כתבי הפלילים של ה"סאן" הבריטי מורגלים זה שנים לסקר פשיטות עם שחר של שוטרים ובלשים. בדרך כלל מקבלים העיתונאים טיפ ממקור משטרתי ומתייצבים לתעד את הרגע המביך שבו מתדפקים כחולי המדים על דלתו של החשוד. בשבועות האחרונים התהפכו היוצרות: הנקישות נשמעו על דלתות בתיהם של עיתונאי ה"סאן". עשרה כתבים ועורכים מצוות הצהובון בעבר ובהווה נעצרו בדרך זו בימים האחרונים. החשד: תשלום כספים לפקידים ולשוטרים תמורת קבלת מידע. גם המקורות, שישה ממקבלי הכספים, נעצרו.
מעצר של עיתונאים בחשדות לעבירות הנוגעות לעבודתם הוא עניין נדיר במדינות דמוקרטיות. אבל הפרשה הנוכחית חריגה שבעתיים: על-פי המתפרסם בבריטניה, הטיפים לשוטרים, שהובילו למעצרים, הגיעו היישר מקומת ההנהלה של ניוז-אינטרנשיונל. ניוז-אינטרנשיונל היא השלוחה הבריטית של ניוז-קורפ, תאגיד התקשורת של רופרט מרדוק ומי שמנהלת את עיתוניו באי, ובראשם ה"סאן" עצמו.
(איור: Free Press, רשיון cc-by-nc-sa)
עולם הפוך: בדרך כלל נאבקים ארגוני תקשורת בחירוק שיניים כדי להגן על עיתונאים, ומגייסים את טובי עורכי-הדין כדי להתמודד בבתי-משפט עם צווי מעצר – ובעיקר כדי למנוע את חשיפת מקורות המידע שלהם. אבל בימים שבהם בעל אימפריית תקשורת מבקש להציל את נכסיו האחרים, כנראה שיש כללים אחרים.
הצחנה האתית, שעולה כבר עשרות שנים מהצהובונים הבריטיים, הופכת בימים אלה לאסון אקולוגי של ממש. בבת אחת צף הריקבון ועולה מהבצה. חשיפת המקורות והעברת שמותיהם למשטרה הן רק השערורייה הנוכחית. קדמו לה הגילויים המהדהדים על שיטות העבודה המפוקפקות – האזנות הסתר הנרחבות למשיבונים של סלבריטאים ובני משפחות של קורבנות פשע והרוגי אסונות, תשלום למקורות מידע תמורת הדלפות והפעלת חוקרים פרטיים לחשיפת מידע אישי. כל אלה הציפו צרות אחרות, המעסיקות את עולם התקשורת ברחבי העולם: מערכות היחסים הבעייתיות בין עולם העסקים של תאגידי תקשורת בינלאומיים ובין הסגל העיתונאי, וגם היחסים ההדוקים, החמים מדי, בין פוליטיקאים לאילי תקשורת.
בסיפור הזה אין צדיקים, אבל ראוי להפריד בין חלקם של העיתונאים להתנהגותם של אנשי העסקים. נתחיל בעיתונאי ה"סאן" וה"ניוז אוף-דה וורלד", שנסגר ביולי האחרון כתוצאה מפרשת האזנות הסתר. אלה, כתבים ועורכים כאחד, שקועים עמוק בבוץ. האזנה למשיבונים בטלפונים סלולריים כדי לחלוב מהם מידע פרטי לא היתה מעשה חד-פעמי, אלא פרקטיקה נפוצה. השיטה נחשפה בהדרגה: החקירה החלה ב-2005, לאחר שקלייב גודמן, הכתב לענייני בית המלוכה של "ניוז אוף דה-וורלד", פירסם ידיעה שנשאבה מהמשיבון של הנסיך ויליאם. חקירת המשטרה התנהלה בעצלתיים, אבל בסופו של דבר הורשע גודמן ונשלח לכלא, ועורך השבועון, אנדי קולסון, נאלץ לפרוש.
כבר אז התברר כי חלק מן העיסה הדביקה הזו נוגע גם ליחסים ההדוקים בין עיתונאים ואנשי עסקים לפוליטיקאים. קולסון לא נותר מובטל לזמן רב, אלא הפך ליועץ התקשורת של דייוויד קמרון, שנבחר ב-2010 לראש הממשלה. קשר חם עם בכיר לשעבר בעסקי מרדוק מעולם לא הזיק לפוליטיקאי בריטי. למרדוק ניסיון רב-שנים בטוויית קשרים עם פוליטיקאים. שני הצדדים נהנים. במקרה של הצהובונים הבריטיים קבעה ועדה של הפרלמנט הבריטי בקיץ שעבר כי מרדוק ומקורביו הפעילו את השפעתם במשך שנים כדי לשמור את החקירות נגד העיתונים על אש קטנה.
שום עיתונאי שעסק בהאזנות אינו יכול לרחוץ בניקיון כפיו, גם אם יטען שזו היתה הנורמה. עוד פחות מכך יכולים עורכים לחמוק מאחריות. ככל שעולים במדרג האחריות בתאגיד של מרדוק, כך מסתבכים העניינים עוד יותר. קחו למשל את רבקה ברוקס, שטיפסה לצמרת לאחר שערכה את "ניוז אוף דה-וורלד" וה"סאן", ומונתה לעמוד בראש ניוז-אינטרנשיונל. ביולי האחרון, אחרי שנסגר "ניוז אוף דה-וורלד", היא התפטרה, ולאחר כמה ימים נעצרה ונחקרה. בינתיים לא הוגש נגדה כתב אישום. היא התעקשה לטעון לכל אורך הדרך, גם בחקירות בפרלמנט ובמסגרות אחרות: לא ידעתי.
בשנה שעברה, עד להתפטרותה, מילאה ברוקס תפקיד מרכזי בניהול המשבר בעסקי מרדוק. "ביזנס וויק", הנמצא עתה בבעלות תאגיד בלומברג המתחרה, פירסם באחרונה שחזור של הדיונים שנערכו סביב שולחן ארוחת הערב בביתו המפואר של מרדוק בלונדון במאי האחרון. יועצו המשפטי של הבוס יעץ לו להתייצב אישית בראש המערכה, אבל איל העיתונות בחר לאמץ המלצה אחרת, של פרקליטיו האמריקאים, והטיל על בנו ג'יימס – שעתידו כיורש האימפריה מוטל עתה בספק – לטפל במשבר יחד עם ברוקס.
בדיעבד, לא בטוח שהיתה זו החלטה נכונה, אבל היא שיקפה את הבנתו של מרדוק כי הדף הפיצוצים מלונדון כבר חוצה את האוקיאנוס ועלול לאיים על ליבת עסקיו, הנמצאת בארצות-הברית. שם הוא מחזיק, בין היתר, ב"וול-סטריט ג'ורנל", ב"ניו-יורק פוסט", ברשת הטלוויזיה פוקס ובערוץ הכבלים השמרני פוקס-ניוז. כדי להציל את אמריקה, החליט מרדוק לא להתערב אישית, ליצור חייץ מסוים בין העסקים כאן ושם, והטיל את עבודות הניקיון בחזית הבריטית על מרדוק ג'וניור וברוקס.
השניים הקימו לשם כך את "הוועדה למינהל ותקנים", שם מכובס ליחידת חקירות פנימית, שנועדה לגלות את כל הראיות למעשים בלתי חוקיים במערכות ה"סאן" ו"ניוז אוף דה-וורלד". הבדיקה העלתה, בין היתר, כי כתבים שילמו סכומי כסף שונים, בסכום כולל המגיע לכ-100 אלף ליש"ט, למקורות במשטרה ובמשרד ההגנה. "הוועדה למינהל ותקנים" פעלה על-פי ההנחיות מצמרת התאגיד – והעבירה את כל הראיות למשטרה.
במלים אחרות: ארגון התקשורת הסגיר למשטרה את העיתונאים שביצעו את העבירות בשליחותו. וגם את המקורות. כך התעוררו בוקר אחד עורכים וכתבים, שציפו לקבל את הגנת התאגיד שבו עבדו, לשמע דפיקות השוטרים על הדלת. כך נפל גם בגורלם של שוטר, קצין בצבא ופקיד במשרד ההגנה, שקיבלו כסף והעבירו מידע.
מסירת המידע למשטרה היתה אולי חובה על-פי החוק הפלילי, אבל גם הפרה בוטה של אחד מכללי האתיקה העיתונאית: שמירה על חסיון מקורות. מבקרי המהלך טוענים שלא שמירת החוק עומדת לעיני מרדוק ומקורביו, אלא הרצון להציל את עורו ועסקיו. "הוא מנסה להטיל את האשמה על כמה עיתונאים, בתקווה שכמה גולגולות יצילו את שמו הטוב של התאגיד שלו", אמרה לכתבים מישל סטניסטריט, מזכ"לית איגוד העיתונאים הבריטי.
עיתונאי ה"סאן" זוכים לתמיכה מעמיתיהם בעיתונים אחרים, המגנים את המעצרים כפגיעה חמורה בחופש העיתונות. בעל טור ב"דיילי מייל" השווה את התנהגות המשטרה כלפי העיתונאים לפעולה בסגנון השטאזי, שירות הביטחון של מזרח גרמניה טרם נפילת הגוש הקומוניסטי. גם בעיתוני איכות קראו בעלי טורים למשטרה לזכור כי עיתונאים אינם חשודים מן השורה, ואין לשכוח את התפקיד החשוב שיש לעבודה עיתונאית בחברה דמוקרטית.
המבקר הקולני ביותר של ההתנהלות נגד ה"סאן" הוא אחד מבכירי העיתון, טרוור קאוונה. "ה'סאן' איננו בצה שצריך לייבש", כתב במאמר בעיתונו, שבו כינה את המעצרים עם שחר "ציד מכשפות", וטען כי היחס לעיתונאים דומה לזה שבו נוהגים כלפי אנשים המעורבים בפשע מאורגן. "בכל מקרה אחר, פרשה כזו היתה מעוררת סערה בפרלמנט ובקרב ארגונים לזכויות אדם וחירויות אזרח", טען.
לטענת קאוונה, גם סעיף האישום העיקרי נגד העיתונאים הוא בעייתי. "תשלום עבור סיפורים הוא נוהל סטנדרטי מאז שקיימים עיתונים", אמר בראיון טלוויזיה, מן הסתם בהתייחסות לעולמם המקצועי של הטבלואידים הבריטיים, שלא היססו מעולם לשלוף פנקס צ'קים כשהריחו סיפור עסיסי. "אין בכך שום דבר שנוי במחלוקת. למיטב ידיעתי, בשלב זה אין בכך גם כל מעשה בלתי חוקי". העצורים ועיתונאים נוספים פנו כבר לעורכי-דין המתמחים בהגנה על זכויות אזרח, כדי שיפעלו נגד התאגיד, שהפר את כללי האתיקה העיתונאית בכך שחשף את זהות המקורות.
מנגד, בערוצי הטלוויזיה בבריטניה ניתן לראות בימים האחרונים לא מעט מרואיינים שאינם חשים שמץ רחמים על עצורי ה"סאן". "ציד מכשפות? אם יש מכשפות כנראה שיש צורך לצוד אותן", אמר בראיון עו"ד מארק לואיס, שייצג שורה של קורבנות האזנת סתר בתביעות נגד ה"ניוז אוף דה-וורלד" וה"סאן".
על-פי "ביזנס וויק", שילמה ניוז-אינטרנשיונל עד השבוע שעבר 9.7 מיליון דולר ל-54 בני-אדם שהגישו תביעות נגד העיתונים שלה על האזנות. לואיס אינו מתכוון להרפות: בלונדון פורסם כי הוא מתכוון להעביר את כל המידע שברשותו לרשויות החקירה בארצות-הברית. אלה אמורות לבדוק אם התאגיד של מרדוק לא עבר על החוק האמריקאי האוסר מתן תשלומים בלתי חוקיים לאנשי ציבור ופקידים במדינות זרות.
הצרות של איל העיתונות שהגיע מאוסטרליה, כבש את בריטניה והרחיב את עסקיו לארצות-הברית וליתר העולם עדיין רחוקות מלהסתיים. איש העסקים הקשוח, כמעט בן 81, ניצב על פרשת דרכים. הוא הגיע ביום חמישי ללונדון ואמור להתייצב בפני עובדי ה"סאן" הזועמים. בדרך לשם שיגר מסר הרגעה שאין בכוונתו לוותר על "הסאן". אבל יש מי שסבורים שאם רצונו להציל את עסקיו באמריקה, עליו להתנתק מהצהובון שבלב הסערה, ואולי גם מיתר עיתוניו הבריטיים. מייקל וולף, שכתב את הביוגרפיה של מרדוק, משוכנע שזה יהיה היעד הנכון. בראיון ל-BBC וולף היה נחרץ: "הכל שם מורעל. אין סיכוי להציל דבר".