ז.ל.א.ד.

במוסף "יומן" של "מקור ראשון" כותבת ענת רוט על ההבדל בין סיקור מחאת 2020 לסיקור המחאה נגד הנסיגה מרצועת עזה (וצפון השומרון) בשנת 2005. "המכנה המשותף בין שתי התקופות הוא שגם היום וגם בימי ההתנתקות התקשורת לא 'סיקרה' את האירועים, אלא היתה שחקן פעיל במגרש הפוליטי וקידמה אג'נדה באופן אקטיבי", כותבת רוט.

כיום התקשורת מגלה הבנה לאלימות המפגינים ומזדעזעת מאלימות המשטרה, ואילו לפני 15 שנה המאבק הוצג כאלים ואילו מהמשטרה דרשו לפעול בתקיפות, מסבירה רוט. כיום המחאה מוצגת כמייצגת את "העם", ואילו אז, למרות שמשתתפיה היו רבים פי כמה, היא הוצגה כמייצגת מיעוט מגזרי.

כבונוס מקבלים הקוראים בטורה של רוט מבחר ציטוטים מהתקשורת המרכזית של 2005. "נמאס מהאיומים היומיומיים להפוך את המדינה על פיה", מצטטת רוט את נחום ברנע של תקופת הנסיגה מעזה, "מאז שמוסוליני ערך את המצעד שלו על רומא ב-1922, לא היה ניסיון כל-כך מפורש, כל-כך חצוף, לשנות באמצעות הרגליים את החלטותיו החוקיות של הראש [...] אם הם רוצים באמצעות לחץ ההמון שלהם להפוך את החלטות הממשלה והכנסת, אין מנוס מלעצר את המוסולינים האלה בעוד מועד".

אמנון אברמוביץ' מצוטט אצל רוט כמי שאמר אז: "צריך לפזר את ההפגנה הזו בכוח. מדינה לא יכולה להרשות לעצמה להיות מוכנעת על-ידי קבוצה אלימה".

במאמר המערכת של "הארץ" נכתב באותה תקופה כך: "מעצרים מינהליים, או מעצרים עד תום ההליכים, הוצאת שוהים בלתי חוקיים ברצועה, משפטים מהירים לעבריינים, הצבת מחסומים נוספים והחמרת סידורי המעבר במחסום כיסופים, וכל אמצעי חוקי אחר שיכול לצמצם את היקף ההתנגשות הצפויה בתוך שבועיים, מוכרחים להינקט מיד".

מחוץ להתנחלות נווה-דקלים, 19.5.05 (צילום: פייר תורג'מן)

ההתנחלות נווה-דקלים שבגוש קטיף, 19.5.2005 (צילום: פייר תורג'מן)

הציטוטים במאמר של רוט מעניינים ביותר, אך ניתנים ללא הקשר מדויק וברוב המקרים אי-אפשר להגיע בקלות למקור מקוון. במקרה של מאמר המערכת של "הארץ" המצב שונה, כך שאפשר לקרוא בו לא רק את הפִסקה המסיימת שמצטטת רוט אלא גם את הפִסקה הפותחת: "חשד לנסיון דריסה של קצין צה"ל על-ידי מתנחל מכפר-דרום; הברחות יומיומיות של אזרחים מישראל לגוש קטיף; התרת דמו של ראש הממשלה באמצעי הבזוי הידוע בשם פולסא דנורא; השפלת אלוף הפיקוד, הרב הראשי לצה"ל ומפקדים בכירים אחרים בקללות והשלכת שקיות אשפה עליהם; הסתה של רבנים נגד הוראות הצבא והמשטרה ועידוד של סרבנות סיטונית – כל אלה אינם יכולים עוד להיחשב כצעדי מחאה".

שלא יובן כאילו התקשורת לא צידדה בתוכנית הנסיגה, לא איתרגה את אריאל שרון, לא הציגה את המתנגדים לה כמורדים אלימים, לא הצניעה באופן יחסי את הדיווחים על ההפגנות נגד המהלך. כמובן שתקשורת הזרם המרכזי בישראל צידדה בנסיגה מעזה, כפי שהיא צידדה גם בתהליך אוסלו, בשלל מבצעי צה"ל בעזה ובגדה המערבית ובתוכניות כלכליות ממשלתיות בעלות השלכות הרות גורל כמו אלו של פרס בשנות השמונים או נתניהו בעשור הראשון של שנות האלפיים. התקשורת הישראלית, אז כהיום, "נאמנה לעמדה של קבוצות הכוח", כפי שהגדיר זאת ד"ר שגיא אלבז בספרו "נאמנות למקור".

במדור המאמרים של "מקור ראשון" נדרש מוטי קרפל להשוואה דומה לשל רוט, בין "הפגנות השמאל הקיצוני בבלפור למחאת הציבור האמוני נגד הסכמי אוסלו וההתנתקות". אך בעוד רוט מתרעמת על הצביעות, קרפל מוצא מקום לאופטימיות. "בזמן אוסלו וההתנתקות הציבור האמוני מצא את עצמו מודר ומוקצה, וסומן כשוליים קיצוניים וסהרוריים שניצבים מחוץ לקונצנזוס. עכשיו השמאל הקיצוני בעמדה הזאת. בזמן אוסלו השמאל הקיצוני היה הרוח החיה של הקונצנזוס הציבורי. היום זהו הציבור האמוני", כותב קרפל.

לפי קרפל, את ההפגנות בבלפור יש לראות לפיכך קודם כל כמחאה של אליטה קורסת נגד שינוי הסדר הקיים. "השמאל הרדיקלי מסרב להשלים עם העובדה שהמדינה ברחה לו מן הידיים, שעם ישראל מאס בו ושהוא נותר מאחור", טוען קרפל, "הוא מתחיל לקלוט שהציבור הישראלי אוהב את מדינת ישראל, את ארץ ישראל, את עם ישראל ואת מסורת ישראל, ושהוא לא ייתן לקוסמופוליטיות הפרוגרסיבית הליברלית של השמאל לנהל את המדינה".

הפגנה נגד בנימין נתניהו, ירושלים, 1.8.2020 (צילום: יונתן זינדל)

הפגנה נגד בנימין נתניהו, ירושלים, 1.8.2020 (צילום: יונתן זינדל)

לא רק הציבור האמוני מוצא את עצמו מחוץ להפגנות בבלפור, מתבונן בפליאה ביחס שלו זוכים המפגינים. אינס אליאס, מחברת המדור "מזרחית מדוברת" ב"גלריה", פרסמה אתמול באתר "הארץ" טור ביקורת נוקב על סיקור המחאה בבלפור, טור שלא מצא את דרכו לגליון הדפוס של "גלריה" הבוקר. אליאס, כמו רוט וקרפל, עומדת על ההתגייסות של התקשורת המרכזית למחאה תוך השתקת כל עמדה ביקורתית כלפיה.

בעוד קרפל יוצא נגד ה"קוסמופוליטיות הפרוגרסיבית הליברלית של השמאל", אליאס מבקרת את "היסוד הליברלי-חילוני" של התקשורת, שמסקרת את המחאה באמצעות דימוי "אוניברסלי (ולא מקומי, אתני או פוליטי)". בעוד קרפל ורוט מביעים תסכול על הפער בין סיקור המחאה נגד הנסיגה מעזה לסיקור מחאת 2020 נגד נתניהו, אליאס מביעה תסכול דומה מהשוואה של המחאה הנוכחית למחאות אחרות, כמו זו של יוצאי אתיופיה לדוגמה.

"בניגוד למפגינים אחרים ממחאות אחרות", כותבת אליאס, "המפגינים נגד נתניהו זוכים להתעניינות התקשורת, שמגדרת דרכם את דמותו של הישראלי הנורמטיבי: בן או בת המעמד הבינוני-גבוה, שאוחז באותו סל ערכים דמוקרטי, הכולל את הסלידה מנתניהו. [...]

"הסיקור התקשורתי הנרחב מראה לישראלי הנורמטיבי את כוחו, והוא יוצא החוצה; הציבור העירוני יוצא לבלפור ובני הקיבוצים, המושבים והערים המבוססות ממלאים את הצמתים והגשרים, כדי לתת לילדיהם אך בעיקר לחברה בישראל שיעור בדמוקרטיה. התקשורת מזהה במצב הזדמנות לבנות אתוס דמוקרטי מחודש שיתאים לערכיה, אך זהו אתוס כפוי, שאינו מתיישב עם המציאות החברתית בישראל, וודאי שאינו משרת את רוב קבוצות האוכלוסייה, הנזקקות בימים אלה להגנה על הזכות לחיים בכבוד".

הנה כך מתאחדים להם לנקודת מבט אחת שני מיעוטים המודרים מרשתות הכוח של האליטה הישנה: הימין הדתי-מתנחלי מחד והשיח המזרחי-רדיקלי מאידך. זאת, למרות שהקבוצה הראשונה קיבלה לאורך השנים ממדינת ישראל הרבה יותר הגנה על זכותה לחיים בכבוד.

כשהשמאל השמרני יתאחד עם צ'רלס קלור

אליאס כינתה בטור קודם שלה ב"הארץ" את מובילי המחאה נציגי "השמאל השמרני". בכתבה המתפרסמת במוסף "G" של "גלובס" מגדיר הסוציולוג גיא שני את המפגינים כבני דור ה-Y וה-Z, נציגי "המעמד היצירתי", מונח שטבע החוקר ריצ'רד פלורידה. מעמד זה, מסבירים מחברי הכתבה שני אשכנזי ורון טוביה, כולל אמנים, כותבים, מעצבים, אדריכלים, מרצים, יזמים ובעלי מקצועות חופשיים. "מעמד שלם שבעבר היה יחסית מאורגן, והיום הוא נורא פגיע", אומר שני. "אין לו נכסים, היכולת שלו לצבור כאלו מוטלת בספק, ואין לו ביטחון תעסוקתי. מלבד העניים, שהם הראשונים להיפגע, המעמד הזה קיבל מכה קשה בתקופת הקורונה ועכשיו הוא יוצא לרחובות".

בתגובה לטענה כי ההפגנות הן בסך הכל אנטי-נתניהו אומר שני: "זה דור שלא מכיר שום דבר אחר. זו מדינה שיש בה בחירות, אבל השלטון לא מתחלף כמעט אף פעם. נתניהו ריכז באופן מכוון את כל הכוח, גם פוליטית וגם סימבולית – לכן היום כל התביעות מתרכזות בו". את הסכנה לשלטון נתניהו מזהה שני דווקא בגן צ'ארלס קלור בתל-אביב, שם התארגנו כמה הפגנות במחאה על המצב הכלכלי, בלי קשר לתיקים הפליליים של ראש הממשלה.

"קהל היעד של הליכוד מורכב מלא מעט עצמאיים, והם אלו שנפגעו באופן משמעותי ממשבר הקורונה", אומר שני. "התקשורת אמנם אוהבת לסקר את מה שדומה לה; החבר'ה בבלפור הם היצירתיים, עם השלטים המעניינים, שלובשים תחפושות ורוכבים על המכת"זית. אבל יכול להיות שאלו שבצ'ארלס קלור הם מצביעי ליכוד שלא נוטים להפגין בדרך כלל, בטח לא נגד השלטון. אם צ'ארלס קלור ובלפור יתגבשו וייראו את האינטרסים המשותפים שלהם מבחינה מעמדית, יכול להתרחש שינוי אמיתי בחברה הישראלית".

בינתיים, ההפגנות בצ'ארלס קלור שככו. בכפולה הפותחת של "גלובס" מנתחת אלה לוי-וינריב לאן נעלמה מחאת העצמאים: חילוקי דעות בין הארגונים השונים; הפרד ומשול מוצלח במשרד האוצר; חלק מהבעיות נפתרו; חלק מהעצמאים התייאשו; וכמובן השתלטות הטון הפוליטי והאנטי-ביביסטי על ההפגנות בירושלים.

אבל ראשי הארגונים המתראיינים לכתבה מבטיחים שהמחאה הכלכלית של העצמאים לא מתה. אחד מהם, שמדבר בעילום שם, אומר: "המחאה תחזור ותתגבר בין אוקטובר לדצמבר, אם לא יהיה פה שינוי דרסטי, אלו יהיו החודשים הכי קשים עסקית שהיו אי פעם במדינת ישראל. עכשיו מתחילים לחזור הצ'קים ומתחיל להצטבר האפקט של ההתנהלות הלא נכונה של הממשלה. המחאה לא מתה. היא תחיה שוב".

Xין מצב

בלב הטור של רוט ב"מקור ראשון", על הסיקור האוהד של מחאת בלפור 2020, נדפס תצלום מאחת ההפגנות בירושלים שבמרכזו שלט עם הסיסמה "Xין מצב". סיסמה זו, אחת המובילות במחאת בלפור, נועדה להעביר את המסר כי לא ייתכן מצב שבו אדם המואשם בפלילים מכהן כראש ממשלה.

הפגנה מחוץ למעון ראש הממשלה בירושלים, 17.7.2020 (צילום: יונתן זינדל)

אך לנאשם נתניהו, חשוב לזכור, יש שותפים לפשעים המתוארים בכתב האישום. שניים מהם כבר מנוטרלים מכוח (שאול ואיריס אלוביץ'), אך השלישי, כמו נתניהו, עדיין עומד בראש הארגון שבשמו ובאמצעותו ביצע את הפשע שבו הוא מואשם. הכוונה לבעל השליטה והעורך האחראי ב"ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס, כמובן.

בעוד שנגד נתניהו מתנהלת מחאה עקבית ונרחבת, נגד המשך שליטתו של מוזס באימפריית התקשורת של "ידיעות אחרונות" תחת כתב אישום לא התקיימה ולו הפגנה אחת. זאת, אף שחלפו כבר 192 ימים מאז הוגש נגדו כתב אישום ולמרות שכתב האישום, בחלק שמתייחס ל"תיק 2000", מטיל עליו צל חמור בהרבה מאשר על נתניהו.

ראש הממשלה, כך על-פי כתב האישום, הציע למוזס לדבר עם המממן של העיתון המתחרה כדי לראות אם יסכים להפחית את כמות העותקים. מוזס, לעומת זאת, הציע לבן שיחו בעסקה המושחתת לפגוע בקודש הקודשים של הארגון שלו: העצמאות העיתונאית של קבוצת "ידיעות אחרונות". הצעה זו דומה להתחייבות של ראש ממשלה בישראל לחוקק מחדש את חוק יסוד: הכנסת בתמורה לרווח כספי.

אין מצב שעורך אחראי שמואשם במכירת האינטגריטי העיתונאי של קבוצת התקשורת שבשליטתו ימשיך בתפקידו בעודו עומד למשפט. ובכל זאת, יש מצב. אולי משום שהציבור הרחב חושב שהנאשם נתניהו, מתוקף היותו ראש ממשלה, משפיע על החיים שלנו יותר מאשר הנאשם מוזס. אך את נתניהו בוחרים, ואפשר להחליף. את מוזס איש לא בחר. נתניהו הוא אולי השליט שמכהן כאן לאורך התקופה הארוכה ביותר, אבל מוזס הוא ממליך המלכים המקומי. והוא ניצב בעמדה זו זמן רב הרבה יותר מאשר יושב נתניהו במעון ראש הממשלה.

ארנון (נוני) מוזס, בעל השליטה בקבוצת "ידיעות אחרונות", באולם בית-המשפט המחוזי בירושלים עם פתיחת משפט "תיק 2000". 24.5.2020 (צילום: יונתן זינדל)

ארנון (נוני) מוזס, בעל השליטה בקבוצת "ידיעות אחרונות", באולם בית-המשפט המחוזי בירושלים עם פתיחת משפט "תיק 2000". 24.5.2020 (צילום: יונתן זינדל)

ובכל זאת, למעט כמה הצהרות פומביות נגד המשך מעורבותו של מוזס בקבוצת "ידיעות אחרונות", אין בישראל – סליחה, Xין בישראל – מחאה נגד המצב הלא הגיוני שבו עורך אחראי הנאשם בהשחתת התקשורת ממשיך בתפקידו. ולא רק זאת, בעיתון שבראשו עומד הנאשם בהשחתת התקשורת מהללים הבוקר את שר המשפטים, אבי ניסנקורן, על ההגנה שהוא מספק לשלטון החוק. זה אותו ניסנקורן שכשר משפטים עשוי להיות בעל קול מכריע בהחלטה על מינוי היועץ המשפטי לממשלה הבא, בסוף 2022, שבתורו יוכל להחליט על עסקת טיעון למוזס.

דמותו של ניסנקורן נדפסת על שער "המוסף לשבת" של העיתון מאחורי הכותרת "אני המחסום". כדי שיהיה ברור שהוא רציני לבוש הפקיד האפור בג'ינס. "בלי הצהרות מפוצצות הופך שר המשפטים אבי ניסנקורן לדמות המפתח בבלימת הנסיונות לרמוס את מערכת המשפט ואת זכות המחאה", נכתב בכותרת המשנה שבשער "המוסף לשבת". ניסנקורן מוצג כ"גיבור בעל כורחו".

"אם כחול-לבן היא מאה כוחות סוס לבלימה, הוא מחזיק 99 מהם", כותבים נחום ברנע וטובה צימוקי. "הוא פתח את כהונתו במשרד המשפטים כשהציפיות ממנו נמוכות. בצלאח א-דין הניחו שייעלם, שיישא כמה נאומים על עצמאות המשפט ואחר-כך יתפשר עם המהלכים הדורסניים של שותפיו לממשלה. הפתעתם היתה שלמה".

"זה נכון שאני בולם פגיעות בשלטון החוק", אומר ניסנקורן ל"ידיעות אחרונות". "אני רואה בכך תפקיד היסטורי. הדמוקרטיה הישראלית שברירית – קל מאוד לפגוע בה. צריך כל הזמן להיות על המשמר ולא לסובב את הראש לרגע: זה מה שאני עושה". "אל תטעו בי", מוסיף שר המשפטים בהמשך, "אני לא תמים ולא פראייר. עם זאת, הערכיות מאוד חשובה לי [...] בכלל, אני לא בן אדם לחיץ".

גם למחמאה אישית נמצא מקום בראיון איתו: "בשיחה פתוחה הוא פחות אפור מהדימוי שלו".

בחירות 2020 (סבב ב')

בזמן שבעיתון של הנאשם מוזס מחניפים לשר המשפטים ומקווים לטוב, אצל הנאשם נתניהו הגישה שונה בתכלית. "המסלול של נתניהו: להחליף שר משפטים, לפרק את הממשלה וללכת לבחירות", נכתב בכותרת טור הפרשנות הפוליטית של טל שניידר ב"גלובס".

כמו ברנע וקדמון, גם שניידר מחמיאה לניסנקורן על מיומנויותיו הפוליטיות ויכולתו להתמודד עם נתניהו. כל הדיבור על בחירות נוספות אינו הזיה של נתניהו, מסבירה שניידר. הוא פועל בקור רוח כש"היעד הוא החלפת שר המשפטים". ניסנקורן, כותבת שניידר, ישפיע על זהות היועץ המשפטי לממשלה הבא. ניסנקורן, היא מוסיפה, עשוי גם לבלום יוזמה לשנות את שיטת הסיניוריטי במינוי נשיא בית-המשפט עליון, שאליו צפוי להגיע התיק הפלילי של נתניהו בערעור.

בכפולה הפותחת של "מעריב" מופיעה כותרת על ממצאי סקר דעת קהל ולפיו "רוב הציבור יאשים את נתניהו בהקדמת הבחירות". נתון אחר שמופיע בידיעה על הסקר, אך לא הגיע לכותרת: 43% מתנגדים לפסילת אדם עם כתבי אישום מלהתמודד לראשות הממשלה, לעומת 40% התומכים בכך.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, נושא דברים לפני פתיחת משפטו כשמאחוריו חברי-כנסת ושרים מהליכוד. בית-המשפט המחוזי בירושלים, 24.5.2020 (צילום: יונתן זינדל)

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, נושא דברים נגד מערכת המשפט לפני פתיחת משפטו כשמאחוריו חברי-כנסת ושרים מהליכוד. בית-המשפט המחוזי בירושלים, 24.5.2020 (צילום: יונתן זינדל)

"דוהרים לבחירות", היא הכותרת הראשית בעיתון של הנאשם מוזס הבוקר. "עם שבועיים וחצי בלבד למועד האחרון לאישור תקציב המדינה, במערכת הפוליטית מתגבשת הערכה כי אין פתרון למחלוקת בין נתניהו לגנץ. המשמעות: ישראל מידרדרת, שוב, למערכת בחירות רביעית רצופה", כותבים איתמר אייכנר ויובל קרני בכפולה הפותחת.

אייכנר וקרני מדווחים כי לפי "בכירים" בליכוד, "החשש הגדול ביותר של נתניהו, שמניע אותו לעבר בחירות, הוא שר המשפטים אבי ניסנקורן. הסיבה: החשש כי לאחר אישור תקציב דו-שנתי יהפוך לשר משפטים לעומתי שיעביר מינויים בכירים במערכת המשפט, כמו יועץ משפטי ופרקליט מדינה, בניגוד לרצונו של נתניהו".

תובנה החוזרת בכמה טורי פרשנות נוגעת להשפעת ההפגנות בבלפור על העתיד הפוליטי של נתניהו: הן מחזקות אותו. "ההפגנות, בתצורתן הנוכחית אינן עושות לו רע", כותב ב"הארץ" יוסי ורטר. "למעשה, הן כל התחמושת שיש לו".

"המחאות האלו זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לו", מנסחת זאת סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות". עמיתה לעיתון עמית סגל כותב: "ההפגנות בבלפור, על אף שטיפסו בממדיהן, נתפסות ככאלה שמשרתות את הליכוד בהחזרת הדיון משדה הכלכלה והבריאות אל הימין-שמאל המוכר".

אביו, עורך "מקור ראשון" חגי סגל, נוקט עמדה ומביע התנגדות לבחירות. "אפשר להבין את הצורך הנפשי של נתניהו להתגרש מהם [כחול-לבן] בהקדם, אבל אם נבצר ממנו לפלג אותם ולכונן ממשלת ימין צרה עוד בכנסת הנוכחית, חלילה לו מלפזר אותה. הליכה לקלפי בשיא המגפה והשפל הכלכלי, כשהשנאה בין ימין לשמאל כבר מתפרצת ברחובות, תזכיר את מלחמות היהודים בשלהי בית שני", כותב סגל בטורו שב"יומן".

גם בעל הטור שלמה פיוטרקובסקי כותב נגד בחירות עכשיו, וזאת תחת כותרת הביניים "רק לא בחירות". בשער "מקור ראשון" בולטת הכותרת "בכירים בליכוד על הריצה של נתניהו לבחירות: 'אובדי עצות'". הכתבת שירית אביטן-כהן מתארת את הבכירים כ"מודאגים".

בעיתון השני של משפחת אדלסון נזהרים מלנקוט עמדה. הסיקור הפוליטי בעמודי החדשות מצומצם ביותר (כותרת בתחתית השער, ידיעה בעמוד 12). אמנון לורד קורא לנתניהו לוותר לגנץ בעניין התקציב. מתי טוכפלד, הפרשן הפוליטי של העיתון, מודה כי נתניהו נאם השבוע "נאום בחירות לכל דבר", ומהדהד את מה שכתבו גם הפרשנים האחרים כשהוא קובע כי "ככל שהמפגינים בכיכר פריז קיצוניים והזויים יותר בעיניו, כך כוחו מתחזק בקרב אנשי הימין, כולל אלה שנטשו אותו עם הזמן".

כשהשחיתות השלטונית היתה בצד השני

במדור הרכילות העסקית של "מעריב" נדפס תצלום של העבריין המורשע אהוד אולמרט, ראש הממשלה לשעבר, עם רעייתו עליזה. השניים, מדווחת מיכל גלנטי, בילו בשישי האחרון במוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים, בפתיחת תערוכה חדשה שבה עליזה אולמרט מציגה לצד 32 אמנים נוספים.

התצלום הזה הוא עוד חוליה אחת קטנה בשרשרת הטיהור שעובר אולמרט באדיבות "מעריב" ובעל העיתון, אלי עזור. חוליה גדולה ומשמעותית יותר בשרשרת הטיהור היא הטור הקבוע שמפרסם ב"מעריב" הפוליטיקאי שקיבל מעטפות כסף והורשע בשוחד, מרמה והפרת אמונים.

ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט (משמאל) מחבק את שמואל דכנר, לימים עד המדינה במשפט "פרשת הולילנד" (צילום: יוסי זליגר)

ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט (משמאל) מחבק את שמואל דכנר, לימים עד המדינה במשפט "פרשת הולילנד" (צילום: יוסי זליגר)

השבוע מוקדש הטור של העבריין השלטוני לשאלה מי ראוי להיות ראש הממשלה הבא, במקומו של של ה"נוכל" ה"פשיסט" ו"המשפחה ההזויה" שלו, כלשון המחבר.

"בבוא היום ייתכן שאוכל להצביע על האיש הזה", בונה אולמרט מתח. בינתיים הוא נותן בו סימנים: יפעל לקידום שלום עם הפלסטינים הכבושים; יקדם שוויון זכויות מלא בקרב אזרחי ישראל; ויביא להשקעה מסיבית בחינוך וברווחה על חשבון תקציב הביטחון וההתנחלויות. על טוהר המידות של ראש הממשלה הבא אולמרט לא כותב דבר.

עוד כותרות ראשיות

הכותרת הראשית ב"ישראל היום" מוקדשת למאמר מאת רוני גמזו שקורא לציבור לפעול לפי ההנחיות, כיוון שזו "ההזדמנות האחרונה לנצח בלי להגיע לסגר".

הכותרת הראשית ב"הארץ" מוקדשת ללבנון ("האסון בלבנון מצנן את המתח בצפון, אך זו גם אזהרה כפולה לישראל") ומובילה לטור פרשנות מאת עמוס הראל.

הכותרת הראשית ב"מקור ראשון" מוקדשת אף היא ללבנון ("'שחרר אותנו מחיזבאללה', צעקו תושבי ביירות לנשיא צרפת").

ואילו הכותרת הראשית של "מעריב" עוסקת בקורונה: "יש לנו חיסון מצוין ביד". בכותרת המשנה לראשית של "מעריב" מוזכר כי "גנץ ונתניהו כבר נאבקים על הקרדיט" בכל הקשור לחיסון המסתמן, בפיתוח המכון הביולוגי.

גם בידיעה על פיתוח החיסון שרואה אור ב"ידיעות אחרונות" מודגש בכותרת המשנה כי "נתניהו וגנץ התקוטטו על הקרדיט". ב"ישראל היום", לעומת זאת, פותרים את המחלוקת על הקרדיט בצורה פשוטה: נותנים את זכות הדיבור לנתניהו על חשבון גנץ. כותרת הגג לראשית בשער העיתון קוראת: "בקרוב: ניסוי בחיסון ישראלי לנגיף. רה"מ: חותרים לייצור עד ראשית 2021".

בשולי החדשות

טראמפ כמגן הציביליזציה. הפרשן הבכיר של "ישראל היום", אמנון לורד, שטען השבוע כי במחנה השמאל "מתפללים כבר כמה שבועות לשובו של הרוצח יונה אברושמי", שהזהיר מפני "פרובוקציה ברוח מטורף מהימין שרוצח 'מפגין' מהשמאל" ואף התנבא כי "כנראה מכינים פרובוקציה שתייצר את המאסה הקריטית הנחוצה למהלך ההפיכה", נותן היום מנוחה לקונספירציה התורנית ומקדיש כמה מלים לנושא אהוב אחר: נשיא ארצות-הברית דונלד טראמפ.

לפי לורד, "מה שמונח על כף המאזניים בבחירות הקרובות בארצות-הברית הוא גורל הציביליזציה האמריקנית או המערבית בכלל. [...] טראמפ, עם כל פגמי האישיות שלו, הוא האלטרנטיבה היחידה עכשיו בהגנה על ציביליזציה שהדמוקרטיה היא חלק ממנה".

סודה קאוסטית היא בסיס. עמיחי אתאלי מדווח הבוקר ב"ידיעות אחרונות" כי מפונים מגוש קטיף מאיימים לתבוע את דן חלוץ בעקבות ראיון שהעניק לאחרונה לסימה קדמון ובו נזכר בנסיגה מעזה ואמר, בין היתר, "ואני רואה לנגד עיני תלמידי ישיבה מתבצרים על הגג ושופכים על החיילים שמנסים לטפס אליהם חומר חומצתי". לפי הידיעה, ג'וש ג'ייקובסון ושלום ז'יטניצקי, שהיו על הגג בכפר דרום וטוענים כי לא היו דברים מעולם, פנו לעו"ד איתמר בן-גביר, ששיגר לחלוץ מכתב התראה לפני תביעת לשון הרע. "לא היתה חומצה, ונמצה את הדין עם כל אחד שיעז להגיד את השקר הזה שוב", מצוטט ג'ייקובסון בידיעה.

כפי שדווח לאחרונה ב"העין השביעית", חלוץ הוא לא היחיד שממשיך לטעון גם כיום כי חומר פוגעני כזה או אחר הושלך מהגג בכפר דרום לעבר כוחות הביטחון. גם חיילת שנכוותה מהחומר כתבה זאת לאחרונה, בתגובה לכתבה של עמית סגל שטען כי מדובר בהמצאה.

הזכות המוסרית. ב"הארץ" מדווח יהושע (ג'וש) בריינר כי "נבדקות עדויות לפיהן שי ניצן שיתף את המפכ"ל דנינו כי שמו מופיע בחקירה סמויה". לפי בריינר, "נציב תלונות הציבור על הפרקליטות, השופט בדימוס דוד רוזן, בודק עדויות לפיהן פרקליט המדינה לשעבר, שי ניצן, עדכן את מפכ"ל המשטרה לשעבר, יוחנן דנינו, כי שמו עלה בחקירה סמויה ב-2015 ובכך מנע את המשך בירור הפרשה בעניינו".

לפני כעשרה ימים פרסם יואב יצחק באתר News1 ידיעה תחת הכותרת "הנציב רוזן פותח מחדש תיק דנינו-ניצן עקב מידע על הטעייתו ושיבוש בדיקתו". לפי יצחק, "שי ניצן הנחה למסור מראש ליוחנן דנינו לפני חקירתו את דבר קיומה של קלטת המתעדת שיחתו עם הקצינה צ'. בכך סיכל ניצן תפיסת דנינו בשקרים".

בידיעה של בריינר יש חידושים שלא הופיעו בידיעה של יצחק (גם תגובות מפי ניצן, דנינו ומח"ש, אבל לא רק). מה שאין בידיעה של בריינר זה קרדיט ליצחק.

סימנייה

א. ב"דה-מרקר" מתפרסם מעין המשך לתחקיר "מסמכי קונגו" של גור מגידו והגר שיזף (שבעקבותיו הגיש המיליארדר דן גרטלר תביעה בסך 8 מיליון שקל). במרכז הכתבה החדשה עומד SnatchApp, "הסטארט-אפ המוזר של מלבין ההון המורשע מהרצליה".

מגידו ושיזף מעלים כמה תהיות באשר לאפליקציה שמפתחת החברה ולהצלחה שלה כביכול. בשולי הכתבה מוזכר כי הדובר של החברה, שידע להגיד עליה מעט מאוד, חתום בין היתר על מה שנראה ככתבת פרסום סמוי שהופיעה באתר ה"ג'רוזלם פוסט". הכתבה פורסמה תחת הכותרת "איך חברת הטכנולוגיה הישראלית עזרה למהפכת הצ'טבוטים העולמית", אך מי שיחפש אותה היום יגלה כי נמחקה.

גם גרטלר מוזכר בכתבה ב"דה-מרקר" ובעקבות זאת מקבלים המחברים הבטחה נאמנה לתביעת דיבה חדשה. בא-כוחו של גרטלר, עו"ד בעז בן-צור, מסר ל"דה-מרקר": "אין למר גרטלר קשר לבליל הטענות והשמות המופיעים בפנייתך. כל אזכור כאמור של מר גרטלר הוא בגדר הוצאת לשון הרע, ובהתאם – יוליך להגשת תביעה נוספת. בסופם של ההליכים המשפטיים יפרע מר גרטלר את כל הנזקים שנגרמים לו כתוצאה מהמסע השיטתי (והשקרי) שאתם מנהלים נגדו".

ב. במוסף "G" של "גלובס" נותנים דרור פויר והילה ויסברג שמות, פנים ופרטים אישיים למובטלים והעניים החדשים של מגפת הקורונה. משפחות שלמות שאיבדו באחת את מקור הכנסתן, נקלעו לחובות ונאלצו לשנות לחלוטין את אורח חייהן.

איילת הריס מיבנה, שהיתה בעלת משחקיית ילדים עם בן זוגה איתי וכיום עובדת כקופאית (הוא סדרן בסופר), מספרת: "ב-15 במרץ סגרנו את המשחקייה ועצרנו הכל – החוגים של הילדים, הביטוח לבית, אין יותר קניות ספונטניות, בשר מקבלים מאמא שלי, פירות מאבא שלי. ההורים של איתי שולחים לנו אוכל. אני מספרת את כולם בבית, צובעת שיער לבד, מובן שאין מניקור-פדיקור. עם המים שיוצאים מהמזגנים אנחנו משקים את העציצים, את הגינה הפסקנו להשקות והיא התייבשה. לא משתמשים במייבש כביסה, לא נוסעים באוטו שלא לצורך, כל טיפולי השיניים הלא דחופים יחכו. רק את הסלולרי השארנו. אני במקום של איך אני משיגה לחם למחר. לחם. למחר. אתה מבין? [...]

"שנינו מרוויחים משכורות מינימום. אנחנו עושים קניות רגע לפני שסוגרים את הסופר, כשהלחם והירקות בזול, ולוקחים את קצבת הנכות של ההורים. [...] היום למשל אני עובדת מ-12:00 עד 22:00, עכשיו אני מדברת איתך בהפסקה, ואיתי מ-6:50 עד 18:00. אנחנו עובדים סביב השעון, עם הפסקות קצרות, ועושים הכל – ניקיון, אריזה, סידורים. יש לנו שלושה ילדים אורי (12), נדב (10) ויעל (7) שנשארים נעולים בבית עד שאנחנו חוזרים. הם בבית כי אני לא יכולה שמישהו מהם יידבק".

עושים לביתם (מהמקפצה)

א. בשער "ידיעות אחרונות", הנדל"ן הנחשק ביותר באימפריית התקשורת של מוזס, נמצא מקום לכותרת המפנה ל"פרויקט חדש למען העסקים הקטנים". מדובר במיזם פרסומי, כמובן, במימון ("בשיתוף") בנק הפועלים כמובן.

הבנק שמחזיק בכשליש מניות העיתון, הבנק שמונע את הדחת מוזס מעמדת הכוח בחברה, הבנק שלפי דירקטור בעיתון שותף עם מוזס בקנוניה נגד האינטרס המסחרי של החברה, הוא גם אחד המפרסמים המשמעותיים ב"ידיעות אחרונות" בשנים האחרונות, עם דגש על "מיזמי תוכן" שבהם הבנק רוכש מה שנחזה לכתבות מערכתיות.

המיזם הפרסומי החדש של בנק הפועלים ו"ידיעות אחרונות" מושק הבוקר בידיעה מאת מיטל ר' פישמן שנושאת את הכותרת היומרנית "מצילים את העסקים הקטנים". שמו של המיזם הפרסומי החדש: "מקפצה לדיגיטל".

נוני מוזס ובנק הפועלים (צילומים מקוריים: פלאש 90, עיבוד: "העין השביעית")

(צילומים מקוריים: פלאש 90, עיבוד: "העין השביעית")

לו היה בנק הפועלים מסרב לממן את ההרפתקאות הפיננסיות הכושלות של מוזס (לטענת הדירקטור בעיתון), לו היה הבנק מסרב לאשר עסקאות שפועלות לטובתו של הנאשם על חשבון טובת "ידיעות אחרונות" (לטענת הדירקטור בעיתון), אולי ב"ידיעות אחרונות" לא היו זקוקים למיזמי פרסום סמוי כמו "מקפצה לדיגיטל", ואולי לבנק היה קצת יותר כסף פנוי כדי לעשות עיתונות שבאמת תעזור לעסקים קטנים, במקום רק ללמד אותם איך לעשות דיגיטל, מהמקפצה.

ב. גם ב"מעריב" מתפרסם, כמו בכל שבוע, מיד אחרי המדור הכלכלי של יהודה שרוני (בין המרואיינים השבוע: מנכ"ל "גלובס" לשעבר וכיום מנכ"ל איגוד הבנקים איתן מדמון), עמוד במימון בנק הפועלים.

ג. ב"ישראל היום" מתפרסם "מדור פרסומי" במימון חברת GAC.

ענייני תקשורת

ב"גלובס" מתייחס חן מענית ליוזמה טרייה של מכון "זולת": לקבוע עבירה פלילית חדשה בחוק העונשין נגד מי שתוקף עיתונאי. לפי מענית, אין צורך בחוק חדש, רק באכיפת החוק הקיים ובמקביל הסברה.

בראיון של נחום ברנע וסימה קדמון עם אבי ניסנקורן הוא מביע חרטה על כך שלא השבית את המשק כשהוכרז על הכוונה לסגור את רשות השידור.

ב"בשבע" ממשיך הרב אליעזר מלמד לדרוש בהלכות תקשורת. אחרי שקבע כי יש מקום לתקשורת חופשית במדינה ("אסור להתייחס למקצוע העיתונאות כמקצוע בזוי שכל אדם ירא שמיים צריך לסלוד ממנו") מנסח הרב מלמד בטורו הפעם שמונה כללים לעבודה העיתונאית. הכללים נקראים כגרסה יהודית לקוד האתי של מועצת העיתונות, בהבדלים מסומים. כך, לדוגמה, הרב מלמד קובע כי לא כל פגם שנמצא אצל "מפקד בכיר ומוצלח" יש לפרסם.

"ביקורות על עניינים פעוטים עלולות לגרום להדחת פקיד בכיר שיכול למנוע אבטלה של אלפי אנשים רק כי לא דקדק בשמירת תקנה כלשהי", כותב הרב מלמד. "אמנם ראוי להענישו על הפרת התקנה, אבל אין להדיחו עבור זה. לפיכך, כאשר מדובר בהפרת נהלים שאינה חמורה במיוחד, עדיף לטפל בה באופן חשאי, או לכל הפחות, להדגיש בביקורת התקשורתית את מעלותיו של המבוקר, ולהביע עמדה מוסרית שאסור לפטרו בעקבות כך, כדי שהממונים עליו לא ייאלצו לפטרו בלחץ התקשורת ולהזיק בכך לציבור".

ב"גלריה" מתפרסם טור חדש, "השחורה התורנית", מאת לאה היילו. "כשקיבלתי את ההצעה לכתוב את הטור התלבטתי רבות האם אני רוצה לכתוב בעיתון שרובו לבן כשאני האשה השחורה היחידה שכותבת בו באופן קבוע", משתפת היילו את קוראיה. "להיות השחורה היחידה בכל מקום פירושו להיות במרחב שבו את מרגישה אורחת בסלון של מישהו אחר ולשאת את הידיעה שעכשיו אני מייצגת את שאר האנשים השחורים, כאילו היינו גוף אחד.

"שמו של הטור הוא 'השחורה התורנית', כי בשונה מהבית או השכונה שבהם גדלתי, הצבע שלי מגדיר אותי ואת גבולות הטור שלי, ולכן חשוב לי למסגר את הקול שלי באופן שמציב תזכורת תמידית לחוויות של בני אדם שחורים בחברה הישראלית".