גיליון 3065 של "לאשה" (9.1.06) כבר היה מודפס, כרוך ומוכן להפצה. על שערו, לצד יופיה של קירה נייטלי, "הכוכבת הבריטית הכי לוהטת היום", הופרחה הבטחה בוורוד: "מירי בוהדנה פותחת את הארון ומגלה הכל (כלומר "מה לא תלבש לעולם"). הכותרות הנוספות אף הן אישרו את תוקף קיומו של העולם־הנשי־כמנהגו־נוהג: מן הגיליון הזה נשכיל־נלמד איך להכין בריוש, כיצד להילחם בגיל, להתאפר חורפית, לשמור על הגזרה ולזהות בעל בוגד; נשכיל־נלמד, ונתעסק בעניינינו הקטנים, הביתיים, ואת חוטמינו הקוקטיים, מנותחים־כמו־טבעיים, נדחף אל הסירים הרוחשים במטבחים, הרחק מענייני המדינה.
אלא שאז, פתאום, קרה במדינה דבר נורא ויוניסקסי: את אריאל שרון הכה שבץ מוחי נוסף, או כמו שאורנה ננר, העורכת, מתארת זאת ברגש מפכה: "ביחד עם כל עם ישראל נודע לנו על מצבו הקריטי של ראש הממשלה. והלב לא נתן לשלוח את העיתון אליכם הקוראים, בלי לצרף את המכתב הזה" – כך צורף אל הגיליון "מכתב מהעורכת", "שיש בו עדיין תקווה שייצא בשלום ואולי יקרה נס, כי נסים קורים, שעוד יזכה שרון לחיים בריאים".
איך נראה המכתב? בניגוד למכתבה הקבוע של ננר, הנדפס בעמוד 6 מתחת לתמונתה (בלונדינית לבנת מחלצות, עם כלב בלונדיני, על חוף ים בלונדיני) ומעל למודעת פרסומת עצמית, המכתב הבהול מעוצב בפורמט מגילה, על עמוד שלם, וצופיות אליו רק פניו הנוהרות של ראש הממשלה, בתצלום רשמי־מחמיא (דוד רובינגר).
כמו שפן מכובעו של קוסם, כך נושר המכתב מתוך הגיליון, וכאותו שפן, גם בו אין הפתעה של ממש. קוסמים שולפים שפנים מכובעים; עורכת "לאשה" שולפת מכובעה (בלונדיני, מן הסתם) את העמדה הצפויה: "כולנו מתאחדים בתקווה שאולי אולי הוא ייצא מזה. אמן ואמן".
אך לא זו בלבד. מה שמרתק בטקסט של העורכת, מעבר לעצם ההחלטה לייצרו ולהצטרף – גם אם בדקה התשעים – אל מדורת השבט הישראלי הכללי שאין בה חציצה בין עזרת נשים לעזרת גברים – מה שמרתק בו, אם כן, הוא התנועה החופשית, הטבעית ("ללכת עם ולהרגיש בלי"...) בין הספירה הפרטית של שרון האדם לבין זו של המדינה, שבה הוא משמש כמנהיג שמעמדו כפטריארך כל־יכול (ועל כך כתבו רבים).
המכתב נפתח בספירה הפרטית. מיד לאחר הבעת התקווה הנרגשת לראות את ראש הממשלה שב ל"חיים בריאים" (ביטוי שכמו לקוח ממדורי הדיאטה של העיתון ושייך במובהק לספירה הפרטית), מסיטה ננר את עדשתה משרון ומתמקדת באותו רופא אוניברסלי המשתף בני משפחה אוניברסלית במצבו של יקירם האוניברסלי. "הלב מפרפר", כך היא כותבת (בסגנון אירוטיקת־אבל) ומעוררת את הזדהותו האוטומטית של הקורא, כי מי מאיתנו לא עמד במצב דומה וחווה על בשרו את "מה שאני קוראת" (היא, העורכת) "זמן בית־חולים". עד כאן מדברת ננר, ובמובהק, מתוך בועתה של האשה הקטנה השואבת את עולם דימוייה מנסיון חייה ומעולמה הביתי. בעולם הזה שרון איננו ראש ממשלה אלא סבא חביב – מי לא תחזיק לו אצבעות?
ברם, בד בבד עם שהיא מייצרת אצל הקוראת (היא הנמענת הראשית של "לאשה", עיתון שיש לו גם קוראים גברים) את אחוות קרובי־משפחת־המאושפז, היא עוברת, ברגל קלילה, אל הספירה הציבורית ומספרת כי "כל הארץ נכנסה איתו לזמן בית־חולים". "לפעמים", כך היא כותבת על הזמן הזה, "אתה מתמלא תקווה כי הרופא חייך אליך ולפעמים אתה מתייאש כי יקיר לבך שוקע ואתה חושב שהכל אבוד". כך, מבלי שאת הקוראת תרגישי בכך, הופך ראש הממשלה הרדום ליקיר לבך, ואת, הקטנה שמול המרקע, לחלק מ"מדינה שלמה". "כולם עצובים", קובעת ננר, "בשמאל וגם בימין", "אפילו אלו שאומרים אמן רק כששרים 'מעוז צור'". שתתבייש לה זו שאיננה מצטרפת אל עדת המקוננות.
לסיום, כחותמת אחדות־לאומית, אולי למען מי שעדיין מפעמים בה ספקות לא רק באשר לראשו הפרטי של ראש הממשלה אלא גם באשר לעתידה של מפלגתו נטולת המצע, ובאשר לזה של המדינה, מגייסת ננר את דברי שרון עצמו בעצרת האומות המאוחדות: "נולדתי בישראל בן לחלוצים שלא באו לנשל את יושביה. אלמלא חייבו זאת הנסיבות לא הייתי נעשה חייל אלא חקלאי". אמירה זו, שכל־כך מפתה להזדהות עמה, בהיותה הנרטיב הרשמי של התנועה הציונית "הטובה", מערטלת את מנגנוניה האידיאולוגיים של המדינה ש"לאשה" הוא מסוכניה המובהקים. וגם אם אינו נראה כזה במבט ראשון, זה אותו מנגנון השולח את האשה מ"לאשה" לספירה הפרטית, התרדמתית, שבה שוזרים פרחים ומבשלים ומעצבים את הדירה, לא מתעסקים בגועל נפשה של הפוליטיקה ובחיינו במקום הזה שאינו מתלוצץ עם חוליו.
גיליון 61, מרץ 2006