החופש להתעלם מפרשת אפי נוה

השבוע דיווחנו ב"העין השביעית" על היחס המיטיב שהעניקו שני כלי התקשורת המרכזיים בקבוצת "ידיעות אחרונות" לעו"ד אפי נוה, יו"ר לשכת עורכי-הדין. עו"ד נוה, כך לפי הפרסומים, נחקר באזהרה בחשד למרמה לאחר שנתפס מנסה להבריח את חברתו לתחומי מדינת ישראל בלי שתחתים את דרכונה. הדיווח הראשון הופיע בחמישי בערב במהדורת חברת החדשות. ב"ידיעות אחרונות" ובאתר ynet השתהו בפרסום, וכשבאתר פרסמו בסופו של דבר ידיעה על הפרשה ביום ראשון בצהריים, היא הוצנעה מאוד.

הדגש ששמנו בדיווח שלנו על "ידיעות אחרונות" לא היה מקרי. זו קבוצת התקשורת החזקה בישראל, וכבר נטען לגביה כמה פעמים כי בינה לבין עו"ד נוה מתקיימים יחסי קח-תן פסולים. לזכות קבוצת "ידיעות אחרונות" יצוין כי לאחר הפרסום ב"העין השביעית" השתנתה הגישה. ב"כלכליסט" דיווחו בהרחבה ובבולטות על הפרשה, וגם בעיתון "ידיעות אחרונות" נתנו מקום ראוי לדיווחים (הבוקר סימה קדמון מבקרת בחריפות את עו"ד נוה בטורה שב"מוסף לשבת").

המשך הבדיקה ההשוואתית של סיקור פרשת עו"ד נוה לאורך הימים האחרונים מעלה כי כלי התקשורת שמעניק לו את היחס המגונן ביותר הוא "מעריב". לו היה "מעריב" כלי תקשורת בעל השפעה שאפילו מתקרבת לזו של "ידיעות אחרונות", ראוי היה להתריע על כך בקול גדול. במצבו הנוכחי, עיתון שקיים רק לכאורה בימי השבוע ושתופס מקום שולי בסופיו, יש בעיקר מקום לעמוד על הפער בין האופן שבו "מעריב" משווק את עצמו, ככלי תקשורת נטול פניות ("חופשי" הוא המונח שבאמצעותו הגדיר אותו עורכו), לבין המציאות.

באתר "מעריב", הידיעה הראשונה על החשדות נגד עו"ד נוה פורסמה רק ביום שני השבוע, באיחור של ארבעה ימים. היא נשאה את הכותרת "אפי נוה: 'רבים מהפרסומים אודות חקירתי שגויים ושקריים'", ורובה ככולה הוקדש לתמצית תגובתו הרשמית לאירוע.

מאז פורסמו באתר עוד שלוש ידיעות על הפרשה. שתיים מהן נושאות כותרות המביאות את גרסת עו"ד נוה, ובשלישית מצוטט גורם במשרד המשפטים שאומר כי אין מניעה שעו"ד נוה ימשיך לכהן בוועדה למינוי שופטים. הידיעה הזו, מאת אבישי גרינצייג, הגיעה אתמול גם למהדורת הדפוס של העיתון. כיתוב התצלום של עו"ד נוה התמצה במלים "הצטער על הטעות".

הבוקר, בגליון סוף השבוע של "מעריב", קשה למצוא כל התייחסות לפרשת עו"ד נוה. לא אצל הפרשן הבכיר בן כספית, לא אצל בעל הטור המשפטי עו"ד יחיאל גוטמן ולא אצל כל אחד אחר מבין המוני בעלי הטורים שמספקים לקוראי "מעריב" מדי סוף שבוע מנעד רחב יחסית של דעות ועמדות בענייני השעה.

במדור הרכילות של ליאורה גולדנברג-שטרן, הרואה אור במוסף השבועי, כמעט ומוזכר עו"ד נוה. אבל רק כמעט. במדור נכלל אייטם על עורכת-הדין חוה מרצקי, יו"ר המועצה הארצית של לשכת עורכי-הדין, מקורבת של עו"ד נוה ואחת מאלו שיצאו להגנתו. האייטם עוסק בשותפתה לשעבר של עו"ד מרצקי, שביקשה לפסול את מינויה האפשרי לשופטת. שמו של עו"ד נוה כלל אינו מוזכר.

ב"מוסף הארץ", לעומת זאת, משוחח ניר גונטז' עם אותה עו"ד מרצקי ושואל אותה על עמדתה כלפי החשדות נגד עו"ד נוה והבעייתיות לכאורה בכך שנוה צפוי להצביע עבור מינויה לשופטת. היא משיבה כי כך נהגו בלשכה מאז ומעולם.

גם ב"גלובס" ניתן מקום לפרשה. "השאלות החשובות לגבי התנהגותו של ראש לשכת עורכי-הדין צריכות לחרוג בהרבה מהמישור המשפטי-פלילי ולהיות נידונות גם במישור המשמעתי ובמישור הציבורי", כותב חן מענית. מענית מזכיר את המקרה של השופטת רונית פוזננסקי-כץ, שהודחה מתפקידה בעקבות החלפת מסרונים עם עורך-דין שהופיע מולה. "אם בוחנים ב'מדד פוזננסקי' את האופן שבו אפי נוה הערים על רשויות החוק", טוען מענית, "אז אין ספק שהמעשה של נוה הוא חמור יותר מזה שעשתה השופטת המודחת, ועל כן ההשלכות צריכות להיות בהתאם".

שיבת ציון

חמישה ימים לאחר הפיגוע באזור התעשייה ברקן, ושני העיתונים הנפוצים בישראל שלחו את נציגיהם לאזור כדי להביא משם תמונת מצב עדכנית.

"ישראל היום" שלח את חנן גרינווד והצלם גדעון מרקוביץ. במוסף "ישראל השבוע" מתאר גרינווד את התור הארוך שקיים בימים אלה בבידוק הבטחוני, שומע מבעלי עסקים (יהודים) באזור התעשייה על הנזק הכלכלי שנגרם להם כתוצאה מהעיכובים בהכנסת הפועלים הפלסטינים, מדבר באריכות יחסית גם עם מנהל תפעול (יהודי) באחד המפעלים ומביא גם כמה משפטים מפי פועלים פלסטינים שפגש.

במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מתפרסם דיווחו של עופר מתן, שנסע עם הצלם שאול גולן לביקור באזור התעשייה. מתן אמנם פותח את הטקסט שלו בסיפור על אחד הפלסטינים שעובד שם, אך גם אצלו זכות הדיבור ניתנת באופן כמעט בלבדי למעסיקים היהודים, למעשה אף יותר מאשר אצל גרינווד (אולי כדאי לשלוח להבא לכתבות שכאלה עיתונאים דוברי ערבית, או בליווי מתורגמן).

ובכל זאת ניכר הבדל באופן שבו שני הדיווחים, זה של "ישראל היום" וזה של "ידיעות אחרונות", מציגים את נקודת המבט הפלסטינית. גרינווד מתאר בכתבתו את חאלד, "תושב האזור", שהשבוע התחיל לעבוד באחד המפעלים בברקן. "בגיל 22 הוא מתקשה להסביר מושגים גדולים כמו דו-קיום ורק מקווה שיהיה שקט. 'אנחנו רוצים רק לעבוד', הוא אומר בעברית רצוצה", כותב גרינווד.

עופר מתן, לעומתו, כותב: "בזמן שרבים בישראל מתעקשים לראות במקום הזה מופת לדו-קיום, הצד הפלסטיני סבור שעבודה בהתנחלויות היא ברירת מחדל, בגלל שהכלכלה בגדה המערבית מרוסקת, ושבסידור הזה יש אי-שוויון מובנה – שלא מציע פתרון לכיבוש אלא רק ממשיך אותו".

"מפגש אינטרסים" היא הכותרת שנתנו ב"ממון" לכתבה של מתן. ב"דה-מרקר" כותבת ענת ג'ורג'י על אזור התעשייה (מבלי שביקרה בו השבוע) ומסכמת את רשימתה בציטוט מפי ממלא מקום מנכ"ל מועצת יש"ע, יגאל דילמוני, שמגדיר את מה ששורר במקום כ"שלום של אינטרסים".

ב"מעריב" מזכירים כי לא מדובר בהסדר חדש. לילא עבד אל-נור, תושבת רצועת עזה, חתומה על כתבה שבה פועלים פלסטינים ותיקים נזכרים בגעגוע בתקופה שבה הורשו לעבוד בישראל והשתכרו סכומים שאיפשרו להם חיי נוחות יחסית בעזה. "מפתיע לשמוע שניים מהפלסטינים שעבדו בישראל נפגשים ומקוננים על העבר, כשהם משוחחים ביניהם בעברית", היא מציינת. לדבריה, השניים עושים זאת משתי סיבות: "ראשית, הם רוצים להיזכר בימים שבהם עבדו בשטחי ישראל; שנית, הם לא רוצים שאחרים בסביבה יבינו את השיחה, שנסבה על הגעגועים לישראל כמקום עבודה וכמקום לחיות בו".

הכותרות הראשיות

הכותרות הראשיות בכל העיתונים מוקדשות למנהרות שחופר חמאס מרצועת עזה לשטח ישראל. "צה"ל השמיד מנהרה שחדרה לשטח ישראל", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "מנהרת טרור 200 מטר בשטח ישראל", נכתב בזו של "מעריב". ב"ישראל היום" מצטטים גורם לא ברור שאומר: "הורסים בשיטתיות את מנהרות חמאס" (מקריאת הידיעה המלאה מתברר שהציטוט מתבסס על דברי ראש הממשלה בנימין נתניהו).

ב"ידיעות אחרונות" מתגאים ב"הצצה נדירה", דיווח בלעדי על "מדעני המנהרות", "הגאונים הטכנולוגים של צה"ל שנלחמים באיום התת-קרקעי". החשיפה של מנהרת חמאס אתמול באה בתזמון מושלם מבחינת "ידיעות אחרונות", שקיבל ממתק מדובר צה"ל: גישה ליחידה המאתרת מנהרות בסמוך לגבול עם רצועת עזה.

הכתבה על היחידה, מאת יוסי יהושוע וראובן וייס, בנויה בשבלונה הרגילה של כתבות על אודות יחידות מיוחדות, ובוודאי תסב נחת לכל מי שלב פטריוטי פועם בחזהו. במקום חיילים בוגרים במידה מפתיעה שמבינים את האחריות הרבה בעבודתם כלוחמים בשטח שבו חיה אוכלוסייה עוינת אפשר למצוא בה חיילים בוגרים במידה מפתיעה שמבינים את האחריות הרבה בעבודתם כמאתרי מנהרות בגבול עזה, כך שנוסף על הריגושים הרגילים שמספקות כתבות הדברור הצה"ליות אפשר לשאוב מהכתבה הבוקר של "ידיעות אחרונות" גם תחושת חידוש.

מינוי מושלם

"מבחינת הידע, ירון הוא מינוי מושלם", כותב הבוקר נחמיה שטרסלר על נגיד בנק ישראל החדש, פרופ' אמיר ירון. "השאלה הגדולה היא אם הוא יפגין אומץ לב. האם יהיה מסוגל לעמוד מול שני המתאגרפים המנוסים, בשנת בחירות, כאשר הם ימטירו עלינו כספים ומתנות בלי חשבון ויגרמו לחריגות בגירעון? האם יהיה עצמאי בדעותיו ולא נוטה לכל רוח? האם יידע להפעיל נכון את כוחו כנגיד? האם יוכל לנצח בקרבות האגרוף את בנימין עלי ומשה פרייזר?" (בנימין נתניהו ומשה כחלון).

סבר פלוצקר משוכנע שהתשובה חיובית. "ראש הממשלה ושר האוצר שחיפשו 'נגיד נוח' צפויים להתאכזב", נכתב בכותרת המשנה לטורו שבמוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". פלוצקר מגיע למסקנה האופטימית הזו בעקבות שיחה עם פרופ' צבי אקשטיין, ידידו של הנגיד המיועד. "אמיר לא מתלהם ולא רץ למלחמות, אבל עומד על שלו. הוא לא איש פוליטי אך יש לו עמוד שדרה חזק והוא לא יתכופף", אומר עליו פרופ' אקשטיין.

עוד כותרת ראשית אחת

"השווקים נופלים. למה?", שואלת הכותרת הראשית של "גלובס", שנדפסת על רקע תצלום של דונלד טראמפ. לצדה שלוש הפניות לשלושה מאמרים, עם שלוש כותרות שמציעות תשובות: "מפחדים מהבחירות", "נכנסו לפאניקה" ו"אימת הריבית".

מי שטוען לפאניקה הוא יניב פגוט, האסטרטג הראשי של בית-ההשקעות איילון. הוא דווקא אופטימי. "למרות הפאניקה בשוק המניות האמריקאי, שחלחלה לשוקי המניות הגלובליים, אני סבור כי שוק המניות של ארצות-הברית לא סיים את המחזור החיובי שלו, שהתחיל במרץ 2009 לאחר המשבר הכלכלי העולמי", כותב פגוט. "לפיכך, להבנתי, מדובר במימוש שערים, שעשוי להימשך בטווח הקצר – אבל לא בשינוי מגמה ארוך טווח בשוק המניות האמריקאי".

את תפקיד הפסימיסט ממלא חנן שטיינהרט, מנהל קרן להשקעות במטבעות קריפטוגרפיים, שעל פני כפולת עמודים שלמה מתריע מפני הצפוי לבוא: התשואה על איגרות החוב בארצות-הברית תעלה, ותהיה לכך "השפעה הרסנית על שוק המניות, במיוחד כיום, כשהשוק מתומחר בשיא והחברות עמוסות בחובות כמו שלא היו בעבר".

צפירת הרגעה

מי שמחפש חדשות טובות יותר מוזמן לקרוא את טורו הקבוע של הרב אליעזר מלמד ב"בשבע". "הימין באירופה כבר לא אנטישמי", מבשרת הכותרת. "בשנים האחרונות תנועות הימין הקיצוני עוברות תהליך של שינוי", מסביר הרב. "קמו מנהיגים שמתנערים מהמורשת הנאצית הגזענית ותומכים בגלוי במדינת ישראל. הם הוציאו בבושת פנים מתנועותיהם ניאו-נאצים שונאי יהודים. הם זיקקו את עמדותיהן הלאומיות של התנועות, ועתה הן מבטאות עמדה צודקת, התובעת שמירה על זהותם הלאומית, הדתית והתרבותית של עמי אירופה".

משום כך, ממשיך הרב מלמד, יש לבחון את תנועות הימין באירופה ולשתף פעולה ב"מאבק הצודק באסלאם האלים והתוקפני", שכן זהו מאבק על קביעת הזהות הלאומית של המדינה, ואין כל קשר בינו לבין "שנאת זרים".

עוד בשורות טובות מזומנות לקוראי "ישראל היום", שם מדווח אריאל כהנא, בלעדית, על סדרת סקרים שערך משרד החוץ באירופה תחת זהות בדויה (הם אמנם לא אנטישמים, אבל כנראה שעדיין אי-אפשר לסמוך עליהם שלא ישקרו ליהודים), ומהם עולה כי ישנה עלייה בשיעור האהדה לישראל וירידה בעוינות כלפי המדינה.

הכתבה מדגישה את השינויים באחוזים, ולא את שיעור התומכים בישראל, אולי מפני שזה עדיין נמוך ממחצית המשיבים. צמוד לה טור פרשנות מאת כהנא שנותן את הקרדיט לראש הממשלה בנימין נתניהו, שאותו הוא מדמה למנצח על תזמורת ההסברה, וכן "רב-אלוף בהסברה, שגם עושה דבר או שניים לקידומה ולטיפוחה של מדינת ישראל". לפי כהנא, "המאמץ המפרך שלו (של נתניהו; א"פ) ושל כל האנשים שעושים למעננו לילות כימים מתחיל לשאת פירות".

דברי ימי ארצי

שלמה ארצי משתף את קוראי מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" במה שעבר עליו לאחרונה: הוא קרא ספר עם 365 קלישאות, אחת לכל יום בשנה, והחליט לפתוח ולסיים את הטור בציטוט כמה משפטים מהספר; ביום שישי שעבר הוא שם לב שאופירה אסייג עצובה וחשב שזה אולי בגלל תאונת האופניים הקטלנית שבה נהרג ארי נשר, אבל אז מישהו אמר לו שהיא מתגרשת; הוא עצמו התעצב מאוד כששמע על מות נשר, נזכר בשיר עצוב שכתב פעם נתן יונתן והחליט לצטט גם קטע ממנו בטור שלו, כולל הוראות הפעלה ("לבכות"); הוא התארח באתר שנטי במדבר, התעורר מוקדם בבוקר ולא מצא נייר טואלט בשירותים, אבל אז פגש מישהו ושאל אותו אם יש לו במקרה נייר טואלט והיה לו, והוא הביא לו; הוא נזכר איך פעם פגש את שארל אזנבור ואיך הוא החמיא לאזנבור, ואיך לאזנבור לא היה כוח לשמוע עוד מחמאות, וזה הזכיר לו את עצמו; ברוס ספרינגסטין הזמין אותו להופעה שלו בניו-יורק והוא אמר לנכד שלו שאם יבטיח לא לנסוע עוד באופניים חשמליים הוא ייקח אותו להופעה, אבל הנכד לא הבטיח ואז הוא הבין משהו על נעורים והתבגרות.

נורמה עיתונאית מסוכנת

הכותרת הראשית של "ישראל היום" אמש הוקדשה לדיווח על ממצאי סקר אפרטהייד, כלומר סקר שנערך בקרב מדגם מייצג של יהודים בלבד למרות שביקש לבדוק סוגיה שרלבנטית ליהודים וערבים כאחד.

הסקר, שביצע עבור העיתון מכון מאגר-מוחות בראשות פרופ' יצחק כץ, ביקש לעמוד על הפופולריות של המועמדים השונים לראשות עיריית ירושלים. כ-40% מתושבי ירושלים הם ערבים החיים בשכונות שמעבר לקו הירוק, ולמרות שאינם אזרחי מדינת ישראל יש להם הזכות להצביע בבחירות המוניציפליות. ב"ישראל היום" התעלמו מהם.

"בעלי זכות ההצבעה הערבים בירושלים לא משיבים כלל על סקרים של מכוני סקרים בבעלות יהודית, ולפיכך לא נכללו בסקר", הסביר אתמול מתי טוכפלד בידיעה שנלוותה לתוצאות הסקר. "אם מתחשבים בעובדה כי תושביה הערבים של מזרח העיר משתתפים בבחירות בהיקפים מזעריים ממילא, ההערכה היא כי העובדה שהסקר נערך בקרב האוכלוסייה היהודית בלבד אינה מטה את תוצאות הסקר מעבר לטעות הדגימה הסטטיסטית הרגילה".

אך השאלה כאן אינה סטטיסטית, היא אתית. האם ראוי להתעלם מאוכלוסייה שלמה ולמנוע ממנה את הזכות להביע את דעתה (גם החרמת בחירות היא הבעת דעה) רק משום שבעבר החליטה כמעט כאיש אחד שלא להשתתף בבחירות? במועצת העיתונות, ש"ישראל היום" חבר בה, השיבו על כך בשלילה. "ההנחה כי בעניינים מסוימים דעתו של ציבור מסוים 'ידועה' או ניתנת לניחוש מהווה הכללה בלתי ראויה אשר עלולה לתת דרור לסטריאוטיפים ולדעות קדומות", נקבע בהחלטה של בית-הדין לאתיקה של המועצה שעסק בסקרים מפלים, בין היתר ב"ישראל היום". "לא ניתן להניח בנקל הנחות מסוימות בדבר דעתו של ציבור מסוים. קביעה זו הינה שגויה מיסודה, והיא מבטאת נורמה עיתונאית מסוכנת".

לטוכפלד, כאמור לעיל, היתה גם טענה טכנית. "בעלי זכות ההצבעה הערבים בירושלים לא משיבים כלל על סקרים של מכוני סקרים בבעלות יהודית". ודוק, מכוני סקרים בבעלות יהודית. אפשר לשכור את שירותיהם של מכוני סקרים שאינם בבעלות יהודית ולעמוד על עמדות 40% מתושבי העיר.

מסקנה זו עולה גם מטורו של נדב שרגאי, המתפרסם הבוקר במוסף "ישראל השבוע" בצמוד לממצאי הסקר המלאים. שרגאי מזכיר כי סקרים אחרים שנערכו השנה מצאו כי הפעם ישנה דווקא כוונה של ערבים רבים שאינם אזרחי ישראל להצביע בבחירות לעיריית ירושלים. סקר אחד שכזה מצא ש-22% מהם מתכוונים להצביע, ואחר ש-16%. זאת, לעומת שיעור השתתפות של כאחוז אחד בלבד בבחירות האחרונות. גם אם בסופו של דבר שיעור ההשתתפות בקלפיות הבודדות שהמדינה טורחת לפזר במזרח העיר שוב יהיה אפסי, לא יהיה בכך הכשר בדיעבד להדרה הפסולה של הערבים מהסקר של "ישראל היום".

סימנייה

שלל כתבות מעניינות מתפרסמות השבוע במוספים: במוסף "G" של "גלובס" (עורך: רון שוורץ) שוב מקבל יואב קרני שטח נרחב במיוחד לפרוש את דעותיו, בפעם השלישית בארבעת השבועות האחרונים (!). חגיגה אמיתית לחובבי הפובליציסט הרהוט ורחב האופקים. הפעם מקדיש קרני את טורו לעיתונאי הסעודי ג'מאל חאשוגי (חאשוקג'י, בתעתיק של קרני, ודווקא כדאי לסמוך עליו בתעתיקים), שנעלם בשגרירות הסעודית בטורקיה.

לפי קרני, סעודיה הולכת והופכת לדיקטטורה אישית בסגנון סין, ששולחת את זרועותיה לרחבי העולם (כולל ישראל) בניסיון להרחיב את אזורי ההשפעה שלה. בהמשך המוסף מתפרסמת כתבה מאת שחר סמוחה על נשות קואופרטיב הניקיון "תנדיף" מוואדי ערה. מעין "30 ש"ח לשעה" גרסת מגזין הפרינט.

במוסף "כלכליסט" (עורך: אמיר זיו) משרטט אורי פסובסקי את חוקי מדינת "מאנילנד", מדינת הקלפטוקרטיה הווירטואלית, שבבסיסה עומד המשולש גניבה-הסתרה-בזבוז. פסובסקי עושה זאת בעזרתו האדיבה של אוליבר בולו, שפרסם ספר בנושא. בכתבה נפרדת משוחחת קרן צוריאל-הררי עם שלושה חוקרים שהצליחו לפרסם שורת מאמרים מפוברקים והזויים, אך מאוד פוליטקלי קורקטיים, בכתבי עת מקצועיים מובילים.

כתבת השער ב"מוסף הארץ" (עורך: אורי מרק), מוקדשת לטבח כפר-קאסם ומביאה לראשונה את גרסתו האחרונה של ישכה שדמי, הקצין הבכיר ביותר שהועמד לדין בפרשה. שדמי, שמת לפני שבועות אחדים בגיל 96, טען בפני כתב העיתון עופר אדרת וההיסטוריון אדם רז כי המשפט שבו הועמד לדין בעקבות הטבח היה משפט ראווה, שנועד בעיקר להגן על הדרג המדיני. בתמורה קיבל שופטים נוחים ועונש קל, ובהמשך גם כספים רבים ממשרד הביטחון. ברקע, כך לפי ספר שיפרסם בקרוב רז על הפרשה, מבצע לניצול מלחמת 56' לצורך טיהור אתני של ערביי המשולש ("מבצע חפרפרת").

עוד במוסף: טקסט נפלא של דרור בורשטיין על תערוכה של פיטר ברויגל, שמוצגת בווינה עד ה-13 בינואר. קריאה של הטקסט כמעט גורמת לך להרגיש שאחריו אין באמת צורך לבקר בתערוכה.

כתבת השער במוסף "דה-מרקר" (עורכת: ענת ג'ורג'י), מאת רוני לינדר-גנץ, מוקדשת לסגן שר הבריאות יעקב ליצמן. בין היתר היא משרטטת את ניגודי העניינים הפוטנציאליים של ליצמן מול ביטאון "המודיע". לפי הכתבה, עד היום "לא נערך לליצמן הסדר ניגוד עניינים שמגדיר ומשרטט באופן ברור במה מותר ובמה אסור לו לעסוק מתוקף תפקידו כשר האחראי על תקציב של יותר מ-35 מיליארד שקל – ולא נדרש ממנו לחתום על הסדר כזה" (גילוי נאות: אחד מהגורמים שמוזכרים שוב ושוב בכתבה כמי שניסו לחשוף את הבעייתיות במקרה של ליצמן הוא עו"ד אלעד מן, שהוא בין השאר יו"ר עמותת "העין השביעית").

לא עוצר באדום

במדור הדעות של "הארץ" מספרת מור אלטשולר איך פעם, בתחילת שנות השבעים, נוחי דנקנר לקח אותה טרמפ בשעת לילה מאוחרת ועבר ברמזור אדום אחר רמזור אדום.

העין הרעה

במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" מקדיש עקיבא ביגמן את טורו לאתר שאתם קוראים בו כעת. טענתו העיקרית היא ש"העין השביעית" נוטה שמאלה. הטקסט של ביגמן רצוף שגיאות. הנה 24 הראשונות שאיתרנו:

1. לאתר "העין השביעית" לא גולשים "בעיקר אנשי תקשורת". ל"עין השביעית" עשרות אלפי גולשים קבועים (ועוד מאות אלפי גולשים אקראיים). 2. תקציב "העין השביעית" ב-2014 לא התקרב ל-14 מיליון שקל, כפי שביגמן רומז. למעשה, הוא הגיע לכעשירית מהסכום הזה. 3. הקרן החדשה לא "נכנסה כתורם אסטרטגי" לעמותת "העין השביעית" ב-2015. גם לא ב-2016. בשנים הללו התקבלו מהקרן מענקי חירום בלבד. העמותה קמה מכספי גיוס המונים מהציבור הרחב.

4. תמיכת הקרן החדשה ל-2017 לא הגיעה ל-75 אחוז מהתקציב הכולל של "העין השביעית", אפילו לא קרוב (כפי שיכול להבין כל מי שיודע לקרוא דו"ח כספי, כמו זה של "העין השביעית", שזמין ברשת). 5. "העין השביעית" לא מקבלת סיוע עקיף מעמותת "חותמים מחדש" (מה זה בכלל סיוע עקיף?).

6. עמותת "חותמים מחדש" לא משלמת לכתב "העין השביעית" שמתמקד בפרויקט "נתניהו והתקשורת" (בעיקר משום שאין פרויקט כזה). הוא גם לא אחראי על פרויקט "מדד הייצוג". 7. התמיכה מ"חותמים מחדש" היא במימון נירית זרעים. לנירית זרעים אין שום קשר לקרן החדשה.

8. "העין השביעית" לא קיבלה את פרס דרור "למרבה האירוניה", אלא בשל עבודתה העיתונאית. בראש ועדת הפרס עמדה דליה דורנר, נשיאת מועצת העיתונות (ש"ישראל היום" מתהדר בכך שהוא חבר בה בכל גיליון שהוא מחלק בחינם). 9. השינוי הארגוני ב"העין השביעית" התרחש עם הקמת העמותה, לפני שזו זכתה לקבל שקל מהקרן החדשה ולפני שהובטח לה כי תקבל מימון כזה. המימון שהתקבל היה כולו מהציבור הרחב.

10. עוזי בנזימן וחנוך מרמרי, לשעבר עורכים ראשיים של "העין השביעית", מעולם לא היו חברי הנהלה בעמותת "העין השביעית" וממילא מעולם לא פרשו ממנה. שניהם חברי עמותת "העין השביעית" מיומה הראשון ועד לרגע זה.

11. אבנר הופשטיין ואלעד מן לא הצטרפו ל"העין השביעית" עם קבלת מימון מהקרן החדשה. שניהם חברי עמותת "העין השביעית" מיומה הראשון. הופשטיין היה כתב "העין השביעית" עוד בגרסתו המודפסת. מן היה פרשן משפטי באתר עוד כשזה פעל בתוך המכון לדמוקרטיה.

12. דף ה"אודות" באתר "העין השביעית" מתעדכן מעת לעת, בעיקר מאז ש"העין השביעית" הפכה לעמותה ופונה לציבור הרחב לתמיכה. 13. פרויקט מדד הייצוג נתמך בשנתו הראשונה גם על-ידי קרן ברל כצנלסון, ובשנתו השנייה היה גם בשיתוף אוניברסיטת בן-גוריון. גופים שאינם נתמכים על-ידי הקרן החדשה.

14. מאבק בפרסום סמוי אינו "אג'נדה של השמאל". 15. מאבק באפליה וגזענות אינו "אג'נדה של השמאל". 16. דיון ערכי בעיתונות אינו "אג'נדה של השמאל". 17. הדרישה של "העין השביעית" לשילוב ערבים בסקרים היא אך ורק במקרים שבהם נבדקים נושאים שרלבנטיים לערבים. 18. מעולם לא הוגשה תלונה למועצת העיתונות בעניין סקרים מפלים בשם עמותת "העין השביעית". תלונה כזו הוגשה על-ידי עמותת הצלחה, כפי שדווח בהרחבה ב"עין השביעית".

19. ושוב, אין באתר מדור מיוחד העוסק בנתניהו והתקשורת. חברים, לא כולם רואים את נתניהו בכל מקום. 20. עו"ד אלעד מן אינו יו"ר עמותת הצלחה. הוא חבר בוועד המנהל שלה ויועצה המשפטי. 21. עו"ד אלעד מן לא הגיש עתירה בעניין מועדי השיחות של נתניהו עם בכירי "ישראל היום". גם עמותת הצלחה לא. גם לא "העין השביעית". גם לא התנועה לחופש המידע.

22. אתר "העין השביעית" כן דיווח על ההתנגדות להורדת יורם שפטל משידור ברדיו. הדיווח זמין במנוע החיפוש באתר, בגוגל וגם נשלח ל"ישראל היום". 23. לא מיהרנו להגיב לטענות המכפישות והשקריות של עקיבא ביגמן. להפך. למעשה, ביגמן עצמו מתלונן שלא עמדנו בדדליין שלו.

24. גם את התגובה שלנו, כצפוי, ביגמן ציטט רק באופן חלקי ומגמתי. אז הנה היא מצורפת כאן, להנאתכם.

העובדות שלך אינן נכונות ואתה מוזמן לבדוק אותן, אתה הרי עיתונאי, לא? בכל הנוגע לעמדות ודעות מקצועיות ואידיאולוגיות, אתה מוזמן לקבוע פגישה ונשוחח על כך. אם תפרסם דבר מה המבוסס על המלל ששלחת, זוהי תגובתנו: "בקשת התגובה" שנשלחה אלינו אינה ניתנת להתייחסות רצינית. היא רצופה שקרים והטעיות ואין בכך פלא: הכתב עקיבא ביגמן (שבעבר קיבל כסף מקרנות זרות) נשלח להכפיש את אתר "העין השביעית" אחרי שורת פרסומים שלנו שלא החמיאו ל"ישראל היום" ובכיריו, כולל העורך הראשי בועז ביסמוט והבעלים מרים ושלדון אדלסון. זו אינה עיתונות אלא התנהלות של כנופייה. אתה מוזמן להשתמש בה במלואה, היא כוללת 55 מלים ועומדת לגמרי במכסת המלים שהקצבת.

חלק מהשגיאות שנמנו לעיל הן שגיאות בהבנה, חלקן שגיאות עובדתיות בוטות, שניתנות לבדיקה פשוטה ואינן ניתנות להכחשה.

לאור ההתחייבות של "ישראל היום" לבדוק את העובדות שהם מפרסמים, ואם הם טועים לתקן, ברור שבחזית בדיקת העובדות יש מקום לשיפור. כעת נותר לראות מה שווה ההתחייבות שלהם לתיקון טעויות.

הרושם שעולה מהגרסה המקוונת של הכתבה אינו מבשר טובות. זו עדיין כוללת את כל הטעויות שעליהן הצבענו כבר אתמול (כולל טעות כתיב שלפיה גורמים ששוחחו עם "העין השביעית" טענו כי דבריהם "הותאו מהקשרם". ב“ישראל היום”, אגב, לא ידעו לנקוב בשמם של אותם גורמים עלומים).

עושים לביתם

ב"מעריב" מתפרסמים שני מדורים פרסומיים הנחזים לתוכן מערכתי. האחד במימון בנק הפועלים ("מנהלים מחליטים") והשני במימון חברת אסם ("שבוע משפחתי").

ענייני תקשורת

במוסף "G" מתראיין אבי ארמוזה לשלומית לן ותוקף בחריפות את ערוץ 12 של קשת והעומד בראשו, אבי ניר. בראיון, שמוגדר "ראיון מיוחד", טוען ארמוזה כי ניר שולט בקשת שליטה חסרת גבולות, מה שמוביל לקבלת החלטות לא רציונלית. על הרגולציה של הטלוויזיה בישראל אומר ארמוזה כי בעבר היתה טיפשה והיום היא מושחתת (לא במלים האלה).

הדוגמה העכשווית למהלך רגולטורי מעורר מחלוקת בשוק הטלוויזיה היא ההתעקשות של יו"ר הרשות השנייה, יוליה שמאלוב-ברקוביץ', לעכב את איחוד ערוץ עשר עם רשת. ב"גלובס" מקדישה לכך ענת ביין-לובוביץ' טור פרשנות נרחב, ומזכירה כי רביב דרוקר כבר העלה את האפשרות ששמאלוב-ברקוביץ' עושה את דברו של נתניהו. "חשוב להבהיר", היא כותבת. "בשלב הזה יש הרבה השערות לגבי המניעים של שמאלוב-ברקוביץ' אך אין אקדח מעשן. הוכחה. משהו שיקשור אותה למישהו אחר. יש בעיקר הרבה מאוד סימני שאלה על ההתנהלות התמוהה".

ב"הארץ" נותן יוסי ורטר דרור ללשונו, ומכנה את שמאלוב-ברקוביץ' "בתו של מגוחך". לדבריו, האופן שבו משרד התקשורת והרשות השנייה מטפלים במיזוג הצפוי הוא "מעשה מגונה בשוק הטלוויזיה החלש והמפסיד".

ב"מעריב" מדווח בן כספית כי כבר לפני יותר מחודשיים שמע מאדם ה"מקורב לליבתה של 'בועת הטרלול' ברחוב בלפור בירושלים" כי "הם", כלומר ראש הממשלה ורעייתו, לא רוצים מיזוג, ועל כן לא יהיה מיזוג. "זה סיפור לאומי על אובססיה שלא נרגעת, למרות שלל של כתבי אישום, עדי מדינה, המלצות להעמדה לדין וחקירות בין יבשתיות", כותב כספית. "אחרי כל זה, המאמץ העל-אנושי מצדו של ראש ממשלה בישראל להמשיך להשתלט על מה שנותר מאמצעי התקשורת נמשך, כמעט כרגיל".

ב"גלובס" מקדיש אלי ציפורי חלק מטורו לתיקי נתניהו. לדבריו, מסתמן שתיק 2000 "מגמגם ולא ייצא ממנו דבר", אך אם כבר חוקרים את נתניהו על קשריו ל"ישראל היום" מן הראוי לחקור את קשרי "ידיעות אחרונות", ועיתונים אחרים, עם חברי-כנסת שהובילו את החוק המכונה "חוק 'ישראל היום'".

"למה הרשויות החוקרות לא מטפלות בזה באינטנסיביות במקביל לטיפול שלהן בתיק 2000?", שואל ציפורי, ומשיב: "‬אין לזה תשובה טובה, חוץ מהתשובה הכללית של אכיפה בררנית". הנה עוד תשובה אפשרית: הרשויות לא מטפלות בזה באותה האינטנסיביות כי להבדיל מתיק 2000 לא התגלגלו לידיהן, במקרה, קלטות שבהן מתועדים חברי-כנסת מקבלים הצעות שוחד (לכאורה) ממו"לים ומבטיחים (לכאורה) לספק את התמורה.

במוסף "אתנחתא" של "בשבע" מתפרסם ראיון שערכה עפרה לקס עם נעמה עידן, מו"לית העיתון "יום ליום". בין היתר מספרת עידן על הערכים שמובילים אותה. "לעשות תקשורת מקצועית אמיתית ונקייה, מה שפחות קיים בתקשורת החרדית". לדבריה, כצעד ראשון הוחלט לסמן בעיתון כתבות ממומנות. "זה לא מקובל בעיתונות החרדית", היא אומרת.