איתמר בן-גביר הוא נציג הימין הקיצוני בזירה התקשורתית ומשמש כדוברו. הוא נתפס בקהילה העיתונאית כפרובוקטור של הימין - צעיר המסתבך מרצון בפרשיות הקשורות להסתה ופעילות של תנועת כך (שכזכור הוצאה אל מחוץ לחוק). בן-גביר אחראי להפקתן של רבות מהכתבות הנוגעות לפעילות הימין הקיצוני - למשל הצריף במאחז תפוח מערב, שהוצג כמכללה ללימודי תורת כהנא, קייטנות כך וכרוזים כדוגמת "שרון עומד לבגוד", שפורסמו על רקע כוונות לפנות את המאחז מגרון. המידע מגיע לעיתונאים באמצעות בן-גביר; לא נוח להודות, אבל רוב המידע המתפרסם על פעילות הימין הקיצוני גם מופק ומנוסח על-ידו. הוא אומר כי מעולם לא המציא אייטם עיתונאי: "יש לי כלל, אני לא משקר לעיתונאים. להגזים זה בסדר".
ואם בן-גביר מגזים מעט, התקשורת כבר תלך עם זה הלאה. בערוץ 2 שודרה ב-4 בנובמבר כתבה על חגיגת בת-המצווה של יסכה, בתו של נעם פדרמן, שזכה לחופשה של כמה שעות מהמעצר והגיע לאירוע כבול באזיקים, בליווי שוטרים. "התמונות שאתם עומדים לצפות בהן קשות", הזהירה המגישה בערוץ 2. על המרקע נראו חמש בנות רוקדות ושרות, והכותרת היתה: "כך מציינים בימין הקיצוני את יום השנה לרצח ראש הממשלה". בן-גביר קיווה כי תזמון החגיגה יפנה את תשומת לבה של התקשורת גם, ואולי בעיקר, לאביה של הילדה, הנתון כבר כמה חודשים במעצר מנהלי - אך במקרה זה התאכזב.
הוא מסביר כי הפקות כאלה דרושות לו כדי להעביר את המסרים של הימין הקיצוני, בגלל אופיה השמאלני לדבריו של התקשורת: "אני משתמש בקייטנות כך, בימי השנה לרצח רבין, בימי השנה לאירועי פורים במערת המכפלה (טבח גולדשטיין; ג"ק), כדי שתבואו ותראיינו אותנו. כי אם לא יהיו אירועים כאלה, קולנו לא יישמע. שלום עכשיו, בצלם ואפילו מועצת יש"ע צריכים רק לפרסם דו"ח, והם בפנים. אני, כדי לחדור לתקשורת, צריך להשתמש בכלים אחרים. אנחנו נלחמים כאן על חופש הביטוי, שהוא גם הזכות להשמיע דברים שיכולים לקומם ולהרגיז. את האידיאולוגיה נטו אתם לא מסקרים. הרי בחיים לא תראיינו אותנו בלי הקשר כזה. אם הייתם מסקרים אותנו בהגינות לא היינו נדרשים להפקות האלה".
צילום: יעקב רונן מורד
בתחילת חשוון, לקראת יום השנה לרצח רבין, מתעוררת התקשורת להתעניין בימין הקיצוני. השנה שלח ערוץ 10 צוות לביתו של שמואל בן-ישי בקריית-ארבע. הכתבה הציגה ראיון עם אדם שמתבטא, לא בפעם הראשונה, בחריפות קיצונית. די אם נציין כי לבתו העניק את השם "נקמה" ולבנו הקטן את השם "יגאל עמי" ("בלי רי"ש כי רי"ש מזכיר את רבין"). המרואיין דיבר בזכות הטבח במערת המכפלה ותקף את ראש הממשלה המנוח. הכתבת חזרה למערכת עם שלל התבטאויות, שספק אם היו משודרות בתזמון אחר. צופים רבים ודאי ישבו מול המרקע המומים, והרי בכך ההישג העיתונאי: מי היה מאמין שכך מדברים שמונה שנים אחרי הרצח. הטיעון בדבר מתן במה גם לדעות כאלה אינו פוטר את כלי התקשורת מהאחריות לפרסום דברי הסתה לגזענות ולאלימות, או דברי עידוד לטרור. במקרה זה לא מדובר אפילו בדברים קשים שנאמרו באירוע ציבורי או בהפגנה; צוות הטלוויזיה הלך לביתו של האיש להביא דברי תועבה וחזר עם הסחורה.
החוק מתייחס לפרסום של דברי הסתה או המרדה, ובכך מכוון גם אל כלי התקשורת, הנושא באחריות לדברים שמודפסים ומשודרים - אך בפועל אין נוקטים צעדים נגד מי שנותן במה לדברי הסתה. הפרקליטות נוקטת מדיניות מקלה מאוד, ולנגד עיניהם של מקבלי ההחלטות עומד חופש הביטוי כערך עליון. עד היום לא נרשם מקרה של העמדת כלי תקשורת לדין בגין פרסומים כאלה. במקרה של שידור טקס ההשבעה לארגון אייל בערוץ 1 היתה הפרקליטות קרובה להחליט על הגשת כתב-אישום, אך נמנעה מכך, בעיקר בגלל העדר ראיות מספיקות. בפרקליטות סבורים כי על העיתונות להפעיל שיקול דעת מקצועי, וכי הזירה שבה יש לטפל בתופעה אינה בהכרח הזירה המשפטית.
מי שמבקש לסקר את הימין הקיצוני ברצינות נדרש למסלול מפרך של הכרת שטח, שאינו מגלה פתיחות כלפי התקשורת. פגישות רקע עם רבני ההתנחלויות האידיאולוגיות, חשובות ומרתקות ככל שיהיו, אינן מולידות גילויים מרעישים; כשהעיתונאי חוזר למשרדו ומעלעל בפנקסו, הוא לא מוצא שם כותרות. בימין הקיצוני שוררת עוינות כלפי התקשורת, ובעיני רבים מפעילי "נוער הגבעות" ואנשי כך כל מגע עם עיתונאי פסול, ואפילו מעורר סימני שאלה לעניין הנאמנות למטרה (זאת, בין היתר, בעקבות חשיפת סוכן השב"כ אבישי רביב, שהיו לו קשרי עבודה טובים עם עיתונאים רבים). הימין הקיצוני מעניין את העיתונאים גם ודווקא מפני החשאיות האופפת אותו.
החשאיות מתבטאת לא אחת באי נכונות לשתף פעולה עם עיתונאים ובעוינות גלויה כלפיהם. סיור של עיתונאי במאחז דוגמת חוות מעון שבהר חברון עלול להיתקל בתגובה אלימה מצד יושבי המקום. באירועים של פינוי מאחזים, כפי שהיו בחוות גלעד ובמצפה יצהר שבאזור שכם, הותקפו עיתונאים, מצלמות נשברו, צמיגים של מכוניות עם אות הקלון TV נוקרו ושמשותיהן נופצו. האלימות מצד מעטים מצטרפת להתעלמות וסלידה שקטה מצד רבים, וכל אלה הופכים את סיקור הקבוצה המכונה "ימין קיצוני" לקשה במיוחד.
לעומת אלה, בן-גביר הוא זמין תמיד, יש לו חושים חדים לכותרות מרעישות - והוא מספק את הסחורה. הוא גם נהנה מאמינות רבה בקרב עיתונאים (חמישה כתבים לענייני משטרה או שטחים שעמם שוחחתי קבעו: "בן-גביר אמין יותר מהדוברים במדים"). בן-גביר משחק היטב בקלפים שבידו. הצורך של התקשורת לדווח על הנעשה בימין הקיצוני, לצד הקושי להגיע אליו, משדרג את ההפקות שלו לרמה של "סיפור פותח". קחו לדוגמה את הצריף במאחז תפוח מערב: ערוץ 2 דיווח בפתח המהדורה המרכזית על מכללה עולמית ללימודי תורת כהנא הנבנית במאחז תפוח מערב שבשומרון. מרגע הישמע הכותרת פעלו כל הגורמים ביעילות, לפי הנוהל הרגיל: חברי כנסת מהשמאל הגיבו בחריפות ודרשו להרוס את המבנה; אנשי כך הבטיחו להיאבק על חופש הביטוי, והתקשורת נזעקה לטפל באייטם החם; בקול-ישראל התראיין, למחרת הפרסום בטלוויזיה, בן-גביר, שהוצג כמרצה במכללת כהנא. דבריו עוררו גל נוסף של תגובות, ביניהן של שר המשפטים יוסף לפיד, אשר דרש, בישיבת הממשלה, להרוס את המבנה שנועד למכללת כהנא. המבנה אכן נהרס, בהוראת הדרג המדיני, אחרי שעתירה של אנשי תפוח לבג"ץ נדחתה.
ואולם, בדיון שהיה בבית-המשפט העליון התברר כי לא מדובר כלל במכללה, אלא בצריף שהיה אמור לשמש בית-כנסת ליושבי המאחז. סמוך לצריף שנהרס בתפוח מערב עומדים עדיין על תלם שמונה מבנים שאיש אינו מתכנן להרוס, משום שהם לא כיכבו במהדורות החדשות. בתפוח היו אף שכעסו על פעילי כך שגרמו לסערה התקשורתית אשר הובילה להריסת הצריף. אבל איתמר בן-גביר, שהפיק גם את האייטם הזה, אינו מצטער. צריף אפשר להקים מחדש. המטרה - לתפוס כותרות - הושגה. הסידור הזה מתאים גם למגיבים, שכן קולם נשמע ברמה. ואשר לעיתונאים המפרסמים - הם יצאו גדולים, ויכולים להקדים לדיווח על הריסת הצריף את הפתיח החגיגי: "בעקבות החשיפה שלנו...".
כשצה"ל נערך לאפשרות של פינוי המאחז מגרון, פורסמה ב-Ynet ידיעה על כרוז המופץ בהתנחלויות, שכותרתו "שרון עומד לבגוד". כתבים שתרו אחר עקבותיו של הכרוז בשטח העלו חרס. בן-גביר אינו מכחיש שהכרוז הגיע אל העיתונאים ממנו, אבל טוען כי הוא הופץ גם בשטח, "במקומות שאתם לא מגיעים אליהם". גם הקייטנות של כך, הוא מתעקש, קיימות בשטח, ואינן המצאה תקשורתית. בן-גביר, בן 27, מעיד על עצמו כי מגיל 14 הוא עובד עם עיתונאים, ומסכם: "התקשורת לא בודקת שום דבר. בעניין שלנו זה עוד יותר מורכב, כי ברובד היותר משמעותי של הימין הקיצוני אין לכם נגישות ואתם לא יכולים לבדוק. גם את דובר צה"ל והמשטרה אתם לא בודקים, אבל אותנו אתם לא יכולים". לעתים הוא נתקל בביקורת מצד חבריו נגד יחסיו ההדוקים עם התקשורת. מי שמציל את כבודו בימין הקיצוני הם גורמי האכיפה, המנהלים נגדו מעצרים, חקירות ומשפטים (בהצלחה חלקית מאוד).
העיתונות בישראל נעה בין התמסרות לחומר הזמין שמספק דוברו של הימין הקיצוני לבין נסיונות להגיע לרבדים נוספים, נסיונות שברוב המקרים מסתיימים בכישלון. בסיקור הימין הקיצוני יש נטייה לחפש את המטבע מתחת לפנס, עוד יותר מכפי שנהוג בתקשורת בכלל. קל לבקר את הכתבים ולקבוע כי אנחנו שטחיים ועצלים, אבל ראוי לזכור כי את השריון העבה שעוטה הימין הקיצוני לא רק התקשורת מתקשה לחדור. פעולות אלימות נגד פלסטינים - מפגיעה ברכוש וכריתת כרמי זיתים ועד פיגועי טרור נגד אזרחים פלסטינים - נחקרו, אך האשמים לא נתפסו. שיתוף הפעולה של אנשי הימין הקיצוני עם המשטרה בחקירת תקריות אלימות הוא אפסי. במקום שבו המודיעין של שירות הביטחון הכללי ומשטרת ישראל מתקשים לאסוף מידע קשה לצפות מהתקשורת, שנתפסת בעיני הקיצונים כעוינת כמעט כמו המשטרה, להישגים מקצועיים גדולים.
גיא קוטב הוא כתב שטחים בקול-ישראל
גיליון 49, מרץ 2004