כלי תקשורת ועיתונאים בכירים שיחקו תפקיד מרכזי בפרשת "מסמך גלנט", היא פרשת בועז הרפז, גלגוליו של מסמך שהעיד כביכול על מזימה לטובת מינויו של האלוף יואב גלנט לתפקיד הרמטכ"ל והתברר כמזויף, ועל רשת הקשרים הפסולים והיריבויות המרות בצמרת ההנהגה הבטחונית של ישראל. למרות זאת, אומר רונן ברגמן בראיון ל"העין השביעית", הוא ושותפו לכתיבה דן מרגלית השתדלו להמעיט בדיון על התנהלות התקשורת בספרם החדש, "הבור".
לדבריו, עיסוק ממוקד בתקשורת היה מסיט את תשומת הלב ממה שהוא רואה כעיקר הפרשה – התנהלותו של הרפז לאורך השנים וקשריו עם אשכנזי – וממילא אינו מעניין את הציבור הרחב.
אף על פי כן, לתקשורת ולנציגיה שמור מקום של כבוד בכמה נקודות מפתח בספר. החל בידיעה של כתב ערוץ 1 יואב לימור על האפשרות שכהונת הרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי, תוארך, שהציתה את העימות הפומבי בין לשכת הרמטכ"ל ללשכת שר הביטחון; עבור במסרונים ששלח אחד ממפרסמי המסמך, כתב חברת החדשות של ערוץ 2 אמנון אברמוביץ', ליועץ שר הביטחון יוני קורן; וכלה בהדלפת המשטרה את שמו של הרפז כחשוד בזיוף המסמך, במטרה לקדם את החקירה.
התפקיד האקטיבי ביותר שמילאו עיתונאים בפרשה מוזכר כבר בדפיו הראשונים של "הבור". "בפרשה הזאת גייסו עיתונאים את מירב הכישרון הרטורי שלהם, את הטונים הגבוהים ביותר שהמקלדת מפיקה, בשירותם של שני הצדדים", כותבים מרגלית וברגמן. "שניים מהם היו באופן קבוע חלק ממועצת המלחמה של אשת הרמטכ"ל גבי אשכנזי ושל, כן, בועז הרפז".
בהמשך מפרטים המחברים כך: "קבוצת מקורבים שכללה את רונית אשכנזי, רעיית הרמטכ"ל, וכמה עיתונאים החלה בצירופים זוגיים שונים להתכנס על מנת לטכס עצה 'מה עושים עם יוני' [יוני קורן, ראש מטה משרד הביטחון]. אה, כן, והיה שם עוד מקורב אחד: בועז הרפז. כאשר באוגוסט 2010 יחלו חקירות המשטרה באשר למשמעות 'מסמך גלנט', ידביקו כחולי המדים לקבוצה הבלתי פורמלית זו את הכינוי 'המטה הקטן'. דיברו בו בכמה וכמה נושאים, אבל בדגש על קורן". מרגלית וברגמן גם יודעים לספר כי "פגישות של עיתונאים עם הרפז, כך על-פי רישומי המשטרה, התקיימו בבית-קפה בבית-הוורד בגבעתיים".
מי הם שני העיתונאים? ברגמן מסרב בתוקף לנקוב בשמות. יחד עם זאת, לדבריו, גורם חקירה בכיר, שנחשף למעורבותם, הופתע וטען כי מעשיהם חצו את הקו שמפריד בין סיקור חדשות ליצירתן.
מה בעצם כל-כך חמור בכך שעיתונאים נפגשים עם מקורבי הרמטכ"ל?
"יש כאן מהלך שיש לו כל מיני זרועות, שמטרתו לייצר ספין כולל. זרוע אחת היא הפעלה של עיתונאים".
למה כיוון הגורם החקירתי?
"הכוונה היא שיש כאן פעילות שמטרתה לא רק לכתוב על מציאות. לא רק שנפגשים עם מקור, העיתונאי בודק ומפרסם, אלא פעילות הרבה יותר מאורגנת שמורכבת מכמה כלי תקשורת שמשתפים פעולה באיזו מטרייה חובקת, ומעורבים בה גורמים שלא צריכים להיות מעורבים בכלל. רונית אשכנזי, למשל. מה חלקה? בהתחלה אמרו שהיא לא היתה בקשר עם הרפז, אחר-כך אמרו שהיתה איתו בקשר בעניין 'אמץ לוחם', פעילות פילנתרופית. הרמטכ"ל, בפגישה האחרונה שלו עם כתבים צבאיים, אמר שאולי היו ביניהם חילופי רכילות. הרכילות הזאת, לדברי קציני המשטרה, מוצאת אחר-כך את ביטויה במסמך. כל מיני שמות שעוברים במסרונים בין הרפז לבין רונית, ובין הרפז לבין העיתונאים האחרים, מוצאים אחר-כך את ביטוים במסמך שהוא כותב".
כלומר, אותם שני עיתונאים היו שותפים לכתיבה של המסמך המזויף?
"אני לא יודע מה נאמר שם, אני לא יודע שמישהו מהם אמר לו: 'תכתוב'. אינני יודע להגיד שמישהו מהעיתונאים היה מעורב בכתיבת המסמך. אבל העובדה היא שיש פה סינרגיה שמה שיוצא ממנה הוא לא דיווח על אירוע, אלא כוונה להציף אירוע".
בית-הוורד בגבעתיים (צילום: "העין השביעית")
לתפיסתו של ברגמן, יש הבדל מהותי בין עיתונאי המעוניין לפרסם מידע ובין עיתונאי שמעוניין כי המידע שיפרסם ישפיע על המציאות. "האם אני רוצה שהספר ישפיע או לא?", הוא מעלה שאלה לאוויר ומיד משיב: "כאזרח אני חושב שחשוב שהוא ישפיע, כעיתונאי יש פרשות שהתפרנסתי מזה שהן לא השפיעו. בפרשה הזו אני חושב שיש גורמים שלא הסתפקו בפרסום מידע כזה או אחר, אלא יש להם אידיאולוגיה. אנשים באים פה, הם חושבים שהם ממנים אנשים או מדיחים אנשים. בתחרות העזה ובאגרסיביות הנוראית הזאת, אני חושב שהיטשטשו הגבולות בין הרצון לדווח על מה שקורה ולהשתדל שזה יהיה נכון, לבין להמליך מלכים או להפיל מלכים ולהיות בסופו של דבר, מרצון או שלא מרצון, חלק ממהלכים מורכבים".
לטענתך, שני עיתונאים היו שותפים בפורום, אבל יתר העיתונאים בישראל לא היו. ובכל זאת לתפיסתך רוב כלי התקשורת בישראל התגייסו לטובת הרמטכ"ל אשכנזי לאורך הפרשה. מה ההסבר לכך?
"זו תערובת ייחודית ומופלאה של הרבה מאוד עניינים. עניין אחד זה שנאה לדן מרגלית, עניין שני שנאה אלי, עניין שלישי זה שנאה לאהוד ברק, עניין רביעי זה אהבה גדולה או קשרים טובים עם אבי בניהו או עם גבי אשכנזי, עניין חמישי זה פשוט קנאה. קנאה או צרות עין".
אתם מדברים על מחנה של אשכנזי בתקשורת, אבל אפשר להפנות אותה טענה אליכם. המפיק והסוכן שי נשר עושה סרט על הפרשה ועוזר בהתנדבות לגלנט. בשיא הדיון הציבורי מזמינה זוגתו של נשר, איילה חסון, ל"יומן" בערוץ 1 את ארי שביט, הכותב בעד גרסת ברק, יחד עם חבר ותיק של גלנט כדי להביע את דעתם, בלי נציגות למחנה אשכנזי.
"יש לכם טענה כלפי אילה חסון?".
יש טענה כלפי המחנאות, שלא מאפיינת רק צד אחד.
"תשמעו, אני אחראי על חלקת האלוהים הקטנה שלי".
חקירה על ריגול
אחת הטענות ששבה ועלתה בעניין "הבור" נגעה לעיתוי פרסומו – יום שחרורו של רב-אלוף אשכנזי מצה"ל. לדברי ברגמן, הפרסום נועד במקור להיות מוקדם יותר ("אם הספר הזה היה יוצא חודש לפני סיום תפקידו של גבי אשכנזי, היינו מוכרים הרבה יותר", הוא אומר), ורק בשל התעבות התחקיר ועיכובים רבים מטעם הצנזורה הצבאית נדחה הפרסום עד למועד שחרורו של אשכנזי.
בספר עצמו נכתב כי "בלחצו של ראש אמ"ן עמוס ידלין, מקורבו של אשכנזי, הגיבה הצנזורה בהיסטריה על העברת החומר הנוגע למערך המ"מ [שבו פעל הרפז], דרשה כי החומר יועבר אליה באמצעות שליח (ולא בפקס, כמקובל) וכי יינקטו אמצעים קיצוניים אחרים של שמירה על סודיות לגביו. אשכנזי עצמו, כדי לסכל את כתיבתו של הספר הזה, השתמש בחומרים הללו שהועברו לצנזורה כדי לפנות ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה לפתוח בחקירה נגד עיתונאים, בטענה שהם מחזיקים חומר 'מליבת הסוד' (כלשונו של דובר הרמטכ"ל, אבי בניהו) של מדינת ישראל".
רונן ברגמן ועטיפת הספר "הבור" (צילום: שי אוקנין)
"ביני לבין הצנזורה יש מחלוקת עמוקה בשאלה הזו, שנמשכת כבר 16 שנה", אומר ברגמן. "הצנזורה טוענת שמרגע שהיא חולקת את החומרים לצורך בדיקותיה, והרי חלה עליה חובת ההתייעצות, היא לא יכולה לחייב את הגורם השלישי שלא ישתמש בחומרים האלה. אבל בסופו של דבר תראו מה קרה. אני העברתי את החומרים, כאזרח שומר חוק, כדי שהצנזורה תגיד לי אם לצנזר או לא, ובסוף החומר שהעברתי משמש את לשכת הרמטכ"ל להגיש תלונה שיפתחו נגדי בחקירה על ריגול.
"חשוב לי להבהיר", מדגיש ברגמן, "כי הצנזורה ואני מקיימים מערכת יחסי עבודה לעתים יומיומית, שיש בה הרבה אי-הסכמות, המסתיימות לעתים גם בפני פורומים משפטיים שונים, אך מבוססת במרכזה על אמון וגישתם המקצועית והעניינית של כולנו. גם בטיפול בספר 'הבור', לצד המחלוקות, חריפות ככל שהינן, אני בטוח כי הצנזורה פעלה באופן מקצועי ועשתה ככל שיכלה כדי לסיים את הטיפול בספר במהירות.
"לצד זאת, וכך גם אמרתי לאל"מ סימה ועקנין-גיל וסגנה, סא"ל רון קרניאלי, אנו סבורים כי גורמים בעלי אינטרס למנוע או לפגוע בפרסומו של הספר ניפחו בלון של סודיות מעליו, למרות שבספר אין, גם בגרסתו המלאה, מידע מסווג. הצנזורה, כמו גורמים אחרים במערכת הביטחון, נפלה בפח הזה ושירתה בלי דעת את מי ששקיפות וחופש הביטוי לא עמדו לנגד עיניו".
ב"הבור", אגב, מצוין לא אחת כי הצנזורה פסלה קטעים ממנו. "הצנזורה הצבאית מונעת מאיתנו מלפרסם פרטים נוספים", נכתב, למשל, במקרה אחד. "הצנזורה אינה מאפשרת לומר יותר בעניין הזה", נכתב במקום אחר. לכאורה, הגילויים הללו מנוגדים לתקנות ההגנה לשעת חירום האוסרות לחשוף את התערבות הצנזורה בפרסומים בלא רשות בכתב מהצנזור. ברגמן מסרב להשיב אם קיבל רשות כזו ומסתפק בתשובה לקונית: "הספר אושר על-ידי הצנזורה".
בסופו של דבר, תהא הסיבה לעיכוב ביציאת הספר אשר תהא, העובדה היא כי ראה אור במקביל לפרישתו של אשכנזי מצה"ל. ברגמן לא רואה בכך חשיבות מיוחדת. "נניח שכיוונו לאיזשהו עיתוי", הוא אומר. "הטענה שעומדת ביסוד הספין הזה היא שמותר לפרסם אלבומי ניצחון עם סיום כהונתו של אשכנזי".
לא, הטענה היא שהפרסום ביום הזה מעיד שהיתה לכם כוונה מיוחדת לפגוע באשכנזי. זה לא קשור למה מותר ומה אסור. השאלה היא למה.
"כל הכוונה פה היא להסיט את הדיון מהעיקר, והעיקר זה דיון על העובדות, הרי בכל הפורומים אף אחד לא בא להתעמת על העובדות".
מידע שתול
אלא שמאז פרסום הספר, בכל זאת עלו טענות לגבי כמה מהעובדות שכלולות בו. עיתונאי "הארץ" עמוס הראל ציין כמה טעויות עובדתיות שנשתרבבו לספר, וייחס אותן לסד הזמנים הקצר שבו נכתב. עפר שלח פירסם רשימה על הספר ב"מעריב", מנה כמה מחסרונותיו (בעיקר כי נכתב בחופזה וכולל חומרים שאינם רלבנטיים), וציין כי "כותב בקי בענייני הצבא היה יכול להעניק לברגמן ומרגלית הרבה מאוד הקשרים וסיפורים שהיו מציירים אותו [את אשכנזי] – ואת דובר צה"ל אבי בניהו, מהאחראים העיקריים לאווירת התככים והחשדנות סביב הרמטכ"ל – באור אפל יותר".
"מכל התגובות, התגובה שאני הכי הופתעתי ממנה היא זו של עפר שלח", אומר ברגמן. לטענתו, לא ראוי היה ששלח יכתוב רשימה על "הבור" משום שבזמן העבודה על הספר הוא עצמו עסק בהכנת תחקיר נוסף על פרשת הרפז לתוכנית התחקירים של ערוץ 10, "המקור".
"'המקור' ואני ב'ידיעות אחרונות' התחרינו ראש בראש מי יפרסם קודם את התחקיר העיתונאי הגדול על פרשת הרפז", משחזר ברגמן. "הגענו ביחד, רצוצים אבל מרוצים, לקו הגמר. כמו שרביב דרוקר כתב בבלוג שלו – להם היו דברים שלנו לא היו, לנו היו דברים שלהם לא היו. תחרות, סבבה, מעולה. אחר-כך דן מרגלית ואני עובדים על הספר, ואני מרגיש בעורפי את נשיפותיו של עפר שלח, שרוצה לעשות עוד כתבה על הפרשה". בשל כך, טוען ברגמן, על שלח היה לפרסם גילוי נאות בדבר התחרות שקיים צמוד לרשימתו על הספר או להימנע בכלל מלכתוב בנושא.
בתשובה לפניית "העין השביעית" הודף שלח את הביקורת מכל וכל וטוען כי "אין אדם שיכול לכתוב ביקורת על הספר חוץ מאדם שעסק בפרשת הרפז". נוסף על כך, שלח טוען כי בינו ובין ברגמן כלל לא התקיימה תחרות, שכן בעוד ברגמן פירסם ספר על הפרשה, הוא עצמו לא עסק במקביל בכתיבת ספר על אודותיה.
עיתונאי נוסף שכתב על "הבור" ב"מעריב" הוא בן כספית, שהתייחס לספר בטור שפירסם ב-18.2.11. "עוד לא קראתי את הספר שכתבו שני זרזירי העט של ברק", כתב כספית, "אבל מישהו הפנה את תשומת לבי לקטע מסוים ממנו".
הקטע המסוים נוגע להזמנתו של הרפז אל אירוע באיטליה בנוכחות הרמטכ"ל אשכנזי. דובר צה"ל אבי בניהו, כך מסופר, דרש משגריר ישראל באיטליה, גדעון מאיר, שלא לכלול את הרפז במוזמנים לאירוע. כאן מתפצלות הגרסאות: בספר נכתב כי לדברי מאיר, "הוא קיבל טלפון מלשכת הרמטכ"ל, שהודיעה שמבחינת הרמטכ"ל דווקא אין בעיה שהרפז יהיה נוכח, והשגריר הוא שיחליט". על-פי כספית, הגרסה שמופיעה בספר מנוגדת לגרסה ששמע בזמנו מהשגריר באיטליה. לדברי כספית, גרסתו של מאיר היא כי לא קיבל טלפון מלשכת הרמטכ"ל, אלא הוא שיזם את שיחת הטלפון ושמע מרל"ש הרמטכ"ל כי "כל המוזמנים בשיקול דעת השגריר בלבד". "מדובר בהבדל מהותי", כתב כספית, והוסיף כי כשסיפר למאיר על הנוסח בספר, השגריר "הזדעזע".
דן מרגלית (מימין) ורונן ברגמן באולפן "ערב חדש" (צילום: שי אוקנין)
"מה גדר הוויכוח?", משיב ברגמן, "מי התקשר למי. האם השגריר התקשר ללשכת הרמטכ"ל כדי לבדוק או שלשכת הרמטכ"ל התקשרה לשגריר כדי לבדוק. על הדבר הבסיסי אין ויכוח, לשכת הרמטכ"ל מתערבת ואומרת לשגריר, אנחנו עושים אובר-רולינג להחלטה של בניהו ומעבירים אותה אליך. אם אחרי שבוע, שבו אני יודע שהרבה מאוד אנשים מצדו של אשכנזי סרקו במסרקות ברזל את הספר כדי למצוא בו טעויות, כל מה שהם מצליחים להביא זה את הפער הזה, ואללה – מצבנו טוב".
שמו של כספית שב ועולה בספר פעמים רבות. מכל העיתונאים הבכירים שסיקרו את פרשת הרפז, כספית היה התומך הגלוי והבוטה ביותר באשכנזי. לספר "הבור" התייחס כספית עוד לפני שראה אור. בטור שפירסם ב-12.2.11 כתב עליו כספית כי "זו תהיה גרסת ברק. כל מה שדובריו החרוצים של ברק בתקשורת החסירו, יבוא שם. מרוכז. כל הרפש, כל התיק, כל החבילה. צפוי גם פרק מיוחד על אבי בניהו, שמכונה על-ידי ברק 'הבינה הארגונית של אשכנזי'. בסביבות 250 עמודים".
לטענת ברגמן, המשפטים המצוטטים לעיל הם תוצאה של תעלול מכוון. "היה לנו חשש ששני גורמים שנמצאים במעגל שקשור לספר דולפים", הוא אומר. "לגורם אחד אנחנו סיפרנו שבספר יש 250 עמודים. גורם שני ידע שיש בספר פרק שנקרא 'הבינה הארגונית' ושעוסק באבי בניהו. כמובן שאין 250, אף פעם לא היו 250 עמודים, והפרק על בניהו לא פורסם. ופתאום, משום מקום, את שני הפריטים האלה אנחנו מוצאים באותו משפט אצל בן כספית. פלאי העולם הזה. זה יצא כל-כך טוב שזה ממש מופלא".
ברגמן מוסיף כי בעקבות טענה אחרת של כספית, שלפיה אהוד ברק עבר על הגרסה האחרונה של הספר לפני פרסומו, הוא ומרגלית מתכוונים לתבוע את כספית על הוצאת דיבה וכבר נשלח אליו מכתב אזהרה, שלו טרם הגיב.
הצלחת יתר
הפרק "הבינה הארגונית", שאותו הזכיר כספית ב"מעריב", אמנם לא פורסם בסופו של דבר, אבל הביטוי מופיע בספר ככינוי שניתן לבניהו, שהתנהלותו מנותחת לאורך כמה פסקאות.
"בניהו הנהיג מדיניות ספינים משוכללת שכללה הפעלה מקבילה של כמה כלי תקשורת והזרמה מבוקרת של אינפורמציה תוך תגמול הכתבים ה'ממושמעים'", כותבים מרגלית וברגמן. "באלה שלא פעלו על-פי הוראותיו הוא טיפל באופן ממוקד, הרעים בקולו, ובין יתר ההפחדות והאיומים הלא מרומזים כלל נהג לספר להם שהשב"כ (מלה שהוא משתמש בה לעתים קרובות) פתח בחקירה כדי לאתר את המקורות שלהם".
לדברי ברגמן, פרשת הרפז נעלמה כמעט לחלוטין מהתקשורת הישראלית משום ש"יכולותיו המופלאות של בניהו, באמת מופלאות, והקונייקטורה הפוליטית שנוצרה, הצליחו להשתיק אותה".
עם התפוצצות הפרשה היו כותרות ראשיות בכל העיתונים.
"אבל מה היה בכותרות? כמה עיתונאים באו ואמרו, 'יש כאן שורה של שאלות לרמטכ"ל, תענה'"?
הטענה שלך היא שבניהו עשה את עבודתו טוב מדי או שמעל בתפקידו?
"שני הדברים. בניהו הוא דוגמה קלאסית של הצלחת יתר. כי בסוף, זה שהצליח יותר מדי והעלה את הרמטכ"ל לכאלה שיאים, שיחק לרעתו. הוא מעל בתפקידו בכך שהפך לדובר הרמטכ"ל במקום להיות דובר צה"ל".
ברגמן מתאר כיצד לאחר ששוחחו, הוא ומרגלית, עם ראש אמ"ן, האלוף עמוס ידלין, עם ארז וינר ועם הרמטכ"ל אשכנזי, וכבר היתה בידיהם גרסת הגורמים המרכזיים בצה"ל לפרשה, שלחו לדובר צה"ל רשימה מפורטת של עשרות שאלות. את רשימת השאלות הדפיסו בסיום הספר, ולאחריה את התשובה שקיבלו מדובר צה"ל, במלואה. היא נפתחת במשפטים:
"הרמטכ"ל וצה"ל אינם מוצאים לנכון לשתף פעולה עם פרסום דיבתי ומגמתי זה, אשר מכוון לפגוע ברמטכ"ל ערב פרישתו מצה"ל ולהוציא דיבתו רעה. ברור ונהיר כי 'הספר' מונע מרוח גבית של גורמים אינטרסנטיים, והוא נכתב בחופזה על-ידי כתבים שכבר הביעו את עמדתם הברורה והבלתי מאוזנת שאין בלתה, הן בכתיבתם והן בראיונות שונים שהעניקו. על כן, למענה מטעמנו, יהא אשר יהא, אין להבנתנו כל משקל.
"השאלות שהועברו אלינו הן שאלות ממוחזרות, שמהן עולה חשד לכאורה כי גובב לכדי מסמך דיבתי, ומבקשות לקעקע את אמינותו של הרמטכ"ל והמערכת שעליה הוא מופקד. זאת תוך ניצול העובדה שכלובש מדים הוא מנוע מלהתייחס לחלק מהנושאים.
"את מה שהיה למפקדי צה"ל ולרמטכ"ל לומר בנושא הם אמרו, בין אם בחקירת המשטרה ובין אם לכלי התקשורת בראיונות ובשיחות רקע (כולל לכותבי 'ספר' זה, שלהם ולמנהליהם בתקשורת ניתנו תשובות מקיפות ומפורטות המגובות במסמכים בחלק מהנושאים המדוברים".
"דובר צה"ל סירב להגיב על השאלות שלנו בטענה כי אנו עוינים את הרמטכ"ל ומייצגים את גרסת שר הביטחון", אומר ברגמן. "אלו שקרים, ואבי בניהו יודע כי אלו שקרים. לעצם הסירוב – נניח שאל-ג'זירה היתה פונה אליו בשאלות. האם גם אז הוא היה מסרב בטענה שהתחנה עוינת את מדינת ישראל? ומה עם ה-BBC? אין לדובר צה"ל זכות לסרב לפנייה שכזו. הוא לא יחצן של איש עסקים ואפילו לא דובר של שר".
אומר זאת עיתונאי של "ידיעות אחרונות", גוף שידוע במדיניות האין תגובה שלו.
"זה בדיוק ההבדל שאני מתייחס אליו. אם איש עסקים פרטי או עיתונאי פרטי לא רוצה למסור תגובה ולוקח על עצמו את ההשלכות, בעיה שלו. אין לו אותה חובה מוסרית שנמצאת על הגב של דובר צה"ל".
לדברי ברגמן, למרות הטענות של דובר צה"ל כי הספר הוא "דיבתי", לא התקבל מכתב תביעה ממנו או מהרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי.
מדובר צה"ל נמסר: "דובר צה"ל הוא דוברו של צה"ל כולו, כך היה וכך יהיה, וכל אמירה אחרת אינה ראויה להתייחסות. דובר צה"ל, החטיבה והאיש, מגיב לכל השאילתות העיתונאיות המופנות אליו באופן מקצועי ואמין. באשר לשאלותיו של ד"ר ברגמן, הרי הוא עצמו יכול להעיד שהגיע לשיחת רקע מקיפה ובמסגרתה קיבל תשובות לרבות משאלותיו, אך בחר להתעלם ממרביתן בפרסומיו. השאלות שהועברו מטעמו ומטעם מר מרגלית הגיעו ערב יציאת ספרם, לאחר שכבר נערך ונחתם, על כן לא מצא צה"ל, באמצעות דובר צה"ל, להגיב אלא באופן כללי, שהרי למיטב הבנתנו, לתשובותינו, יהיו אשר יהיו, אין כל משקל בפרסום שכבר נכתב. נזכיר כי מבקר המדינה חוקר את הנושא, ואנו מעדיפים להמתין לסיום עבודתו".