בית-הדין להגבלים עסקיים, היושב בירושלים, נתן בראשית חודש נובמבר החלטה בבקשתה של הרשות להגבלים עסקיים נגד העיתון "ידיעות אחרונות" ורשת ידיעות-תקשורת, הנוגעת לאופן הפצת המקומונים של הרשת.
מאז 1995 מוכרז "ידיעות אחרונות" כמונופול (אם כי ערעור על הכרזה זו מתברר בימים אלה בבית-הדין). לאחר ההכרזה הגיש הממונה על ההגבלים העסקיים בקשה למנוע מידיעות-תקשורת להפיץ את מקומוניה על-ידי צירופם לגליון יום שישי של העיתון, הן בצירוף חינם למנויי העיתון והן בצירוף חינם, או תמורת מחיר חלקי, בנקודות המכירה. הממונה טען ש"ידיעות אחרונות" משתמש בכוחו המונופוליסטי בתחום העיתונות היומית להגברת כוחו גם בתחום העיתונות המקומית, שם אין לו עדיין מעמד מונופוליסטי. הטענה המרכזית היתה כי מדובר בתחרות בלתי הוגנת עם מקומונים מתחרים שאין להם מכשיר הפצה יעיל כמו זה של "ידיעות אחרונות", וכי אמצעי זה אף מכניס את מקומוני ידיעות-תקשורת לבית הצרכן ללא בחירה.
הממונה הגיש לבית-הדין חוות-דעת מטעמו, אשר קבעו כי המשך המצב יביא לפגיעה כלכלית קשה במקומונים האחרים בשוק, דבר שיביא בסופו של דבר לסגירתם ולריכוזיות בתחום העיתונות המקומית, לפגיעה בעצמאות המקומונים ולצמצום מקורות המידע שיעמדו לרשות הציבור. פרקליטי ידיעות-תקשורת טענו, לעומת זאת, גם לאור חוות-דעת מטעמם, כי אין בשיטת שיווק זו פגיעה כלשהי במתחרים.
בית-הדין, בראשות השופט המחוזי יונתן עדיאל, קבע כי אכן יש מקום להגביל מונופול אם יש אפשרות סבירה שפעולותיו יביאו לפגיעה עתידית ממשית בתחרות, ובכך קיבל את טענתו העקרונית של הממונה על ההגבלים העסקיים, ואף ציין כי פרשנות אחרת עלולה לפגוע לא רק בצרכן ובמתחרים, אלא, במקרה זה, גם פגיעה ממשית בחופש הביטוי.
עם זאת, בית-הדין קבע כי אין מקום לפגוע ב"ידיעות אחרונות" ולאסור כל פעולה שהעיתון מבצע כדי לנצל את כוחו השיווקי לשם קידום מוצר אחר שלו, שכן אף שמדובר במונופול, איסור כזה יהיה רחב מדי, ויש צורך להוכיח פגיעה ממשית במתחרים. בית-הדין בחן את חוות-הדעת ומצא שלא הוכחה פגיעה ממשית עתידית במתחרים, על סמך נתונים של חמש השנים האחרונות בערים שונות.
בית-הדין אמנם קיבל את הטענה שבמכירה משותפת של מקומון עם היומון הפופולרי ביום שישי, ובמיוחד עם קבלת המקומון חינם, יש מעין "כפייה כלכלית". שכן מי שקנה את העיתון היומי, קיבל את המקומון שהעיתון בחר לקדם, אף אם לא היה בוחר מקומון זה מלכתחילה.
עם זאת נקבע, לאור בדיקת השוק היום, שצירוף המקומון ליומון הוא מהלך מסחרי מקובל בשוק. אף שמדובר בשני מוצרים נפרדים, מדובר בנוהג מסחרי מקובל, שבו נוהגים כיום באזורים שונים בארץ הן "ידיעות אחרונות", הן "הארץ" והן "מעריב", שהחל בכך בעת הדיון בבקשה בבית-הדין להגבלים עסקיים. "הארץ" ו"מעריב" נוהגים כך הן בשיטת המנויים והן בנקודות המכירה השונות. זאת ועוד, נמצא ש"החלוצה" בשיטת קשירת היומון והמקומון היתה דווקא רשת שוקן, ורשת "ידיעות אחרונות" רק אימצה אותה. לפיכך נדחתה בקשת הממונה על ההגבלים העסקיים, ול"ידיעות אחרונות", בדומה ל"הארץ" ול"מעריב", הותר להמשיך בשיטת השיווק הזו.
מכירת מידע על-ידי עיתונאי – אסורה
בבית-משפט השלום בתל-אביב–יפו הסתיים בשבוע הראשון של דצמבר התיק הפלילי שנוהל נגד העיתונאי דורון רוזנצוויג, ובסופו הורשע העיתונאי בעבירה של פגיעה בפרטיות.
לא התעוררה מחלוקת בדבר העובדות: באוקטובר 1994, יומיים לפני הגשת הצעות למכרז גרעין השליטה של מדינת ישראל בבנק המזרחי המאוחד בע"מ, הגיע העיתונאי, העוסק בתחום הכלכלי, אל שני אנשי עסקים שעמדו להגיש הצעותיהם למכרז: יולי עופר ואלפרד אקירוב. רוזנצוויג הציע לשניהם לרכוש מידע פנימי של הבנק, ובו, בין היתר, עשרות דפי מחשב שכללו שמות של לקוחות הבנק ודיווח על מצבם הכספי ואפשרות גביית חובותיהם. אקירוב סירב לרכוש את המסמכים, לאחר שעיין בהם מעט, ולעומת זאת עופר רכש אותם במקום תמורת 15 אלף דולר ששילם לרוזנצוויג.
עם חשיפת הפרשה הוגש כתב-אישום, בין היתר באשמה של פגיעה בפרטיות לקוחות הבנק. רוזנצוויג טען כי אף אם מדובר בפגיעה בפרטיות, הרי מדובר במידע שהיה חובה עליו למוסרו למתעניינים ברכישת הבנק, שכן הוא חשף חבות מס בהיקף של עשרות מיליוני שקלים שהיתה לבנק המזרחי, דבר שלא ידעו המתמודדים על רכישתו והיה עליהם לדעת, וכן יש בו חשד לשחיתויות בבנק.
השופט מרדכי פלד בבית-משפט השלום בתל-אביב לא קיבל את טענתו של העיתונאי. מעבר לעובדה שבמידע שמכר לא היה, לדעת בית-המשפט, כל פרט שהצדיק את הפגיעה בפרטיות הלקוחות שפרטיהם נמסר שם, הרי גם לו היה זה מידע חיוני, התנהגות של רוזנצוויג מוכיחה כי לא פעל מתוך "חובה מוסרית או מקצועית", כפי שטען העיתונאי.
הנקודה המרכזית היא שהעיתונאי לא פעל לפרסם את המידע בעיתונות, אלא ביקש לעשות רווח פרטי ממכירה לגורמים פרטיים. גורם מחמיר נוסף מצא בית-המשפט בכך שהעיתונאי סחר במידע, פשוטו כמשמעו, שהגיע אליו במסגרת פעולותיו כעיתונאי.
רוזנצוויג נדון לשלושה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, למאסר על-תנאי ולקנס בסך 15 אלף שקל. רוזנצוויג זוכה מחמת הספק מעבירה של קבלת נכס שהושג בפשע.
איתן להמן הוא עורך-דין
גיליון 24, ינואר 2000