החיים עצמם

"ההכרעה מתקרבת, להתחיל את היום ב-5 בבוקר או לשלם שכירות מטורפת בתל-אביב", נכתב בכותרת טור של אבי בר-אלי ב"דה-מרקר", שמסכמת את מורשת נתניהו: פקקים כל הדרך לבית שאתה לא יכול להרשות לעצמך.

ב"ישראל היום" מדווח אריאל כהנא על מורשת נתניהו מפי נתניהו, בדברים שאמר במסיבת יום ההולדת שחגג לעצמו: "בעולם שלנו אין מקום לחלשים".

תיק 2000

חקירות "תיק 2000" הולכות ונחשפות, וב"גלובס" מוקדשת הכותרת הראשית לכתבה של אבישי גרינצייג, כתב המשפט החדש, המתמקד ב"מערכת היחסים הבעייתית בין נוני מוזס לבין חבר-הכנסת איתן כבל".

בטור הפרשנות המצורף קובע גרינצייג כי העובדה שכבל לא הועמד לדין, למרות שעל פניו נראה שהוביל חוק למען "ידיעות אחרונות" ("חוק 'ישראל היום'") וקיבל סיקור אוהד, היא הוכחה שלטענות של נתניהו על "אכיפה בררנית" יש "עוגן במציאות". במציאות כבל כן נחקר, ולפי הפרסומים ב"גלובס" היום (ובמקומות אחרים במהלך השנים האחרונות) לא נמצאה ראיה לעסקת שוחד בינו לבין מוזס. ייתכן שעסקה כזו לא קרתה, וייתכן שכבל היה פשוט חכם או ממוזל מספיק כדי לא להקליט אותה, כפי שעשה נתניהו בעסקה שרקם עם מוזס, הקלטה שהגיעה במקרה לידי המשטרה ועומדת בבסיס "תיק 2000".

גם ב"מוסף הארץ" מקדישים את כתבת השער לתמלילי החקירה של מוזס, שמביא גידי וייץ. אתם ודאי אנשים עסוקים, צריכים להתפרנס, לגדל ילדים, להשלים את הספר שאתם קוראים (או כותבים), לגמור בינג' או לשחק בינגו. אז אחסוך לכם את הקריאה (המומלצת בפני עצמה) ואצטט כאן את הדברים הבאים מתוך החקירה שאומר ארנון (נוני) מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות":

בעבודה מול אנשי ציבור, ח"כים ושרים, קורה שמבקשים ממך שידיעה מסוימת לא תתפרסם... ואז אתה לא מפרסם... הדברים האלה לא חריגים".

והנה גם חסכתי לכם את קריאת הטורים שפרסמו ויפרסמו בן-דרור ימיני, סבר פלוצקר, נחום ברנע, סימה קדמון, עמית סגל ושאר קולגות על הפיירול של מוזס, שיסבירו לכם שנוני אף פעם לא דיבר איתם, שמדובר במערכת יחסים בין עיתונאי למקור, שיש חשיבות לנגישות, שעיתונות לא עושים מהאוויר ושהם בסך הכל חיילים אלמונים למען הדמוקרטיה, חופש העיתונות ושלום עולמי.

ובכל זאת, התייחסות קצרה לטור האפולוגטיקה האחרון של ימיני, מאתמול (היום במוסף נדפסת הגרסה המורחבת), שהתאמן בהגנה על המו"ל המושחת נוחי דנקנר ומשכיר כעת את שירותיו למוזס. ימיני טוען שהשופטת אלישבע ברק קבעה שבעלים של כלי תקשורת רשאי לקדם פרסום או למנוע פרסום, משום שכלי תקשורת הוא קניין פרטי שלו. למעשה, בפסק הדין המפורסם שלה (ג'ואנה יחיאל נגד ה"ג'רוזלם פוסט") דרשה ברק איזון שנטה לטובת העובדים:

סיכומו של דבר, לבעלים ולמו"ל יש הגנה של זכות היסוד של חופש הביטוי, אך זכות זו מתאזנת לעומת זכותם של עורך ועיתונאים לחופש העיתונות, להבעת דעות משלהם, חופש בעל חשיבות ראשונה במעלה בחברה דמוקרטית, המקנה למקצוע העיתונות את ייחודו מחד, והמגן גם על זכותו של הציבור לדעת באופן שהוא מגן על הציבור מפני קבלת אינפורמציה חד-צדדית של בעלים של עיתון, אשר בדרך כלל גם אינו בעל ניסיון בעיתונות וייחודו הוא יכולתו הכלכלית לרכוש את העיתון ויכולתו האדמיניסטרטיבית של המו"ל לנהל את העיתון. בין חירויות אלו יש לאזן באופן שאמנם לא תיפגע זכותו של המו"ל לחופש הביטוי, אך גם לא תיפגע זכותם של העיתונאים והציבור.

איזון זה צריך שייעשה כך שהבעלים והמו"ל יוכלו לקבוע את הקו הכללי, אך הם לא יתערבו בעבודתם היומיומית של העורך והעיתונאים. במידה והפער בין שני אלו – הבעלים והמו"ל מחד והעורך והעיתונאים מאידך – גדול באופן שלא ניתן לגשר ביניהם, קיימת זכותם של בעלים ומו"ל לפטר את העורך והעיתונאים, ולשאת בתוצאות הפיטורין כמתבקש מהחוק. משהמו"ל לא עשה כן, עליו לתת לעיתונאים במידה רבה יד חופשית בעבודתם. אין הפררוגטיבה הניהולית שלו מאפשרת לו לפגוע בחופש העיתונות של העיתונאים. ודוק, לא מדובר רק בכך שהמו"ל מנוע מלאיים על עיתונאים. די בכך שמו"ל מעיר לעיתונאים מה כדאי שייכתב ומה לא, באיזה מינוח רצוי להשתמש, האם ראוי לבקר אישי ציבור וחברי ממשלה וכיוצא באלו עצות והערות.

התערבות המו"ל תהא לגיטימית כאשר העיתונאים יכתבו כתבות שיש ודאות קרובה שהן תפגענה בביטחון, למשל, או שהכתבות תפגענה במידה רבה מהסביר בפרטיות".

במוסף "אתנחתא" של "בשבע" החרד"לי מראיין יוסף ביטון את עו"ד נאט לוין, שיחד עם אמריקאי אחר, פרופ' אבי בל, חיבר חוות דעת שמכשירה את עסקת השוחד ב"תיק 4000", וקובעת כי "הפללה של פוליטיקאים הפועלים למען סיקור אוהד מהווה איום קיומי של ממש לדמוקרטיה ולחופש העיתונות" (חוות דעת שאליה הצטרף עו"ד אלן דרשוביץ).

"כשהתחלתי ללמוד משפטים לא ידעתי באמת מה עורך-דין עושה", הוא מספר, "חשבתי שעורך-דין זה כמו רב, כשיש שאלה הלכתית באים אליו למשרד, מציגים בפניו את השאלה והוא נותן פסק הלכה, אבל אחרי זמן קצר הבנתי שזה לא כך". האם יעדכן עורך-הדין הישיש בתוך זמן קצר את הידע שלו על מה שעיתונאי עושה? מה זה חשוב. הנזק הציבורי כבר נעשה.

עיוורון

"העיסוק הטלוויזיוני בעולם התקשורת תמיד היה פה, אבל אלה כבר לא הימים שבהם הגיבורים הם העיתונאים האמיצים שחותרים לחשיפת האמת", כותבת מיה אשרי בהמלצה על סדרת הטלוויזיה "היורשים" (HBO). "בעולם של פייק ניוז, הון-שלטון-עיתון ואובדן האמון במערכות הדמוקרטיות כולן, זה כמעט מתבקש שדווקא הטייקונים המפוקפקים שעומדים בראש האימפריות יהפכו למוקד העניין". הטור מתפרסם במוסף הבידור של "ידיעות אחרונות".

קרולין גליק קובעת בטורה השבועי כי בארצות-הברית התקשורת מתגייסת להדחת טראמפ, ומבקרת את התופעה של כלי תקשורת המתגייסים לתמוך במועמד פוליטי מסוים. אמנון לורד כותב בטורו השבועי, המתפרסם עמוד לפני כן, כי בישראל התקשורת מתגייסת למען גנץ, וקובל על המציאות בה תקשורת מתגייסת לטובת מועמד פוליטי מסוים. הטורים נדפסים שניהם ב"ישראל היום".

מצב חירום

הרמטכ"ל אביב כוכבי אסף עיתונאים כדי לשכנע אותם בנחיצות הגדלת תקציב הביטחון בעוד מיליארדים רבים. אלה התוצאות: "כוכבי בהתבטאות חריגה: 'המצב מתוח ושברירי'", נכתב מעל הכותרת הראשית של "ישראל היום". "הרמטכ"ל מזהיר: 'סיכוי לעימות בצפון ובדרום'", נכתב בכותרת הראשית עצמה. כותרת המשנה חוזרת בפעם השלישית: "רא"ל כוכבי מתריע: 'אויבינו אינם מעוניינים במלחמה, אך תיתכן הידרדרות'".

ב"מעריב" הכותרת הראשית היא "נוהל קרב", על רקע דמותו של כוכבי. כותרת המשנה: "הרמטכ"ל אביב כוכבי התריע אתמול כי המצב הבטחוני 'מתוח ושברירי, ועלול להידרדר לעימות', וחשף כי בצה"ל נערכים להסלמה בצפון ובדרום במקביל" (מתי לא נערכים בצה"ל להסלמה בצפון ובדרום? והאם זו לא הציפייה שלנו מהצבא בכל תקופה שהיא?). כותרת המשנה מסתיימת בהרמת מסך שנראית בלתי מודעת: "טוען: קיימת דחיפות באישור תקציבי לתוכנית הרב-שנתית".

"כוכבי: המצב בצפון ובדרום שברירי ועלול להידרדר לעימות", נכתב בכותרת המשנה לראשית על שער "הארץ" (הכותרת הראשית: "החשבון עוד לא נסגר: איראן וישראל קרבות לסבב מהלומות נוסף"). ב"ידיעות אחרונות" הכותרת הראשית מופקעת לטובת דיווח מלבנון ("בלב ביירות, בין המפגינים"), אך נמצא מקום בשער לכותרת "הרמטכ"ל מזהיר מפני מלחמה".

"הייתי בתדרוך עם כוכבי", כותב בטוויטר עיתונאי הביון יוסי מלמן, "התרשמתי שהרמטכ"ל הדגיש כי מלחמה לא בפתח וגם לא מעבר לאופק. האויבים עסוקים בבעיות מבית. חמאס בעזה. חיזבאללה בהפגנות בלבנון. אסד בשיקום סוריה. בקיצור, אין חדש בזירות השונות. ובכל זאת הכתבים הצבאיים מעדיפים לומר למען הכותרת את ההפך".

הרמטכ"ל אביב כוכבי (צילום: הדס פרוש)

אישור תוספת המיליארדים לתקציב הביטחון אינו המוטיבציה היחידה ליצירת אווירה של מצב חירום. לא רק בקריה אלא גם בבלפור מעוניינים בהלמות תופי טם-טם. נתניהו החל לשווק אווירה כזו קצת לפני הבחירות, כחלק מקמפיין הגעוואלד המסורתי, והמשיך בכך אחרי הבחירות כחלק מקמפיין ממשלת האחדות (שלפני הבחירות נשבע שלעולם לא יצטרף אליה).

לכן אולי "ישראל היום" הוא העיתון שמדגיש יותר מכל את הפרשנות המבהילה לדברים של כוכבי, שמובאים בשער ליד כותרת כמו "בלי בלוק הימין, לגנץ אין ממשלה", ציטוט שלא מיוחס לאף אחד, כנהוג בעיתון, ומשרת את אותה מטרה.

אגב, בטור הפרשנות בכפולה הפותחת של העיתון מסביר לנו יואב לימור שהסיבה שכעת כדאי יותר להאמין לזמירות השגרתיות על איום איראני היא בגלל ביטול הסכם הגרעין ושינוי המדיניות האמריקאית במרחב. במלים אחרות: טראמפ הפך את איראן למסוכנת שוב. משום מה ניסוח כזה לא מגיע לכותרת.

בטור הפוליטי המוביל במוסף "ישראל השבוע" כותב אמנון לורד כמובן מאליו על "מצב החירום" במשפט "ישראל במצב חירום, אך בני גנץ, יאיר לפיד ואביגדור ליברמן העדיפו את החישובים הטקטיים" (בטור דומה שפִרסם השבוע, הקביעה על מצב חירום לא מנעה ממנו לקבוע כמה משפטים אחר-כך כי ישראל נמצאת "במצב מצוין" בזכות נתניהו).

על חשבון הציבור

במוסף "שוק ההון" של "גלובס" כותב יניב פגוט על הודעת בנק ישראל כי הריבית לא תעלה, ואולי אף תרד: "הנימוק המרכזי שהביא את בנק ישראל לבצע את הפליק-פלאק המוניטרי המהיר ביותר שראינו בישראל בשנים האחרונות הוא הסיכונים הגלובליים לכלכלה העולמית [...] ספק אם ההתמתנות המהותית באיומים אלה שחלה בימים האחרונים תביא את בנק ישראל לעדכן שוב את הנימה המוניטרית המרוככת הנוכחית, שכן בבנק שולטת שנים ארוכות התפיסה שהחלשת השקל מקדשת את כל האמצעים. כפועל יוצא, המדיניות המוניטרית משועבדת למטרה זו והר יתרות המט"ח נערם. הנגיד אמיר ירון, שנדמה היה שיוביל עמדה מאוזנת יותר, יישר קו עם קודמיו בסוגיה זו".

הטור מבהיר באופן חד מה הנזקים ארוכי הטווח שייגרמו כתוצאה מההתיישרות של הנגיד ירון עם המדיניות המוניטרית של קודמיו: המשך העלייה במחירי הדירות האסטרונומיים. על התועלת קצרת הטווח – הטבה כלכלית משמעותית עבור השחקנים החזקים במשק, העוסקים בייצוא ונשענים על הלוואות עתק – לא נכתב בטור (עומר מואב התייחס לאחרונה באותה במה לטענה אחרת של חסידי ההחלשה).

איש העסקים יצחק תשובה (צילום: יונתן זינדל)

באותו גיליון כותב אנליסט אחר, ישי טריגר, על שוק הגז ("הטבעי"): "יצוא משמעותי של גז טבעי הכרחי ליציבות הענף בישראל", קובעת הכותרת. הטור עצמו משרטט תמונה כזו: משבר האנרגיה של 2012 על רקע הפסקת הזרמת הגז ממצרים הביא להאצת הפקת הגז ממאגר תמר הישראלי, שהפך למונופול בתחום. כעת ייכנסו לפעולה מאגר לווייתן ומאגרי כריש ותנין הקטנים, השוק יעבור ממצב של עודף ביקוש לעודף היצע, והמחירים ירדו. החברות המפיקות את הגז נמצאות בחוב פיננסי אדיר של עשרות מיליארדים, ולכן נדרש יצוא משמעותי שיוכל לממן את החוב ולהבטיח את המשך פעילות החברות כדי שנוכל ליהנות מאנרגיה נקייה.

כמו הרבה ממה שנכתב על הגז, גם קריאת הטור הזה משולה להתבוננות ברקדן התעמלות אמנותית המנפנף בסרט אדום תוך כדי פליק-פלאקים לאחור, מהירים יותר מאלו של הנגיד מהפסקאות הקודמות. אם עצמאות אנרגטית היא מטרתנו, הרי שעל פניו יצוא הגז מסכל אותה. אם הקטנת החוב הפיננסי של החברות חשובה לנו, איך הדבר מסתדר עם שאיפתנו לתחרות והורדת מחירים. ואם נודה על האמת שמתווה הגז לא הביא ולא יביא לתחרות אמיתית ולהורדת מחירים משמעותית, מדוע שנסכים ליצוא משמעותי (והקלות נוספות שמן הסתם יתבקשו לצדו) כדי שהחברות ישרתו את החוב הפיננסי שלהן ממקור אחר, מחוץ לרווחי העתק שלהן בישראל.

וכמובן, מעל לכל, ההטעיה שלפיה גז הוא אנרגיה נקיה, ולא רק אנרגיה מזהמת מעט פחות מפחם, וההתעלמות מכך שההסתמכות על הגז המזהם מדרדרת את ישראל ביעדי הפיתוח של אנרגיות מתחדשות ובאמת לא מזהמות.

ב"דה-מרקר" כותב גיא רולניק על WeWork, חברת הנדל"ן הבועתית, והמייסד אדם נוימן, שהצליח לגייס מיליארדים שניפחו את הבועה, והגיעו כנראה בעיקר מקטאר ואבו-דאבי. "אם לסכם את הפרשה הזאת, נוימן הצליח למכור את אחד הלוקשים הגדולים בהיסטוריה לחבורה של מיליארדרים ודיקטטורים. התוכנית המקורית שלהם היתה להעביר את הלוקש הזה לציבור הרחב באמצעות בנקאי ההשקעות בוול סטריט [...] אבל התוכנית השתבשה".

אלימות

"האזרח הערבי לא מעניין אותו לא פלסטין ולא ירדן, רק הביטחון האישי", נכתב באותיות גדולות אדומות בכותרת הראשית של מוסף "מעריב", לצד תמונתו של המצוטט, הח"כ לשעבר עיסאווי פריג' (מראיין: אייל לוי). מדובר בפרסום עיתונאי יוצא דופן (לטובה), משום שכשהתקשורת העברית מוכנה כבר להתייחס לפוליטיקאים הערבים, דבר שכמעט לא קורה (בוודאי שלא בהבלטה כזו), היא נוטה לשאול אותם על הסכסוך וממילא מקבעת את דמותם כמי שעוסקים רק בו.

פריג' קורא ל"עמותות השמאל": "לאן נעלמתם? בלי שכל המדינה תדע שיש בעיה בחצר האחורית, לאן אוכל להתקדם? אני צריך אתכם דחוף ולא בקמפיינים לעידוד הצבעה כשהמטרה היא 'ביבי, ביבי'. השתמשתם בערבי ככלי, אבל הערבי זועק לשמיים, הוא רוצה עזרה". "אולי זה מחייב את החברה הערבית בבדק בית?", שואל לוי. "בחברה הערבית יש תחושת קונסיפרציה שהמשטרה שולטת במצב ונותנת נשק לעבריינים. אני לא מקבל, זה מוגזם, אבל אתה רואה חלק מהמקרים והם ממש מוזרים".

"מה עם חינוך?", שואל לוי. "יש אלימות ויש פשע. אלימות צריכה חינוך. פשע זה כנופיות. חלקיקי אחוז שהולכים עם נשק ברחוב ושולטים בו ואני לא יכול לעמוד מולם, אני צריך לצדי את הממסד", עונה פריג', "מדינה מחויבת לתת לי ביטחון אישי. מאז שנכנסה המשטרה ליישובים הערביים והקימה בהם תחנות, מקרי הרצח, הפשע והנשק הבלתי חוקי רק עלו תחת חסותה. המשטרה בעיני האזרח הערבי היא אויב. היא לא באה לתת שמירה אלא להבטיח את האנרכיה. לא יכול להיות שמישהו נרצח, כל העולם יודע מי הרוצח והמשטרה לא. אלה דברים בלתי נתפסים".

ב"גלובס", במדור בדיקת העובדות "המשרוקית", כותב ארן רונדל על הטענה שהעבריינות נדדה מהיישובים היהודיים לערביים ("האם החברה הערבית באמת אלימה יותר מבעבר? ובאילו היבטים?"), כפי שטוענים בחברה הערבית ובארגוני השותפות. השורה העליונה היא שאין נתוני אמת ברורים, משום שאלו לא נאספים או מוסתרים.

השורה התחתונה: "הנתונים החלקיים שיש לנו מספרים אפוא סיפור מורכב. יותר משהחברה הערבית סובלת מעלייה בפשיעה, השיפור שחל במגזרים אחרים פסח עליה, והאלימות הקשה ביותר מופנית פנימה. דו"ח ועדת אור, שהוקמה כדי לחקור את אירועי אוקטובר 2000, פרץ את הדרך לממסד הישראלי להכיר בחומרתה של בעיית הפשיעה והאלימות בחברה הערבית בישראל. הוועדה הראתה שקיפוח ממסדי בן עשרות שנים בחינוך, ברווחה, בתעסוקה ובשאר תחומי החיים האזרחיים יצר פערים בלתי נסבלים – ומשם הדרך לאלימות ולפשע היתה קצרה.

"לוועדה גם היו המלצות לפתרון: הספקת שירותים אזרחיים שווים לערבים כמו ליהודים. זה לא קרה. בעוד שביישובים יהודיים רמת האלימות והפשיעה ירדה בהתמדה, היישובים הערביים המשיכו לדמם. בישראל עדיין מסוכן יותר להיות ערבי מלהיות יהודי".

אמריקה

"מוטב לכל בעל ברית הנמצא במרחק של '7,000 מייל' לרשום לפניו את הנוסחה החדשה, שכמותה לא בקעה מפי נשיא אמריקאי במאה השנים שעברו", כותב יואב קרני במוסף "G" של "גלובס" על הכרזות הבדלנות של דונלד טראמפ. "אם מישהו זקוק לאסוסיאציה, היזכרו נא בהסבר שנתן נוויל צ'מברליין לבגידת בריטניה בצ'כוסלובקיה ב-1938: 'ריב בארץ רחוקה, בין אנשים שעליהם אין אנו יודעים ולא כלום'.

"להכרזה הזו יש כמובן משמעות מיידית; אבל תהיה לה משמעות היסטורית ארוכת טווח רק אם דונלד טראמפ יחזור וייבחר לנשיא בעוד שנה; או אם דמוקרט(ית) מן האגף השמאלי-רדיקלי של המפלגה יחליף/תחליף אותו. כמובן, ייתכן שיש ישראלים לא מעטים החושבים ששגרירות אמריקאית בירושלים חשובה יותר מהשתתפות צבאית ואסטרטגית של ארצות-הברית בבלימת התפשטותה של איראן. אולי חלק מן הישראלים האלה אפילו יושבים בקבינט הבטחוני של נתניהו. אבל פטריוטים ובעלי אחריות לאומית צריכים עכשיו להתפלל שנשיאות טראמפ תגיע לקִצה ב-20 בינואר 2021".

נשיא ארצות-הברית, דונלד טראמפ, מנופף לצלמים מבעד לחלון מכוניתו המשוריינת. ירושלים, 22.5.2017 (צילום: מנדי הכטמן)

רון מיברג כותב במדורו ב"מעריב" כי מאז שהיגר לארצות-הברית החליט לא להצביע בבחירות בישראל, משום שאין לו זכות מוסרית להשפיע על מדינה שאינו חי בה. "למשהו מההתנהגות הזו הייתי מצפה מישראלים המהללים את טראמפ", הוא כותב, "שיתכבדו ויבואו וינסו לחיות כמה זמן בנורמות הבלתי נסבלות שהוא מציב כאן. שילמדו לחיות מול האיש שרוב הזמן ניצב על מדשאת הבית הלבן וצורח דברי הבל במסיבות עיתונאים מאולתרות שבהן הוא נראה כמי שנמלט ממוסד סגור.

"שילדיהם והם יתמודדו עם הפיחות האדיר שהכניס טראמפ בשפה המדוברת, שיעמדו רטובים תחת מטח הקללות והאמירות המכוערות שהוא מרסס סביבו. שיבינו שלמרות מצבה הנפלא של הכלכלה, יוקר המחיה עולה כאן בדילוגים עזים, השכר לא השתפר עידנים, מערכת הרפואה מרוסקת, הגזענות משגשגת, מגיפת האופיאטים מפילה חללים רבים, ומשפחת טראמפ הרוויחה 100 מיליון דולר השנה בעוד אב המשפחה מכהן כנשיא".

בפתח "ישראל השבוע" של "ישראל היום" כותבים שני בעלי הטורים הבכירים של העיתון, אמנון לורד וקרולין גליק, על הרדיקליות המפחידה של המפלגה הדמוקרטית. "עוד נתגעגע לאובמה", מזהיר לורד. וגליק מוסיפה: "מרכיב מרכזי בתהליך הרדיקליזציה של המפלגה הוא הפיכתה ממפלגה שתומכת בישראל למפלגה שעוינת לישראל. מאז עידן טראמפ, התהליך הגיע למצב שמהווה סכנה לעתיד יחסי ארה"ב-ישראל".

אמירה כזו ניתן היה לקרוא שוב ושוב אצל פרשנים בעיתונים אחרים, גם בעידן אובמה וגם בעידן טראמפ, שקבלו על ההתגייסות של נתניהו למען מועמדי המפלגה הרפובליקאית והניכור שהוא יוצר במפלגה הדמוקרטית. אצל גליק לתופעה אין הקשר או סיבה.

שמאל

כתבת השער של מוסף "G" היא מונולוג של זאב אברהמי, עיתונאי שהפך מסעדן, ישראלי שהפך גרמני ובעל דעות שמאליות שבשנים האחרונות מבטא עמדות שמאליות פחות. אברהמי כותב על הצביעות, ההדחקה וההשתקה של השמאל הליברלי בברלין, ועל האנטישמיות ושנאת ישראל ההולכת ומתגברת.

"העשור הראשון שלי בגרמניה הרחיק אותי מהישראליות", הוא כותב, "כל שנה פה קירבה אותי ליהדות. קירבה אותי לחיים שחיו פה, לא רק על המוות שגדלנו עליו. לפעמים צריך לא רק להתכנס, אלא לראות מי אתה לא, כדי לאפיין את מי שאתה. בפעם הראשונה הבנתי לעומקו את המושג אור לגויים. שהוא בכלל לא מושג יהודי. אלא מושג שמבטא איך הסתכלות על הזר במדינה שלך מראה לך איך אתה נראה. עד שלא ייגמר דבר מסוים בן חמישים שנה, אני לא אחזור לישראל. בדיוק כפי שהבטחתי לעצמי. אבל לפעמים בן אדם לא שולט על מה שקורה לו. לפעמים הוא פשוט נדחף".

מי שנדחפה מחוץ לישראל היתה סילביה קלינברג, שמתה לאחרונה בצרפת. עופר אדרת כותב עליה במדור ההספדים של "הארץ": בתו של המרגל מרקוס קלינברג, שהתחתנה עם המרגל אודי אדיב. "בהמשך נפרדו בשל חילוקי דעות אישיים ואידיאולוגיים", כותב אדרת, "'אני הייתי קיבוצניק לא משופשף, והיא היתה תל-אביבית', אמר אדיב. לדבריו, היה גם רקע פוליטי למחלוקת ביניהם: 'אני הייתי מאואיסט והיא טרוצקיסטית'. סילביה, שהחלה ללמוד פילוסופיה, נסעה לשנת לימודים בלונדון, והקשר בין השניים ניתק".

ענייני תקשורת

כל השפעה. ב"דה-מרקר" כותב גור מגידו על "העיתון שמוריד את  יחסי ההון שלטון עיתון לתהומות חדשים". לא מדובר ב"ידיעות אחרונות" או "ישראל היום" אלא ב"המבשר", אחד מארבעת היומונים החרדיים (כולם בטאונים מפלגתיים). "עם חשיפה של כ-14% בציבור החרדי, לעיתון 'המבשר', שנשלט על-ידי רעייתו של סגן שר החינוך מאיר פרוש, ומנוהל על-ידי בנם, יש כוח רב ומטרה אחת: לסייע לאבי המשפחה ולמפלגתו, יהדות-התורה. מתחת לאפן של הרשויות, העיתון והמפלגה מפרים לכאורה את חוקי הבחירות, אך ב'מבשר' טוענים: 'אין לסגן השר כל השפעה על העיתון'".

טמטום. במדור הכלכלה של "ישראל היום" מתפרסמת ידיעה של זאב קליין על המיקום הנפלא של ישראל ב"מדד קלות עשיית העסקים" של הבנק העולמי, המשך לדיווח בולט אתמול. "בזכות מדיניות אחראית, הבאנו את ישראל לקפיצה דרמטית ועלינו 14 מקומות במדד", מצוטט נתניהו, ויש גם תמונה יפה, וגם כחלון זוכה לפרגון.

כפי שציין כתב "הארץ" חיים לוינסון, "כחלון ונתניהו כנראה חושבים שכולנו מטומטמים. ב-2009, כשנתניהו עלה לשלטון, היינו מקום 29 במדד. כעת הם חוגגים שבתקופתם ירדנו למקום ה-35". כדי להגדיל את המבוכה, צמוד לדיווח המהלל את נתניהו וכחלון מתפרסם טור פרשנות קצר של העורך הכלכלי, ערן בר-טל, שכותב על המיקום העלוב של ישראל במדד. אז מה קרה כאן? העורך לא ראה את הדיווח? לא הצליחו לעצור את מכונות הדפוס לפני שגילו שהדפיסו ספין עלוב? לא ברור. נראה שכחלון ונתניהו חשבו שלפחות ב"ישראל היום" כולם מטומטמים.

איראן ז'ה טם. גילית קוזבה מראיינת ב"7 ימים" של "ידיעות אחרונות" את יוליה יוזיק, עיתונאית רוסייה שהוחזקה כמה ימים במעצר באיראן באשמה שריגלה למען ישראל. הראיון עתיר פרטים, אולם ממחיש דווקא את חוסר האונים מול הפרשה, שנותרת בלתי מוסברת גם עבור הקוראים וגם עבור הגיבורה הראשית שלה. בסופו של הראיון, בשיחות של קוזבה עם בני משפחתה של העיתונאית, עולה האפשרות שבסופו של דבר מדובר בסיפור זניח שנולד מיצר הרפקתנות בלתי נשלט.

אלוהים נמצא בריאליטי הקטנים. ראיון השער של "7 ימים" הוא עם יובל דיין ונעה ירון, סלבים של בוהמה חילונית שהפכו לסלבים של החזרה בתשובה, התגרשו, הוא חזר בשאלה, היא לא. הפרט הכי מעניין, סימבולי ומסכם: הראיון נערך כדי לקדם סדרת ריאליטי בכיכובם.

חילופי דורות. השבוע לא מתפרסם ב"ממון" הטור הפותח של סבר פלוצקר. המוסף נפתח בכפולה המעט מקושקשת שמופיעה בדרך כלל מיד אחרי הטור, ושכוללת טור קבוע אחר, של עורך המוסף רועי ברגמן. מדוע בשבועות שבהם פלוצקר נח, ברגמן לא מרחיב קצת את הטור שלו ומעמד אותו בפרישה רחבה בפתח המוסף? אילוצים של גריד או פחד משינוי מתבקש?