר נאמנות ושנאה כלפי מוסדות השלטון, המרדה, הסתה לגזענות, לאי-ציות, ועוד. עד לרצח רבין נקטה פרקליטות המדינה גישה בררנית ומיעטה להגיש תביעות בגין עבירות על חוקים אלה. מאז נובמבר 95' רופפה את הרסן. בתי-המשפט גילו זהירות גדולה יותר ומיעטו להרשיע, בדין פלילי, נאשמים על עבירות הנוגעות להתבטאויותיהם. הפסיקה קבעה את מבחן הוודאות הקרובה - הוכחת הקשר בין האמירה הקיצונית ליכולתה לגרום לביצוע מעשה פלילי - כדי להכריע בדין בתיקים אלה.

מטבע הדברים, מהלך כמו תוכנית ההתנתקות מציף על פני השטח את המחלוקת העמוקה על עתיד השטחים, השוסעת את הציבור. מטבעו של המזג הישראלי שהוויכוח הזה מתנהל בטונים גבוהים, לא פעם צורמים. יש לתת לסוגיה הזו להתלבן מעל הבימות הציבוריות שנועדו לכך, בראש ובראשונה בכלי התקשורת, כשהעיקרון המנחה הוא חופש ביטוי מלא. ההזדקקות לחוק כדי לאסור השמעת עמדות קיצוניות ראוי שתהיה רק במקרים נדירים, כשתוכן הדברים מצביע באופן מובהק על דרבון לביצוע מעשים פליליים.

גיליון 53, נובמבר 2004