חידה: מה פייסבוק יכולה לעשות, או לא לעשות, איזה נזק היא יכולה לגרום, איזה עוול היא יכולה לעולל, מהו הדבר שהיא עשויה לעשות שיגרום לפרשן הכלכלי של "ידיעות אחרונות", סבר פלוצקר, להפנות כלפיה קורטוב של ביקורת? אני מתרשם שלא נולדה ההחלטה, המדיניות או הפעולה של פייסבוק שתגרום לו להרהר לרגע באפשרות שהיא "לא בסדר".

לפני כשנתיים הצבעתי על טור של פלוצקר שהופיע ב"ממון שישי" בו הוא לעג למחקר שהראה שיש קשר בין פעילות בפייסבוק לבין מעשי אלימות כנגד מהגרים בגרמניה. טענתי אז שמה שמדהים בטקסט שלו היא הבורות העצומה שהוא מפגין ביחס לנושא שלגביו הוא בוחר לקבוע קביעות פסקניות. הצבעתי על מספר מחקרים, ספרים וטקסטים שבהם פלוצקר יוכל להשתמש על מנת להרחיב את ידיעותיו. קצת. טיפה. בכל זאת, הוא אדם עסוק.

ובכן, חלפו שנתיים והיום (3.7), פלוצקר שב ומטפל בחברה האהובה עליו בתבל: פייסבוק. בכותרת המשנה לטור שלו מופיעה ההבטחה שלפיה הוא יסביר "למה החרם על פייסבוק מסוכן". החרם הוא, כמובן, חרם המפרסמים על פייסבוק, זה שאליו הצטרפו חברות חסרות חשיבות כמו בואינג, אדידס, פורד, הונדה, ליווייס, פייזר, פומה, ריבוק, יוניליוור, וריזון ועוד כ-500 חברות נוספות, לצד חברות קטנטנות שלא הצטרפו באופן רשמי, כמו לגו, טרגט, סטארבקס, דנקן-דונטס וקוקה-קולה, אבל הודיעו שיפסיקו לפרסם בפייסבוק, לפחות לתקופת מה, וחלקן גם בפלטפורמות מדיה חברתית אחרות.

עמדות מהסוג של סבר פלוצקר יש רבות ולא הייתי טורח להצביע דווקא על שלו. הבעיה שלי עם פלוצקר – וזו תמיד היתה הבעיה שלי איתו – היא שהוא מפגין פעם אחר פעם בורות מוחלטת ביחס לנושא שבו הוא מטפל

שלא בפעם הראשונה, פלוצקר טועה – בכוונה או שלא – ומטעה – בכוונה או שלא – את הקוראים שלו. על-פי הסיפור של פלוצקר, מארק צוקרברג המציא כלי שמטרתו היחידה היתה ביטוי חופשי, והממשלות הגיבו "באיסורים, בהחשכת מסכים, במעקב אחר חשבונות של גולשים 'החשודים בהפצת שקרים' וגם בנעילה מוחלטת של הגישה". קשה לדמיין תיאור חלקי, מתרפס, מתחנף ומלקק יותר של ההיסטוריה של פייסבוק, אבל מילא.

פלוצקר מסביר שבפייסבוק ורשתות חברתיות נוספות נקטו בצעדים לסילוק טקסטים פוגעניים, מסיתים ואסורים, וכי הן "נסוגו מהניטרליות כלפי התכנים המתפרסמים בעקבות פסיקות של בתי-משפט ולחץ של מובילי דעת הקהל".

ואולם, ממשיך פלוצקר, למרות המאמצים של פייסבוק, למרות שהיא מעסיקה "אלפי עובדים העוברים על הטקסטים" ואפילו מפעילה "תוכנות סינון מתקדמות ומתוחכמות מתחום הבינה המלאכותית" – "נראה שלא די בכך". מה שקרה, מסביר פלוצקר, הוא ש"חברות אמריקאיות גדולות לא מעטות הכריזו בחודש שעבר על כוונתן להטיל 'חרם פרסומות' כדי לאלץ את פייסבוק ורשתות נוספות לעשות יותר למען טיהור השיח המתנהל בהן: להחמיר את הצנזורה הפנימית ולחסום אחת ולתמיד העלאת שקרים ותוכן גזעני".

הו, ריבונו של פתח-תקווה, מאיפה להתחיל.

פייסבוק ורשתות חברתיות "לא נסוגו מניטרליות" כיוון שהן אף פעם לא היו ניטרליות. קשה למצוא אדם רציני אחד שסבור שהפלטפורמות האלו ניטרליות. מספיק לגגל באנגלית את הביטוי "האם פייסבוק ניטרלית" כדי לקבל מאות קישורים למאמרים שמסבירים מדוע עצם הטענה הזו מופרכת. למעשה, עצם העובדה שיש לרשתות החברתיות "מדיניות" לטיפול בתכנים פוגעניים מספקת רמז עבה כפיל שהן לא ניטרליות.

אחרי הכל, אם אתה מחליט שאתה מצנזר פורנוגרפיה אתה לא ניטרלי – אז מה שווה הטיעון העבש הזה? למעשה, הרשתות החברתיות עוסקות בניטור וסינון תכנים מהרגע הראשון.

הלאה. "החרם" לא הוכרז על-ידי חברות אמריקאיות גדולות, והן לא הכריזו על כוונתן להטיל חרם. החרם הוכרז על-ידי קבוצות להגנה על זכויות אזרח שקראו למפרסמים להצטרף אליהם, וכמה מאות חברות אכן הצטרפו, אך זו לא היתה יוזמה של המפרסמים. אפשר פשוט להיכנס לאתר של היוזמה כדי לגלות את זה, זה לא באמת מסובך.

אתר יוזמת הארגונים נגד שיח שנאה בפייסבוק

פלוצקר טוען שהתמיכה של "גורמים ליברליים בארה"ב" בנשק החרם היא תמוהה, שכן "כשדירקטוריונים של תאגידים עסקיים מקבלים את הזכות לקבוע מה כשר ומה טרף אידיאולוגית, מהי אמת ומהי אי-אמת 'עובדתית', זה בעייתי ומסוכן".

מעולם הביטוי "טובל ושרץ בידו" לא היה מתאים יותר. פלוצקר עובד בארגון שמדי יום לוקח לעצמו את הזכות לקבוע מה כשר ומה טרף, מהי אמת ומה לא. אין בעיה שההחלטות עריכה יתקבלו, למשל, על-ידי ניר חפץ (לשעבר עורך מוסף הדגל של "ידיעות אחרונות") או על-ידי המו"ל והעורך ארנון "נוני" מוזס, הנאשם בפלילים ב"תיק 2000", אבל זה ממש "בעייתי ומסוכן" כאשר דירקטוריונים (מה?!) מקבלים החלטות עריכה.

צריך להיות עיוור וחירש כדי לא לראות כיצד פייסבוק ודומותיה מקבלות החלטות עריכה קלאסיות מדי יום, החלטות מהסוג שהעורכים של פלוצקר נמנעים משום מה מלקבל – עובדה, השגיאות וההטעיות שלו מתפרסמות באין מפריע.

למעשה, העבודה שלו עצמו היא להפריד בין אמת ושקר, אבל אליבא דפלוצקר, העבודה הזו צריכה להימסר רק לאנשים שעובדים בארגון שמשתמש בעצים כרותים כדי להדפיס עליהם אותיות. כאשר דירקטוריונים (מה?!) מקבלים החלטות כאלו, זה "בעייתי ומסוכן".

זאת ועוד, אף אחד לא ביקש מאף אחד לקבוע מה כשר ומה טרף אידיאולוגית. כאשר טראמפ מפרסם שקרים בוטים, כאלו שלוקח בין חמש שניות לחמש שעות לבדוק אותם, זה לא עניין של אידיאולוגיה, והעובדה שפלוצקר טורח להכניס את המלה "עובדתית" לתוך מרכאות מלמדת עד כמה הוא עצמו בז לרעיון שיש בכלל עובדות ושניתן לקבוע מהן בדרך כלשהי. עובדות? תעשו לי טובה – אני עובד ב"ידיעות אחרונות", ממתי אנחנו מתעסקים בעובדות? תראו אותי!

לקראת סוף הטור שלו פלוצקר יוצא למסע הסברים מקושקש שכולל מתקפה על שיח הפוליטיקלי-קורקט וניסיון לאגף את רעיון החרם משמאל, וגם מזכיר בצורה גמלונית ובלתי ברורה את שר התקשורת יועז הנדל, שאותו הוא מכנה "מהשרים המוכשרים והטובים בממשלה", אולי כדי להפוך את עצמו, במו ידיו, לקריקטורה. המעלה היחידה של הנדל היא שלאורך שנים אחדות הוא כתב באותו העיתון לצד פלוצקר. כשר שנכנס לתפקידו לפני רבע שעה, הנדל לא עשה דבר ואף לא רבע של דבר (הוא פשוט לא הספיק), אבל בעיני פלוצקר הוא כבר "מהשרים המוכשרים והטובים". איזה עלבון לאינטליגנציה.

בכל הקשור בפייסבוק, סבר פלוצקר נוהג להציג חלקי טיעונים כטיעונים שלמים, הוא מסרב לראות את המציאות כדבר מורכב ורב-ממדי ומקפיד להציג תמונה מעוותת לקהל הקוראים שלו

אני מודה, העמדה העקרונית של פלוצקר דוחה בעיני. יש לי בעיה עם מי שמתעטף בדגל של חופש הביטוי רק כדי להשתמש בו לשם הגנה על ביטויים בזויים, שקריים, אלימים, מסכסכים, משסים, מסיתים ומסוכנים. יש לי בעיה עם מי שיוצא להגן על גזענים ושקרנים מחורבנים בטענה שבכך הוא מגן על החלשים והמסכנים שמדוכאים על-ידי ממשלותיהם. הטיעון של פלוצקר הוא שילוב מצחין של צביעות וסילופים מוגשים בגלגולי עיניים.

אבל עמדות מהסוג של פלוצקר יש רבות, ולא הייתי טורח להצביע דווקא על שלו. הבעיה שלי עם פלוצקר – וזו תמיד היתה הבעיה שלי איתו – היא שהוא מפגין פעם אחר פעם בורות מוחלטת ביחס לנושא שבו הוא מטפל. הבעיה שלי היא ההתלהבות האינפנטילית שלו מתאגיד רב-עוצמה שהנזק החברתי, התרבותי והכלכלי שהוא זורע ברחבי העולם מתועד באינספור מחקרים ועל-ידי אינספור ועדות שהוקמו באינספור מדינות. חלקן אף הגישו תביעות, הטילו קנסות וניסו (לעתים ללא הצלחה) להגביל את כוחו.

פייסבוק היא חברה יוצאת דופן, והיא מתמודדת עם אתגרים סבוכים, קשים, אפילו עצומים בגודלם. את חלקם, אגב, היא הביאה על עצמה. אפשר להעריך את הניסיון שלה להתמודד עם האתגרים האלו, להתרשם מהמאמץ שהיא משקיעה ולהצביע על האופי חסר התקדים של הבעיות שאיתן היא מתמודדת. מותר אפילו להציג את הטיעונים של פייסבוק עצמה – כמה מהם לא רעים בכלל – אבל יש פער בין הערכה והצגה מאוזנת של הטיעונים השונים לבין התנהגות של מעודדת עם פונפונים שצווחת: "פייסבוק! אין כמוך! פייסבוק! הכי טובה!".

בכל הקשור בפייסבוק, פלוצקר נוהג להציג חלקי טיעונים כטיעונים שלמים, הוא מסרב לראות את המציאות כדבר מורכב ורב-ממדי והוא מקפיד להציג תמונה מעוותת לקוראים שלו, קוראים שמצפים ממנו שיעשה עבורם סדר ובמקום זאת מקבלים תערובת של בורות, צדקנות ואדישות מוחלטת לדבר הזה שהוא מקפיד להכניס למרכאות.

מצד שני, לפחות בזה הוא מתנהג ביושר עם קוראיו.