עלילה

"הסיפור שנחשף שלשום ב'הארץ' על-ידי יניב קובוביץ מטריד ואינו מרפה", נכתב בפתח מאמר המערכת של העיתון אתמול. "בצהרי היום, לעיני עשרות אנשים, קיימה קבוצת גברים יחסי מין עם אשה חצי עירומה על חוף הים של תל-אביב, באירוע תמוה שנמשך כמה שעות", נכתב שם; רצף של תיאורי עובדות שחקירת המשטרה ועבודה עיתונאית של כלי תקשורת אחרים הפריכו מכל וכל: לא גברים כי אם נערים, לא קבוצה כי אם נער אחד, לא על חוף הים אלא בין גליו, לא כמה שעות אלא כמה דקות, לא חשד לאונס קבוצתי, אלא לחשיפת איבר בפומבי.

"האשה מחוף בוגרשוב מסרה את גרסתה למשטרה: 'זה בא מרצוני, הכל סבבה", נכתב ברצועה בתחתית שער "מעריב". "האשה מחוף בוגרשוב חשודה במעשה מגונה", נכתב בכותרת הידיעה של אבי אשכנזי בעמ' 12. "המשטרה איתרה אתמול את האשה, שהזדהתה כנערת ליווי", נכתב בכותרת המשנה. "'שום דבר לא היה בכוח', היא סיפרה, 'הייתי במגע רק עם ידיד שלי'. אמש היא שוחררה בערבות וחשודה בביצוע מעשה מגונה בפומבי. המשטרה: לא נפתח לנערים תיקים פליליים". "הצעירה סיפרה כי היתה במגע עם אחד הנערים, שאותו הכירה קודם, וכי המגע בינה לבינו נעשה בתוך המים, הרחק מעיני המתרחצים", כותב אשכנזי.

"כבר בתשאול של הנערים הצלחנו להבין שהסיפור לא היה כפי שתואר בתקשורת, הוא היה שונה מהותית", מצטט אשכנזי שוטר אלמוני. "לא מעגל של עשרות גברים שמחאו כפיים, וכל פעם מישהו נכנס לקיים יחסי מין עם הצעירה. לא היה ניצול מיני של צעירה שהיתה במצוקה. הנערים ישבו שעות וסיפרו לחוקרים בצורה מפורטת, בלי להסתיר דבר". עוד כותב אשכנזי כי האשה איששה את טענת המשטרה שלפיה שוטרים אכן הגיעו למקום בעקבות תלונות מהשוהים בחוף, פנו אליה, והיא "נשכבה על החול וטענה בפניהם כי הגיעה למקום כדי להשתזף".

"ידיעות אחרונות" מדפיס גם הוא כותרת בתחתית השער, מוסיף לסיפור נופך כמעט קומי, עם הכותרת בעמ' 6: "לא מתחרטת, רציתי שהחבר לשעבר יקנא". "לא אונס, לא מין קבוצתי והכל היה בהסכמה", פותחת כותרת המשנה לידיעה של אדוה כהן. "מדובר בסיפור שלא היה", מסכם שוטר אנונימי אחר ב"מעריב", "לא היה המון שחזה באונס אכזרי ולא התערב. בסך-הכל היה כאן אירוע שבו צעירה הטרידה קבוצת נערים וקיימה יחסי מין ברמה כזו או אחרת עם אחד מהם בקטע מבודד בים". "פשוט העלילו עליהם", הוא אומר ביחס לנערים.

מי הם ש"העלילו עליהם"? על הנערים שבחוף ועל הציבור שבחוף ועל הציבור הישראלי והחברה הישראלית כולה? יש להם שמות: שי גולדן ב"מעריב" ומירב בטיטו ב"ידיעות אחרונות", בטורים מתלהמים, שנקראו כמגוחכים עוד כשלא היה ברור שהסיפור "לא היה". איתם גם העורכים ב"הארץ", שהבליטו וחגגו את הסיפור, ואיתם מרב מיכאלי שקבעה בטור פלספני כי מדובר באונס, ולעזאזל העובדות (שאף אחד ב"הארץ" לא ידע אותן באותה עת). ב"מעריב" וב"ידיעות" לא התפרסמה אתמול ולא מתפרסמת היום התנצלות או הכאה על חטא של הפובליציסטיקנים האמורים או של העורכים על הדיבה הציבורית שהוציאו.

אף אחד גם לא באמת ציפה לכזו התנהגות אצילית. דווקא מ"הארץ" כן היה ניתן לצפות לאיזושהי התייחסות רטרוספקטיבית או ביקורת עצמית, אולי מאמר מערכת מיוחד, אפילו סתם מאמר באחד משני עמודי הדעות הנדפסים בעיתון. תחת זאת מגיש העיתון התעקשות על הגרסה שלו למה שהיה בחוף (יניב קובוביץ). את הודעת המשטרה הוא מציג באור שלילי, ככזו שהוגשה בחופזה וכאילו נתפרה מראש; סתירה לכאורה, שאינה משמעותית, נחפרת מתוך חומרי החקירה; וגרסה של עדה לאירוע, הסותרת את דברי המשטרה, מודגשת.

קורה שעיתון מתאהב בסיפור שלו, אבל ב"הארץ" מתנהלים לא כעיתונאים שהתאהבו בסיפור שלהם, אלא כפובליציסטים שהתאהבו בסיפור שלהם. בעוד כלי התקשורת האחרים מספקים מדי יום ראיונות וראיות חדשים הקשורים לסיפור, ב"הארץ" נשארים עם אותה "נ'", המציגה גרסה מחמירה למה שקרה בחוף, בלי שיצרפו לה בדל ראיה או עדות תומכת אחרת. על הידיעות בעניין שפירסם העיתון ביומיים האחרונים היתה יכולה לחתום גם מרב מיכאלי, לא היה צורך בכתב פלילים בשביל לחבר אותם (זו החמצה כפולה ומכופלת, כי ל"הארץ" יש כתב פלילים מוצלח, שמגיש חומרים טובים כשאלו קיימים במציאות הממשית. גם מהפיאסקו הנוכחי הוא מצליח להוציא, בכל זאת, סיפור: השוטרים שהגיעו לחוף כדי לחפש את האונס הקבוצתי עצרו גנבי תיקים אריתריאים, וקובוביץ מגיש ידיעה המפרטת את "שיטת הגניבה החדשה בחופים").

למעשה, על האייטם היותר בולט המתפרסם היום ב"הארץ" בנוגע לפרשה אכן חתומה מיכאלי. ראיון שלה עם ניצב במשטרה מתפרסם בשער האחורי תחת הכותרת "ניצב אהרון אקסול, למה השוטרים לא קטעו את המין הקבוצתי בחוף בוגרשוב?", על אף שבראיון עצמו נכתב כי רק נער אחד קיים יחסי מין עם האשה. נערים אחרים "נגעו" באשה", ובכמה מהם היא "נגעה". "אגב, למיטב הבנתנו, היא לא היתה עירומה בחלק התחתון, היה לה חוטיני", אומר השוטר, ומיכאלי יורה: "זה עושה את ההבדל בעיניך?".

משטרת ישראל אולי אינה המשטרה המשובחת בעולם, אבל מזל שלא פועלת בישראל משטרת מיכאלי: עבורה, חוטיני בחוף הים הוא עירום המסמן קורבן מין ומזמוזים הם יחסי מין. העיקר שב"הארץ" מתלוננים שאיראן זה כאן. אמנם טון הראיון משתנה בהמשך, ונראה שהוא נכתב בהמשכים (בתחילתו מצוין כי האשה לא נחקרה, ובהמשך נכתב מה אמרה בחקירתה), אך זו כבר עבודה לעורכים, לא לשוטרים, ונראה שאלו בדיוק נעדרו מהמערכת. אולי היו עסוקים בכתיבת מאמרים על חוף הים.

משהו רע עובר על עיתון "הארץ". ידוע ש"הארץ" נבדל מהעיתונים היומיים המרכזיים האחרים בכך שיש לו עמדה אידיאולוגית ובכך שהוא מכוון לציבור מסוים ואינו מחפש אחרי המכנה המשותף הרחב, אך הבידול הנוסף (ואולי המשמעותי יותר) של "הארץ" הוא בכך שבניגוד כמעט מוחלט לטבלואידים הישראליים ("מעריב" הולך ומתרחק מהקִטלוג הזה), הוא דוגל בערכים של איפוק וריסון, במיוחד בעמודי החדשות שלו, ומעדיף לפנות לאיברי החשיבה של הקוראים ולא לאיברי הרגש שלהם, ודאי שלא לאיברי הגוף.

לפני כמה שנים, כשנכנס לתפקיד העורך דב אלפון, חששו עיתונאים ב"הארץ" וקוראים של "הארץ" מפני "'הארץ' החדש" שנועד לתפוס את מקומו של "'הארץ' הישן" וערכיו. החששות תורגמו למאבק ערכי בתוך העיתון (ומחוצה לו) שהיה נראה דווקא כי הוא מביא לאיזון מסוים בין הצורך להצעיד את העיתון עם הזמן ובין הרצון לשמור על החיוביות שבמסורותיו (לטובת הקיצור; התיאור מפרגן, אולי, מדי). דווקא כעת, בחודשים הראשונים לכהונתו של עורך חדש (אלוף בן, המאייש את התפקיד מאז אוגוסט האחרון), שהוא איש חדשות מובהק, סובל חלק החדשות של העיתון מסימני מחלה הולכים ומתגברים.

כך עם האונס ההמוני בחוף הים שכנראה לא היה ולא נברא, ועם ההאשמות החברתיות הנוקבות שוודאי שלא היה להן מקום; כך עם ההבלטה של סיפור הלינץ' של אוהדי בית"ר בעובדים ערבים בקניון בירושלים, שהמשטרה טוענת שכלל לא קרה.

הנה מסתמנת תבנית: לא רק שמעלים מן העבר (גם ה"לינץ'" וגם ה"אונס" "נחשפו" ב"הארץ" ימים או שבועות אחרי שאירעו. או "אירעו") אפיזודות של עבירות פליליות לכאורה, המדברות אל לב הקורא המדומיין של העיתון (ה"שמאלני", ה"פמיניסט") ומוגשות בהבלטה ובליווי צקצוק פרשני עז רק כדי להתברר מאוחר יותר כאייטמים עיתונאיים לא בשלים ולא מבושלים, שתבליני הנו-נו-נו שכיסו אותם הסתירו חוסר משווע בעובדות – אלא גם כשהמשטרה או כלי תקשורת אחרים (בפרשה הנוכחית היה זה ערוץ 2 שהביא תצלומים מחוף הים ואחר-כך גם מצא את האשה עצמה – לפני המשטרה, וגם לפני "הארץ") מביאים עובדות וראיות הסותרות את הסיפור או מפריכות אותו, עורכי "הארץ" לא מסתובבים ופניהם אל הקיר, אלא ממשיכים לאחוז בקרנות הסיפור.

"אבל עיקר החומרה מתמקדת בהתנהגות של ציבור הנופשים והעובדים שעל החוף. עשרות, אם לא מאות, אנשים צפו בנעשה, וכמעט כולם לא נקפו אצבע ולא עשו דבר להפסיקו", נכתב במאמר המערכת אתמול, שהיכה על חזנו שלנו, הציבור הישראלי, "נאטמנו", "התבהמנו", "אדישות ציבורית עמוקה ומעוררת חלחלה". נראה שמול האדישות המדומיינת הזו (התחקירים העיתונאיים והמשטרתיים הוכיחו, בתיאורים ובתמונות, כי הציבור כן ניסה להתערב, פעם אחר פעם, אולם נהדף על-ידי האשה עצמה), בוחר "הארץ" לאמץ ממתחריו את הרגשנות המצטעקת, כשהערכים האידיאולוגיים שהוא מזוהה עימם (הסלידה מגזענות ומאפליה) משמשים לו מסווה.

הפתולוגיה הופכת מכוערת במיוחד במקרה הספציפי הזה: בעוד סיפור הלינץ' בקניון היה נראה לפחות כאירוע שאין ויכוח באשר לתוקף המוסרי של הזעקה נגדו, הרי שסיפור האונס בחוף הים היה מראשיתו מעורפל ולא ברור – לא מצד עובדותיו ולא מצד משמעותן המוסרית. "הארץ", באופן שבו טיפל וממשיך לטפל בפרשה, מאמץ עמדה פמיניסטית (לפחות המכונה פמיניסטית) קיצונית ומזיקה, ולפיה לאשה אין רצון חופשי כשמדובר בהחלטות סקסואליות, כאילו יחסי מין הם בגדר אונס כל עוד לא הוכח אחרת.

הבחירה הזו נראית כאבסורד כשנזכרים שאותו עיתון ממשיך להעסיק בין שורותיו ולפרסם את כתביו של יצחק לאור, שתחקיר עיתונאי מקיף – ולא עדות אחת יחידה כמו זה ש"הארץ" נשען עליה במקרה של האונס הקבוצתי שלא היה – הציג כמה נשים שהעידו בגלוי כי הוא ביזה ותקף אותן מינית. אנשי "הארץ", המזדעקים במאמרים נגד ההתבהמות של הציבור הישראלי בעקבות מקרה מעורפל של קיום יחסי מין בפומבי, מעולם לא סיפקו הסבר כלשהו לכך שהם ממשיכים לתת במה ופרנסה למי שנשים גלויות פנים הוקיעו אותו כמבזה ותוקפן. המשטרה לא טיפלה בתלונה נגד לאור בשל חוקי ההתיישנות, אבל לא ראינו ש"הארץ" מתחשב בדעתה של המשטרה כשמתחשק לו להוציא קיטור מטיפני.

סוג אחר של פרסומים גם הוא לא מביא כבוד לעיתון. כך הדסק לענייני יאיר לפיד שהוקם בעיתון ומעלה בחכתו פגמים מינהלתיים ופליטות פה כדי להופכן לכותרות. או המקרה של הפרסום הבולט והנשנה של ה"אין תואר" של חנוך מרמרי. בפרסומים אלה קיבל העיתון לכאורה אישוש מן המציאות האובייקטיבית: המועצה להשכלה גבוהה הודיעה כי תפעל בשני המקרים. זה ניצחון טכני, הישג עלוב בספורט וגם בעיתונות. "הארץ" לא חשף בשני המקרים האלה שחיתות חבויה או עוול נסתר, אלא ניצל את כוחו הציבורי כדי להאיר בזרקור על אי-סדרים ביורוקרטיים וטעויות אנוש זניחות (גם אם, במקרה של לפיד, מצחיקות). אלו מנות שאפשר, אולי, להגיש כפרפראות; כשהן הופכות למנה העיקרית, צריך לבדוק אם משהו קרה לטבח.

"עבדות בארץ הקודש" היא כותרתו של המקומון "ידיעות בת-ים". "יחסי מין עם עשרה לקוחות ביום. קנסות על אי-ציות לקליינטים. וענישה אלימה במקרה של סירוב. כך נוהל מערך הסרסרות של אולג זברסקי ואולגה פישר מבת-ים", נכתב בכותרת המשנה.

המקף המחבר בין תרבות לבידור

"הגברת הראשונה של ביקורת הטלוויזיה בישראל הלכה לעולמה, ובלכתה הורישה לנו דורות של מבקרי תרבות מרושעים שאינם מסוגלים לפרגן גם אם חייהם יהיו תלויים בכך", נכתב בעמוד הפותח של "7 לילות", מוסף "ידיעות אחרונות", במדור "הברזייה". בסוגריים מודפסת תוספת: "מסר מ'7 לילות' לעולם הבא: תודה". ובכן, מישהו במוסף הבידור של "ידיעות אחרונות" חי בלה-לה-לנד (בחרתי בדימוי שיתאים לעולם ההקשרים של אנשי המוסף).

מאז כהונתו המוצלחת של עדי גולד כעורך, המוסף שעושה רביב גולן תחת העורך הראשי רון ירון הידרדר והלך עד שכיום הוא מורכב מיותר מדי חומרים אנמיים, מעוקרים, בדירוג לכל המשפחה (כלומר: לילדים בני 13). יש בו עדיין, כמעט תמיד, טור נוקב או כתבה מעניינת, יש לו עדיין כתבים שבאמת טסים מעבר לים כדי להביא אייטמים ולא בודים אותם מלבם כמו שקורה במקומות אחרים, והוא עושה את מלאכתו בכל מה שקשור למלחמה (המשעממת, ללא שוער בשער היריב) על אייטמים אקטואליים; אבל הכישרון הרב שאצור במערכת המוסף (ציפי שמילוביץ למשל, ירון טן-ברינק למשל, יהודה נוריאל למשל, מאיה בקר למשל ועוד ועוד) נתון בגטו:

מדור הספרות כתוב היטב, אך נתון בסד חונק בין ראיונות עם כוכבנית למודעות הבידור; את כפולת הדעות כותבים אנשים פיקחים שאילוצים מערכתיים, כנראה, מתעלים פעמים רבות מדי את הביקורתיות היצירתית שלהם למושאי כתיבה חסרי חשיבות; המגזין נותן את ליטרת הבשר שלו לאלוהי היחצנות והקידום של מוצרי הבידור השבועיים, ופעמים רבות מסתפק בכך; הפרויקטים המיוחדים הם כמעט תמיד מז'אנר הלקט הדודתי שלא נושך אפילו בשיניים תותבות (והשבוע: "כתבי "7 לילות" בוחרים את "האלבומים שנכנסו להם לווריד". אכן, מבקרי תרבות מרושעים); ביקורות המוזיקה, תחום העניין של העורך הנוכחי, עושות תחרות קצרנות עם "ישראל היום"; והקולנוע, ובכן, אפשר רק להגיד שהדרך שבה מטפל מוסף "7 לילות" בעולם הקולנוע היא חיקוי מגושם של ההתפתחויות של השנים האחרונות בקולנוע ההוליוודי המרכזי עצמו.

"זהו רומן כפי שרומן צריך להיות", נכתב בטקסט לא חתום באותה כפולה פותחת (על החדש של ג'ונתן פראנזן), "רב-קולי, מדויק לזמנו, מורכב ועשיר בדמויות ששונאים ואוהבים בו-זמנית". מוסף "7 לילות" הוא, אם כן, תמונת הראי של רומן של פראנזן: כותביו כותבים בקול אחד, צאצא עייף של ההתחכמות המקומונית של לפני עשור; את הדמויות שלו לא שונאים ולא אוהבים אלא צורכים (מה שלוהט השבוע! מה שחם היום!); והוא מדויק כמו שעון של פצצה לא חמושה. ההתאמה המושלמת שלו אינה לרוח הזמן או לתרבות המקומית, אלא לרוחו הנכאה של עיתון האם שלו.

המוסף כאילו עבר שקדיזציה: הלך המבקר ונשארה הטלוויזיה. מוסף עם עורך צעיר שחווה את משבר גיל העמידה כבר בגיל ההתבגרות, עם בעל טור בכיר שהגיע באמת למשבר גיל העמידה ולכן שומר את הביקורתיות המרושעת שלו למי שאינם יכולים לאיים עליו (או לקרוא את הטור שלו), ועם כוכב בולט אחד, שכשהוא מניף את השרביט העמודים מסתדרים מולו בשלשות – רז שכניק, חבר במסדר מוזס ומומחה לריאליטי.

"השנה אני גאה במיוחד לברך אתכם. גאה כי בשבועות האחרונים העיתון שאתם כולכם עושים בולט בהישגיו", כתב רון ירון באיגרת אלקטרונית לאנשי העיתון. "'ידיעות אחרונות' חי, בועט, רלבנטי, קובע סדר יום. די אם אזכיר את החשיפה החשובה של נחום ברנע ושמעון שיפר על הנעשה בלשכת ראש הממשלה, כפי שסיפר להם עוזי ארד. ובהמשך את סדרת הכתבות המופלאה של רז שכניק על 'האח הגדול'. ושאף אחד לא יצליח לבלבל אתכם. מדובר בשתי חשיפות עיתונאיות ממדרגה ראשונה". ואם העורך הראשי חי בעולם חדש מופלא, פלא שמוסף התרבות שלו איבד את הדרך, כיסה אותה בחול מהוליווד ושתל עליה עצים ירוקים מפלסטיק?

הכותרות הראשיות

"למרות האסון, טקס הדלקת המשואות ייערך בהר הרצל", נכתב בכותרת על שער "ישראל היום", העיתון שפירסם אתמול טור בולט שקרא שלא למהר ולחפש אחראים למותה של חיילת בהתמוטטות מבנה תאורה במהלך ההכנות לטקס יום העצמאות בהר הרצל, שלשום. העיתונים האחרים, המחויבים פחות ליצירת אווירה לאומית נינוחה ומרוצה מעצמה, מתמקדים באסון, ולא במה שקורה למרות האסון.

"האישור לגשר התאורה בהר הרצל לא תועד בכתב", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "כל במות העצמאות ייבדקו מחשש לקריסה", נכתב בזו של "מעריב". "בורחים מאחריות", מאשימה זו של "ידיעות אחרונות", שממשיך לדבוק בקו התוקפני ביותר מבין כל העיתונים ביחס לסיקור המקרה. כותרת המשנה מפרטת את חילופי ההאשמות בין המהנדסים השונים שהיו אחראים על בטיחות המבנה. "מדינת חפ-לפ" היא כותרת נוספת, מעל לציטוט מאשים של אמה של ההרוגה ("הבת שלי נהרגה בגלל התנהלות שלומיאלית"), ובחותמת הצהובה במרכז השער נדפסת הכותרת של אתמול: "מחדל בהר הרצל".

ב"מעריב" לא מקשטים את הסיפור באותו להט צהובוניסטי, אבל מתארים מציאות קשה לא פחות: "החשד: זייפו אישורים ולקחו את הכסף", נכתב בכותרת הכפולה הפותחת. "ארבעת העצורים בפרשת האסון בהר הרצל חשודים בגרימת מוות ברשלנות, בקבלת דבר במרמה ובזיוף", נכתב בכותרת המשנה לידיעה של יוסי אלי. גם ב"הארץ": "כשלים התגלו בבמה נוספת שאישרו העצורים", מדווח יהונתן ליס.

יום השואה

"דיווח: המערב יאפשר לאיראנים להחזיק בגרעין לצרכים אזרחיים", נכתב ב"מעריב" בכותרת ידיעה של צח יוקד, המסתמך על ה"וושינגטון פוסט". "התאונות של יום השואה", נכתב בכותרת הגג לידיעה בעמוד אחר בעיתון, "הנהגות נדרסו כשעמדו בצפירה". "נהגת שעמדה דום ברחוב בבאר-שבע נפצעה קשה מפגיעת מכונית שבה נהגה תושבת העיר", נכתב בכותרת המשנה. "נהגת אחרת שעצרה את מכוניתה בדרך לרמלה נפצעה בינוני מפגיעת רכב חולף".

"שפיכות דמים היא חלק מתהליך הקמת מדינה", נכתב בכותרת בראש שער "הארץ", תחת כותרת הגג "תיק ברגותי נחשף". הציטוט, שמביאים עמוס הראל ואבי יששכרוף, נאמר על-ידי מרואן ברגותי, "בכיר אסירי הפת"ח", בחקירתו במשטרת ישראל, שבמהלכה הודה "במתן הנחיות וכסף לחוליות טרור של הפת"ח שרצחו אזרחים ישראלים". "שדולת הלקחים מהשואה התמקדה בשמאל הישראלי", נכתב בכותרת בעמ' 6 של "הארץ". "השדולה, בראשות ח"כ בן-ארי, כמעט לא עסקה כלל בנאציזם".

"כן, יש איום איראני, כן, צריך לפעול נגדו, כן, צריך להתריע מולו. אבל בדרך לשם, אדוני ראש הממשלה, אתה מוזיל את השואה", נכתב בכותרת המשנה לטורו של בן כספית במוסף לשבת של "מעריב". "אתמול במעון הורים בירושלים פגש נתניהו באסתר נדיב, ניצולת שואה, קוראת ספר על גולדה, והבטיח שיביא לה אחד מספריו. הערב מסרו לה את 'מלחמה בטרור'", צייץ אתמול בטוויטר שלמה צזנה, הכתב המלווה את נתניהו מטעם "ישראל היום".

הכותרת הראשית של "ישראל היום" היא "אני חוזר תמיד לחלל בלב, שזוכר", ציטוט של הרמטכ"ל "לקראת יום הזיכרון". שני התצלומים המכסים את שני שערי המוספים השבועיים של העיתון הם של חיילי צה"ל. "בכירים בארה"ב: דיפלומטיה היא הפתרון בסוריה, אין תקציב לתקיפה", נכתב בכותרת ידיעה במדור חדשות החוץ של "הארץ".

המלצות קריאה

"הייתי חלק מהקוזה-נוסטרה של ישראל", כותרת מוסף "הארץ", ראיון של גידי וייץ עם אלדד יניב, המצולם לאורך השער כשהוא לבוש באופן משונה. "הפרוטוקולים של מרואן ברגותי", כותרת מוסף "השבוע" של "הארץ", הראל ויששכרוף על חקירות ברגותי "כצילום רנטגן של האינתיפאדה השנייה".

ענייני תקשורת

העיתון "מקור ראשון", על שמונת מוספיו, לא הגיע היום למעוני. עם קורא טור ביקורת העיתונות שלי הסליחה.

בן-דרור ימיני כותב בטורו במוסף לשבת של "מעריב" כי ה"גרדיאן" הבריטי חזר בו מהחלטתו לפרסם מאמר המדגים כיצד העיתון טעה והטעה בפרסומים שלו לפני עשור על הטבח שלא היה בג'נין.

ב"ידיעות אחרונות" מבליטים טור של יועז הנדל, מי שכתב בעיתון ועבר להיות דוברו של ראש הממשלה נתניהו, רק כדי להיות נאלץ לעזוב זמן קצר לאחר מכן בעקבות פרשת נתן אשל. מדוע עזב הנדל? מה ראה בלשכה? מה הם לקחיו? הנדל לא מספק את הסחורה. אין מה לקרוא, אפשר להתפזר.

ובני ציפר, בטור במוסף "השבוע" של "הארץ", מוכיח שוב שיש מי שסבור שמודעות עצמית להתנהלות צבועה וכוזבת משמשת לה לגיטימציה.