ביום שישי האחרון, במסגרת פאנל הפרשנים של "אולפן שישי" בחדשות 12, העלה הפרשן הבכיר אמנון אברמוביץ' רעיון שעשוי לפתור את המשבר הפוליטי-משפטי שאליו נקלעה מדינת ישראל. "הפתרון היחידי האפשרי מתוך הבלבלה הזאת זה חנינה נשיאותית נוסח קו 300", אמר אברמוביץ', ובכך הצטרף לשורה של עיתונאים בכירים שהציפו בימים האחרונים את הרעיון, כולם בעלי קשר כלשהו למו"ל "ידיעות אחרונות", ארנון (נוני) מוזס.
החנינה בקו 300, כזכור, ניתנה בקיץ 1986 לראש השב"כ דאז אברהם שלום ולבכירים נוספים בארגון בשל מעורבותם בהוצאה להורג ללא משפט של שני מחבלים שנתיים קודם לכן, ובהמשך בכיסוי וטיוח של המעשה. התקדים בחנינה היה בהענקתה עוד בטרם הורשעו העבריינים, למעשה עוד לפני שהוגש נגדם כתב אישום. לא רק חנינה מאימת העונש, אלא בכלל מאימת הדין.
כפי שאפשר לדמיין, הסדר החנינה לא עבר בשקט. בעיתונות של אותם הימים, או לפחות בחלק מתוכה שתמך בשלטון החוק, תקפו את ההסדר ואת כל המעורבים בו: השב"כ, היועץ המשפטי לממשלה, הנשיא ואף הדרג המדיני, שמילט את עצמו מחשיפת מעורבותו בפרשה.
בביקורת התקשורתית על החנינה בלט במיוחד עיתונאי אחד ב"מעריב", בעל מקורות מעולים ולשון חדה. אברמוביץ', כמובן. בסוף יוני 1986, יומיים לאחר היוודע דבר החנינה הנשיאותית התקדימית, הקדיש אברמוביץ' עמוד שלם במוסף השבת של "מעריב" כדי לתקוף את החנינה. הוא כינה אותה "תרגיל", "כתם" ו"ביזיון", וכתש עד דק את כל הצדדים שהסכימו להסדר.
אברמוביץ' על הסדר החנינה בקו 300, "מעריב", 27.6.1986
הוא טען כי החנינה נועדה לחלץ את יצחק שמיר, שהיה ראש הממשלה בעת הריגת המחבלים ("עבריין נמלט"), ואת שמעון פרס, שהיה ראש הממשלה בעת הסדר החנינה, מלתת את הדין. הוא טען שהסמכות הנשיאותית להענקת חנינה, שהופקדה באותם הימים בידי חיים הרצוג, נוצלה למטרה צינית, בלי כל הצדקה משפטית ובניגוד גמור לתפקיד הממלכתי. הוא לעג לתירוצים שהציג היועץ המשפטי יוסף חריש כשאישר את החנינה, והגדיר את המעשה "בושה".
אבל מכל המעורבים בפרשה, את הארס החריף ביותר שמר אברמוביץ' לראש הצוות המשפטי שחילץ את אנשי השב"כ מהכלא, עו"ד יעקב נאמן. היה זה נאמן, לימים שר המשפטים של ישראל, שיחד עם עו"ד רם כספי רקח את רעיון החנינה והביאו לידי מימוש. מכל המעורבים, נבחר תצלום בלתי מחמיא של הפרקליט נאמן לעטר את מרכז הטור. במעשהו, כתב אברמוביץ' על נאמן, הוא "עקף את מהותו ונשמתו של שלטון החוק".
בשבועות ובחודשים שלאחר מתן החנינה המשיך אברמוביץ' לכתוב נגדה ונגד השותפים לעסקה מעל דפי "מעריב". כעיתונאי הרואה את האינטרס הציבורי מעל לכל נלחם אז אברמוביץ' במה שזיהה כסכנה מהותית לשלטון החוק. הוא השתמש בכל הכלים העיתונאים שעמדו לרשותו כדי לגרום לאחראים לפרשה לשלם מחיר, אם לא פלילי אז ציבורי. הוא בז לנושאי המשרה הבכירים והתריע מפני השלכות התככנות של עורכי-הדין שבחשו בפרשה.
33 שנים חלפו מאז הטור ההוא ב"מעריב", ואברמוביץ' של היום הוא אחד מבכירי העיתונאים בישראל. מקורותיו בוודאי רק השתבחו עם השנים, והתברגו בכל עמדות המפתח של הפוליטיקה ומערכת המשפט בישראל. מלבד כתיבה קבועה בעיתון "ידיעות אחרונות" עומדת לרשותו של אברמוביץ' אחת הבמות היוקרתיות והנצפות ביותר בתקשורת הישראלית, פאנל הפרשנים של "אולפן שישי". ובכל זאת, ביום שישי האחרון העדיף אברמוביץ' להדהד ולעודד שקשוקה משפטית בסגנון רם כספי מאשר להציגה כפי שהיא: עקיפה של מהות ונשמת שלטון החוק.
מעניין מה היה כותב אברמוביץ' בשנת 1986 אם היו מספרים לו על ראש ממשלה שמחפש מוצא משלושה כתבי אישום שעוד רגע קט מוגשים נגדו באמצעות תרגיל חנינה דומה. מעניין מה היה חושב אם היו מגלים לו שאחד מפרקליטיו של אותו ראש ממשלה הוא עו"ד כספי, שאחראי יחד עם עו"ד נאמן לביזיון עקיפת שלטון החוק של חנינת קו 300.
אברמוביץ' של שנת 1986 היה בוודאי מזדעזע לשמוע שעיתונאים בכירים מציפים בתקשורת את רעיון החנינה הנשיאותית לראש הממשלה, עוד לפני הגשת כתב אישום, כלגיטימי. הוא בוודאי היה מופתע להיווכח כי אחד העיתונאים שהביעו תמיכה גלויה ברעיון החנינה, ואף טען שזה "הפתרון היחיד" למצב שנוצר, היה הוא עצמו.