ד"ר יפעת בן חי שגב היא לשעבר יו"ר מועצת הכבלים והלוויין ומנכ"לית ועדת המדרוג.
אנחנו משוחחים בבוקר שאחרי פרסום דו"ח המבקר על גופי הרגולציה של התקשורת - אני מניח שהופתעת מאוד ממה שקראת, לא?
ברור. יש פער גדול מאד בין הנוסח האחרון לזה הנוכחי.
נחשפנו לדברים האלה גם בעבר וגם בפרסום מהיום של נתי טוקר וגור מגידו. אבל כמה גדול הפער הזה ומה את מכירה שהיה אמור למלא אותו?
הפער הוא ראשית בעמדה המבקרת - בשעה שבמקור הביקורת אופיינה ביסודיות ובסימון ברור של התיקונים הנדרשים, הרי שהנוסח האחרון בוחר בעמדה תיאורית במהותה, נטולת שיפוט לחלוטין. הדבר מוצא ביטויו בשפה שרוככה וכן בעובדות שפשוט הושמטו.
אז אולי במקום לקבל את גרסת המבקר, תני לנו את הגרסה שלך. איך את חווית את המשולש הזה של מפקחים ומפוקחים גם על הציר מול הגורמים הפוליטיים?
אני מלווה את עולם התקשורת והרגולציה מזה שני עשורים. במהלכם משלו מפלגות מכל הקשת הפוליטית, שהמשותף לכולן, הן מימין והן משמאל - מעורבות פוליטית עמוקה בניהול עניני התקשורת במדינה. מעורבות זו באה לידי ביטוי לא רק במינויים אלא גם ובעיקר בשימור המבנה הרגולטורי הנוהג בישראל בקנאות. התוצאה: רגולציה לא מעודכנת ובעיקר לא עניינית ולא מקצועית.
ואיך זה משפיע על מה שאנחנו מקבלים על המסך? גם בתקופה הזאת למשל.
בשעה שבכל העולם, לרבות מדינות פחות מפותחות, כגון מרוקו, ניהול ענייני התקשורת הופקד מזמן בידי גורמים מקצועיים ובלתי תלויים, בישראל הפוליטיקאים מסרבים להרפות מאחיזתם בצעצוע היקר הזה. אכן צעצוע יקר ערך, שיש בו כדי למסגר את דעת הקהל. בעיקרון תופתע אולי לשמוע את דעתי, אבל תקשורת המיינסטרים היא ברובה המוחלט ע ד י י ן מוטה: שמאלנית, גברית, אשכנזית וחילונית. אכן, אנו עדים לניסיון להציג קולות אחרים, אבל במבחן כמותי ואיכותי, זה בשוליים. ללא סתירה, ברור שהתקשורת מתקפלת לנוכח הרצון השלטוני - אחרת איך אפשר להסביר היעדרו של מוסד העימות טרום בחירות? כנהוג במסורות דמוקרטיות מפוארות. העיתונות בישראל בכללותה, להוציא חריגים בודדים, אינה מאתגרת את השיח הקיים ולכן גם אינה מבקרת מספיק. גם מה שנתפס בחוגים ימניים כביקורת הוא יותר רכילות ופחות עוסק במהות.
איפה את היית ממקדת את הביקורת הזו?
הביקורת צריכה לדעתי לעסוק בשאלות מהותיות לחיינו פה. מה שהייתי מצפה לקבל למשל בדיבייט טרום בחירות - כפי שחזינו באמריקה לאחרונה. אילו הייתי כותבת את דו"ח הביקורת על התקשורת היתה לי כותרת אחת ראשית, שהיא השורה התחתונה של כל חוליי התקשורת: נחוץ ניתוח חירום להפרדה בין הפוליטיקה והתקשורת בישראל - הדרך: הקמת רשות תקשורת עצמאית, מקצועית ובלתי תלויה.
אבל דיבייט כזה, כמו שאת מדברת עליו, אינו בשליטת התקשורת, אם המועמדים מתחמקים ממנו.
אני לא מסכימה. אני הייתי עורכת דיבייט עם מי שמוכן להגיע. ומי שלא מגיע זוכה לייצוג בדמות כיסא ריק. לא יתכן שהתקשורת תובל ולא תוביל בייצור סדר יום.
נושא הקמת הרשות העצמאית הוזכר גם בדו"ח המבקר הנוכחי והוזכר בו גם העימות שלך מול שר התקשורת קרא, כשטענת שהוא ניסה להתערב בעבודתך.
זה לא סוד. הניסיונות הללו תועדו בזמן אמת בצילום ובכתב.
אבל בסופו של דבר, העימות לא מיצה את עצמו וחזרתם לעבוד יחד. זכורה לי גם תמונה של מלוא קודקודי הרגולציה התקשורתית שהגיעו לברך אותו ליום הולדתו יחד עם עוגה. אז מה הציבור אמור להבין מכל זה בסופו של דבר?
חשוב לי מאד לנצל את ההזדמנות כדי לומר שלא היתה לי שום אג'נדה נגד ערוץ 20, ההיפך הוא הנכון. תמיד סברתי שנחוץ ערוץ שמרני בישראל לאיזון השיח, כמקובל בכל העולם. אלא שסברתי שיש להקפיד על אמות מידה מקצועיות בסיסיות בטרם יקבל אישור לשידור חדשות. לצערי הרב, עמדתי פורשה כאג'נדה פוליטית, ולא היא. הציבור אמור להבין שכל עוד הרגולציה על התקשורת נשארת על כנה, הוא יוצא מופסד, הם בהיבט כלכלי והן בהיבט רעיוני.
אני כיוונתי יותר לדינמיקה בין הרגולטורים לשר - בסופו של דבר המסר הברור הוא שעדיף בלי מהומות וכדאי יותר לאכול עוגות יחד ולכבס את הכביסה המלוכלכת בתוך הבית.
זה תמיד נכון בחיים. דון קישוטים משלמים מחיר כבד, שבסופו של יום מאלץ אותם לשאול עצמם : האם כל זה היה כדאי ובשביל מה?
וכשאת צופה בחדשות של ערוץ 20 היום, את חושבת שהם עומדים בסטנדרט המקצועי המצופה שהמועצה שלכם הייתה מאשרת?
אני צופה בחדשות של כל הערוצים, ולצערי הרב אף אחד מהם אינו עומד בתנאי הרגולציה. איני סבורה שיש להחמיר יותר עם ערוץ זה או אחר. החדשות בישראל עברו תהליך זוחל אך מובהק של פיחות, רידוד ומסחור.
יש מזה דרך חזרה?
תמיד יש דרך חזרה. ברור. אבל היא מצריכה שינויים יסודיים שכוללים חינוך לביקורת התקשורת מגיל הגן.
ומה במישור המעשי היום-יומי כלפי גופי התקשורת? ציירי לי את תכנית השלבים שלך לתיקון יעיל של התחום גם מצד הרגולטור וגם מצד גופי התקשורת עצמם?
ראשית, הקמת רשות תקשורת. 2) התאמת הרגולציה לצרכי ומאפייני השעה - בעיקר להבחין בין עיקר וטפל ולחדד את העיקר (למשל יצירה מקורית וחדשות). 3) הפרדת הפיקוח על תוכן ותשתיות. 4) מעבר למודלים של רגולציה משותפת - לרבות בחדשות. 5) אוריינות תקשורת - מהלך רוחבי להנחלת ביקורת התקשורת במסגרות החינוך בשיתוף משרדי הממשלה והגופים המשדרים. 6) ביצור השידור הציבורי והפיכתו ל"קול העם". ככלות הכל, תקשורת היא דיסציפלינה מקצועית לכל דבר ועניין. לכן צריך לתת למקצוענים לנהל את התקשורת, ולא למי שתלוי בה כדי להבטיח את המשך בחירתו. מדובר בפרופסיה רב תחומית שמצריכה השכלה וניסיון רלוונטי.
הזכרת את השידור הציבורי. איפה הוא בכל המערך הזה?
השידור הציבורי צריך להיות העוגן של התקשורת. הציפייה לשיקוף הציבור על כל גווניו צריכה להיות מוטלת בעיקר עליו. הן ברמת הפרוגרמינג והן ברמת ההנהלה והמערכת העיתונאית. הוא צריך להצדיק את קיומו ואת ההשקעה הציבורית הגדולה בו.
והוא ממלא את הייעוד שלו? את מרוצה ממה שאת רואה שם על המסך?
באופן חלקי בלבד. לצערי, המסך שלו לחלוטין לא מגוון מספיק, תולדה ישירה של מבנה ואופי ההנהלה והמערכת, שהם הומוגניים במהותם. ברור שיש לזה ביטוי גם ברייטינג ובכלל, איני סבורה שרייטינג הוא מונח מגונה.
למה את מתכוונת כשאת אומרת היעדר גיוון?
המסך הציבורי אינו שונה מהמסך המסחרי: גברי, אשכנזי, שמאלני, תל אביבי.
ואיך משנים את זה? מפטרים את מי ששם ומחליפים?
מרעננים.
אבל תמיד זה על חשבון משהו קיים ומישהו נוכחי.
החוק נתן על זה את הדעת, וקבע לכן קצבים ברורים לריענון המערכת.
לא ירדתי לסוף דעתך. החוק לא מדבר על גיוון פרסונלי על המסך אלא רק על גיוון במועצה וכו'.
גיוון במועצה, שחבריה צריכים לשאת באחריות תאגידית, יביא בטווח הבינוני והרחוק לשינויים הנחוצים.
אם נחזור לרייטינג שהזכרת, אבל הוא לא חזות הכל, כשמדובר בשידור ציבורי שממילא אמור לכסות פערים שהשידור המסחרי לא ממלא.
אכן אתה צודק, רייטינג הוא לא חזות הכל, ברור. אבל הניסיון העולמי מלמד שניתן להעמיד שידור ציבורי איכותי ומגוון, שגם זוכה לשעורי צפייה ומהדהד בשיח הציבורי. ראה, הבי.בי.סי האנגלי, שמוביל את טבלאות הרייטינג. למרבה הפליאה, אין סתירה מובנית בין רייטינג ובין איכות.
אבל רייטינג הוא שם נרדף למכנה משותף רחב שהוא שם מכובס למכנה משותף נמוך.
הצופים הרבה יותר מתוחכמים ממה שנוטים לייחס להם. בימינו הם גם מפתחים אנינות טעם בשל החשיפה לתוצרים הגלובליים. מכנה משותף רחב לא חייב להיות נמוך. ראה דוגמאות אצלנו: דרמות ישראליות שזוכות לשיעורי צפיה חסרי תקדים. הן לא חפות מפגמים, אבל הן מציגות טקסטים לא רעים בכלל והראיה: הצלחתן חוצה גבולות. אני לא רוצה לנקוב בכותרים כדי לא לקפח אף אחד, אבל כל אחד ואחת בוודאי יכולים למנות כמה בקלות.
בסופו של דבר, כשאת מסתכלת על המכלול - יש בכלל סיכוי לשינוי כאן בשדה התקשורתי או שמה שהיה הוא שיהיה?
בטווח הקרוב, מה שהיה הוא שיהיה. לצערי אף אחד מהפוליטיקאים אינו מראה סימני ויתור על אחיזתו בצעצוע התקשורת.
לא שינית את מפלס הפסימיזם של המדור לצערי :)
אני מאלה שלעולם לא מרימים ידיים, ולכן אין משמעות הדבר שצריך להפסיק להילחם או לקוות.
Never Quit.
בונוס: ארבע המלצות מדיה לתקופת הבידוד
1. "כל כך הרבה אלוהים", ספר שיריו החדש של רוני סומק.
2. "הקנוניה נגד אמריקה", מיני סדרה בבימוי דיוויד סימון, עיבוד לרומן של פיליפ רות.
3. העונה הרביעית של "הקרב הטוב".
4. "אוליב קיטרידג'"- מיני סדרה בכיכובה של פרנסס מקדורמק. אחת מהסדרות המשובחות ביותר בתולדות הטלוויזיה. מלאכת מחשבת.