"אני הולך ומתייאש מהמקצוע שלנו", כתב קלמן ליבסקינד בגליון סוף-השבוע האחרון של "מעריב", בקטע שעסק בקשר בין סיקור המחאה נגד נתניהו לסיקור פינוי גוש קטיף, החודש לפני 15 שנה. "מעט האמון שעוד היה לי בעיתונות – זו ששואלת, וחוקרת, ודואגת לזכויות אדם, ומתעניינת בחופש ביטוי ובדמוקרטיה – נקבר לפני 15 שנה מתחת לחורבות בתיהם של אלפי אזרחים שומרי חוק בחבל הארץ הפורח ההוא. מאז, אני לא מאמין לאף מלה שאני קורא, ולאף דיווח שאני שומע, ולאף פרשן שמנסה להסביר לי מה נכון".
מוקדם יותר באותו שבוע שוחח על כך ליבסקינד עם עמית סגל, הפרשן הפוליטי של חדשות 12, בכנס קטיף לאחריות לאומית, שעקב מגפת הקורונה התקיים השנה במתכונת מקוונת. סגל וליבסקינד שוחחו על התקשורת הישראלית המגויסת – אז והיום – על אתרוּג אדריכל ההתנתקות אריאל שרון, על יכולתם של עיתונאים יחידים לחולל שינוי באג'נדה המערכתית ועל מאבק הכוחות בין הימין לשמאל. באחד הרגעים המעניינים של הדיון חלק ליבסקינד דילמה אתית שהעסיקה אותו רגע לפני הגירוש.
בקיץ 2005, סיפר ליבסקינד, ביקש ממנו עורך "מעריב" דאז אמנון דנקנר להימנע מסיקור ההתנתקות: "אתה, תתעסק בתחקירים. זה התפקיד שלך", ציטט ליבסקינד את דנקנר המנוח. "אמרתי לו, 'אמנון, מסביב יהום הסער, אני חייב שתשלח אותי לסקר משהו שם. שם קורים האירועים'. הוא לא רצה, אבל בשלב מסוים מכורח מצוקת כוח אדם קיבלתי טלפון. אמרו לי שאני צריך לרדת לנצרים, שהיה אחד היישובים האחרונים שפונו".
הפינוי, ציין ליבסקינד, אמור היה לצאת לפועל ביום שני אחר-הצהריים. הוא הגיע לנצרים שלושה ימים לפני כן, ביום שישי, והתמקם בגן הילדים. "ביום שישי בערב, אחד החברים שם הזמין את כל העיתונאים לקידוש וארוחת שבת אצלו בבית", סיפר. לדבריו, אחד העיתונאים שהתייצבו לארוחה הפנה את תשומת לבו למסמך שהונח במקרה על המזנון: "הסכם בין מזכירות היישוב נצרים לבין צה"ל, שהיישוב מתפנה ללא מחאה, אולי רק איזו מחאה שקטה".
"ביום ראשון בבוקר יצאתי מגן הילדים שישנתי בו בדרכי לבית-הכנסת, עם הטלית והתפילין. דן סממה זכרונו לברכה, הכתב של הערוץ הראשון, ישב על הספסל ליד בית-הכנסת וצעק לי: 'קלמן, ראית איזה כותרת הביאו ב'ידיעות אחרונות' היום?'"
נצרים, אמר ליבסקינד, סומנה בתקשורת כיישוב שהפינוי שלו צפוי לגרור שפיכות דמים. "אני אומר לעצמי, 'רגע, אנחנו באנו לפה והבטיחו לנו שיהיו דם ואש ותמרות עשן, והנה לא יהיה פה כלום'", סיפר. "היה לי זמן עד מוצאי שבת לשבור את הראש מה אני עושה עם הדבר הזה. מצד אחד סיפור עיתונאי גדול, כותרת ראשית, ונשלחתי לשם בסופו של דבר למשימה עיתונאית. מצד שני התארחתי אצל האיש הזה בבית".
לדברי ליבסקינד, בסופו של דבר הוא החליט להתפשר: "התקשרתי למערכת במוצאי שבת והעברתי ידיעה. מכיוון שההסכם היה בין צה"ל לבין התושבים, ביקשתי שיחתימו על הידיעה לא אותי – כדי שלא יכעסו עלי – אלא את הכתב הצבאי. זה הרי יכול לדלוף גם מההתיישבות וגם מצה"ל".
ב"מעריב" אמנם פרסמו את הסיפור – אבל באופן מוצנע, הרחק מהכותרת הראשית. "ביום ראשון בבוקר יצאתי מגן הילדים שישנתי בו בדרכי לבית-הכנסת, עם הטלית והתפילין", נזכר ליבסקינד. "דן סממה זכרונו לברכה, אז הכתב של הערוץ הראשון, ישב על הספסל ליד בית-הכנסת וצעק לי: 'קלמן, ראית איזה כותרת הביאו ב'ידיעות אחרונות' היום?'. ואז הוא מראה לי את הכותרת הראשית של 'ידיעות אחרונות', שהכתב שחתום עליה אכל איתי מרק תימני באותו ערב. והכותרת היא 'חשיפה: הסכם סודי בין תושבי נצרים לצה"ל'. זה היה העונש שלי".
למעלה: פלסטינים שורפים את בית-הכנסת בנצרים לאחר השלמת תוכנית ההתנתקות, בספטמבר 2005 (צילום: אחמד חטיב). בתחתית: הפגנה נגד המשך שלטון נתניהו סמוך למעון הרשמי בירושלים, 2020 (צילום: יונתן זינדל)
עמית סגל, בהמשך השיחה, סימן את ההתנתקות כנקודה היסטורית שמקרינה עד היום על משולש היחסים שבין התקשורת, הציבור והשלטון. "יש איזו סכנה שהימין, או הנציגים שלו בתקשורת, יידרדרו ויהפכו את ההתנתקות לפרשת עסק הביש או לפרשת הרפז – פרשה שמעלים ודשים בה, וכל פעם מוצאים בה איזו זווית חדשה, כשרוב הציבור כבר נסע הלאה. ועל אף הסכנה הזאת, אני אסתכן ואגיד את זה", אמר סגל.
"כשסיוון רהב-מאיר היתה מקטרת על סיקור החרדים ותוהה למה מתעסקים דווקא בקיצונים, העורך גיא סודרי אמר לה: 'תראי, שני מיליון נהגים עולים כל בוקר על הכביש וחוזרים הביתה בשלום לארוחת ערב. אבל אנחנו תמיד נתעסק בשניים שדרסו למוות. אין מה לעשות, זו דרכה של תקשורת'"
"בעיני, קיץ 2005 והשנה וחצי שקדמו לו היו אירועים שמעצבים את מדינת ישראל עד היום, ולא לטובה. במערכת המשפט, בתקשורת, בדמוקרטיה – שזה אולי הדבר הכי משמעותי", הרחיב. "הייתי השבוע בהפגנה מול בלפור, ושמעתי את המפגינים שאמרו, 'למה אתם צובעים אותנו בצבעים של ההיא עם הסיר על הראש, או זאת בלי החולצה על המנורה, או ההוא שהרביץ אפילו'. ופתאום לא בא לי להתווכח איתם. כי הם צודקים".
לדברי סגל, הביקורת הזאת הזכירה לו את היחס התקשורתי למתנגדי הסכמי אוסלו בתחילת שנות התשעים, ואת היחס למתנגדי ההתנתקות עשור לאחר מכן. "אומרים לי: 'אתה התעסקת בגיליוטינה' (גיליוטינה מקרטון שצצה בהפגנת שמאל והוקעה כדוגמה להסתה מסוכנת; ד"א). והוא צודק, התעסקתי בה. ואני מבין אותו, שיצא להפגין ובכלל לא ראה את הגיליוטינה – ובכל זאת היא הופיעה למחרת בעמודים הראשונים.
"אז מה אני עושה? מתקן את זה? לא מתקן את זה? פטרתי את עצמי בלספר לו את מה שאמר העורך שלי, גיא סודרי, כשסיוון רהב-מאיר היתה מקטרת על סיקור החרדים ותוהה למה מתעסקים דווקא בקיצונים. הוא אמר לה: 'תראי, שני מיליון נהגים עולים כל בוקר על הכביש וחוזרים הביתה בשלום לארוחת ערב. אבל אנחנו תמיד נתעסק בשניים שדרסו למוות. אין מה לעשות, זו דרכה של תקשורת'. אמרתי – ולא השתכנעתי".
דוד אליהו הוא סטודנט לתואר ראשון בתקשורת באוניברסיטה הפתוחה. הידיעה מתפרסמת במסגרת תוכנית התמחות משותפת של האוניברסיטה ואתר "העין השביעית"
* * *
לצפייה בשיחה בין עמית סגל לקלמן ליבסקינד