אמיר פאחורי הוא סוציולוג פוליטי-תרבותי, דוקטורנט בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה, מנהל את מכון המחקר בבית הספר לשלום בנווה שלום ומשמש כעמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית. הוא עורך-דין במקצועו ובעל תואר שני במדעי המדינה.

איזו תמונה של החברה הערבית ישראלית מצטיירת ממה שניבט אליך בשבועות האחרונים ממסך הטלוויזיה?

קשה שלא להתרשם שהחברה הערבית "צלחה" את משבר הקורונה, לפחות נכון לשעה זו. בחזית, טובי בניה ובנותיה לוקחים חלק פעיל ואפקטיבי במאמץ האזרחי המדינתי להתגבר על המשבר. בעורף, בניה ובנותיה מצייתים להנחיות המנהליות בעניין. החברה האזרחית הערבית מראה חיוניות די מרשימה בכל העניין זה. בקיצור, די מרשים.

וכל זה משתקף גם בתקשורת? היה לי רושם שכמעט לא רואים את החברה הערבית שם, בטח שלא בהקשרים חיוביים.

בגדול זה נכון. ובכל זאת, כשדנה ויס שלא חשודה בשמאלנות יתר מעמתת את ראש הממשלה עם העובדה ש"הערבים" בחזית, זה לא מעט בימים אלה. אם כי, אין ספק שנכונות תקשורת המיינסטרים לדווח על היבטים שליליים בחברה הערבית גדולה בכמה מונים מהנכונות שלה לדווח על אלה החיוביים.

ומבחינת הייצוג הערבי על המסך? בראיון איתך אמרת ש"ערבי שנכנס היום למיינסטרים התרבותי בישראל רחוק מהספקטרום הערבי ואפילו נמצא מחוצה לו". במיוחד בימים כאלה, אולי דווקא הערבים האלה שבמיינסטרים מספקים אמירה אפקטיבית יותר בעבור הייצוג הערבי והחברה הערבית כשהם על המסך, משום שיש להם גישה גם לבמות המרכזיות של התקשורת הישראלית ולא רק לנישה?

תיקון היעדר הייצוג של הערבים וענייניהם בתקשורת המיינסטרים בישראל, מה שנקרא לדבר עליהם ולא איתם, באמצעות מתן ייצוג לערבים שאינם חלק מההוויה הערבית כמו לוסי אהריש, הוא עניין הקרוב יותר לתיקון רעה חולה אחת, באמצעות רעה חולה אחרת.

אז איך אתה היית מעצב את השיח ההולם והאפקטיבי על רקע התקופה שאנחנו עוברים כעת?

גזענות בתקשורת בין אם על בסיס בורות פריבילגית או ניוון מוסרי היא הדבר הקשה. היפוכה - מתן קול שווה ובמה מכבדת לקבוצות סוציולוגיות שונות, במיוחד למיעוטים לאומיים, באמצעות נציגים מקהילתם - היא הדבר הקל. בקיצור, בהתחלה - אפשר פשוט להזמין את האוכלוסייה הערבית לדבר. זו כמובן ההתחלה. יש לקוות שההתחלה הזו תיצור דינמיקה עמוקה יותר של שינוי מבני. ניצניו קיימים פה ושם.

אתה מאמין שההשתתפות הזאת תוביל שינוי גם בדפוסי הצפייה או ההאזנה של הציבור הערבי? או שגם הוא התרגל לקבל את החדשות שלו מאותן דמויות מוכרות. 

העניין הוא לא הצריכה אלא היחס לצריכה. האזרחי הערבי הממוצע צורך, בוודאי בימים אלה, את ערוצי החדשות של המיינסטרים ("מדורות השבט"), אבל כמובן שחושיו הבסיסיים קולטים את ההדרה העקבית שלו מהאג'נדה התקשורתית המדינתית או מעיוות סיפורו ע"י אחרים. כש"מדורות השבט" פועלות איך שהן פועלות, אין להתפלא אחר כך שהימין משכנע בטיעון שלו לגבי מי הוא השבט, לעניין הרכבת ממשלה. הכל קשור, הכול זה מרכיבי אותו אוויר שכולם נושמים כאן.

ויש דיסוננס גדול בין הסיפור שמספרת התקשורת הישראלית בהקשר הנוכחי, לבין זה שמסופר בשגרה?

בתקופת הקורונה היינו עדים לשני סוגי ייצוג. הראשון, הניסיון להשוות בין החרדים לערבים כמיטב המסורת שלפיה "מצבנו טוב בניכוי הערבים והחרדים". אגב, זה אולי תופעה ייחודית לישראל - שלתיקון גזענות נגד קבוצה תרבותית אחת, מאזנים בגזענות נגד קבוצת תרבות אחרת. ממש פטנט ישראלי. וכשהמספרים לא שירתו את "בניכוי החרדים והערבים מצבנו טוב", חזרו לסוג הייצוג הרגיל - פשוט זנחו את הערבים. כך שאו שהם בתוך החדשות כקבוצה מונוליתית בהקשרים שליליים, או מחוץ לחדשות. בכללי, אין מקום לדיווח אחר. זה מערער את השבט. בטח את המסורת התקשורתית שלו.

מה זה אומר על הפער שאתה מזהה בין האופן שבו המצב מסוקר כאן לבין איך שהוא מסוקר בכלי תקשורת ערביים?

כאמור, כשהמספרים עבדו לטובת התזה הזו, הסיקור הערבי ירד כמעט לאפס. השר לביטחון הפנים נשאל לפני כמה ימים אם המצב אצל הערבים הוא טוב כפי שהוא נראה. פניו פשוט נפלו כשהוא אישר זאת. זה בטח לא היה ארדן הקורן שאיבחן לא מזמן בעיה תרבותית של אלימות בקרב הערבים.

מול היעדר הסיקור הזה, התקשורת הערבית המתפתחת בהחלט עשתה עבודה יסודית ויעילה בהעלאת המודעות. אחרי תקופה ראשונה של אי הפנמת הסכנה של המגפה, התקשורת, ביחד עם החברה המשותפת, נכנסה לפעולה באופן די אפקטיבי. כמו שהסיקור של היהודים במדורות השבט כולל "סיפורי חיים", דאגות של אנשים אמיתיים וכולי, הסיקור הערבי כולל, באופן הכי טבעי, גם את כל אלה. קשה לחשוב מתי לאחרונה הופיעו מרכיבים אלה בתקשורת היהודית-ישראלית, לא בתקופה הקורונה ולא לפניה.

מי כלי התקשורת שמצליח להתמודד עם חלק מהאתגרים האלה שאתה מזכיר באופן מוצלח יותר? מיהם העיתונאים שעושים את ההבדל?

ככל שידיעתי משגת, מבין האתרים החדשותיים, "שיחה מקומית" הקדיש לעניין תשומת לב ראויה. הביקורת של גיא זוהר על ההשוואה בין חרדים לערבים זכתה גם היא, די בצדק, לתשומת לב. כבר תקופה ארוכה שיש תחושה שערוץ "כאן" באמצעות עיתונאים כמו ערן זינגר מתפתח לכיוון מאד חיובי בעניינים אלה. להבנתי זה נמשך גם בסיקור בעידן הקורונה. אבל כמובן שזו רשימה לא ממצה ויש הרבה אחרים וטובים שמתעקשים לא לחטוא בעוולה של תקשורת גזענית, לא מכבדת ופוגענית כלפי ערבים. בתקשורת שאינה מיינסטרים יש לא מעט עיתונאים כאלה.

לסיום - התקופה הזאת היא נקודת מפנה ביחס של התקשורת לערבים וביחס אל ערבים בתקשורת, או שמה שהיה הוא שיהיה?

אני לא הייתי מרחיק לכת עד כדי כך ואף לא קרוב לכך. הסיפור הוא לא הסיקור הגזעני כלפי ערבים (ולגזענות יש פנים רבות). זו כבר מסורת. הסיפור הוא דווקא המודעות של הערבים שזה לא אמור להיות כך, ונכונותם לשתף פעולה יותר ויותר עם יהודים דמוקרטים כדי לפעול נגד זה. זה הסיפור והוא חלק מסיפור גדול יותר של קבוצה תרבותית-לאומית גדולה שהחליטה, בצורה חסרת תקדים, ובאופן גורף ומבלי אופוזיציה כמעט מבית, לרדת מהיציע, לשחק, לצעוק על השופט כשצריך, ומעל הכל לחפש את הרשת.

בונוס: המלצות מדיה לתקופת הבידוד

"שלום מדומיין, שיח מלחמה" של לב גרינברג הוא פשוט ספר מרתק וחשוב כל כך.

אתר "שיחה מקומית" ואתר ה"פורום לחשיבה אזורית" עושים פשוט עבודת קודש והקריאה בהם מרתקת, מעניינת ומאירת עיניים.

הסרט "האידיוט" בגרסה הצרפתית או האמריקאית היא פשוט קומדיה אידיוטית במובן הכי טוב, מצחיק וקליל של המלה. לצחוק זה בריא בתקופה חרדה.