הכותרות הראשיות

"רגע לפני החופש הגדול, הגזרה הדרומית מתחממת", מדווחים עורכי "ידיעות אחרונות" בהפניה הראשית של העיתון, מתחת לתצלום של כבאי משקיף מקרוב על שריפה. "יותר מ-20 שריפות אתמול ביישובי עוטף עזה, ו-100 שריפות בחמשת הימים האחרונים", מפרטת כותרת המשנה.

העורך שהתקין את הידיעה לדפוס השקיע מאמץ מיוחד בהדגשת הצרימה שבין המצב בשטח להכרזות המדינאים. "בבחריין דיברו על דיל המאה ומאחורי הקלעים נמשכים מאמצי ההסדרה מול חמאס, אך בעוטף עזה היה זה עוד שבוע של אש ללא הפסקה", נמסר לקוראים בכותרת המשנה.

מי שיחפש את הקשר ל"דיל המאה", בחריין ומאמצי ההסדרה בכתבה עצמה לא ימצא אותו. מדובר באמצעי רטורי שנועד להפיח רוח חיים בדיווחים ההולכים ונשחקים על בלוני התבערה והשריפות – שעושים את דרכם לאט ובבטחה למקום שאליו הלכו דיווחים על פצמ"רים, יידויי אבנים והפגנות אלימות שאיש לא נפגע בהן מלבד ערבים. בקרוב גם טרור הבלונים יגיע לשם, ויהפוך לחלק מרעשי הרקע הקבועים של הישראליוּת. אך עד אז עוד אפשר לנצל את התופעה כדי לעקוץ את הממשלה ולהספיג את העיתון במעט עממיות.

רעולי פנים פלסטינים מכינים בלוני תבערה. רצועת עזה, 25.6.2019 (צילום: חסן ג'די)

רעולי פנים פלסטינים מכינים בלוני תבערה. רצועת עזה, השבוע (צילום: חסן ג'די)

ב"ידיעות אחרונות" יש גם ביקורת ישירה על מדיניותה של ממשלת ישראל, אך היא נקברת בתוככי דיווחו של הכתב בדרום, מתן צורי. "מדיניות ה'הכלה' מביאה את טרור הבלונים אל סף ביתנו", הוא מצטט את גדי ירקוני, ראש המועצה האזורית אשכול, שמדבר על "הפקרות מתמשכת" ש"מכרסמת בחוסן התושבים" ויוצרת "איום אסטרטגי על מדינת ישראל". קצין הביטחון של מועצת שער הנגב, אייל חג'בי, מוסיף דברים דומים.

ב"מעריב", עיתון שהמו"ל שלו אינו כרוך יחד עם ראש הממשלה בפרשייה פלילית חמורה, הדברים האלה מגיעים לכותרת הראשית ("בדרום זועמים: 'בלוני התבערה איום אסטרטגי'"). "לתושבים נמאס: 'המדיניות לא מוכיחה את עצמה'", נמסר בכותרת המשנה. "גורמים מדיניים" נטולי שמות ופנים שוחחו עם הכתבים טל לב-רם ויאסר עוקבי ומסרו להם הערכה שלפיה בתקופת הבחירות עשויה להתחולל הסלמה. "המגעים להסדרה מול חמאס בעזה שרויים בקיפאון", טוענים הגורמים. הבוקר כבר דווח שהצדדים דווקא הגיעו להסדר – אם כי הפרחת הבלונים טרם נעצרה.

גם ב"ישראל היום" מדווחים בשער על המצב באזור, אך בניגוד לשני הטבלואידים האחרים – בחינמון נדחקת הסוגיה אל תחתית השער, עם תמונה זערורית בלבד. רוב השטח המערכתי בעמוד השער מוקדש לכנס שקיימו אתמול בירושלים בעלי העיתון, מרים ושלדון אדלסון.

הדגש בסיקור הוא על הקשר האיתן והבלתי ניתן להתרה בין הממשל האמריקאי לממשל הישראלי: "אנחנו חזקים ביחד", נכתב בכותרת הראשית, לצד תצלום גדול של המו"לית מרים אדלסון עם ניקי היילי, פוליטיקאית רפובליקאית שבתפקידה האחרון כיהנה כשגרירת ארצות-הברית באו"ם. לאחרונה לקחו אותה בני הזוג אדלסון תחת חסותם, מהלך שמומחש על-ידי הכותרת הראשית המוגזמת.

מתוך שער "ישראל היום"

מתוך שער "ישראל היום"

בירכתי הקידום העצמי חסר הבושה, שאפילו לא מנסה לחפש הצדקה עיתונאית, נדפסים עוד פירורים מהוועידה: תצלום של העורך בועז ביסמוט עם בנימין נתניהו, ולצדו עוד ציטוט שגרתי ולא מעניין ("להוציא את איראן מסוריה"); הפניה חלבית למאמר של השליח האמריקאי ג'ייסון גרינבלט ("ארה"ב וטראמפ מחויבים להילחם למען עתיד טוב יותר לפלשתינים, לישראלים ולכל המזרח התיכון"); וגם קצת יידישקייט – תצלום של זמר ומקהלת ילדים, ש"ריגשו עמוקות את היושבים בקהל". ברקע מנצנצת בכחול סגלגל חומת העיר העתיקה.

עוד יותר למטה, במחלקה השלישית, מופיעים ציטוטים של אישים פחות חשובים: הנשיא ראובן ריבלין ("הידידות חיונית לקיומנו"), מיליארדר ציוני שנתן חסות לוועידה ("לחשוף את ישראל היפה") וכו'. שם גם משובץ החלק מעורר העניין היחיד בשער: אמירה חריפה במיוחד של שגריר ארצות-הברית הנוכחי, דייוויד פרידמן, שטוען כי ברק אובמה "קיבל החלטות בוגדניות ושקריות נגד ישראל".

לו הייתם מגישים את כל חומרי הגלם הנ"ל לעורך ישראלי מצוי ומבקשים ממנו למצוא כותרת ראשית, כזאת שאולי גם תעשה קצת רעש ותגרור דיווחי המשך, אפשר להניח שההשתלחות של פרידמן היתה מועמדת מובילה. אבל כפי שהוכיחה העיתונות הכלכלית בשנים האחרונות, כשבאים לסקר ועידה של העיתון – סדר העדיפויות הרגיל נדחק הצדה, ומפנה את מקומו ליחסי הקח-תן בין ההנהלה לאישים המכובדים שניאותו להופיע באירוע.

השגריר האמריקאי דייוויד פרידמן נואם בכנס "ישראל היום", 28.6.2019 (צילום: אהרון קרון)

השגריר האמריקאי דייוויד פרידמן נואם בכנס "ישראל היום", אתמול (צילום: אהרון קרון)

הנוסחה פשוטה ודלוחה: למרוח בגדול בשער, עם תמונה, את האישים החשובים ביותר, ולוודא שיש ציטוט. כדי לגוון, אפשר להפוך נאום או שניים ל"מאמר". מה שלא יהיה, צריך לוודא שלא מבליטים שום דבר שיכול להתפרש כקונטרוברסלי מדי, כדי להימנע מאפקט בומרנג. מה שחשוב הוא החשיפה, לא התוכן. התוצאה ודאי תורמת ליחסים האישיים בין בכירי העיתון לאותם אישים, אבל מבחינה עיתונאית אין לה ערך – וסופה לשעמם את הקוראים.

אגב, דייוויד פרידמן מקדיש חלק גדול מדבריו (נאום שהפך למאמר) כדי להתנגח בתקשורת. כמנהגם של אמריקאים בני דורו הוא נזכר בערגה בוולטר קרונקייט ומתרפק על האובייקטיביות המפורסמת של המגיש האגדי. הוא משתמש בה כדי למתוח ביקורת על הערבוב בין עובדות לדעות אצל העיתונאים של ימינו, שלטענתו מסכנים את הדמוקרטיה. "'ישראל היום' הוא עיתון טוב, ולא עושה את זה", טוען פרידמן, באמירה שאולי היתה עוברת אצל קהל אמריקאי שאינו קורא עברית. כשמשמיעים אותה בירושלים, בפני קהל ישראלי, היא משווה לשגריר המכובד מאפיינים קריקטוריסטיים.

עוד כותרת ראשית

"20% משכרם של מבקשי המקלט מנוכה, אך רובם לא יקבלו את הכסף חזרה", מדווחת הכותרת הראשית של "הארץ". הכתבת לי ירון מזכירה לקוראים כי לפי חוק שנחקק לפני שנתיים, חמישית משכרם של מבקשי המקלט נלקחת על-ידי המדינה ונשמרת כפיקדון שאותו יקבלו בחזרה רק אם יעזבו את הארץ או יקבלו מעמד רשמי כפליטים. "בפועל, השכר אכן נוכה ממשכורתם של אלפי מבקשי מקלט – אך לרוב לא הועבר לקרן הייעודית של המדינה".

פוליטיקה

רוב הסיקור הפוליטי בסוף השבוע הזה מתמקד בתזוזות האחרונות במחנה השמאל: ההכרזה על ריצתו של אהוד ברק בבחירות בספטמבר, הניצחון של ניצן הורוביץ על תמר זנדברג בבחירות לראשות מרצ, והפריימריז ההולכים וקרבים במה שנותר ממפלגת העבודה.

הכרזתו של אהוד ברק מעוררת אצל בעלי הטורים סנטימנט אמביוולנטי של התרגשות מהולה בחשדנות. שלישיית כספית-ורטר-קדמון משוכנעת שברק מסוגל להחליש את נתניהו – אך מודאגת מהאפשרות שתוך כדי כך תוחלש גם מפלגת כחול-לבן, במהלך שיעניק לראש הממשלה קדנציה נוספת בתפקיד.

כך או כך, העיניים נשואות אל העתיד, לחיבורים שעוד יבואו. בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" מדווח הכתב הפוליטי יובל קרני כי "בין ברק למועמד לראשות העבודה ח"כ שמולי ישנן הבנות על שיתוף פעולה מיד לאחר הפריימריז לראשות המפלגה, במקרה ששמולי ינצח את הבחירות. ברק ושמולי מקפידים לשמור על קשר קרוב מאוד והם אף נפגשו ושוחחו כמה פעמים מאז החל ברק להיערך לקראת חזרתו לחיים הפוליטיים. גורמים בסביבתו של ברק אומרים כי שמולי הוא המועמד המועדף על ברק לאיחוד המפלגות".

אהוד ברק ויאיר גולן במסיבת העיתונאים שבה הכריזו על ריצה בבחירות. בית סוקולוב, תל-אביב, 26.6.2019 (צילום: פלאש 90)

אהוד ברק ויאיר גולן במסיבת העיתונאים שבה הכריזו על ריצה בבחירות. בית סוקולוב, תל-אביב, שלשום (צילום: פלאש 90)

איציק שמולי, שמתמודד על התפקיד מול עמיר פרץ וסתיו שפיר, הוא אחד הפוליטיקאים האהודים על העיתון של משפחת מוזס. שמולי קיבל מ"ידיעות אחרונות" חשיפה נאה ביחס למעמדו כחבר-כנסת לא בולט במיוחד מהאופוזיציה, ובמקביל סייע לקידום האינטרסים של העיתון בכנסת. הקשר בין שני הדברים אמנם לא הוכח, אך בקרב עובדי "ידיעות אחרונות" ישנה תחושה ברורה שלפיה שמולי הוא אחד הפוליטיקאים המועדפים על מוזס.

שמולי וצמד יריביו צצים גם בשער "המוסף לשבת", בהפניה לכתבת השער – מעין סקירה השוואתית של שלושת המועמדים, שהצטלמו והתראיינו לעיתון. אם אכן ישנה הוראה בנוגע לשמולי ב"ידיעות אחרונות", נראה שבמערכת עושים מאמצים נכבדים כדי לטשטש את הראיות. הכתבה הגדולה, שגם עליה חתום קרני, הולכת על התפר הדק שבין סיוע לקמפיין של שמולי ובין הימנעות ממחיצתו על-ידי חיבוק דוב.

איציק שמולי בכנס של מפלגת העבודה. תל-אביב, 23.6.2019 (צילום: תומר נויברג)

איציק שמולי בכנס של מפלגת העבודה. תל-אביב, השבוע (צילום: תומר נויברג)

הצד של שמולי – שמנסה כרגע לדחוק את שפיר מהמירוץ – מובא בהבלטה בפתח הכתבה, כולל תדרוכים אנונימיים של גורמים מסביבתו הקרובה. "גורמים במטה [הבחירות של שמולי] טוענים כי הם מזהים שיתוף פעולה מאחורי הקלעים בין פרץ לשפיר", כותב קרני. "וזה הדיל, לגרסתם: היא לא תאפשר לשמולי לכבוש את ראשות העבודה, ואילו פרץ יראה בה יורשת". שפיר, בתגובה, מוסרת לכתב "ידיעות אחרונות" ש"הסיפורים על דיל בינה לבין פרץ הם חלק מאותה 'תרבות עסקנית וקמפיין מלוכלך', כהגדרתה, שמנהל נגדה השותף לשעבר לדרך, איציק שמולי".

גם יוסי ורטר, ב"הארץ", תופס את הצד של שמולי. לעומת שפיר, כותב ורטר, "שמולי מעמיק יותר, יסודי יותר, אפור יותר. מפא"יניק של פעם". גורם שמכונה "סביבתו של שמולי" אומר לבעל הטור הוותיק שאם שפיר לא תפרוש "בטוב", היא תיאלץ לפרוש "ברע". "מה זה אומר? שבשבוע הבא הוא יפנה למצביעים ה'חופשיים' ויסביר להם, ככה שיבינו, שכל קול לשפיר הוא קול לפרץ. כל מי שרוצה שינוי והתחדשות וחילופי דורות חייב להביא זאת בחשבון בבואו לקלפי".

ב"ישראל היום", מנגד, בוחרים באנטי-שמולי – עמיר פרץ. הפרשן הפוליטי מתי טוכפלד מקיים איתו ראיון קצר ונטול פסגות במסגרת טורו השבועי, אבל עורכי המוסף הפוליטי מחליטים לשדרג את הפוליטיקאי ומעניקים לו את השער. "עם כל הכבוד לשמולי ושפיר, בעת הזאת צריך ניסיון", הוא מצוטט שם. בטור של טוכפלד נדפסת בגדול תמונה של פרץ על מדרגות ביתו עם בקבוק חלב, ולצדו חתול וכלב שמלקקים את המשקה הלבנבן. בתמונה אחרת, כתזכורת, מופיע ההישג החשוב ביותר של פרץ מתקופתו כשר ביטחון: סוללה של כיפת ברזל.

ירושלים

"פלסטיני בן 20 נורה למוות בידי שוטרים במזרח ירושלים", מדווחים ב"הארץ". "לפי המשטרה, הצעיר ירה זיקוקים לעבר שוטרים וסיכן את חייהם", נמסר בכותרת המשנה. לצדה נדפסים תצלומו ושמו של ההרוג, מוחמד סמיר עביד. הכתבים, ניר חסון, ג'קי חורי ואהרן רבינוביץ, מצטטים עד ראייה אנונימי: לדבריו, עביד ספג שלוש יריות אקדח "מטווח קצר" ומת לו בידיים. "מה שקרה הערב מחייב את כולם להבין שלא צריכים להיות אדישים לפשעים הללו", אומר העד.

ב"ידיעות אחרונות", "ישראל היום" ו"מעריב", מנגד, לא מדפיסים סיקור כלשהו של התקרית, אפילו לא כזה שיציג את עמדת המשטרה.

דמגוגיה

"משנה לשנה העניין הזה של אירועי הגאווה הולך ונעשה יותר ויותר מעיק", כותב עמנואל שילה בפתח טור העורך של "בשבע", החינמון החרד"לי. "ארגוני הלהט"ב כבר לא מסתפקים ביום אחד או אפילו בשבוע של גאווה. לא פחות מחודש שלם דרוש להם כדי לצעוד ברחובות הערים, לנופף בדגליהם הצבעוניים, להציף את כלי התקשורת בטיעונים ובסיפורים אישיים וללחוץ על אישי ציבור ועל הציבור כולו להביע הזדהות איתם", הוא מסביר.

"הקמפיין האגרסיבי הזה הוא כבר מזמן לא מחאה נגד קיפוח זכויותיה של קבוצה מוחלשת. להפך, זהו מפגן כוח מאיים של קבוצה חזקה ושתלטנית. [...] נסיונות להשמיע דעה שונה מושתקים בנאצות, בסתימת פיות כוחנית, לפעמים גם באלימות. הערך המקודש של חופש הביטוי עובד רק לטובת צד אחד".

לשילה יש דוגמה עכשווית: "אין עוד קבוצה כמו ארגוני הלהט"ב שמצליחה לחייב עיריות להירתם לטובת מחאתם ולתלות את דגליהם. אבל כשארגון בשם חזון ניסה השנה לפרסם במימון פרטי שלטי חוצות בירושלים שבהם נכתב שמשפחה זה אבא ואמא, דאגו בעיריית ירושלים להסיר את השלטים מיד. כי חופש להביע עמדה שמור רק ללהט"בים".

עורך "בשבע" לא המציא את הטיעון הזה. שילה מדגים כאן תמרון דמגוגי שנעשה יותר ויותר נפוץ בעת האחרונה: הרשו לכם להשמיע את העמדה שלכם – ולכן חובתכם לאפשר לנו להשמיע את העמדה שלנו, ההפוכה. לא איפשרתם? אתם צבועים.

"פרדוקס הסובלנות" של קרל פופר, גרסת Pictoline (לחצו להגדלה)

"פרדוקס הסובלנות" של קרל פופר, גרסת Pictoline (לחצו להגדלה)

זהו טיעון קוסם ומשכנע: מי יכול להתנגד לריבוי דעות? חופש הביטוי הוא ערך יסוד בכל חברה דמוקרטית. אלא שזו אינה השאלה. כשדמגוגים מעמידים מהלך לקידום סובלנות (במקרה זה כלפי להטב"קים) כנגד ניסיון לפגוע בסובלנות הזאת (הקמפיין של חזון), הם מבקשים ממאזיניהם להתעלם מהעובדה הפשוטה שסובלנות, בבסיסה, היא ערך חיובי. מנגד, שלילה של סובלנות כלפי אוכלוסיות והתנהגויות שאינן פוגעת באיש היא מעשה פסול שיש להוקיע ולצמצם.

הביטוי המפורסם ביותר של ההיגיון הבסיסי הזה נטבע במאה שעברה על-ידי הפילוסוף קרל פופר וזכה לכינוי "פרדוקס הסובלנות" (במיזם הניו-מדיה המקסיקני Pictoline תיווכו אותו לאומת הרשת לפני שנתיים, באמצעות קומיקס מוצלח בהשתתפותם של היטלר והינדנבורג). יעקב כץ, בגיליון הנוכחי של "בשבע", נוגע באותה נקודה באמצעות מובאה מהמסורת היהודית: מי שמרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים.

המודל הצ'צ'ני

התהליכים שמכעיסים את עורך "בשבע" כובשים היום את שער "מוסף הארץ". באופן טבעי, הגישה הפוכה. יובל נח הררי, שתורם למוסף מאמר ארוך בנושא, פותח בנימה אופטימית (מצבם של להטב"קים מעולם לא היה טוב יותר) – רק כדי לשרטט אפשרות של עתיד דיסטופי. הרי גם היהודים באירופה של שנות העשרים והשלושים חשבו שמצבם טוב מתמיד, וההמשך ידוע.

"יש סימנים מדאיגים לכך שעידן השחרור הלהט"בי עלול לפנות מקום לתקופה של רדיפות חסרות תקדים", כותב הררי, ומעלה תרחיש אפשרי: "אם להט"בים אכן יהפכו למטרות מרכזיות של ציד מכשפות, לא סביר שנראה חזרה לימים שלפני סטונוול, כשהרוב המכריע של הלהט"בים הסתתרו בארון. סביר שהמצב יהיה גרוע הרבה יותר.

"אנשים לא יוכלו לברוח מרדיפה אל תוך הארון, כי טכנולוגיות חדשות יפרקו את הארון לגורמים. [...] השילוב בין טכנולוגיית המידע לבין ביוטכנולוגיה מוליד בימים אלו כלי מעקב חדשים שבקרוב יאפשרו לעקוב אחרי כל האנשים כל הזמן. לראשונה בהיסטוריה, כל משטר שירצה בכך יוכל לפקח על כל האזרחים 24 שעות ביום ולדעת לא רק מה אנחנו עושים, אלא אפילו מה אנחנו מרגישים.

"אם משטר הומופובי עתידי כלשהו ירצה לעצור את כל ההומואים במדינה (כפי שהרשויות באזור צ'צ'ניה שברוסיה ניסו לעשות לאחרונה), הוא עשוי להתחיל בלפרוץ למאגר המידע של אתרי היכרויות להט"ביים כגון גריינדר. המשטרה המצרית כבר עשתה שימוש בגריינדר כדי לגלות ולעצור הומואים. אפשרות נוספת היא לתת לאלגוריתם לעבור על כל ההיסטוריה המקוונת של מיליוני אנשים – באילו סרטונים הם צפו ביוטיוב, על אילו כותרות הם הקליקו, מה הם כתבו במיילים ואילו תמונות הם העלו לחשבון פייסבוק שלהם".

השילוב בין טכנולוגיות חדשניות לאידיאולוגיות שמרניות, מתריע הררי, עלול להוליד "משטרים טוטליטריים גרועים יותר מאלו שראינו אי פעם בעבר. גרועים יותר אפילו מאלו של המאה ה-20". הררי מנסה לסיים את המאמר בנימה אופטימית, אבל כרגיל אצלו – בחלק שבו הוא מסביר לקוראים כיצד למנוע את התרחיש העגום תנופת הכתיבה הולכת ונחלשת. הפתרון שהוא מציע הוא פשוט מעורבות חברתית.

משבר העיתונות המודפסת

הפניית שער קטנה מובילה את קוראי "ידיעות אחרונות" לידיעה חדשותית קנויה על שובו של הקמפיין המערכתי לעיצוב תדמיתו של בנק הפועלים כגוף פיננסי שמעלה על נס את טובת לקוחותיו. "המשכנתה לוחצת? המינוס תופח בלי הפסקה? הצטרפו לפרויקט 'משפחה בצמיחה'", מתבקשים קוראי "ידיעות אחרונות". איריס ליפשיץ-קליגר, כתבת לענייני תוכן שיווקי, מבשרת לקוראים שזהו המחזור השישי של "משפחה בצמיחה", אחד מכמה קמפיינים שרכש הבנק מהעיתון בשנים האחרונות.

המשבר הערכי שדחק את מערכת "ידיעות אחרונות" להציע למכירה את הסיקור העיתונאי שלה באופן המסוים הזה נובע כמובן ממשבר כלכלי. בשנים האחרונות, ככל שהציבור הולך ונוטש את עיתוני הנייר ומתמכר למסכים, חלקה של העיתונות המודפסת בעוגת הפרסום הולך ומצטמק.

המשבר הזה השפיע לא רק על היקף התקציבים וכמות המודעות שעיתונים מצליחים למכור, אלא גם על סוג המודעות שמוגשות לקוראים – שנתקלים ביותר ויותר מודעות לטיולים מאורגנים, מכשירי שמיעה ובתי-אבות. הסיבה ברורה: קריאת עיתונים הפכה זה מכבר להרגל שמזוהה עם אוכלוסייה מזדקנת.

גידי גוב, מוני מושונוב ואבי קושניר באחד ממערכוני קוראי העיתונים של "זהו זה", 1992 (צילום מסך)

גידי גוב, מוני מושונוב ואבי קושניר באחד ממערכוני קוראי העיתונים של "זהו זה", 1992 (צילום מסך)

לפחות בעיתון אחד, כך נדמה, זיהו את ההזדמנות והחליטו לקפוץ עליה. לא פעם נראה שמהדורת סוף השבוע של "מעריב" (עורכים: דורון כהן וגולן בר-יוסף) נתפרת במיוחד עבור קהל שעשוי למצוא עניין בעזרי שמיעה ודיור מוגן. קחו למשל את המוסף השבועי שחולק היום למנויים. כתבת השער אמנם עוסקת בנושא אקטואלי – ראיון עם ראש עיריית אילת על רקע מאבקו נגד פינוי נמל התעופה שדה דב – אך רוב הפניות השער מובילות לטורים וכתבות בנושאים שנעים בין ההיסטורי לארכאי.

מרדכי חיימוביץ, מהנכסים האחרונים של "מעריב", מקדיש כתבת מגזין ל"מסע בעקבות יצחק שמיר", מראשי הממשלה הנשכחים של ישראל. הפניית שער אחרת מבשרת ש"אריק סיני חוגג 70". רון מיברג, עוד נכס, חוזר השבוע בטורו ל"איזי ריידר" ("אדם בעקבות גורלו"), סרטו של דניס הופר מ-1969. ליאור דיין, עוד בעל טור, מקדיש אותו הפעם לסדרה תיעודית שנעשתה על משפחתו – משפחת אצולה פוליטית שהיתה רלבנטית לציבוריות הישראלית לפני עשרות שנים. הפניה אחרת עוסקת בנושא עכשווי, אך נושאת כותרת מתוך שיר נושן: "הו, הסלע האדום".

לא בכל שבוע זה כך, ובכל זאת – לא מדובר בתמהיל חד-פעמי. לפני שבועיים, למשל, כתבת השער עסקה ביום השנה ה-40 להפקת הסרט "דיזנגוף 99". הפניות אחרות עסקו בזמר המנוח ג'ו עמר, באיש שאיבד את כל משפחתו בתאונה בשנות השמונים וב"גיבורים הנשכחים של צה"ל" – פרק ראשון בסדרת כתבות מאת אורי מילשטיין. כל זה לגיטימי כמובן, ועשוי לעניין את קוראי "מעריב" הרבה יותר מתמהיל חלופי שיורכב מכוכבי ריאליטי ואלילי נוער. ובכל זאת, המסקנה המתבקשת לגבי עתודות הקוראים אינה מבשרת טובות.

ענייני תקשורת

"אסור לי". ב"על הקו", מדור הראיונות של ניר גונטז' ב"מוסף הארץ", מתראיין השבוע כתב חדשות 13 יוסי אלי בעקבות חלקו בהפרכת כתב האישום שהוגש נגד מחמוד קטוסה בפרשת אונס הילדה בבנימין.

בניגוד לנוהג, הפעם גונטז' לא מתקשר כדי להתקיל, אלא כדי לפרגן. אולי בגלל זה רוב השיחה מורכבת מדבריו של המראיין, שביניהם משחיל המרואיין מדי פעם שברי אמירות – כולל אחת תמוהה, שמגיעה בעקבות ביקורת של גונטז' על נתניהו והשתלחויותיו בעיתונות. "אני לא רוצה להתייחס, גם לא לראש הממשלה", אומר יוסי אלי, "שוב, אני לא נוקט עמדה פוליטית. אסור לי, ואני גם לא רוצה".

מסחרה. יורם אבגר, רכז הכתבים של "ישראל היום", קיבל מחברת טורקיש-איירליינס טיול באיסטנבול, ובתמורה פרסם כתבה שמהללת את נמל התעופה החדש שלה ומציעה לישראלים לעצור בו בדרך ליעדים אחרים. "נוסעים במעבר שצפויים להמתנה ממושכת 6–24 שעות לטיסת המשך יכולים להתפנק בשירות החינמי של טורקיש-איירליינס, 'תור איסטנבול', סיורים מודרכים לגילוי שכיות החמדה בעיר", הוא כותב, ומצרף קישור לאתר של חברת התעופה.

מתוך כתבתו של אבגר, ש"היה אורח של חברת טורקיש-איירליינס". "ישראל היום", היום

מתוך כתבתו של אבגר, ש"היה אורח של חברת טורקיש-איירליינס". "ישראל היום", היום

למי קראת הומופוב. ב"מעריב", קלמן ליבסקינד מאשים בשרלטנות את איתי שטרן, כתב "הארץ" לענייני טלוויזיה. העילה: מאמר של שטרן שבו נקבע כי ליבסקינד חשף את עצמו כהומופוב בטורו מהשבוע שעבר. "מה מעיד על אותה הומופוביה?", תוהה ליבסקינד השבוע, "ובכן, מסתבר שזו באה לידי ביטוי, כך לפי המאמר ב'הארץ', בטענתי שפונדקאות אינה אלא ניצול פוגעני, קשה וחסר חמלה של נשים חלשות. 'הרי הליכי פונדקאות לא הפריעו לו כל עוד הם שימשו משפחות סטרייטיות ו'טבעיות'', קובע שטרן. הנה ההוכחה. קלמן צבוע".

כדי להוכיח שמדובר בביקורת שרלטנית מצטט ליבסקינד מאמר שפרסם בקיץ שעבר, ובו כתב במפורש: "לו הדבר היה תלוי בי, לא הייתי מאפשר לגברים להביא ילדים לעולם באמצעות פונדקאות בתשלום, אבל לא מונע מהם – הומואים וסטרייטים כאחד – להביא ילדים באמצעות פונדקאות אלטרואיסטית". למען הסר ספק, ליבסקינד מצרף היום הבהרה חד-משמעית: "אני נגד פונדקאות בתשלום – להומואים ולסטרייטים כאחד".

אידר נפרד. במוסף הפוליטי של "ישראל היום" מפרסם עורך הדעות ובעל הטור דרור אידר את טורו האחרון. הוא פותח בזיכרון מימי השחרות שלו, ובהמשך מגיע, כצפוי, לרגע שבו ראש הממשלה נתניהו עורר אצלו תגובה רגשית עזה. היה זה במרץ 2015, בשיאה של מערכת הבחירות בישראל, כשנתניהו התייצב בקונגרס האמריקאי כדי לשאת נאום תקיף נגד הסכם הגרעין עם איראן.

פובליציסט "ישראל היום" דרור אידר (צילום מסך)

דרור אידר (צילום מסך)

"שעות אחדות לאחר מכן ישבתי בבית-קפה בוושינגטון, מנסה להירגע מהטלטלה ומברר ביני לבין עצמי מדוע התרגשתי כל-כך", הוא כותב. "בעיני רוחי ראיתי את ראש מדינת היהודים מגיע באיחור של אלפיים שנה לרומא של תקופתנו ומודיע לעולם: עם ישראל חי!".

המחזה שראה אידר בעיני רוחו יכול היה להחזיק סצנה במחזה סאטירי על מדינאי ישראלי שאכן מגיע לרומא באיחור של אלפיים שנה ומבשר לרומאים ההמומים שעם ישראל חי – והוא לא מתכוון להבליג יותר על החורבן (הרומאים מתחילים לצחוק, אבל אז נשמעות מן השמיים שריקות מטוסי ה-F-35). במציאות, מי שיגיע בקרוב לרומא הוא דרור אידר, שסוף-סוף שומט את המקלדת ועובר רשמית לצד של הפוליטיקאים. בשנה שעברה החליט נתניהו למנות אותו לשגריר ישראל באיטליה, וכעת המינוי עומד להיכנס לתוקפו. "אני מודה על הזכות שהיתה לי לשרת את עמי בשדה הרוח והכתיבה", נפרד אידר מקוראיו, ומבקש מהם לשמור על קשר.