(ציור מקורי: הגל הגדול ליד קאנאגאווה, קטסושיקה הוקוסאי; עיבוד: שוקי טאוסיג)

(ציור מקורי: הגל הגדול ליד קאנאגאווה, קטסושיקה הוקוסאי; עיבוד: שוקי טאוסיג)

בגליונו האחרון של "סופשבוע" של "מעריב" (8 באפריל 2011) הוקדשה כתבה נרחבת לתחזיות מיסטיות העוסקות בשנת 2012. הכתבת, טלי כהן-ציון, ריאיינה שפע של "מומחים" בתחום, שהסבירו כי האסונות שפקדו את העולם בשנים האחרונות (למשל רעידת האדמה והצונמי ביפן, רעידת האדמה בהאיטי, ואפילו השריפה בכרמל שלנו) אינם אלא הקדמה לצרות גדולות הרבה יותר, הנגרמות כתוצאה ממגמות מיסטיות וספיריטואליות שונות.

כמעט כל המרואיינים בכתבה הסכימו שהחל בשנת 2012 תיכנס האנושות לשלב חדש בתולדותיה, שתחילתו באסונות חמורים וסופו, ככל הנראה, ב"לידה מחדש" ובהתפכחות.

כך נסים אמון, זן-מאסטר וכוכב תקשורת זוטר, התנבא כי "בדיוק כמו אדם שחושב שהוא עשיר וגר בווילה, אבל בתוך שבוע פתאום מוצא את עצמו בבית-חולים עם חלוק כשכל הגב פתוח – האנושות מקבלת עכשיו קריאת השכמה [...] החברה המערבית והקפיטליזם דוגלים בערכים [...] לפיהם כדור הארץ נעשה עבורנו, לשימושנו ולצרכינו. הגישה הזאת מאפשרת ומתירה לנצל את הכדור למטרתנו, וברור שהוא לא יאהב אותה".

המתקשר זאב אבירז מעלה את האבחנה המפתיעה כי "כל העולם עובר שינוי גדול מאוד – אם זה בכלכלות, ואם זה בהתנהלות ובדרך המחשבה של אנשים. תראי את כל הילדים החדשים שיושבים ליד המחשב, הכל משתנה", וחוזה ש"הכל הולך לכיוון של שינוי טוטאלי שיהיה כאן, וב-2012 זו תהיה רק שריקת הפתיחה".

גיליה טואג-זלינגר, העוסקת ב"ייעוץ לגילוי הנשמה לפי לוחות המאיה", מסבירה כי "רעידות האדמה, הצונמי והשטפונות ממחישים לנו שכל עולם החומר [...] הוא אשליה והיא קורסת", ושרק "מי שנמצא בחיבור עם הטבע ועם אמא אדמה מוגן במאת אחוזים".

בכתבה מצוטט גם איש העסקים המסובך-עם-החוק אלי רייפמן, שהתפרסם גם כמורה לקבלה מעשית, הטוען דווקא כי "זה שקר שב-2012 יקרה משהו חיצוני, ללא מאמץ מצדנו, שייפתח עידן חדש, רוחני ומרהיב [...] העידן הזה הוא נוראי כי האדם הוא נוראי [...] הקבלה אומרת שהגאולה תקרה אך ורק כשהאדם יפסיק לחיות למען סיפוק צרכיו ויעבור למודעות של טובת הכלל וטובת העולם". ויש עוד ועוד ועוד.

קשה להיות מופתע לנוכח גיבוב מובהק כל-כך של שטויות, ונראה שאיש אינו מתפלא עוד על שטמטום מסוג זה מופיע על דפיו של עיתון מרכזי בישראל. כתבות שכאלה היו ועוד תהיינה למכביר. ועם זאת, אפשר להניח בוודאות כמעט מוחלטת שלא הכתבת, לא עורך המוסף ולא העורך הראשי של "מעריב" מאמינים באמת בנבואות החורבן של 2012 שבהן עסקה הכתבה.

על דרך ההיקש, גם בעליו החדש של העיתון, נוחי דנקנר, ודאי אינו מאמין בהן – אחרת קשה להסביר מדוע ביצע רכישה נועזת כל-כך רגע לפני שהעולם כולו עומד להפוך לתוהו. ברור גם שאיש מהם לא חשב באמת שהכתבה עלולה לעורר איזו היסטריה המונית לנוכח האפוקליפסה הממשמשת ובאה, משום שגם ציבור הקוראים עצמו אינו מתייחס לנבואות הללו ברצינות יתרה.

מדובר בלא יותר מ"כתבת צבע" במובנה הבזוי ביותר, ערימת מלים שנועדה רק לשעשע את הקוראים בעוד מנה של הבלים שתרבות הניו-אייג' המשגשגת מספקת לנו חדשות לבקרים. העורך אולי שיווה בדמיונו שיחת סלון דועכת, לאחר שנושאים כמו תוכנית הריאליטי ופרשת השחיתות התורניות כבר נידונו, ובני הבית ואורחיהם מתפנים לעסוק בזוטות קלות ערך יותר. "קראת את 'סופשבוע' של 'מעריב'? רשמו שם שסוף העולם הולך להגיע. ובדיוק קנינו מכונית חדשה. נו, מה אתה אומר על זה?".

ולמרות זאת, כל אדם בר-דעת יתקשה גם שלא להתקומם לנוכח האינפנטיליות הממארת של הכתבה ב"מעריב". ככלות הכל, גם בנושא כזה ניתן היה לדון באופן אינטליגנטי. אפשר, למשל, לראיין מומחה בתרבויות דרום אמריקה ולדון ברצינות בסוגיית לוח השנה של המאיה; האם הוא באמת "נגמר" בשנת 2012? האם בני המאיה אכן סברו ששנה זו תהיה שנת החורבן הסופי של האנושות? (התשובה לשאלות אלו היא: לא).

אפשר היה לשוחח עם היסטוריונים, סוציולוגים ואנתרופולוגים; לעסוק בשורשיהן ההיסטוריים של נבואות אפוקליפטיות שכאלו במערב, הן בתרבות היהודית והן בתרבות הנוצרית, ולהשוותן לתופעות דומות בתרבויות אחרות.

ניתן היה לבדוק אילו צרכים חברתיים ופוליטיים משרתות נבואות שכאלה, מדוע הן נוטות להופיע בעיקר בתקופות מסוימות ומהי משמעותן התרבותית וההיסטורית. אפשר היה גם לבדוק (באופן מדעי, כן, כן) האם באמת מצטיינת התקופה האחרונה בשפע יוצא דופן של אסונות טבע, או שאולי אין בהם שום חריגה מהסטטיסטיקה (ככלות הכל, רעידות אדמה חמורות היו תמיד, וכן גם אסונות אחרים וקשים לא פחות).

צריך לזכור גם שלא כל שטות מסוג זה זוכה ליחס דומה של העיתונות. כאשר טען השר לשעבר והאסיר דהיום שלמה בניזרי כי רעידות אדמה מתרחשות בעטיים של הומוסקסואלים, לא היה גוף תקשורת בישראל (לפחות בין אלה החילוניים) שלא לעג לדבריו ואף ביקר אותם בחומרה.

מדוע, אם כן, מותר לצטט ברצינות ולהקדיש כתבה שלמה לדברים כמו אלה של נסים אמון, שלפי "מעריב" טוען כי "העם היפני הנחמד, העניו, העדין כל-כך, שתרם המון לעולם – דווקא הוא נושא עכשיו במחיר כבד. אבל בל נשכח שגם הם היו בראש הקפיטליזם"?