מה היית עושה אילו נקלעת, כעיתונאי אמריקאי, לאחד משדות הקרב בווייטנם, ולעיניך היה מתגלה כוח של האויב הקומוניסטי, בדרכו להניח מארב ליחידה מצבא ארה"ב? האם תפנה למפקד היחידה ותזהיר אותו, או שתמתין בשקט, כדי לדווח על האירוע העומד להתרחש לנגד עיניך? את השאלה ההיפותטית הזו, הנשמעת כלקוחה מדיון בפעולה בצופים, הציג לפני שנים קולונל בצבא האמריקאי להרכב של פוליטיקאים ועיתונאים.
"תפקידי לסקר את ההתרחשויות", השיב איש הטלוויזיה הבכיר שהשתתף בדיון, והמענה הקפיץ את הקולונל ממושבו. "הוא יצא ממש מדעתו לשמע התשובה, ואינני מאשים אותו על כך", שחזר לאחרונה הסנטור לשעבר אלן סימפסון מוואיומינג, שהשתתף אז בדיון, וגם היום הוא משוכנע שעיתונאים חייבים לזכור שהם אמריקאים תחילה, ורק אחר-כך עיתונאים.
הקשר בין עיתונאות לפטריוטיות מורכב בהרבה מן התרחיש הדמיוני והפשטני שהזכיר סימפסון, אבל אחרי התקפות הטרור ב-11 בספטמבר 2001 על המגדלים התאומים והפנטגון, דרשו רבים באמריקה מאמצעי התקשורת להתייצב בדום מתוח ליד הדגל האמריקאי. חלק מרשתות הטלוויזיה נענו בהתלהבות והשתלבו בגל הפטריוטי: מגישים וכתבים רבים ברשתות הטלוויזיה ובתחנות מקומיות ענדו סיכה של הדגל האמריקאי על דש בגדם, והדיווחים תאמו להפליא את מה שממשל בוש ביקש לומר לציבור. בכמה מקומות פוטרו מעבודתם כותבי מאמרים שהעזו למתוח ביקורת על תפקודו של הנשיא ג’ורג’ בוש בשעות הקריטיות שלאחר ההתקפה ("העין השביעית", גיליון 35).
שבעה חודשים חלפו, ואמריקה עדיין טרודה בשאלת הקשר שבין עיתונאות חופשית ומקצועית לבין המחויבות למדינה בשעת חירום. בראשית אפריל קיצץ בית-המחוקקים של מדינת מיזורי חצי מיליון דולר מתקציב האוניברסיטה של המדינה, כעונש על דברים שכתב מנהל החדשות בתחנת הטלוויזיה האוניברסיטאית בימים שאחרי ההתקפה. המנהל, סטייסי וולפל, שיגר דואר אלקטרוני לכתבים, והורה להם להימנע מלענוד את סיכת הדגל בשידור. "שידורי החדשות שלנו אינם המקום לביטוי של הכרזות תמיכה אישיות לכל מטרה, ראויה ככל שתהיה. תפקידנו הוא להביא את החדשות, משוחררות ככל האפשר מהשפעה חיצונית", כתב וולפל, והצית את זעמם של השמרנים בבית-הנבחרים המקומי. "הוא לא פטריוט", האשימו, ופתחו בהליכים לקיצוץ תקציב האוניברסיטה והתחנה, כמסר של עונשין.
עיתונאים וחוקרי תקשורת מתחו ביקורת חריפה על החלטתם של הפוליטיקאים. "במיוחד בשעה של מלחמה, עיתונאים עצמאיים הם אמצעי הבקרה היחיד על עוצמת השליטים ופעולותיהם", כתב ג’ורג’ קנדי, מרצה לתקשורת, במאמר חריף בעיתון "סנט-לואיס פוסט-דיספאץ’", שבו גינה בתקיפות את ההחלטה והאשים את הנבחרים בהנחתת מהלומה על ערך-ליבה אמריקאי: עצמאות העיתונות.
הדגלים, כמו תמיד, היו רק סמל. מאחוריהם הסתתרה מחלוקת עמוקה ומשמעותית יותר, על תכני הדיווחים. מי שמצטרף לחוויה הלאומית המשותפת של הנפת דגלים, מתקשה לחפש ליקויים בתפקוד הרשויות, לדווח על עניינים שנויים במחלוקת או, שומו שמים, למתוח ביקורת. כאשר עברה החזית מניו-יורק ומוושינגטון לשדות הקרב באפגניסטן, שוב נקראו אמצעי התקשורת לזכור שהבחורים שלנו במלחמה, וראוי להימנע מסיקור "שאינו פטריוטי". כך דרש הסנטור לשעבר סימפסון, בדיון ברשת הטלוויזיה הציבורית, כי כל העיתונאים ישתחררו מן הציניות המקצועית שלהם, וידאגו בראש ובראשונה לחיילים. המשמעות המעשית: הימנעות מכל פרסום שעלול לפגוע - בפועל או מוראלית - בלוחמים בחזית. את הדעה הנגדית הציגה באותו שידור מבקרת התקשורת ג’נבה אוברהולסר: "לא מדובר בציניות. עיתונאים אמריקאים הם פטריוטים במיטבם כאשר הם שומרים על הספקנות שלהם... האם הציבור נזקק לעיתונאי מניף דגלים האומר, ’אני כאן בעיקר כי אני אמריקאי, ולא עיתונאי’, או למידע טוב, אמין ומבוסס?"
שנויה במחלוקת היתה גם הוראתו של נשיא סי.אן.אן, וולטר אייזקסון, למגישי החדשות ולכתבים "להכפיל את המאמצים להבטיח שלא ניראה כמי שמשדרים את נקודת הראות שלהם (של הטליבאן ואלקעידה)... אנחנו חייבים לציין בשידור שהטליבאן העניקו מחסה לטרוריסטים, האחראים למותם של קרוב לחמשת אלפים אנשים חפים מפשע". בממשל בוש היו מרוצים מאוד, אבל עיתונאים רבים סברו כי מאמצי "האיזון" מיותרים, ונועדו לשרת את דימויה של הרשת בעיני צופיה יותר מאשר לשקף ערכים עיתונאיים של סיקור מקצועי. בין הצופים היו אכן רבים ששיגרו תגובות של מחאה כאשר הוצגו תמונות של אזרחים אפגאניים שנפגעו בקרבות, או שודרו דיווחים על מחלוקות בצמרת בוושינגטון. "אלה שידורים לא פטריוטיים", נזפו אותם צופים. בדיעבד מודים עיתונאים בכירים שאפשר שהכניעה ללחצים -מן הבית הלבן ומחלק מהצופים -היתה טעות, אשר פגעה בעקרונות בסיסיים של עבודה עיתונאית. כתבת סי.אן.אן כריסטיאן אמאנפור אמרה בהרצאה באוניברסיטת הארוורד, בחודש מרץ, כי תחושת הפטריוטיות גרמה לעיתונאים רבים לחשוש מלקרוא תיגר על ממשל בוש, ולנכונות "לצנזר את עצמנו".
הנחיית האיזון של אייזקסון לא חסכה מסי.אן.אן את ההצלפה הימנית הקבועה של נשיא הרשת המתחרה, "פוקס", רוג’ר איילס, ששיווק את המוצר שלו בעטיפה פטריוטית נוצצת. "פוקס" היתה הרשת שגייסה לסיקור באפגניסטן את כוכב השערוריות הראלדו ריברה, שדיבר בשידורים על "מאורת העכברושים" שבה הסתתר אוסמה בן-לאדן, והכריז שהוא מעדיף להרוג את מנהיג אלקעידה מאשר לראיין אותו. סיסמת הפרסום הבטיחה לצופים כי "פוקס" היא רשת "אמינה, הוגנת -ואמריקאית", ואיילס פטר בזלזול טענות של עיתונאים בדבר הצורך להביא דיווח אמין על עמדות כל הצדדים כדי להציג תמונה שלמה ככל האפשר בפני האזרח האמריקאי.
הטענה של איילס כי "פוקס" היא פטריוטית יותר מסי.אן.אן נשללה בידי חוקרים שבדקו את תפקוד אמצעי התקשורת לאחר פיגועי הטרור. המחקר, שנערך בידי "הפרויקט למצוינות בעיתונאות", העלה כי גם סי.אן.אן, כמו כל יתר אמצעי התקשורת, העדיפה לשדר דיווחים שתאמו את הקו הרשמי של הממשל, ברוח הפטריוטית שנתבעה מהם. ביטויים של ביקורת או הסתייגות כמעט לא נשמעו כלל. הציבור, מתברר, אהב את הסגנון החדש, ולראשונה מזה 15 שנים הסתמנה עלייה במידת האמון שרוכש הציבור בארה"ב לתקשורת.
עורכי הסקר אינם משוכנעים שדווקא פרץ הפטריוטיות הוא ששיפר את הערכת הציבור לאמצעי התקשורת בארצות-הברית. המחקר, שפורסם חודשים אחדים לאחר ה-11 בספטמבר, מעלה כי בימים הראשונים לאחר הפיגועים השתנה התמהיל התקשורתי הרגיל: במקום שטף בלתי פוסק של הגיגים, פרשנויות, הערכות ותחזיות, קיבל הציבור בעיקר דיווחים עובדתיים על המתרחש, תוך הקפדה דקדקנית מן הרגיל על ייחוס המידע למקורות. המחקר מעלה כי באמצע ספטמבר, 75% מן הכתבות המודפסות והמשודרות על האירועים היו בגדר דיווח עובדתי. יתר על כן, מתברר כי באותם ימים של שיא המשבר, 45% מהדיווחים הסתמכו על לא פחות מארבעה מקורות, רובם מזוהים בשמותיהם. בדיקה חוזרת באמצע נובמבר, ואחר-כך בדצמבר, מעלה כי אמצעי התקשורת חזרו לסורם: הרבה פחות דיווחים, הרבה יותר הערכות, ניתוחים והבעות דעה. הציבור, מצדו, שב והוריד את רמת האמון שלו באמצעי התקשורת.
ממשל בוש, ובעיקר הפנטגון, עשו הכל כדי להבטיח שהעיתונות הפטריוטית תלך בתלם זמן רב ככל האפשר. הסיקור באפגניסטן היה בעייתי ומסוכן, והכתבים לא הורשו להתקרב לאתרי הקרבות. כאשר נשמעו טענות על הרג אזרחים, היה קשה עד מאוד לאמת אותן. מדיניות התקשורת של הפנטגון, שספגה ביקורת חריפה גם לאחר מלחמת המפרץ, מנעה גם הפעם סיקור חופשי. "אם חשבתם שנאפשר לכתבים להסתובב אתנו בשטח באפגניסטן", אמר לאחרונה שר ההגנה דונלד רמספלד בנאום בכנס עורכי עיתונים, "הרי שהציפיות שלכם היו מופרזות".
החשדנות כלפי הפנטגון גברה כאשר חשף ה"ניו-יורק טיימס" כי "המשרד להשפעה אסטרטגית", גוף שנועד לגייס תמיכה באסיה ובמזרח התיכון במהלומה על אפגניסטן, עוסק בין היתר בהשתלת מידע שקרי בארגוני תקשורת זרים, כדי להשפיע בדרך זו על דעת הקהל בארצות שונות. הממשל הכחיש ומיהר להודיע על פירוק הרשות, אבל הידיעה הזו חיזקה את תחושת חוסר האמון השוררת בקרב כתבים רבים כלפי מומחי הספין התקשורתי המקיפים את שר ההגנה.
רמספלד עצמו נזף באחרונה בעורך הבכיר של ה"וושינגטון פוסט", בוב וודוורד, לאחר שזה פרסם, יחד עם הכתב דן בלז, סדרה של שמונה כתבות, ששחזרו לפרטי פרטים את מהלכי צמרת הממשל בימי הפיגועים וההתקפה על אפגניסטן. אחד המקורות המרכזיים לכתבות היה הנשיא ג’ורג’ בוש עצמו, שאירח את הכתבים לראיון ממושך בבית הלבן, וחשף מידע רב על לבטיו במשך ימי המשבר. "זה לא היה צריך להתפרסם", התלונן רמספלד. רעיית השר, לעומת זאת, שנתקלה בוודווד בקבלת-פנים בוושינגטון, לא הסתירה את התלהבותה מן השחזור והחשיפה. "אהבתי את הכתבות", אמרה ג’ויס רמספלד, "כי קודם לא היה לי מושג מה הולך".
גיליון 38, מאי 2002