אין ספק, באוויר מנשבות רוחות מלחמה. רוחות מלחמה היא גם הכותרת שבחרו, הן ב”מעריב” והן ב”ידיעות אחרונות”, לעמודים המוקדשים לסיקור המשבר העיראקי. ובאמת, כותרות העיתונים עסקו בעיקר ברוחות. התפתחויות של ממש במשבר העיראקי היו מעטות, אולם העיתונים היומיים התחרו ביניהם בכותרות האימה: “קבר אחים בפארק הלאומי”,“חצי מנפגעי התקפות אנתרקס - ילדים”, ועוד ועוד.
מבחינה סגנונית, בעיתוני הצבע,“ידיעות אחרונות” ו”מעריב”, לא מחכים למלחמה - אצלם היא כבר משתוללת. מסכת האב”כ וקלסתרו המפורסם של סדאם חוסיין מככבים בגליונות הצבע המבטיחים דם ותמרות עשן. הפחדה היא דרך יעילה (וקלה) למכור עיתון ולהכתיב את סדר-היום הלאומי, לפחות למשך יממה. מטבעו של סיקור עיתונאי העוסק בתהליך מתפתח ובמלחמה עתידית, הכותרות בכל העיתונים נסמכות בעיקר על הערכות והתבטאויות. באופן כללי, עבודה עיתונאית הנסמכת על הערכות ראוי לה שתהיה זהירה ומאופקת. כמעט מיותר לציין שלא זה המקרה שלפנינו. להפך, הערכות הופכות לעובדות, ואפשרויות, בעיקר אלה המפחידות, הופכות לוודאויות.
לא רק הפחדה עומדת על סדר-היום. כדי לספר סיפור פשוט, כנראה מתוך ההנחה שהאזרח הישראלי אינו מסוגל להתמודד עם מציאות שאי-אפשר לנסח בשלוש מלים זועקות, בוררים העורכים את ההערכות הנוחות לתפיסת העולם שהם מייצרים ביעילות. הערכות אחרות נדחקות לשוליים.
איור: רות גוילי
סיקור חדשותי של מהלך בינלאומי מתגבש הוא עניין מורכב, והעיתונאים פועלים בו בתנאים קשים. לכל הצדדים המעורבים יש עניין בהבלטה של מידע מסוים: הממשל האמריקאי וממשלת בריטניה רוצים לספר על הסכנה העיראקית, האירופים מעוניינים בהערכת מצב מתונה יותר, והעיראקים מעוניינים לטשטש את האפשרות שהם מחזיקים בנשק להשמדה המונית, אך בד בבד לשמור על עמימות באשר ליכולותיהם וכוונותיהם, מטעמי הרתעה.מתנגדי המלחמה יציגו סיפור שונה מזה של המצדדים בה.
את כותרות עיתוני הצבע כבשה מגמה ברורה. כך עובדת הנוסחה, בקווים כלליים: על הסיפור שמספרות הכותרות להיות פשוט וחד-משמעי ולייצר אפקט רגשי. הזדהות, סלידה, פחד. הבחירה המועדפת על העורכים - הטלת פחד. החלוקה לטובים ורעים, תוקפן וקורבן, צריכה להיות ברורה. נשמע מוכר? ממש כמו במודל ההוליוודי.
יש לראות את הדברים בהקשרם הרחב. בשנתיים האחרונות התייצבו עיתוני הצבע לימין הממשלה, אולי מתוך תחושה שזהו הלך הרוח הלאומי. סדאם הוא נציג העולם הערבי, המאיים. העולם הזה הוא בצד הרעים. בוש הוא נציג המערב, הצד שלנו. נדמה שגם במקרה הזה שוררת הרמוניה בין העיתונות לממשלה. נדמה שהמעודדים הגדולים ביותר של המתקפה, לצד בכירי הממשל הישראלי, הם העיתונים. וזאת למרות שאם לשפוט לפי מה שהם מספרים לנו, במקרה של מלחמה עלול להיות פה רע ומר.
את הנרטיב שאומץ על-ידי שני העיתונים מנסחת יפה הכותרת הבאה, שהופיעה ב”ידיעות אחרונות”: "סדאם: למחוק את ישראל; הנשיא בוש נחוש: נטפל בו". (“ידיעות אחרונות”, 5.9.02, כותרת ראשית). כלומר, העיראקים מאיימים על שלום ישראל ולכן מתחייב הדוד הטוב “לטפל” באיום. הערכות הפוכות, שלפיהן דווקא תקיפה אמריקאית בעיראק תגרור תגובה עיראקית נגד ישראל, לא זכו לחשיפה דומה, ובכלל זה הצהרה ברוח זו של הנשיא לשעבר ביל קלינטון (“הארץ” 1.9), שמצוטט בעיתונים הישראליים בהקשרים חשובים הרבה פחות (“קלינטון: מוכן למות למען ישראל”, “מעריב”,4.8).
דוגמה נוספת: הצהרות מפורשות של העיראקים כי אין ביכולתם לתקוף את ישראל (“עזיז: לעיראק אין יכולת לתקוף את ישראל”, “הארץ", 29.9) לא הגיעו לכותרות. הצהרות מלחמה הגיעו גם הגיעו, גם אם היה עליהן לעבור עריכה מגמתית. הכותרת - “עיראק מאיימת: נפגע בישראל; צה”ל: לא צריך להתרגש מהם” (“מעריב”,15.9,עמ’ 2). רק בגוף הכתבה ניתן ללמוד את הקשרם המלא של הדברים: “אם ישראל תתערב במלחמה נגד עיראק היא תסבול מכה קשה ובלתי נשכחת”, אומר שר המסחר העיראקי. תוכן הדברים - איום על ישראל לבל תתערב במלחמה. בכותרת, לעומת זאת, יש כמעט הזמנה למתקפה - מאיימים עלינו, עלינו להקדים מכה.
בעיתוני הצבע, בוש הנחוש הוא נותן הטון המרכזי ומי שחורג ממנו מפוקפק וראוי לגנאי. האמריקאי סקוט ריטר, פקח האו”ם לשעבר, נאם בפני הפרלמנט העיראקי בבגדד, וקרא לעיראקים לאפשר את כניסת פקחי האו”ם לעיראק, כדי להוכיח שעיראק אינה מסוגלת לייצר נשק להשמדה המונית. לדידו, מתקפה אמריקאית תהיה טעות היסטורית. תגובת מזכיר המדינה האמריקאי היתה שריטר אינו מכיר חומר מודיעיני עדכני “ולכן אינו יודע מה יש ומה אין לעיראק”. תגובת “ידיעות אחרונות” היתה מרחיקת לכת הרבה יותר: “פקח האו”ם לשעבר התייצב לצד עיראק”, אומרת הכותרת (“ידיעות אחרונות”, 9.9, עמ’ 3), ומזכירה לנו באיזה צד נמצאים המתנגדים למלחמה.
“סדאם ישתמש בנשק להשמדה המונית” (“מעריב”,19.8)
“סדאם יעביר נשק ביולוגי לפלסטינים” (“ידיעות אחרונות”,4.8)
בכל הנוגע להערכות על נכונותו או יכולתו של סדאם להרע לישראל, אימצו העיתונים הישראליים את הכלל הצה”לי: אם יש ספק - אין ספק. אלא שבצה”ל נועד הכלל לקבוע כי במקרה של ספק סכנה, ינהגו כאילו הסכנה ודאית וכך יפעלו בזהירות הראויה. בכותרות שלנו העיקרון התהפך: “סדאם יעביר נשק ביולוגי לפלסטינים”, קובעים ב”ידיעות אחרונות” ב-4.8.02 . לא עשוי להעביר, לא מתכוון להעביר, לא לפי הערכות. הוא פשוט יעשה זאת. לרגע מתגנבת ללב קנאה בכשרונם של עורכי העיתונים לחזות את העתיד. במחשבה שנייה, העתיד שהם חוזים קודר מאוד, ואולי אין במה להתקנא.
אם צריך, יודעים ב”ידיעות אחרונות” גם לזרז את העתיד. בעוד שבשאר העיתונים מוטרדים מהמרוץ הגרעיני באיראן, ב”ידיעות אחרונות” כבר הושלם המרוץ: “איראן שיגרה בהצלחה טיל עם יכולת גרעינית”, זועקת הכותרת, בעמוד-הנושא “רוחות מלחמה”, המעוטר בדיוקנותיהם של סדאם חוסיין והנשיא בוש, תחת הכותרת: “האיום האיראני”. מקריאת הכתבה נלמד שמדובר בטיל המסוגל לשאת ראש נפץ גרעיני. מדובר בהתקדמות במרוץ הגרעיני - אולם ראש נפץ גרעיני עדיין אין בידי איראן. בינתיים הרווחנו את תשומת לבו (ההולם בקצב) של הקורא. אז מה אם לא כל-כך דייקנו?
ב”ידיעות אחרונות” לא זקוקים להערכות מודיעין או לאיומים כדי לייצר כותרת מבהילה. גם ערך חדשותי אינו הכרחי. "מפקד חיל האוויר: נשק לא קונבנציונלי אצל שליט לא קונבנציונלי - זה מסוכן" (“ידיעות אחרונות” 15.8). ידיעה זו הופיעה בראש העמוד הראשון, מעל לכותרת הראשית. האם הפרשנות הרעננה הזו של מפקד חיל האוויר ראויה לחשיפה כזו? או שמא התאהבו ב”ידיעות אחרונות” בשנינה הלשונית - שליט לא קונבנציונלי. העיקר, הזדמנות נוספת להבהיל את הציבור - “זה מסוכן”. לאור המשקל הרב שנתנו ב”ידיעות אחרונות” להערכה המודיעינית של מפקד חיל האוויר, לא ניתן אלא לתהות על ההתעלמות הכמעט מוחלטת מדבריו של אלוף אחר, שגם הוא עוסק מדי פעם בהערכות. ראש אמ”ן התראיין ב-5.10 לערוץ 2. הוא העריך שלעיראק אין כרגע טילים במערב עיראק (הטווח מאזורים אחרים בעיראק אינו מספיק כדי לפגוע בישראל), והעריך כנמוכה את הסבירות שעיראק תשגר טילים לעבר ישראל בתגובה למתקפה אמריקאית. המסר הכללי של דבריו - הכל בשליטה. במערכת החדשות של “ידיעות אחרונות” התעלמו כליל מהערכתו של ראש אמ”ן. את ההתייחסות היחידה לדבריו ניתן למצוא בביקורת הטלוויזיה למחרת (6.10), שם נמתחה ביקורת על הלחץ ששידר רוני דניאל למול הערכותיו המרגיעות של האלוף זאבי-פרקש. “אם רוני דניאל באולפן טוב כבר לא יהיה פה. אמא’לה”, כותב רענן שקד. מזל שאין ל”ידיעות אחרונות” מבקר עיתונות.
ב”מעריב” לא היתה כל התייחסות לדברי האלוף. האם נמנעים ב”מעריב” מלפרסם הערכות מודיעין? כלל וכלל לא. באותו יום ממש מתפרסמת ב”מעריב” הערכה של גורמי מודיעין אמריקאיים ולפיה “לעיראק יש עשרות סקאדים ויכולת ביולוגית”. כנראה שהערכותיו של ראש אמ”ן נחשבות פחות ב”מעריב”. מובן שגם בהמשך השבוע הוסיפו לעסוק, בשני העיתונים, בהשלכות האיומות שיהיו לטילים שייפלו עלינו.
מסריקת כותרות העיתונים היומיים, המסקנות ברורות: היה תהיה מלחמה, סדאם יתקוף את ישראל בטילים בהזדמנות ראשונה, יש ברשותו נשק להשמדה המונית ובכוונתו להשתמש בו, וישראל? מתכוננת בעיקר לקבורה המונית. עד כמה תמונת מצב זו מעוגנת במציאות? גורמי הערכה רבים מגדירים את הסבירות להתגשמותם של תרחישי האימה כנמוכה. מעל דפי העיתונים ובכלי התקשורת הערכות אלו נתקלות בספקנות לא שגרתית, או לא זוכות להתייחסות כלל.
גישה ספקנית ביחסה של התקשורת לאנשי הרשויות והביטחון היא דבר רצוי. אולם אי-אפשר שלא להתפלא על כך שאותם עיתונאים שמקבלים את גרסת צה”ל וגורמי הביטחון בכל מקרה של היתקלות עם הפלסטינים (הם רעים, אנחנו טובים, הם אשמים, אנחנו חפים) מתקשים כל-כך לסמוך על אותם גורמים בטחוניים בסוגיה העיראקית. באורח שיטתי הובלטו בעיתונים הערכות מבהילות והוצנעו הערכות “מרגיעות” יותר.
במוסף סוכות של “מעריב” מראיין יואב לימור, הכתב הצבאי, את אלוף פיקוד העורף, האלוף יוסף מישלב. מישלב מותח ביקורת על הלחץ שייצרה, לטענתו, התקשורת בכל הקשור להערכות העורף. הוא מציע הסברים, יש לומר משכנעים (על פניהם), לרוב הטענות שהועלו בדבר המחדלים בהיערכות. לטענתו לא חסרות ערכות מגן, יש עודף במזרקים והוא אפילו מעריך שמערך המקלוט יספק את הצרכים בשעת מבחן. למישלב יש אינטרס ברור להרגיע, לתקשורת - לחשוף את האמת. אם יש לעיתונאים סיבות טובות לא להאמין לדבריו של גורם מוסמך, מחובתם להביא את הדברים למשפט הציבור. בראיון, לפחות, לא מופרכים דבריו של מישלב. בעמוד הראשון של העיתון ההפניה לכתבת המוסף זכתה דווקא לכותרת הבאה: אלוף פיקוד העורף: “ייתכן שנצטרך לפנות חלק מהאוכלוסייה”. כותרת הראיון עצמו כבר רחבה יותר: “ייתכן שבשלב כזה או אחר ניאלץ לפנות חלק מהאוכלוסייה, אבל זה יהיה מאוד נקודתי”. מישלב נשאל על-ידי הכתב מה דעתו על התוכנית של עיריית רמת-גן, לפנות אזרחים. הוא מתנגד לתוכנית. הוא אומר: “אנחנו משקיעים הרבה במיגון, כדי שאנשים יישארו... אם יהיה צורך נקודתי, נעסוק בפינוי נקודתי...“. הכותרת רחוקה מלשקף את המסר העיקרי של מישלב - ישראל ערוכה היטב.
התפטרותו של פרופ’ אריה אלדד משכה, בצדק, תשומת לב תקשורתית. מדובר בראש צוות מומחים אשר עסק בהיערכות לאירוע של טרור ביולוגי והתפטר מתפקידו על רקע התנגדותו של משרד הבריאות לאמץ את המלצת הצוות שבראשו עמד. ההמלצה היתה לחסן בהקדם את כלל האוכלוסייה נגד מחלת האבעבועות השחורות. ב”ידיעות אחרונות” הקדישו לפרופסור המתפטר את עמוד השער של “24 שעות” תחת הכותרת החד-משמעית: “לחסן עכשיו”. פרופ’ אלדד שוטח את טיעוניו על פני שני עמודים במוסף. יכול להיות שאלדד; צודק נקווה שלא. אולם דיון אחראי בסוגיה כזו מחייב איזון - אין ל”ידיעות אחרונות” הידע והסמכות המקצועית לקבוע מי צודק, ולכל הפחות על העיתון להציג באופן הוגן את הטיעונים לכאן ולכאן. עמדת מנכ”ל משרד הבריאות הובאה במשבצת, כתגובה. בנושא רגיש כל-כך, הזהירות מחייבת מערכת איזונים אחרת.
למישהו ב”ידיעות אחרונות” יש חוש נהדר לאירוניה: פחות משבוע לאחר פרסום הראיון עם פרופ’ אלדד מפרסמת אותה כתבת (שרית רוזנבלום, כתבת הבריאות של העיתון) ידיעה מרכזית במוסף “24 שעות”: “בעוד הוויכוח על חיסון האוכלוסייה בעיצומו, מזהירה האגודה הרפואית האמריקאית: החיסון נגד אבעבועות שחורות - המסוכן ביותר”. במקום לנהל דיון אחראי ולהביא את מכלול השיקולים לכאן ולכאן, מפחידים אותנו ב”ידיעות אחרונות”, פעם אחת מהאפשרות שלא נחוסן ובפעם השנייה מהאפשרות שנחוסן. בנושא כל-כך רגיש ורציני, צריך היה לנהל דיון אחראי שמביא את עמדות הצדדים לדיון שקול. במקום זאת זועקות הכותרות דבר והיפוכו, מבלי להסמיק.
הסימנים מצביעים על אפשרות ריאלית שהאמריקאים יתקפו בעיראק, יכול להיות גם שסדאם ירצה לפגוע בישראל וינסה לעשות כן, וייתכן שאף יצליח. כל האפשרויות האלה הן רציניות וחלקן מטרידות ביותר. יצירת אווירה של אימה בציבור הישראלי מונעת דיון רציני בנושא חשוב. מאז מלחמת המפרץ הכותרות בעיתונים נעשו צבעוניות יותר, קצרות יותר וגדולות יותר. בנפרד, הוכיח אוסמה בן-לאדן לעולם שתרחישי אימה עשויים להתגשם. שנתיים של טרור קשה בישראל, בצירוף המגה-פיגוע של בן-לאדן, הובילו את כלי התקשורת להפנים את המסר - גם התרחישים הגרועים ביותר מתממשים. בכלל, דומה שבעולם המערבי התרגלו למחשבה שהזוועה הבאה כבר בדרך. אבל, וזה אבל גדול, גם אם דברים לא סבירים מתרחשים - זה לא הופך אותם לסבירים יותר או תדירים יותר. ובכל אופן אין הצדקה לנהוג כאילו הם כבר קורים באופן שכיח. ייתכן שזהו העתיד הצפוי לאנושות, אבל עם עתיד כזה - למה לרוץ? דומה שהעיתונות הישראלית מכסה על אחוריה - אם יקרה הגרוע מכל לא תוכלו להגיד שלא אמרנו.
גיליון 41, נובמבר 2002