עלילה

"הסיפור שנחשף שלשום ב'הארץ' על-ידי יניב קובוביץ מטריד ואינו מרפה", נכתב בפתח מאמר המערכת של העיתון אתמול. "בצהרי היום, לעיני עשרות אנשים, קיימה קבוצת גברים יחסי מין עם אשה חצי עירומה על חוף הים של תל-אביב, באירוע תמוה שנמשך כמה שעות", נכתב שם; רצף של תיאורי עובדות שחקירת המשטרה ועבודה עיתונאית של כלי תקשורת אחרים הפריכו מכל וכל: לא גברים כי אם נערים, לא קבוצה כי אם נער אחד, לא על חוף הים אלא בין גליו, לא כמה שעות אלא כמה דקות, לא חשד לאונס קבוצתי, אלא לחשיפת איבר בפומבי.

"האשה מחוף בוגרשוב מסרה את גרסתה למשטרה: 'זה בא מרצוני, הכל סבבה", נכתב ברצועה בתחתית שער "מעריב". "האשה מחוף בוגרשוב חשודה במעשה מגונה", נכתב בכותרת הידיעה של אבי אשכנזי בעמ' 12. "המשטרה איתרה אתמול את האשה, שהזדהתה כנערת ליווי", נכתב בכותרת המשנה. "'שום דבר לא היה בכוח', היא סיפרה, 'הייתי במגע רק עם ידיד שלי'. אמש היא שוחררה בערבות וחשודה בביצוע מעשה מגונה בפומבי. המשטרה: לא נפתח לנערים תיקים פליליים". "הצעירה סיפרה כי היתה במגע עם אחד הנערים, שאותו הכירה קודם, וכי המגע בינה לבינו נעשה בתוך המים, הרחק מעיני המתרחצים", כותב אשכנזי.

"כבר בתשאול של הנערים הצלחנו להבין שהסיפור לא היה כפי שתואר בתקשורת, הוא היה שונה מהותית", מצטט אשכנזי שוטר אלמוני. "לא מעגל של עשרות גברים שמחאו כפיים, וכל פעם מישהו נכנס לקיים יחסי מין עם הצעירה. לא היה ניצול מיני של צעירה שהיתה במצוקה. הנערים ישבו שעות וסיפרו לחוקרים בצורה מפורטת, בלי להסתיר דבר". עוד כותב אשכנזי כי האשה איששה את טענת המשטרה שלפיה שוטרים אכן הגיעו למקום בעקבות תלונות מהשוהים בחוף, פנו אליה, והיא "נשכבה על החול וטענה בפניהם כי הגיעה למקום כדי להשתזף".

"ידיעות אחרונות" מדפיס גם הוא כותרת בתחתית השער, מוסיף לסיפור נופך כמעט קומי, עם הכותרת בעמ' 6: "לא מתחרטת, רציתי שהחבר לשעבר יקנא". "לא אונס, לא מין קבוצתי והכל היה בהסכמה", פותחת כותרת המשנה לידיעה של אדוה כהן. "מדובר בסיפור שלא היה", מסכם שוטר אנונימי אחר ב"מעריב", "לא היה המון שחזה באונס אכזרי ולא התערב. בסך-הכל היה כאן אירוע שבו צעירה הטרידה קבוצת נערים וקיימה יחסי מין ברמה כזו או אחרת עם אחד מהם בקטע מבודד בים". "פשוט העלילו עליהם", הוא אומר ביחס לנערים.

מי הם ש"העלילו עליהם"? על הנערים שבחוף ועל הציבור שבחוף ועל הציבור הישראלי והחברה הישראלית כולה? יש להם שמות: שי גולדן ב"מעריב" ומירב בטיטו ב"ידיעות אחרונות", בטורים מתלהמים, שנקראו כמגוחכים עוד כשלא היה ברור שהסיפור "לא היה". איתם גם העורכים ב"הארץ", שהבליטו וחגגו את הסיפור, ואיתם מרב מיכאלי שקבעה בטור פלספני כי מדובר באונס, ולעזאזל העובדות (שאף אחד ב"הארץ" לא ידע אותן באותה עת). ב"מעריב" וב"ידיעות" לא התפרסמה אתמול ולא מתפרסמת היום התנצלות או הכאה על חטא של הפובליציסטיקנים האמורים או של העורכים על הדיבה הציבורית שהוציאו.

אף אחד גם לא באמת ציפה לכזו התנהגות אצילית. דווקא מ"הארץ" כן היה ניתן לצפות לאיזושהי התייחסות רטרוספקטיבית או ביקורת עצמית, אולי מאמר מערכת מיוחד, אפילו סתם מאמר באחד משני עמודי הדעות הנדפסים בעיתון. תחת זאת מגיש העיתון התעקשות על הגרסה שלו למה שהיה בחוף (יניב קובוביץ). את הודעת המשטרה הוא מציג באור שלילי, ככזו שהוגשה בחופזה וכאילו נתפרה מראש; סתירה לכאורה, שאינה משמעותית, נחפרת מתוך חומרי החקירה; וגרסה של עדה לאירוע, הסותרת את דברי המשטרה, מודגשת.

קורה שעיתון מתאהב בסיפור שלו, אבל ב"הארץ" מתנהלים לא כעיתונאים שהתאהבו בסיפור שלהם, אלא כפובליציסטים שהתאהבו בסיפור שלהם. בעוד כלי התקשורת האחרים מספקים מדי יום ראיונות וראיות חדשים הקשורים לסיפור, ב"הארץ" נשארים עם אותה "נ'", המציגה גרסה מחמירה למה שקרה בחוף, בלי שיצרפו לה בדל ראיה או עדות תומכת אחרת. על הידיעות בעניין שפירסם העיתון ביומיים האחרונים היתה יכולה לחתום גם מרב מיכאלי, לא היה צורך בכתב פלילים בשביל לחבר אותם (זו החמצה כפולה ומכופלת, כי ל"הארץ" יש כתב פלילים מוצלח, שמגיש חומרים טובים כשאלו קיימים במציאות הממשית. גם מהפיאסקו הנוכחי הוא מצליח להוציא, בכל זאת, סיפור: השוטרים שהגיעו לחוף כדי לחפש את האונס הקבוצתי עצרו גנבי תיקים אריתריאים, וקובוביץ מגיש ידיעה המפרטת את "שיטת הגניבה החדשה בחופים").

למעשה, על האייטם היותר בולט המתפרסם היום ב"הארץ" בנוגע לפרשה אכן חתומה מיכאלי. ראיון שלה עם ניצב במשטרה מתפרסם בשער האחורי תחת הכותרת "ניצב אהרון אקסול, למה השוטרים לא קטעו את המין הקבוצתי בחוף בוגרשוב?", על אף שבראיון עצמו נכתב כי רק נער אחד קיים יחסי מין עם האשה. נערים אחרים "נגעו" באשה", ובכמה מהם היא "נגעה". "אגב, למיטב הבנתנו, היא לא היתה עירומה בחלק התחתון, היה לה חוטיני", אומר השוטר, ומיכאלי יורה: "זה עושה את ההבדל בעיניך?".

משטרת ישראל אולי אינה המשטרה המשובחת בעולם, אבל מזל שלא פועלת בישראל משטרת מיכאלי: עבורה, חוטיני בחוף הים הוא עירום המסמן קורבן מין ומזמוזים הם יחסי מין. העיקר שב"הארץ" מתלוננים שאיראן זה כאן. אמנם טון הראיון משתנה בהמשך, ונראה שהוא נכתב בהמשכים (בתחילתו מצוין כי האשה לא נחקרה, ובהמשך נכתב מה אמרה בחקירתה), אך זו כבר עבודה לעורכים, לא לשוטרים, ונראה שאלו בדיוק נעדרו מהמערכת. אולי היו עסוקים בכתיבת מאמרים על חוף הים.

משהו רע עובר על עיתון "הארץ". ידוע ש"הארץ" נבדל מהעיתונים היומיים המרכזיים האחרים בכך שיש לו עמדה אידיאולוגית ובכך שהוא מכוון לציבור מסוים ואינו מחפש אחרי המכנה המשותף הרחב, אך הבידול הנוסף (ואולי המשמעותי יותר) של "הארץ" הוא בכך שבניגוד כמעט מוחלט לטבלואידים הישראליים ("מעריב" הולך ומתרחק מהקִטלוג הזה), הוא דוגל בערכים של איפוק וריסון, במיוחד בעמודי החדשות שלו, ומעדיף לפנות לאיברי החשיבה של הקוראים ולא לאיברי הרגש שלהם, ודאי שלא לאיברי הגוף.

לפני כמה שנים, כשנכנס לתפקיד העורך דב אלפון, חששו עיתונאים ב"הארץ" וקוראים של "הארץ" מפני "'הארץ' החדש" שנועד לתפוס את מקומו של "'הארץ' הישן" וערכיו. החששות תורגמו למאבק ערכי בתוך העיתון (ומחוצה לו) שהיה נראה דווקא כי הוא מביא לאיזון מסוים בין הצורך להצעיד את העיתון עם הזמן ובין הרצון לשמור על החיוביות שבמסורותיו (לטובת הקיצור; התיאור מפרגן, אולי, מדי). דווקא כעת, בחודשים הראשונים לכהונתו של עורך חדש (אלוף בן, המאייש את התפקיד מאז אוגוסט האחרון), שהוא איש חדשות מובהק, סובל חלק החדשות של העיתון מסימני מחלה הולכים ומתגברים.

כך עם האונס ההמוני בחוף הים שכנראה לא היה ולא נברא, ועם ההאשמות החברתיות הנוקבות שוודאי שלא היה להן מקום; כך עם ההבלטה של סיפור הלינץ' של אוהדי בית"ר בעובדים ערבים בקניון בירושלים, שהמשטרה טוענת שכלל לא קרה.

הנה מסתמנת תבנית: לא רק שמעלים מן העבר (גם ה"לינץ'" וגם ה"אונס" "נחשפו" ב"הארץ" ימים או שבועות אחרי שאירעו. או "אירעו") אפיזודות של עבירות פליליות לכאורה, המדברות אל לב הקורא המדומיין של העיתון (ה"שמאלני", ה"פמיניסט") ומוגשות בהבלטה ובליווי צקצוק פרשני עז רק כדי להתברר מאוחר יותר כאייטמים עיתונאיים לא בשלים ולא מבושלים, שתבליני הנו-נו-נו שכיסו אותם הסתירו חוסר משווע בעובדות – אלא גם כשהמשטרה או כלי תקשורת אחרים (בפרשה הנוכחית היה זה ערוץ 2 שהביא תצלומים מחוף הים ואחר-כך גם מצא את האשה עצמה – לפני המשטרה, וגם לפני "הארץ") מביאים עובדות וראיות הסותרות את הסיפור או מפריכות אותו, עורכי "הארץ" לא מסתובבים ופניהם אל הקיר, אלא ממשיכים לאחוז בקרנות הסיפור.

"אבל עיקר החומרה מתמקדת בהתנהגות של ציבור הנופשים והעובדים שעל החוף. עשרות, אם לא מאות, אנשים צפו בנעשה, וכמעט כולם לא נקפו אצבע ולא עשו דבר להפסיקו", נכתב במאמר המערכת אתמול, שהיכה על חזנו שלנו, הציבור הישראלי, "נאטמנו", "התבהמנו", "אדישות ציבורית עמוקה ומעוררת חלחלה". נראה שמול האדישות המדומיינת הזו (התחקירים העיתונאיים והמשטרתיים הוכיחו, בתיאורים ובתמונות, כי הציבור כן ניסה להתערב, פעם אחר פעם, אולם נהדף על-ידי האשה עצמה), בוחר "הארץ" לאמץ ממתחריו את הרגשנות המצטעקת, כשהערכים האידיאולוגיים שהוא מזוהה עימם (הסלידה מגזענות ומאפליה) משמשים לו מסווה.

הפתולוגיה הופכת מכוערת במיוחד במקרה הספציפי הזה: בעוד סיפור הלינץ' בקניון היה נראה לפחות כאירוע שאין ויכוח באשר לתוקף המוסרי של הזעקה נגדו, הרי שסיפור האונס בחוף הים היה מראשיתו מעורפל ולא ברור – לא מצד עובדותיו ולא מצד משמעותן המוסרית. "הארץ", באופן שבו טיפל וממשיך לטפל בפרשה, מאמץ עמדה פמיניסטית (לפחות המכונה פמיניסטית) קיצונית ומזיקה, ולפיה לאשה אין רצון חופשי כשמדובר בהחלטות סקסואליות, כאילו יחסי מין הם בגדר אונס כל עוד לא הוכח אחרת.

הבחירה הזו נראית כאבסורד כשנזכרים שאותו עיתון ממשיך להעסיק בין שורותיו ולפרסם את כתביו של יצחק לאור, שתחקיר עיתונאי מקיף – ולא עדות אחת יחידה כמו זה ש"הארץ" נשען עליה במקרה של האונס הקבוצתי שלא היה – הציג כמה נשים שהעידו בגלוי כי הוא ביזה ותקף אותן מינית. אנשי "הארץ", המזדעקים במאמרים נגד ההתבהמות של הציבור הישראלי בעקבות מקרה מעורפל של קיום יחסי מין בפומבי, מעולם לא סיפקו הסבר כלשהו לכך שהם ממשיכים לתת במה ופרנסה למי שנשים גלויות פנים הוקיעו אותו כמבזה ותוקפן. המשטרה לא טיפלה בתלונה נגד לאור בשל חוקי ההתיישנות, אבל לא ראינו ש"הארץ" מתחשב בדעתה של המשטרה כשמתחשק לו להוציא קיטור מטיפני.

סוג אחר של פרסומים גם הוא לא מביא כבוד לעיתון. כך הדסק לענייני יאיר לפיד שהוקם בעיתון ומעלה בחכתו פגמים מינהלתיים ופליטות פה כדי להופכן לכותרות. או המקרה של הפרסום הבולט והנשנה של ה"אין תואר" של חנוך מרמרי. בפרסומים אלה קיבל העיתון לכאורה אישוש מן המציאות האובייקטיבית: המועצה להשכלה גבוהה הודיעה כי תפעל בשני המקרים. זה ניצחון טכני, הישג עלוב בספורט וגם בעיתונות. "הארץ" לא חשף בשני המקרים האלה שחיתות חבויה או עוול נסתר, אלא ניצל את כוחו הציבורי כדי להאיר בזרקור על אי-סדרים ביורוקרטיים וטעויות אנוש זניחות (גם אם, במקרה של לפיד, מצחיקות). אלו מנות שאפשר, אולי, להגיש כפרפראות; כשהן הופכות למנה העיקרית, צריך לבדוק אם משהו קרה לטבח.

"עבדות בארץ הקודש" היא כותרתו של המקומון "ידיעות בת-ים". "יחסי מין עם עשרה לקוחות ביום. קנסות על אי-ציות לקליינטים. וענישה אלימה במקרה של סירוב. כך נוהל מערך הסרסרות של אולג זברסקי ואולגה פישר מבת-ים", נכתב בכותרת המשנה.