צעדי ענישה

ביטחון וכלכלה, או ליתר דיוק טרור ויוקר המחיה, עומדים במרכז תשומת הלב של עיתוני סוף השבוע. הכותרות הראשיות מוקדשות לשורת המתקפות של פלסטינים נגד חיילים ואזרחים יהודים בשטחים שמעבר לקו הירוק. "רצף פיגועים בגדה: שני חיילים נורו למוות בצומת ליד רמאללה", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "פיגוע רודף פיגוע", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "המחבל ירד מהרכב, ירה בלוחמים וחטף מהם נשק", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב".

בעוד שלושת העיתונים שלעיל מקדישים את כותרותיהם הראשיות לטרור עצמו, שני העיתונים שבבעלות משפחת אדלסון מקדישים את הכותרות הראשיות למענה מצד מדינת ישראל. "התגובה: תגבור כוחות – ובנייה ביו"ש", מבטיחה הכותרת הראשית של "ישראל היום". "צה"ל מזרים כוחות ליו"ש ומכתר את אל-בירה", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון".

הפרשנים הבטחוניים מפנים את האחריות לגורם אחד. "באחריות חמאס" היא כותרת טורו של עמוס הראל בשער "הארץ". "החשוד המיידי הוא כמובן חמאס", כותב טל לב-רם ב"מעריב", ורומז כי הוא יודע על האירוע האחרון בגבעת-אסף יותר ממה שהוא יכול לפרסם. גם עיתונאי "ידיעות אחרונות" יוסי יהושוע, כך נראה, יודע את מה שלב-רם יודע, אבל גם לו אסור לפרסם. מי שבמתח ייאלץ לחכות, או לפנות אליו בווטסאפ.

יהושוע, כפרשן/דובר של הגורמים בצבא שמשוחחים איתו, מעריך שצה"ל לא ייצא בקרוב למבצע "חומת מגן 2" ולא ידחוף ל"צעדי ענישה שיפגעו באוכלוסייה" הפלסטינית. המדיניות, מסתמן, תמשיך להתבסס על שיתוף הפעולה הבטחוני עם הרשות הפלסטינית. את פרשן "ישראל היום" יואב לימור, כך נראה, מתדרכים אותם הגורמים. "בדרג המדיני-בטחוני הבכיר", הוא כותב הבוקר, "נוטים להימנע מעונשים קולקטיביים על האוכלוסייה, דוגמת הפרדה בצירי תנועה והטלת סגרים נרחבים [...] משום שהציבור הפלשתיני ברובו לא מעורב בטרור ועסוק באופן מובהק בענייני כלכלה ולא בשאיפות מדיניות".

בין הפרשנים שאינם בטחוניים יהיו מי שיתאכזבו למקרא טורי הפרשנות של יהושוע ולימור. ב"בשבע" כותב העורך עמנואל שילה כי הגיעה העת להשיב את המחסומים לכבישים ביהודה ושומרון. "אין סיבה שיהודים יסתכנו וישלמו בחייהם כדי לאפשר חופש תנועה לעם הפלשתיני תומך הטרור", הוא כותב. "את המחסומים מצילי החיים בכבישי יו"ש יש להחזיר מיד למקומם". ב"ישראל היום" קורא אמנון לורד "לעלות להתקפה מול חמאס" שתתחיל בחידוש ה"סיכולים הממוקדים" של מנהיגי התנועה בעזה. "פעילות התקפית בעזה לא תגרום להסלמה בצפון", הוא מרגיע.

איפה ביבי?

דמותו של ראש הממשלה ושר הביטחון בנימין נתניהו נעדרת הבוקר מעמודי החדשות הרבים שמוקדשים לסיקור המצב הבטחוני המתערער. רק לפני ימים אחדים יכלו קוראי העיתונים לחזות בו, עטוף מעיל אופנתי, לוגם קפה שחור עם חיילים מן המניין. אבל הבוקר כל מה שאפשר לראות זה חיילים עצובים בטרמפיאדה, חיילים נחושים ליד טרמפיאדה ואת הרמטכ"ל.

ב"ישראל היום" לא מסתפקים בהעלמת דמותו הוויזואלית של נתניהו מסיקור המצב הבטחוני המידרדר, ומתאימים גם את הופעת השם המפורש להקשר הרצוי. כך, בידיעה הנושאת את הכותרת "התשובה לגל הפיגועים; הכשרת אלפי בתים ביו"ש" מופיע השם "נתניהו" בכותרת המשנה, יחד עם ציטוט נאה ("לא יצליחו לעקור אותנו מארצנו").

לעומת זאת, בידיעה הנושאת את הכותרת "זעם ביו"ש: 'סיימנו לשתוק. לא נחזור לימי אוסלו'" שמו של נתניהו לא מופיע כלל. לא בכותרת המשנה, לא בפסקה הפותחת ואף לא בכל פסקה אחרת. כל מה שעבר בידיעה מאת חנן גרינווד ויורי ילון את הצנזור הפנימי של "ישראל היום" הוא התואר הכללי "רה"מ" (הפגנת המחאה התקיימה "מול בית רה"מ"). המפגינים, כך לפי הידיעה, מפנים את האצבע המאשימה כלפי "הממשלה".

היעלמותו של נתניהו מידיעה זו של "ישראל היום" בולטת במיוחד משום שמתחתיה מופיעה מודעת תעמולה מטעם מפלגת האיחוד-הלאומי, שבה נכתב מפורשות: "האיחוד-הלאומי קורא לראש הממשלה ושר הביטחון בנימין נתניהו [...]". כך שהיכולת של "ישראל היום" לפרסם את רצף האותיות "נתניהו" בעמוד שמוקדש לביקורת על המצב הבטחוני המידרדר קיימת, כל שדרוש הוא מעט כוח רצון.

ב"מעריב", לעומת זאת, מדווח אריק בנדר באופן טבעי לחלוטין על ביקורת בימין נגד "ראש הממשלה ושר הביטחון בנימין נתניהו", ומצטט בידיעה שחיבר על ההפגנה מול בית נתניהו גם את התגובה של ח"כ בצלאל סמוטריץ', שאמר אתמול: "אם נתניהו לא מורה עוד היום על סגירת צירי התנועה ביהודה ושומרון לתנועת ערבים, הדם של הנרצחים הוא על הידיים שלו באופן אישי!". ב"הארץ" מדווחים כתבי העיתון כי בין המפגינים מול בית ראש הממשלה היו גם כאלו שקראו לנתניהו להתפטר.

מעניין לשים לב כי הרחקתו של נתניהו מהביקורת נגד הממשלה מאפיינת הבוקר לא רק את "ישראל היום", אלא גם את העיתון שכביכול עומד מהעבר השני של המתרס, "ידיעות אחרונות". כמו ב"ישראל היום", ובשונה מ"מעריב" ו"הארץ", גם ב"ידיעות אחרונות" שמו של נתניהו לא מוזכר בידיעה על ההפגנה "מול בית ראש הממשלה". בידיעה זו, מאת אלישע בן-קימון וקובי נחשוני, גם לא מובא ציטוט של ביקורת אישית נגד נתניהו, כפי שניתן למצוא ב"מעריב" או "הארץ".

המסגור הזה, שמשרת היטב את נתניהו, מצטרף לשורה ארוכה של פרסומים מהשבועות האחרונים שמעידים על כך ש"ידיעות אחרונות" שינה גישה בכל הקשור לבנימין (ושרה) נתניהו מאז הימים של טרום התפוצצות "תיק 2000". אם מפני שמישהו בעיתון התפכח לפתע והבין כי עד היום נקט כלפי ראש הממשלה ורעייתו ביקורת מוגזמת, ואם משום שהמו"ל שהציע להפעיל את כתביו כבובות על חוט בשירות האינטרסים הזרים של נתניהו, ושהמשטרה המליצה להעמידו לדין יחד עם נתניהו בשל כך, החליט כי שינוי הגישה עשוי לשרת אותו.

אתנחתא אירונית

ב"הארץ" מדווח כי חברת אמריקן-מדיה, המוציאה לאור את הצהובון "נשיונל אינקוויירר", משתפת פעולה עם החקירה על העברת דמי שתיקה לנשים בשמו של הנשיא דונלד טראמפ. לפי הדיווח, החברה הודתה כי שילמה מאות אלפי דולרים כדי לרכוש את הזכויות על סיפורים שהיו עלולים להביך את טראמפ (רומן עם דוגמנית פלייבוי, למשל) – רק כדי לגנוז את הכתבות ולמנוע את פרסומן. גניזת כתבות אינה עבירה על החוק, מודגש, אך החברה הודתה שעשתה זאת באופן מתואם עם קמפיין טראמפ, ולפיכך הכספים ששולמו למקורות המושתקים הפכו ל"תרומה לא חוקית לקמפיין בחירות".

ב"ישראל היום" לא מדווח הבוקר על ההודאה של אמריקן-מדיה בשיתוף פעולה עם הנשיא וההחלטה של מערכת אכיפת החוק האמריקאית לראות בהוצאת כסף לצורך מניעת סיקור שלילי "תרומה לא חוקית לקמפיין בחירות".

קריאה להתקוממות

במוסף "ישראל השבוע" מתפרסמת רשימה מאת מאיה גז, "מומחית לתרבות צרפת", המנסה לעמוד על הגורמים למחאה המתעוררת בצרפת, זו שנודעה בשם "מחאת האפודים הצהובים". "העלאת המס הוקפאה, בפריפריה נהנים ממשכורת עירונית במחירי פרבר – וממדיניות רווחה מפוארת", נכתב בכותרת המשנה לטור של גז. "אז למה בכל זאת מפגינים הצרפתים, ואילו כוחות בינלאומיים עומדים מאחורי המחאה?".

תשובה של ממש אין בטור של גז. היא מתארת את מדינת הרווחה הצרפתית המוציאה הון על אזרחיה והמהגרים אליה. היא מתארת את הצרפתים שגרים בפריפריה כמי שמקבלים "משכורת עירונית", כלומר גבוהה, אבל חיים באזור שבו ההוצאות נמוכות, כך שאינם סובלים בפועל מיוקר מחיה. "ספק שקיימים צרפתים עניים", היא מציינת (אחרים נקבו לאחרונה במספר 9,000,000). בעיניה, היציאה להפגנה היא חלק מהמסורת הצרפתית. גז מסיימת את הטור באותן השאלות שבהן פתחה, תוך רמיזה לגורם חיצוני (הרוסים?) שמלבה את האש ברשתות החברתיות.

ב"הארץ" כותב עפרי אילני כי אחרי שבתחילת הדרך תוארה המחאה הצרפתית (הוא מכנה אותה "מחאת האפודים הזוהרים") כמחאת ימין פופוליסטית, בימים האחרונים היו כמה אינטלקטואלים שמאלנים שאימצו אותה אל חיקם ותיארו אותה כהתקוממות של השכבות העשוקות, תושבי הפריפריה השקופים.

"האינטליגנציה הצרפתית להוטה לתת סימנים בכל מאורע פוליטי", כותב יואב קרני במוסף "G" של "גלובס". "שום דבר אינו אקראי. הוא מוכרח להיות חלק מתהליך, שמישהו כבר חזה בספר אחד, או שניים, או שלושה בשנה שעברה, או לפני חמש או לפני עשר. רשימה חלקית מראה שז'אן-פייר לה-גוף (Le Goff) בישר את 'צהובי האפודים' עוד ב-2008, בספרו על 'צרפת המופרשת'. וחבר הפרלמנט מן האופוזיציה, פרנסואה רופאן (Ruffin), עיתונאי שמאלי נועז ושונא קפיטליסטים, בישר את הצהובים, או את הניהיליסטים, או את שניהם, בסרטו התיעודי '!Merci patron'. מאמר ב'לה מונד דיפלומטיק' תיאר את הסרט כמעט לפני שלוש שנים כ'קריאה להתקוממות'. וכמובן, מצוטט-השעה הוא כריסטוף גילואי (Christophe Guilluy), אשר פרסם בחמש השנים האחרונות ארבעה ספרים שעניינם הוא התפוררות החברה הצרפתית. הוא תובע בעלות על המושג 'צרפת של השוליים' (La France Périphérique)".

לפי קרני, הניתוח שלפיו המחאה היא תוצאה של המתח בין הצרפתים העירוניים לכפריים מזכירה נשכחות ("אם אינני טועה, שמענו את ההסברים האלה עוד ב-1793").

במוסף "כלכליסט" אורי פסובסקי משוחח קצרות עם אוליבייה בלנשאר, "מהמקרו-כלכלנים החשובים בעולם". בניגוד לנכתב ברשימה של המומחית לתרבות צרפת ב"ישראל היום", בלנשאר דווקא חושב שיש סיבה מובהקת למחאה בצרפת, ושהיא דווקא כן קשורה לענייני כלכלה.

"ייתכן שבהינתן המגבלות הפוליטיות על חלוקה מחדש (של ההכנסות וההון) והמגבלות שנובעות מהניידות של ההון, יכול להיות שאנחנו פשוט לא מסוגלים להקל את האי-שוויון וחוסר הביטחון במידה הנדרשת כדי למנוע פופוליזם ומהפכות", מתרגם פסובסקי ציוץ שצייץ השבוע בלנשאר.

בשיחה עמו מסביר הכלכלן לעיתונאי שדווקא מפני שבצרפת ישנה רמה גבוהה של חלוקה מחדש של ההון, עולה בקרבו החשש כי גם כשמדינה רוצה בכך, היא לא יכולה להגיע לרמת הכנסה מספקת כדי לממן את רמת החלוקה מחדש הנדרשת להשגת שקט חברתי. שתי הסיבות לחוסר היכולת לגבות די מסים כדי לממן רמה כזו של חלוקה מחדש של ההון, הוא אומר, הן הניידות של ההון והעובדה שהתאגידים שולטים בפוליטיקה.

שוב זהות בין "ישראל היום" ל"ידיעות אחרונות"

ניידות של הון ושליטת התאגידים בפוליטיקה מאפיינת יותר ממדינה אחת בעולם, כמובן. גם החשש ממחאה רחבת היקף אינה מנת חלקו רק של הנשיא עמנואל מקרון. בישראל התקיימה היום הפגנת אפודים זוהרים בניסיון נוסף להחיות את המחאה החברתית של 2011, הפעם על רקע עליית מחירי החשמל ושלל מוצרים שהתייקרו ועוד יתייקרו בעקבותיה.

"מעריב" ו"הארץ" מקדמים את הגרסה המקומית של המחאה הצרפתית בברכה.

"בחזרה למחאה", נכתב בתחתית שער "מעריב", "הפגנות היום בירושלים ובתל-אביב וקריאות להחרפת הצעדים נגד הממשלה". "המחאה החברתית יוצאת לרחובות", נכתב הבוקר בכורתת של ידיעה מאת יובל בגנו. כבר בכותרת המשנה מצוינים המקומות והמועדים שנקבעו להתאספות המפגינים, באופן המזכיר כיצד שירתו העיתונים את המחאה החברתית של 2011 בתחילת דרכה וקידמו את הפגנותיה. לידיעה של בגנו ב"מעריב" אף מצורף תצלום ארכיון מהמחאה ההיא, ותחתיו נכתב: "מפגינים במהלך המחאה החברתית ב-2011. גם מחירי הלחם צפויים לעלות".

ב"הארץ" התצלום הוא של מפגינים עטויי אפודים זוהרים בפריז, אך הידיעה מוקדשת לנעשה בישראל. "מארגני הפגנות נגד העלייה במחירים: לבשו אפודים צהובים", נכתב מעל הידיעה של לי ירון. בגוף הידיעה נכתב היכן יתקיימו ההפגנות, ומצוין כי "כ-4,000 בני אדם אישרו את השתתפותם או הביעו התעניינות בהפגנות בדף הפייסבוק שנפתח לקראתן". בסוף הגיעו "מאות".

ב"ישראל היום", לעומת זאת, התמונה שונה. בעיתון שראה מהרגע הראשון במחאת 2011 קנוניה בלתי חוקית של השמאל הקיצוני במימון אינטרסנטים זרים לצורך הפלת ראש ממשלה שנבחר באופן דמוקרטי, מבליעים את המידע על ההפגנות הצפויות בתוך ידיעה על עליית מחירי הלחם.

ומה ב"ידיעות אחרונות"? העיתון שהיה הראשון לנשוף רוח בגב המפגינים ברוטשילד 2011, אבל גם הראשון לשמוט את התמיכה בהם, ובהמשך תקף את עצם הלגיטימציה של המפגינים שניסו להחיות את המחאה ב-2012, לא חוזר על הטעות. הפעם הוא נמנע מלהתגייס למחאה כבר מהרגע הראשון. היחס שלו כלפיה זהה לזה של "ישראל היום": המידע על ההפגנה הצפויה מופיע בעמודי החדשות, אך מובלע בתוך ידיעה שהמוקד שלה הוא עליית המחירים.

הנה הדוגמה השנייה הבוקר לזהות המוחלטת בין "ישראל היום" ל"ידיעות אחרונות" בסיקור של תחום שעשוי לפגוע במעמדו של נתניהו.

נא להירגע, נא להתעצבן

"רבים מהצרכנים כלל לא ירגישו את עליות מחירי המזון", כותב ערן בר-טל, העורך הכלכלי של "ישראל היום". "שינויים של אחוזים בודדים הם כאין וכאפס לעומת השינויים במחירים בין הרשתות השונות", הוא מוסיף, וממליץ לקוראיו להתנגד לעצם הפיקוח על מחירי מוצרים.

רוח מרגיעה נושבת גם מטורו של הפרשן הכלכלי של "ידיעות אחרונות", סבר פלוצקר. "דיווחים בהולים על גלי התייקרויות לא תמיד מוצאים ביטוי במדד המחירים לצרכן, המודד את השינוי החודשי במחירי סל צריכה של משפחה ממוצעת. תהיינה תחושות הציבור אשר תהיינה, תהיינה אמירות הפוליטיקאים אשר תהיינה, מדד המחירים של הלשכה לסטטיסטיקה הוא כלי מדויק ולא מזייף. התחושות, לעתים קרובות, כן מזייפות", הוא כותב בפתח טורו שבמוסף "ממון".

פלוצקר מודה כי ייקור החשמל והמים אכן עלול לערער את יציבות המחירים הרב-שנתית, אולם לדבריו "ייקור החשמל משקף בעיקר את הסחבת שבאישור מתווה הגז והפעלת המאגר לווייתן". במלים אחרות, אותם אלו שמוחים כעת נגד גל ההתייקרויות הם אלה שהביאו אותו על עצמם, במחאות שלהם נגד מתווה הגז.

בהמשך הטור, אגב, מציין פלוצקר כי לפי מחקרים בינלאומיים טריים, הכנסות המעמד הבינוני בארצות-הברית כלל לא נשחקו כפי שנהוג היה לחשוב, ההפך הוא הנכון. הן עלו. אמנם לא בקצב של העשירון העליון, ועדיין – עלו.

מאמריקה שב פלוצקר לישראל ומגלה לקוראיו שגם כאן המצב לא רע. "ההכנסה הריאלית הממוצעת נטו של משפחה ישראלית עלתה אשתקד ב־4.5% (ובקרוב ל-30% מתחילת העשור)", כותב פלוצקר על-פי נתוני הלמ"ס. "החיסכון הכספי החודשי שלה הגיע ל-20% מההכנסה הכספית נטו, מהגבוהים בעולם. והעיקר: אי-השוויון בהכנסות בישראל, שהיה בסוף העשור הקודם הגבוה בקרב המדינות המפותחות, ירד בעקביות משנה לשנה, ובמיוחד ב-2017. [...] ברור שישראל תישאר מדינה עם אי-שיוויון כלכלי גבוה – אבל לא חריג, לא יוצא דופן כמו בעבר".

כמו היחס בעמודי החדשות להפגנת יוקר המחיה, גם המסגור של פרשני הכלכלה מתחלק בין "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" מצד אחד, ל"מעריב" ו"הארץ" מנגד. עם הבדל אחד בולט, כפי שנראה להלן.

"זמן למחאה" היא הכותרת בטור הפרשנות המורחב של יהודה שרוני ב"מעריב". שרוני, פרשן כלכלי בכיר גם ב"מעריב" של נוחי דנקנר, עיתון שעשה הכל כדי לחנוק את המחאה של 2011, כותב הבוקר נגד עליית מחירי החשמל והמים ונגד היצרנים הפרטיים שמיהרו להכריז אף הם על העלאת מחירים.

"בניגוד ל-2011", מציין שרוני, "הפעם גם קשה יהיה להסית נגד הסקטור הפרטי. הטייקונים נעלמו. הפירמידות העסקיות קרסו. החזירות הפיננסית כמעט נעלמה. בשטח נותרו רק חברות הגז של יצחק תשובה ונובל-אנרג'י, שמסיתים נגדם שלא בצדק".

ב"דה-מרקר", לעומת זאת, מפנה גיא רולניק את שר האוצר משה כחלון היישר לדו"חות הכספיים של נובל-אנרג'י כדי לפתור את בעיית יוקר המחיה בישראל. "מתברר שעלות ההפקה של כל יחידת חום שנמכרת דרך חברת החשמל לציבור הישראלי היא כ-1.25 דולר, בעוד הזכיינים מוכרים את זה לנו, דרך חשבון החשמל, כספי המסים ושימוש יתר באנרגיה פחמית מזהמת ומסרטנת – ביותר מ-6 דולרים, לאחר שההשקעה המקורית בקידוח כבר הוחזרה", כותב רולניק, וממליץ לכחלון לפתוח את החוזה עם נובל, תשובה וחברו הקרוב קובי מימון ולהוריד את מחיר החשמל בעשרות אחוזים.

עוד הבדל בין התמיכה במחאת יוקר המחיה גרסת שרוני ב"מעריב" לבין התמיכה במחאה גרסת רולניק ב"דה-מרקר" נעוץ בהמלצה של רולניק להחרים את החברות הגדולות במשק. לדבריו, זהו "כלי חשוב במשחק הדמוקרטי בכלכלת שוק כמו ישראל". ב"מעריב" קשה כמובן לכתוב משפט כזה, גם אם אתה מאמין בו. הבוקר, לדוגמה, מודפסים ב"מעריב" עמודים במימון חברות תנובה, אסם ומפעל הפיס. בימים אחרים אפשר למצוא בו גם עמודים במימון בנק הפועלים. כזו רמה של "שיתוף פעולה", כפי שמכונים עמודי הפרסום הסמוי הללו, טרם נראתה ב"דה-מרקר" (אף כי בשנה האחרונה החל העיתון לקיים אירועים קבועים בשיתוף בנק הפועלים).

תיק 0002

ביטול ההבדלים בין היחס של "ידיעות אחרונות" לנתניהו לבין היחס שמקבל ראש הממשלה מ"ישראל היום" מגיע הבוקר לשיאו בעמוד 7 של העיתון מבית מוזס. מאמר קצר מאת נתניהו מתפרסם בראש העמוד, במסגרת כפולת עמודים המוקדשת לזכרו של העיתונאי נח קליגר, שמת אתמול. ההספד הקצר מאת ראש הממשלה מלווה בתצלום של קליגר לצד נתניהו ורעייתו, שרה נתניהו.

בכלל, בחודשים האחרונים אפשר למצוא ב"ידיעות אחרונות" הרבה יותר תצלומים מחמיאים של שרה נתניהו וידיעות מחמיאות על פעילותה מאשר ב"ישראל היום".

אפליה פסולה, הטעיה כפולה

ב"בשבע" שוב מתפרסם סקר אפרטהייד. עורך השבועון, עמנואל שילה, הסביר בתגובה לפניית "העין השביעית" כי הסקר עסק במאבק בטרור הפלסטיני, "ולכן התמקד בבדיקת עמדתם של מי שמהווים היעד והמטרה של הטרור הפלסטיני". זו תפיסת עולם בעלת השלכות אנטי-דמוקרטיות. אם לאזרח ישראלי שאינו יהודי אין זכות להביע את עמדתו בסקר שבודק מהי המדיניות הנכונה למאבק של מדינת ישראל בטרור הפלסטיני, אולי גם אין לו מקום להצביע במשאל עם שיבקש לאשר או לדחות הסדר עתידי עם הפלסטינים? ואם אין לו זכות להצביע במשאל עם כזה, אולי גם אין לו זכות להצביע לכנסת לרשימות שאינן מייצגות את "היעד והמטרה של הטרור הפלסטיני"?

מעבר לאפליה, יש, כרגיל, את עניין ההטעיה. בניגוד למקרה קודם שבו פרסמו ב"בשבע" סקר אפרטהייד, הפעם לא העלים העיתון לחלוטין את העובדה כי ממצאי הסקר התבססו על מדגם מייצג של יהודים בלבד. בתחתית העמוד שהוקדש לממצאי הסקר נכתב בגופן פצפון ובצבע כמעט בלתי נראה שהסקר נערך בקרב מדגם מייצג של יהודים בלבד. עם זאת, בשער העיתון, בגופן גדול ובולט פי כמה, הוצגו ממצאי הסקר כאילו הם מייצגים את עמדת "הציבור".

שניים מהפובלציסטים של "בשבע" התייחסו בטוריהם לממצאי הסקר. שילה עצמו הקפיד לציין בטורו כי הסקר משקף את עמדת "הציבור היהודי בישראל", אולם שלמה פיוטרקובסקי הטעה את קוראיו כשהתייחס לסקר כאילו ממצאיו מייצגים את "הציבור".

סוף עידן

במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מתפרסם תחקיר מאת שחר גינוסר. כרגיל ב"ידיעות אחרונות", התחקיר לא עוסק ביחסי הון-שלטון (הנושא הפעם הוא זיהום סביבתי שנגרם מאחסון לא חוקי של פסולת אלקטרונית). כרגיל ב"ידיעות אחרונות", התחקיר לא מקודם כמעט מעמוד השער של המוסף ולא מוזכר כלל בעמוד השער הראשי של העיתון, שלא לדבר על ידיעות מקדימות בעיתון היומי.

שלא כרגיל, התחקיר עשוי לסמן סופה של תקופה. תחקיר זה צפוי להיות האחרון של גינוסר ב"ידיעות אחרונות", אחרי שהעיתונאי החליט לקבל את הצעת הפרישה שהפיצה ההנהלה בסבב הקיצוצים הנוכחי.

בכך הלך גינוסר בעקבות עמיתיו למחלקת התחקירים של העיתון. בחודשים האחרונים, מאז שהעורך הראשי רון ירון עזב את התפקיד ובמקומו נכנס נטע ליבנה, שלושת בכירי העיתונאים החוקרים של "ידיעות אחרונות" עזבו אותו. לפרישת גינוסר קדמו המעבר של כתב התחקירים גיא ליברמן ל"גלובס" והמעבר של כתב התחקירים אמיר שואן לתוכנית "הצנרת". המייל של מחלקת התחקירים ב"ידיעות אחרונות" ("הכתובת לחשיפות") מופיע הבוקר בסיום הטקסט של גינוסר. האם יהיה מי שיפתח את התיבה?

סימנייה

בכתבת השער במוסף "G" של "גלובס" מתאר דרור פויר את הטראומה שמאפיינת רבים מנהגי הרכבות בישראל, המסייעים בעל כורחם למתאבדים לשים קץ לחייהם. לפי הכתבה, מספר המתאבדים והמנסים להתאבד על פסי הרכבת כה גבוה, ומספר הנהגים בישראל כה נמוך, שאין כמעט נהג שלא הרג אדם בשלב כזה או אחר של הקריירה שלו. מרחק העצירה, מסביר פויר, גדול מדי. גם נהג שמבחין בשלב מוקדם מאוד באדם השוכב על הפסים לא יכול לעצור בזמן את הרכבת. כל שהוא יכול לעשות זה לצפור ולקוות שהמתאבד יחזור בו מהחלטתו.

על נהגי הרכבת, כותב פויר, נגזר "לקחת חלק במותו של אדם אחר, לראות את זה מתקרב, ולא להיות מסוגל לעשות שום דבר שישנה את רוע הגזרה – הרי לכם לב ליבה של הטרגדיה". מעבר לסיפור ה-PTSD המעניין, פויר מספק אפשרות, למי שמעוניין בכך, להזדהות עם מצוקתם של נהגי רכבת. במציאות שבה הרשתות החברתיות מוצפות כמעט מדי יום בתלונות על איחורים ותקלות ברכבת ישראל, כדאי לזכור כלפי מי ראוי להפנות את הזעם ומיהו בסך הכל עוד קורבן של מערכת התחבורה הציבורית בישראל.

בשולי החדשות

תנועה מזרחית. האיור שהכין עמוס בידרמן לליווי טורו של יוסי ורטר ב"הארץ" לא תפס כראוי את המחווה הגסה שסימן בידו יאיר נתניהו. נתניהו הצעיר, איש העולם הגדול, הניף "אצבע משולשת" בסגנון המקובל ברחבי תבל: איגרוף היד מלבד האמה שאותה העמיד זקורה לעבר מקבל ה"זין". בידרמן, לעומת זאת, אייר את נתניהו הבן מניף "אצבע משולשת" הפוכה, בסגון שלפי ויקיפדיה מאפיין, לצד מדינות דוברות ערבית, גם את ישראל. במחווה זו היד פרושה לרווחה, פניה לעבר מקבל ה"זין", כאילו הוא מסמן לו "עצור", ורק האמה מכופפת קדימה.

המעמד מחייב. מאז שעזב נחום ברנע את הכפולה הפותחת ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" ממלאת את מקומו סימה קדמון. הבוקר היא פותחת את טורה בתיאור (לגלגני) של בנימין נתניהו כמי שהתאהב בתפקיד שר הביטחון. על רקע סדרת המתקפות הפלסטיניות הקטלניות מהיומיים האחרונים, וההשלכות שיש להן על מעמדו של שר הביטחון, מתבקש היה לעדכן את החטיבה הזו בטור, ולו רק במשפט או שניים. זה לא קרה, וזה צורם במיוחד לנוכח המיקום החדש, המרכזי.

אין צורך בגניזה. כל עמוד 17 בקונטרס החדשות של "ישראל היום" מוקדש למאמר מאת ג'ייסון ד' גרינבלאט, יועצו של הנשיא טראמפ ושליח הממשל למזרח התיכון. המאמר, שהופיע במקור באתר פוקס-ניוז, הסתיים כמקובל בברכת "God Bless America!". ב"ישראל היום" תרגמו את זה ל"שאלוקים יברך את אמריקה!". Kod bless.

"סם הסטלה". ב"הארץ" מתפרסמת כתבה מתורגמת מה"אקונומיסט" על האפקטיביות של מלחמה בסמים ללא ענישה, אלא באמצעות תוכניות שיקום וחלוקת מחטים. בכתבה המקורית נכתב בין היתר כי הסם GHB, שמגביר את החשק המיני, עלול גם להוביל לאיבוד הכרה וצורך בטיפול רפואי דחוף. ב"הארץ" תרגמו את המשפט תוך כינוי הסם "סם האונס", כפי שהוא מוכר בישראל.

אך השימוש בשם זה מנוגד להקשר שבו מופיע GHB בכתבה של ה"אקונומיסט" (אחד מבין כמה סמים "חברתיים" שנוטלים מי שמעוניינים להתמסטל, לא אנסים שמעוניינים לנטרל את התנגדות קורבנותיהם) ובעצם לרוח הכתבה כולה, שמתארת כיצד הכלה וטיפול במשתמשי סמים עדיפים על הפחדות, נידוי ורדיפה.

עושים לביתם

בלב מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", אחת הפלטפורמות הפופולריות בעיתונות סוף השבוע, מתפרסמת הבוקר כפולת עמודים במימון בנק הפועלים, זאת במסגרת מיזם "עסקים קטנים" (על החתום: שחף פרנקל).

ב"מעריב", לעומת זאת, מודפסים הבוקר עמודים במימון אסם ("דיאטנית עד הבית", "קידס פלוס", ללא קרדיט כותב); תנובה ("סנדוויצ'ולוגיה", ללא קרדיט כותב); מפעל הפיס ("למען הקהילה", מאת יהונתן פורת); ויד ושם ("הגיבורים הנשכחים", מאת דייוויד ברומר).

ענייני תקשורת

שוחד! "ברור שסיקור תקשורתי מוטה יכול להיחשב שוחד", נכתב הבוקר בשער "גלובס" בהפניה לטורו של חן מענית. הפרשן המשפטי קובע, בעקבות כתבה שפורסמה מוקדם יותר השבוע ב"גלובס", כי "התשובה לשאלה האם סיקור תקשורתי מוטה יכול להיחשב כשוחד היא ברורה, פשוטה וחד-משמעית – כן". לפי מענית, זו המסקנה של קריאת הסעיפים הרלבנטיים בחוק העונשין.

"הרציונל מאחורי איסור השוחד בחוק העונשין הוא למנוע מנבחרי ציבור לקבל החלטות שאינן נקיות ושאינן לטובת האינטרס הציבורי בזכות טובת הנאה שקיבלו בתמורה", כותב מענית. "בעולם שבו הקריירה ועתידו של נבחר הציבור תלויים במידה רבה באופן שבו דמותו ופועלו ישוקפו לציבור באמצעות התקשורת, רק טיפש יתעלם מכך שסיקור תקשורתי מוטה לטובתו שווה ערך עבורו להרבה מאוד כסף".

במדרון. עוד ב"גלובס", הפרשן הבכיר אלי ציפורי מקדיש את טורו למענה לטור שפרסם לפני כמה ימים הכתב נתי טוקר ב"דה-מרקר", שבעצמו היה מענה לטור שפרסם ציפורי ב"גלובס" כמה ימים קודם לכן. הוויכוח הענייני נוגע למהימנות טענות השוחד ב"תיק 4000". אבל מעבר לו, ראוי להפנות לרגע את תשומת הלב לעניין הסגנוני.

בתקופה שבה אליעזר פישמן כבר היה עם רגל אחת מחוץ ל"גלובס" אך העיתון טרם מצא בעלים חדשים כלל ציפורי בטוריו הרבים והנרחבים שלל השתלחויות בעמיתיו למקצוע המחזיקים בדעות שונות משלו (כולל בעיתונאים של אתר זה). מאז חילופי הבעלות ב"גלובס" חדל ציפורי, אם מרצונו החופשי ואם בכפייה, מפרסום השתלחויות דומות ב"גלובס". מתק השפתיים עבר למשכן חדש: חשבון הפייסבוק הפרטי של ציפורי. כעת נראה כי הסגנון הבוטה והאישי זוחל חזרה אל הטורים בעיתון.

בטור של ציפורי מהשבוע שעבר יצא הפרשן נגד "הברנז'ה התקשורתית" ו"התקשורת הברנז'אית" וטען כי מרבית העיתונאים לוקים ב"ראייה חסרת איזונים, חסרת אובייקטיביות, חסרת הגינות, וגרוע מכל – חסרת בלמים ביחס לכל מה שמייצג נתניהו". עד כאן התנסחות סבירה בהחלט. בתגובה לטור זה כתב טוקר ב"דה-מרקר" על טענות שגויות שיוצאות מכיוונם של של "נתניהו ואנשיו", תוך שהוא מתאר אותן כ"ספינים" ומבקש להפריכן. אף לא מלה אישית אחת מעבר לכך.

הבוקר מגיעה התגובה של ציפורי לטוקר, והיא כבר לא כתובה בסגנון מתון: המשטרה גייסה את "דובריה הנאמנים בתקשורת", או שהם "התגייסו בעצמם אוטומטית", הוא כותב. בהמשך, לגבי אחת הטענות שהעלה טוקר, קובע ציפורי כי "התירוץ הזה הוא כבר בגדר בורות מביכה בענייני רגולציה". טענה אחרת של טוקר היא "בליגת-העל של אחיזת עיניים".

המסקנה שלו פשוטה: "יש אנשי תקשורת שמתפקדים כאנשי יחסי-ציבור לכל עניין ודבר. יש כאלה שמדברים מתוך עומק הפוזיציה הפוליטית שלהם. יש כאלה שכותבים על מספרים בלי לפתוח, להתעמק ולהבין בדו"חות כספיים בכלל. ויש כאלה שהם גם וגם וגם – והם אלה שהכי מסוכנים לדמוקרטיה".

אמנם עוד לא הגענו חזרה לימים של "מפיצי רעל", "אנשי חונטה קלאסיים", "מפלצות רשע תקשורתיות", "עושי דברם של אדוניהם", "בריונים מתחסדים", "מלחכי פנכה" ו"אמני פייק ניוז ושרלטנות" (אם למנות רק כמה מהביטויים שהופיעו בטוריו של ציפורי ביחס לעמיתיו) אבל דומה שדי בעוד טור תגובה אחד של טוקר וגם זה יגיע.