בשבוע שעבר, במלאות שלוש שנים למותו של משה נגבי, פרסמנו פרק מההוצאה המחודשת והמעודכנת של ספרו "חופש העיתונאי וחופש העיתונות בישראל", שראה אור בהוצאת למדא – ספרי האוניברסיטה הפתוחה.

אבי וינברג, שותפו של נגבי לכתיבת העדכון לספר, ומי שהמשיך במלאכה אחרי מותו, מספר בשיחה עם "העין השביעית" על תהליך העבודה וחסרונו של הפרשן המשפטי.

"הספר הודפס בגרסה האחרונה שלו ב-2012", אומר וינברג, "ובשנים מאז היו המון שינויים שהיה צריך לעדכן. השינוי החשוב ביותר, וזה היה די ברור למשה, היה פסק-הדין בפרשת אילנה דיין. פסק הדין ניתן זמן קצר לאחר הדפסת הספר האחרונה בגרסתו הקודמת, והוא בעצם שינה את הכללים לגבי תביעות לשון הרע נגד עיתונאים והעניק עוד הגנה לעיתונאים. דבר נוסף חשוב לדעתי, שהיה בו צורך לעדכן, הוא ביטול של חלק מתקנות ההגנה ושל פקודת העיתונות שהעניקו לשלטון סמכויות כמעט בלתי מוגבלות לסגור עיתונים. גם בשנות האלפיים השלטון עשה שימוש בסמכויות האלה, נגד עיתונים ערבים.

"היו עוד המון שינויים קטנים יחסית, טכניים, וכמובן עליית החשיבות והמרכזיות של האינטרנט ושל הפלטפורמות. זה מתקשר ישירות לעיתונות כיוון שהתברר שהעיתונות מסורתית תלויה בפלטפורמות החדשות, כמו פייסבוק, והיה צורך לעדכן בזה".

מניין באה היוזמה לעדכון הספר?

"כאן צריך לתת קרדיט מיוחד לפרופ' אורן סופר, שנפטר בדמי ימיו בגיל 49 לפני פחות מחודשיים. הוא היה היוזם של המהדורה הראשונה של הספר והיה היוזם גם של העדכון הזה. כמובן שמשה הסכים מיד, והוא ביקש שנעשה את זה ביחד משום שאני באותם השנים ריכזתי את הקורס שנבנה לפי הספר של משה. צריך לזכור שהספר הזה נכתב במקור כספר לימוד והוא אמנם בעיקר ספר לימוד, אני אומר 'בעיקר' ועוד מעט אסביר למה. תוך כדי העבודה כל אחד מאיתנו במקביל, בלי לדעת אחד על השני, הכין רשימה די ארוכה של נקודות שצריך לתקן במהדורה הבאה".

אבי וינברג (צילום: שמעון דולן)

כמה חולה היה משה כשהתחלתם לעבוד על הספר?

"הפגישות הראשונות באוניברסיטה הפתוחה נראו בסדר אבל כשהתחלנו לעבוד מעשית... אני זוכר אותנו יושבים אצל משה בבית, ליד שולחן המטבח עם מחשב נייד באוגוסט 2017, כמה חודשים לפני שנפטר. כבר היה ברור שהוא לא בריא, אבל אני לפחות לא ידעתי באיזה מצב הוא ויכול להיות שגם הוא. אני זוכר שהספקנו ביחד לעבור על שלושה פרקים באוגוסט ודי להכין אותם לפרסום, כשכל אחד כותב פרק ונותן לאחר לקרוא להערות. כך הצלחנו להשלים שלושה פרקים ביחד, ואז פתאום זה נעצר. אחר-כך הגיעה הבשורה המרה על פטירתו ואחרי זה היתה הפסקה ונאלצתי להמשיך לבד".

כשאתה ממשיך לבדך אתה חושב כל הזמן מה הוא היה אומר?

"כאן אני חייב להסביר את האמירה שלי על כך שזה לא רק ספר לימוד. אפשר לעשות ספר לימוד על דיני תקשורת ואתיקה עיתונאית שהוא מדריך מצוין לכל מי שעוסק בתקשורת, לכל עיתונאי: זה מותר, זה אסור; באיזה תנאים זה מותר, באיזה תנאים צריך לשאול את היועץ המשפטי כי החוק אומר כך והאתיקה אומרת כך. זה ספר 'אובייקטיבי' וחסר פניות, אבל זה בדיוק הספר שמשה נגבי לא היה כותב אף פעם.

"לכן צריך לתת קרדיט גדול לאוניברסיטה הפתוחה ולאורן סופר כיוון שהם הזמינו ספר ממשה נגבי וידעו בדיוק מה יקבלו. הם ידעו שהספר הזה היה ועדיין מדריך מעולה לכל ההיבטים של תקשורת ומשפט, אבל יש בו יותר מזה. יש בו את הגישה הזו של משה נגבי שיש ערכים מתחת לכל. שהבסיס הוא ערכי. זה לא 'דמוקרטיה בעד ונגד'. אנחנו רוצים להגן על הדמוקרטיה. ומכיוון שחופש העיתונות הוא חיוני לצורך בהגנה על דמוקרטיה וזכויות אדם, אנחנו בעד חופש העיתונות. הספר בנוי בצורה כזו שהוא מונה את כל האיומים והמגבלות על חופש העיתונות, והם כמעט תמיד דבר שלילי שמאיים על הדמוקרטיה".

יש היום הרבה אנשים בתקשורת, יש מי שמכנה אותם 'שופרות', שמשתמשים בטרמינולוגיה של חופש העיתונות כדי לקדם ערכים שלאו דווקא מגנים על הדמוקרטיה כפי שאולי נגבי ראה אותה.

"בוא נשתמש במושג שמשה נגבי טבע, והוא בעצם השם הראשון של הספר – 'חופש העיתונאי'. חופש העיתונאי זה קצת מטעה, כי מי שלא לומד את הנושא חושב שהכוונה היא הגנה על העיתונאי, וזו לא הכוונה. הכוונה היא להגן על הציבור. 'חופש העיתונאי' זה המונח שמשה טבע כדי להסביר שיש סכנה לחופש העיתונות גם מצד המעסיקים של העיתונאים, כשההנחה מאחורי זה היא שעיתונאים הם אנשים שפועלים לפי ערכים, למען חופש הביטוי, חופש המידע ולמען הציבור. לא נראה לי שמישהו מאותם אנשים שקוראים להם שופרות מתאים להגדרה ולמחשבה של משה על חופש העיתונאי או על חופש העיתונאים".

איפה אתה בעיקר מרגיש שנגבי חסר בימים אלה?

"זה מתקשר למה שאמרת על שופרות. כי לפעמים גם הצד הליברלי מרגיש איזשהם רגשי אשמה בכך שאולי אנחנו לא מאפשרים מספיק לצד השני להשמיע את קולו. אולי אנחנו באמת מפלים לרעה אנשים עם דעות אחרות, ואני חושב שההבנה העמוקה של משה, היכולת שלו להבדיל בין אמת וחופש ביטוי לכל הדעות לבין שימוש לרעה בכל מיני כלים עיתונאיים ולא עיתונאיים, זה הדבר שחסר לי. אני חושב שאילו היה חי היום, מעבר לזה שהיה מרגיש נורא עם כל מה שקורה מסביב, מבחינת אמת ושקר, אני חושב שהיה מצליח להבהיר את הדברים בצורה  שלפעמים לא מספיק ברורה גם לאנשים עם הרבה רצון טוב ושאיפה לשמור על הדמוקרטיה".