דמגוגיה מופקרת

"כוננות על גדר", נכתב הבוקר בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", על רקע תצלום (רויטרס) שבו נראה "רחפן של צה"ל על גבול הרצועה, בדרכו ליירט עפיפוני תבערה מעזה".

מתן צורי מדווח בכפולה הפותחת של העיתון כי הצבא נערך הבוקר "בכל החזיתות לכל התרחישים" מחשש שההפגנות בעזה לרגל "יום הנכסה", שחל מוקדם יותר השבוע, יגיעו לממדי ההפגנות ב"יום הנכבה". מעל הידיעה מתפרסמים שני תצלומים – "סכנת העפיפונים" (שלושה עזתים רעולי פנים מכינים "עפיפוני טרור", המרכאות לא במקור) ו"מענה הרחפנים" (שני חיילי צה"ל, אחד מהם מחזיק בידו שלט-רחוק וביניהם, בשמיים, מרחף רחפן). לפי הידיעה של צורי, "בצבא נערכים בכוחות מתוגברים" שכוללים בין היתר חיילים שמוכנים "ליירט את עפיפוני התבערה באמצעות רחפנים".

לקורא "הארץ" עו"ד יהושע (שוקי) ננר, תושב מבשרת-ציון, יש פתרון טוב מרחפנים לבעיית העפיפונים והבלונים. "מאווררים גדולים ובעלי עוצמה שייצרו משבי רוח חזקים, שיעיפו את העפיפונים כלעומת שבאו, לכיוון מערב", הוא מציע. לדברי ננר, "הטכנולוגיה לבניית מאווררים כאלה פשוטה ואינה שונה מהטכנולוגיה לבניית כל מאוורר שולחני. צריך רק לייצר מאווררים גדולים וחזקים יותר ולהציבם בנקודות אסטרטגיות".

"עפיפון תבערה", רצועת עזה, 20.4.2018 (צילום: עבד רחים ח'טיב)

"עפיפון תבערה", רצועת עזה, 20.4.2018 (צילום: עבד רחים ח'טיב)

"מסר לחמאס: חיל האוויר תרגל תקיפה רחבה בעזה" היא הכותרת הראשית של "ישראל היום". בכפולה הפותחת מדווחים ניקי גוטמן, דניאל סיריוטי, אריאל כהנא ואפרת פורשר כי לצד "עפיפוני הטרור" (שוב, המרכאות אינן במקור), "הפלשתינים שכללו את השיטות שבאמצעותן הם מבעירים את שדות הנגב ומצילומים שהופצו בטוויטר נראה כי הם מכינים גם 'בלוני תבערה' מלאי הליום, שנושאים חומרי בערה".

"בלוני תבערה"? האם כל-כך קל להוציא את הרוח הפטריוטית ממפרשיה של מערכת "ישראל היום"? למה, למען כל מה שקדוש, לא משתמשים שם בעיתון במונח הראוי לכלי נשק נבזי שכזה – "בלוני טרור"?

יהיה אופיים של הבלונים אשר יהיה, כתבי "ישראל היום" מדווחים כי, כמו להכעיס, הפלסטינים "בחרו ככל הנראה במכוון בבלונים כחולים ולבנים". נראה שבאמת אין גבול לשפלות של אויבינו. בפרפרזה על דברי ראש הממשלה לשעבר גולדה מאיר: אנו מסוגלים לסלוח לערבים על ההרג של בלונינו. אנו לא מסוגלים לסלוח להם על כך שהם מכריחים אותנו להרוג את בלוניהם (כי הם בצבעי כחול-לבן).

"'טרור העפיפונים', קוראים לתופעה הזאת קולגות שלי", מציין ביובש נחום ברנע בטורו שב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "אזרחים באים מכל הארץ, חמושים ברחפנים, במאמץ ליירט את כלי המשחית. טכנאים עובדים ימים ולילות על פתרון טכנולוגי. מה לעשות כדי להציל את המולדת, הם שואלים. התשובה הנכונה היא כלום".

לפי ברנע, האש בשדות אמנם מקוממת ומעציבה, אולם החיטה כבר נקצרה עד תום וממילא מה שנותר הם שדות שלף. "בשנה הבאה יזרעו את השדות מחדש, בתקווה שבעזה העניינים יירגעו. בשולי היערות השרופים יפרחו שפע כלניות, אדום על רקע שחור, והמוני ישראלים יבואו לראות". ברנע מזכיר כי באזור עזה לא נהרג בחודשיים האחרונים אף אזרח ואף חייל, אפילו לא נפצע. "לדבר על טרור בקשר לעפיפונים זה זילות", הוא טוען. "ההצהרה של חבר הקבינט גלעד ארדן, שצריך לירות במפריחי עפיפונים, היא דמגוגיה מופקרת".

עמוס הראל ויניב קובוביץ, החתומים יחדיו על טור פרשנות ב"הארץ", שותפים לדעתו של ברנע. "עפיפוני ובלוני התבערה שהפלסטינים מציתים באמצעותם את השדות והיערות ביישובי עוטף עזה אינם בעיה אסטרטגית", הם כותבים (בעיתון זה העפיפונים לא מכונים "עפיפוני טרור", לא במרכאות ולא בלעדיהן). נכון, מודים הראל וקובוביץ, מראה העשן הקבוע מעורר תסכול וחרדה בקרב תושבי האזור, אך לדבריהם האלוף אייל זמיר, שהיה עד שלשום אלוף פיקוד הדרום, כמו גם הרמטכ"ל גדי איזנקוט, שוללים את הקריאות "לפגוע במפריחי העפיפונים עצמם".

"בחלק מהמקרים בצה"ל מזהים את מפריחי העפיפונים", כותב טל לב-רם ב"מעריב". "לא מדובר במשימה מודיעינית קשה, במיוחד כאשר זה נעשה בגלוי ולאור יום. ברוב המקרים מדובר בקבוצה של כמה פלסטינים, חלקם צעירים מאוד. השאלה שעל הפרק אינה אם ניתן לאתר ולחסל את החוליות – אלא אם לבצע זאת".

לפי הראל וקובוביץ, זה לא כל-כך פשוט: "העפיפונים והבלונים מופרחים לרוב מתוך קבוצות גדולות, במרחק רב מן הגדר. בדרך כלל אין אפשרות לירי צלפים על משגריהם, בעוד ששימוש בחיל האוויר נראה מופרז לחלוטין". אנא, סבלנות. נזכיר כי פעם היתה תקופה שבה הפלת פצצה של טון על בית עמוס באנשים כדי להתנקש באדם אחד נראתה מופרזת לחלוטין.

בידיעה נפרדת המתפרסמת ב"הארץ", מאת יניב קובוביץ וג'קי חורי, מובא ציטוט מפי "אחד מהפעילים שעוסק בהפרחת העפיפונים". "אנחנו לא טרוריסטים ולא מחבלים", אומר מפריח העפיפונים, "אנחנו דור בלי תקווה ובלי אופק שחיים במצור מחניק וזה המסר שאנו מנסים להעביר לעולם. בישראל בוכים על שדות ועל חורש שבער. מה איתנו, שמתים כל יום? אני אישית יצאתי לגדר כמה פעמים וברור לי שזה עניין של זמן עד שאקבל כדור בראש או בחזה או שיכרתו לי את הרגל בגלל פגיעה ברגליים, אז עדיף לי להפריח עפיפון ולהשתתף במחאה מאשר למות".

דובר צה"ל מודיע

"הפרמדיקית זרקה רימון", מכריזה כותרת ידיעה בכפולה הפותחת של "ישראל היום". לפי הידיעה, מאת "כתב 'ישראל היום'", "דובר צה"ל בערבית, רס"ן אביחי אדרעי, פרסם אתמול בטוויטר כי רזאן א-נג'אר, הפרמדיקית שנהרגה בסוף השבוע בגבול עזה, 'לא היתה מלאך רחמן'. אדרעי צירף לציוץ סרטון שבו נראית א-נג'אר כשהיא משליכה רימון עשן ומודה ששימשה 'מגן אנושי' למתפרעים".

"הפרמדיקית שנהרגה תועדה זורקת רימון עשן", נכתב בכותרת ידיעה מאת יניב קובוביץ המתפרסמת ב"הארץ". נוסח הידיעה ב"הארץ" מעט מסויג יותר ("שבו לדבריו נראית הפרמדיקית"), אך אין ניסיון להתעמת עם קביעות הדובר.

הפגנה בשכם, במחאה על הרג הפרמדיקית רזאן אנג'אר, 7.6.2018 (צילום: נאסר אישתאיה)

הפגנה בשכם, במחאה על הרג הפרמדיקית רזאן א-נג'אר, 7.6.2018 (צילום: נאסר אישתאיה)

באתר "שיחה מקומית" יוצאת הבוקר יעל מרום נגד התגייסות התקשורת בישראל לשירות הנרטיב הצבאי. "אין שום סימן בסרטון, שום עדות לכך שהצעירה שזורקת את רימון הגז היא א-נג'אר", היא טוענת. "דובר צה"ל אפילו לא טורח לכתוב מה הוא התאריך בו צולם האירוע והיכן. וגם אם כן מדובר בא-נג'אר: בסרטון רואים בבירור כי הרימון עצמו נזרק לשום מקום, אין שום חייל או שום ישראלי בסביבה, ואפילו הגדר לא נראית בצילום. ניתן להניח ברמת ודאות גבוהה מאוד שמדובר ברימון שחיילי צה"ל או רחפני צה"ל הטילו לעבר המפגינים (הרי הוא משחרר גז כבר כשהוא בידיהם של המצולמים), ואלו באופן טבעי ביותר זרקו אותו הרחק מהם כדי לסבול ממנו פחות. כך היה נוהג כל אדם סביר, וכך קורה באינספור הפגנות בשטחים כבר עשרות שנים".

עוד מוסיפה מרום כי בעוד בסרטון שהפיץ אדרעי טוען הדובר שא-נג'אר הודתה כי שימשה כ"מגן אנושי למתפרעים המסיתים", הרי שזו הוצאת דבריה מהקשרם. אמנם בסרטון נראית א-נג'אר משתמשת בביטוי "מגן אנושי", אולם בתיעוד המקורי של דבריה היא ממשיכה ואומרת: "להגנה מפציעות בקו העימות". "אולי לא בחירת המלים המוצלחת בעולם", מודה מרום, "אבל בוודאי שלא ההודאה המרשיעה שעליה מדבר אדרעי".

ניגוד עניינים פוטנציאלי

"הארץ" הוא העיתון היחיד שעזה אינה מובלטת בשערו הבוקר. שתי שורות, בגופן רזה במיוחד, מפנות לידיעה על הכוננות לקראת ההפגנות היום.

הכותרת הראשית בעיתון, מאת חיים לוינסון, מוקדשת למשבר קואליציוני חדש בין ליברמן לסיעות החרדיות. מעל כותרת זו נדפסת הפניה לידיעה מאת גידי וייץ שנפתחת במשפט הדי מדהים הבא: "היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, נוטה לאשר לראש הממשלה, בנימין נתניהו, לקבל כספים מבעל הון ששמו נקשר בפרשת טובות ההנאה לצורך מימון הגנתו המשפטית".

היועמ"ש אביחי מנדלבליט ונשיאת העליון אסתר חיות, 6.6.2018 (צילום: הדס פרוש)

היועמ"ש אביחי מנדלבליט ונשיאת העליון אסתר חיות, 6.6.2018 (צילום: הדס פרוש)

לפי וייץ, משרדו של עורך-הדין יעקב וינרוט, המייצג את נתניהו, פנה באחרונה למשרד המשפטים בבקשה כי יאפשרו לראש הממשלה להיעזר בכספיהם של ספנסר פרטרידג' ונתן מיליקובסקי, בן דודו של נתניהו.

וייץ מזכיר כי שמו של פרטרידג' הוזכר בתחקיר "ביביטורס" של עיתונאי ערוץ עשר רביב דרוקר כמי שהעמיד את מטוסו הפרטי לרשות נתניהו בשנים שבהן היה שר אוצר ויו"ר האופוזיציה. במסגרת חקירת תיק 1000, הוא תיק המתנות, העיד בשנה שעברה פרטרידג' והתבקש להתייחס למתנות שהעניק לנתניהו בשנים האחרונות. מיליקובסקי העיד אף הוא בפרשה, אחרי שדווח ב"הארץ" כי נתניהו טען שרכש סיגרים בכסף מזומן שקיבל מקרוב משפחה.

וייץ מדווח כי "מנדלבליט מתכוון לאשר לנתניהו לקבל כספים משני אנשי העסקים במגבלות מסוימות, ובהן הסדרת ניגוד עניינים פוטנציאלי בעניינם של פרטרידג' ומיליקובסקי". בהקשר זה מציין וייץ כי "כיום שוכרת משפחת נתניהו חמישה עורכי-דין, המייצגים את ראש הממשלה ואת רעייתו, החשודה בקבלת דבר במרמה בפרשת המעונות".

עוד, בין היתר, בשער "הארץ": תחילת כתבה מאת אור קשתי על הדרת נשים מהמרחב הציבורי (שנדפסת בשער באופן מבלבל בפורמט השמור לטורי דעה); וכן הפניות לכתבות על שוק שחור של אופיואידים (עידו אפרתי), העימותים האלימים בדרום תל-אביב בין מבקשי מקלט אריתריאים לתומכי השלטון במדינה (לי ירון) והפניה לידיעה על מבקשי מקלט בגרמניה שאנסו ורצחו יהודייה בת 14 (עופר אדרת).

דובריו הרהוטים של ג'יבריל רג'וב

"את זה שליאו מסי ונבחרת ארגנטינה ישהו במלון אוריינט בירושלים, כבר בטח שמעתם", כותבת אדוה מלמד-לוי בפתח מדור הרכילות במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". "אנחנו כאן כדי לעדכן שגם אייל ברקוביץ' שמע ומיהר לסגור לו שם חדר לסופ"ש". אנחנו כאן כדי לעדכן שכבר ביום שלישי בערב דווח על ביטול המשחק בין ארגנטינה לישראל.

הבוקר עדיין מעסיק ביטול המשחק את העיתונים.

"ארגנטינה: המשחק בוטל בגלל העברתו לירושלים", נכתב בשער "הארץ". עוזי דן וחיים לוינסון מדווחים ששר החוץ של ארגנטינה, חורחה פאורי, הודיע אתמול רשמית כי ביטול המשחק נבע, בין היתר, בגלל העברתו לירושלים. "הרעש סביב המשחק נוצר בגלל ההעברה לירושלים, וגם בגלל הסמיכות שלו להעברת שגרירות ארה"ב בישראל לעיר", מצוטט פאורי. "דבריו סותרים את דבריה של שרת התרבות והספורט מירי רגב, שאמרה שלשום כי לדרישתה להעביר את המשחק לירושלים לא היה קשר לביטולו", מוסיפים הכתבים.

בשער "ידיעות אחרונות" מבליטים ממצאי סקר שנערך לבקשת העיתון (בקרב מדגם מייצג של כלל האוכלוסייה הבוגרת בישראל), ולפיהם רוב הציבור אינו מרוצה מתפקודה של השרה רגב.

בידיעה המתפרסמת בכפולה הפותחת מדווח נדב צנציפר כי "בהתאחדות לכדורגל ובחברת ההפקה קומטק סבורים שהמהלכים של השבועות האחרונים היו מבוימים, ושהם פשוט חיפשו סיבה לרדת מהמגרש". לפי גרסת ההתאחדות וחברת ההפקה, קטאר (מהספונסרים המרכזיים של כוכב ארגנטינה ליונל מסי) לחצה לביטול המשחק, וההתבטאויות של יו"ר ההתאחדות הפלסטינית לכדורגל וההפגנות שבאו בעקבותיה "הוזמנו" כדי לספק את התירוץ.

בכתבה נרחבת מאת צנציפר, המתפרסמת ב"מוסף לשבת" של העיתון, מצטט העיתונאי "גורם בהפקה" שאומר לו על הארגנטינאים: "הם פשוט שפנים ולא היה להם נעים, הם חששו מטרור זניח לקראת משחק ידידות בישראל ולכן העדיפו להפיל את זה על עניין פוליטי".

יחד עם זאת, לגבי העברת המשחק לירושלים, צנציפר מדווח כי "נקודת המפנה" היתה כשראש הממשלה בנימין נתניהו שלח למשימה את מנכ"ל משרדו יואב הורוביץ. "חשוב לנו שהמשחק יהיה בירושלים", אמר הורוביץ ליזם דני בנעים, שכמעט הביא את הנבחרת לישראל. "בסופו של יום", מסכם צנציפר, "למעורבות הפוליטית לבטח היה חלק לא מבוטל בהחלטה של ארגנטינה לבטל את הגעתה".

שרת התרבות והספורט מירי רגב, לאחר ההודעה על ביטול המשחק בין נבחרות הכדורגל של ארגנטינה וישראל, 6.6.2018 (צילום: יוסי זליגר)

שרת התרבות והספורט מירי רגב, לאחר ההודעה על ביטול המשחק בין נבחרות הכדורגל של ארגנטינה וישראל, 6.6.2018 (צילום: יוסי זליגר)

ב"ישראל היום" כותב מתי טוכפלד על ביטול המשחק בטור שככל הנראה נוסח לפני ההודעה הרשמית של שר החוץ הארגנטינאי. "ההערכה שהמשחק בוטל בגלל המעבר לירושלים – הערכה קלושה למדי דרך אגב – הפכה לעובדה מוגמרת ומוחלטת לצורך הגשמת המטרה למקסם את השיימינג נגד רגב עד תום", קובל טוכפלד.

"במלל האינסופי שנשפך במהלך כל יום רביעי על-ידי פרשנים ופוליטיקאים לא היה כמעט מקום לשום תרחיש אחר. הסיבה לביטול היא ההתעקשות להעביר את המשחק לירושלים, נקודה. למשך יממה הפכו כולם לדובריו הרהוטים של ג'יבריל רג'וב. גם כשהגיעה ההודעה הרשמית של ההתאחדות הארגנטינאית, שבה נאמר במפורש כי ההחלטה על הביטול התקבלה בעקבות איומים על חיי קפטן הנבחרת ליאו מסי ומשפחתו וכן איומים על חיי שחקנים אחרים, העדיפו לדבוק בגרסתו של רג'וב".

אגב, בדברי שר החוץ הארגנטיני כפי שהם מצוטטים היום ב"הארץ" מובהר כי "גם האיומים על השחקנים, ובראשם מסי, התקבלו בעקבות העברת המשחק לירושלים".

אנינות טעם

סימה קדמון (צילום: אביגיל עוזי)

סימה קדמון (צילום: אביגיל עוזי)

אתמול פורסם ב"ידיעות אחרונות" קטע מטור סוף השבוע של סימה קדמון. בין היתר נכללו בו המשפטים: "אם צריך לדרג את הפדיחות שעשתה שרת התרבות והספורט מאז מינויה, אין ספק שביטול המשחק עומד בראש הטבלה. זה גם לא פחות מקטסטרופה מבחינתה של רגב, מפני שהמקרה הזה לא מעצבן רק את ה'סמול', את אניני הטעם, את צרכני התרבות של הבימה והקאמרי, אלא גם, ואולי בעיקר, את מצביעי הליכוד, ביניהם גם תושבי הפריפריה. כל אלה שהכדורגל הוא אהבת חייהם ומסי הוא מושא הערצתם יתקשו לסלוח לרגב על התבשיל שהקדיחה".

בעקבות הדברים הללו חטפה קדמון ביקורת רבה, בין היתר בערוץ 20. "כדי להצדיק את הביקורת שלה על רגב, משרטטת קדמון את החברה הישראלית מנקודת מבט גזענית טהורה: השמאל הם אניני טעם שוחרי תרבות ומצביעי הליכוד מהפריפריה – רק כדורגל בראש שלהם", אמר אמיר איבגי. הני זוביידה השווה את קדמון להארווי ויינשטיין: "בכל מקום בעולם היא היתה מפוטרת מהעיתון והולכת הביתה", אמר.

ובכל זאת, הבוקר, ב"מוסף לשבת", שוב מתפרסמות השורות המצוטטות לעיל, ללא כל שינוי למעט תיקוני הגהה קלים.

למי אכפת

ל"ישראל היום" מצורף היום מוסף "מונדיאל היום", 88 עמודים גודלו. מוזר. לו היו קוראים במערכת "ישראל היום" את הטור שפרסם שם אתמול הפרשן הבכיר אמנון לורד היו יודעים שכדורגל הוא ענף ספורט בדעיכה. "אם הברזילאים לא מתעניינים בנבחרת שלהם ולא באים לראות משחקים, סימן שבכלל הכדורגל בירידה", כתב אתמול לורד, "והמעורבות של הפלשתינים בתחום היא בהחלט גורם בתהליך".

עוד כותרת ראשית

"מסתמנת הסכמה: בני גנץ מועמד לראשות הממשלה, גבאי יו"ר המפלגה", נכתב הבוקר בכותרת הראשית של "מעריב". לפי הדיווח, מאת בן כספית, בחודשים האחרונים ניהלו גבאי וגנץ מרתון פגישות ומגעים שהסתיים בהסכמה העקרונית שלעיל. אדם המוגדר כ"גורם המקורב למו"מ בין השניים" אמר לכספית: "זו הנוסחה שיכולה לרבע את המעגל ולספק לכולם את מה שהם צריכים".

גבאי עצמו הכחיש באוזני כספית את פרטי הידיעה. "הקונסטרוקציה הזו לא הגיונית ולא מתאימה. או שאתה יו”ר או שלא", אמר. יחד עם זאת אישר גבאי כי גנץ עשוי להצטרף למפלגה.

מגדר

"היי בנות, תנו לנו חודש חופש ואנחנו חוזרים", כותב הבוקר שלמה ארצי בטורו שבמוסף "7 ימים", זאת על רקע טורניר גביע העולם בכדורגל שצפוי להתחיל בקרוב ולהימשך כארבעה שבועות. "תעשו מה שבא לכן בחודש הזה", מוסיף ארצי. "תיסעו, תקנו, תגדלו ילדים לבד, תמצאו מאהבים, תברחו לאיים הקנריים או המלדיביים. באמת, מה שבא. אבל תנו לנו פרידום. חופש. את החודש הזה בחיינו".

ליהיא לפיד, 2015 (צילום: גילי יערי)

ליהיא לפיד, 2015 (צילום: גילי יערי)

"זה החודש שבו קבוצות-קבוצות של 11 שחקנים מתרוצצות על המגרש אי שם במדינה אחרת, ואצלך בבית החיים משתנים. מהקצה אל הקצה. ובעיקר בסלון", כותבת הבוקר ליהיא לפיד בטורה שב"ידיעות תל-אביב–יפו". "אבל, אנו, נשים שכמונו, שלמדנו כבר שכל לימון צריך לבדוק איך להפוך ללימונדה, יכולות לנצל את החודש הקרוב למטרותינו".

בהמשך טורה מציעה לפיד "כמה דברים שכדאי לך לנצל בחודש הכדורגל (וזה לא כולל את השוער ואת הכוכב שהרחיקו בכרטיס אדום)". עשר העצות של לפיד הן כולן וריאציה על עצה אחת: עלייך, האשה, לנצל את רצונו של בן זוגך הגבר לצפות בכדורגל כדי להשיג לעצמך את אשר תרצי: שקט, השלכת בגדים ישנים שלו לפח, קבלת הבטחה לשיפוץ המטבח, ערב חופשי כשהוא אחראי על הילדים, צביעת שיער או ניתוח פלסטי וכדומה.

אם שלמה ארצי וליהיא לפיד מסגבירים לקוראות "ידיעות אחרונות" מה צפוי החודש, ב"מוסף הארץ" עפרי אילני מסקוויר לקוראיו מה חדש בתיאוריות הקוויר. כרגיל, הטור של אילני מעניין לקריאה ומלא משפטים יפים. אילני מונה כמה זהויות מגדריות שנעשו פופולריות יותר בזמן האחרון (פאנסקסואלים, אומניסקסואלים, גרייסקסואלים, ג'נדרקווירים, א-בינאריים וא-מיניים), ובנוסף מספק מבט רחב יותר על שקיעתה של התרבות ההומואית המוכרת והקשר בין תהליך זה לשינוי היחס הכללי של החברה למיניות.

וידוי

"בקלות יכולתי להיות היום מאלה שהשם שלהם בפייסבוק הוא בעברית" (לי אוסי, די-ג'יי ומפיקה, בראיון למאי פלטי במוסף "גלריה" של "הארץ").

מועצת העיתונות העליונה בשמיים

שני עיתונאים בכירים התראיינו לעיתוני סוף השבוע. דנה סומברג, מגישת מהדורת החדשות המרכזית בערוץ 20, התראיינה לאלון הדר במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות". דורון כהן, עורך "מעריב" (יחד עם גולן בר-יוסף), התראיין לגילי איזיקוביץ במוסף "גלריה". שניהם חיצוניים לברנז'ה העיתונאית המרכזית, או לפחות לאופן שבו היא נתפסת. ימניים יותר, ומרקע סוציו-אקונומי מבוסס פחות. שניהם מדברים על היציאה מהארון הפוליטי מול הקולגות השמאלנים.

שני הראיונות גם כוללים תיאורי ילדות של העיתונאים. סומברג בשכונת התקווה, לאב שומר ואם עובדת ניקיון, כהן בשכונת שפירא, לאב שעבד בחברה להפצת תמרוקים.

"תוכנית האינטגרציה הציבה אותה בגימנסיה הרצליה, לצד ילדי השמנת של העיר", כותב הדר על סומברג, ומצטט מזכרונה: "שוק חיי! כל יום הלסת שלי היתה נשמטת. עד אז לא יצאתי מהשכונה – לא היה לנו רכב. מותגים? שלוש בעשר בשוק הכרמל. כשהגעתי לבתים ברמת-אביב ג', איבדתי את הקול. לא הזמנתי אותם הביתה. כשהקפיצו אותי, הייתי יורדת במקום אחר". "סבלת מהטרדות?", שואל הדר. "אני זוכרת שכשהיינו יורדים מההסעות, הם היו אומרים, 'הנה, הקופים'".

גם כהן, המבוגר מסומברג ב-16 שנה, הגיע במסגרת תוכנית האינטגרציה ללימודים בגימנסיה העברית הרצליה. הראיון עמו נפתח באנקדוטה – הדחתו מהלימודים נמנעה דווקא בגלל הידע שהפגין במבחן פרטי מול המורה לתושב"ע. אותו ידע שנמנע בכוונה מלהפגין בשיעורים כדי להשתלב טוב יותר בסביבה החדשה.

דנה סומברג, מגישת מהדורת חדשות ערוץ 20 (צילום מסך)

דנה סומברג, מגישת מהדורת חדשות ערוץ 20 (צילום מסך)

ביחס של השניים לעיתונות, לעומת זאת, ניכרים הבדלים. "אני לא מאמינה לנתוני הרייטינג", אומרת סומברג כשהיא נשאלת על ממוצע של 1.8 אחוז למהדורה בהגשתה. "ולהשיג שני אחוזים תוך חודשיים, זה נס!", היא ממשיכה. לדבריה, בתוכניות הערוץ "משנים את השיח".

כשהיא מתבקשת לתת דוגמה היא אומרת: "כסגיר לאייטם חדשותי אנחנו אומרים, 'כל הכבוד לחיילי צה"ל ששומרים עלינו בסוף השבוע האחרון'. הזדעזעו כשאמרתי על מישהו שנרצח בפיגוע, 'השם ייקום דמו'. למה זה בעייתי?".

"אלו לא משפטים של עיתונאי", טוען הדר. "מי קבע?!", תמהה סומברג. "ישבה לה מועצת העיתונות העליונה בשמיים ופסקה? מי אלו האנשים שיחליטו לנו. בגלל שהברנז'ה התל-אביבית הרגילה אותך במשך שנים לא לדבר ככה, אז 'נאחל לחייל הפצוע החלמה מהירה' זה לא עיתונות?".

בהמשך שואל אותה הדר: "את לא חושבת שריחוק בריא ממוקדי הסיקור הכרחי לעיתונאות טובה?". סומברג משיבה: "ממה ריחוק? מהמדינה שלי? דגל ישראל מתנוסס בגאון בלוגו החדשות. בכניסה של משרדי הערוץ יש דגל גדול ולצדו מלות 'התקווה'. זה ממלא אותי בגאווה. תפסיקו כבר להיות חמוצים".

כהן, לעומת זאת, משתף את קוראי "הארץ" בחוויותיו מ"מעריב" של תקופת נוחי דנקנר וניר חפץ. "זו היתה פשיטת רגל, ולא רק כלכלית. פשיטת רגל ערכית", הוא אומר. "הייתי עושה עיתון כמיטב שיפוטי והבנתי, וברגע האחרון היו מעיפים הכל ומבקשים משהו אחר. היו המון אינטרסים. אני אתן דוגמה. המניות של סלקום התרסקו יום אחד. בא כתב הבורסה של האתר והעביר ידיעה. אני לא קדוש, גם אני יודע לעגל פינות, אז לא כתבתי 'התרסקו המניות' אלא 'ירדו המניות', הפעלתי היגיון. אבל כן הכנסתי את הידיעה לאתר. הם לא שמו לב, אבל לעיתון המודפס זה כבר לא נכנס.

"אני זוכר כטראומה גדולה ישיבת עורכים שקראו לי להשתתף בה. כעורך האתר נמנעתי מישיבות, אבל יום אחד קראו לי לישיבה ובאתי כמתבונן מהצד. ראיתי חבורה של עשרים איש, בני ארבעים פלוס, בעלי משפחות, משכמם ומעלה, משכילים, יושבים כמו אנשים שכפאם שד ופוחדים להגיד מלה ולהתבטא. היה עצוב לראות את זה. אני לא בא אליהם בטענות, אבל היה פה – ככה קראתי לזה בזמנו – סטליניזם קפיטליסטי. לא צריך להרוג את הבנאדם, מספיק שחיסלת אותו כלכלית".

טים מוזס

א. בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" שוב מתפרסמת ידיעה עם תצלום מחמיא של ח"כ איציק שמולי. "חייל יקר שלנו" קוראת הכותרת, שכלל לא מתייחסת לח"כ שמולי וליחסיו עם העורך האחראי של "ידיעות אחרונות", ארנון (נוני) מוזס.

ב. חלק מטורה של סימה קדמון ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מוקדש להמשך טיהור שמו של חיים רמון, חבר ותיק במסדר הסיקור החיובי בעיתון.

תשובה נכונה

"מתי בפעם האחרונה שמחת שאתה ישראלי?", שואלת שיר זיו את רמי וייץ במדורה הקבוע במוסף "שישבת" של "ישראל היום". וייץ משיב: "כל בוקר כשאני קם וכל ערב כשאני הולך לישון".

ענייני תקשורת

גידי וייץ מדווח ב"הארץ" כי ניר חפץ טירפד בעבר מינוי למשרת עורך אתר "וואלה". לפי וייץ, "בכמה מקרים נשאל חפץ אם מינוי של עיתונאי מסוים לתפקיד באתר יהיה מקובל על בני משפחת נתניהו. לבני שיחו סיפר כי במקרים אלה היה מתייעץ עם ראש הממשלה ורעייתו, ואז מעביר ל'וואלה' את המלצתו בנושא.

"במחצית השנייה של 2014 פנתה הנהלת 'וואלה' לעורך ותיק ומנוסה והביעה עניין במינויו לעורך הראשי של האתר. בין הצדדים התקיימו כמה פגישות, אך בסופו של דבר המינוי לא יצא לפועל. לפי המידע שהגיע ל'הארץ', הגורם לכך היה וטו שהטיל חפץ".

יצחק לאור (צילום מסך)

יצחק לאור (צילום מסך)

במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" נפרד יצחק לאור מהקוראים אחרי עשרים שנות כתיבת ביקורת. כרגיל, הטקסט של לאור תענוג ומומלץ מאוד לקריאה. "ביקשתי לחלק ממה שהיה לי: ידע. רגישות. ליבידו. סקרנות", הוא מסכם. אם חלק גם מהליבידו שלו עם עובדות ב"הארץ", כפי שהן טענו והוא הכחיש, כנראה שהיה זה בשנים שקדמו לכתיבת הביקורת ב"תרבות וספרות", כשעבד בדסק העיתון. "העבודה הזאת שינתה את מהלך חיי", כותב לאור בסיום טור הפרידה. "איני יכול להסביר כאן מה מכל הדברים שהתכוונתי לעשות לא עשיתי, בעיקר בתחום הפרוזה, כי לא הספקתי, כי לא היה לי די זמן. הקריירה הזאת נהפכה למרכז מוכחש של חיי. עברו החיים בין יום הולדתי ה-50 ליום הולדתי ה-70. כן, כתבתי כאן גם לפני שנהפכתי למבקר, ואולי אכתוב מדי פעם אחרי העשורים הללו. בינתיים, היו שלום, קוראים. לא הכרתיכם, אבל כתבתי לכם מתוך אהבה".

במדור המכתבים למערכת של "הארץ" משיב רני רהב לטורו של רוגל אלפר, שבו טען מבקר הטלוויזיה כי נערה שמצצה לזמר אייל גולן היתה קורבן שלו. "במקום להוקיע את הבחורה הצעירה, שבאה מרצונה החופשי לביתו של הזמר, לא בחלה בשימוש בשקרים רק כדי להיות איתו וטענה בפניו שהיא בת 21, קובע רוגל אלפר שהזמר הוא זה שהשתמש בה ואף התייחס אליה כאל אשה בזנות", קובל רהב.

"לפעמים, במציאות, קורה שהעלילה דווקא שונה וצריך אומץ, כנות והרבה עוצמה על מנת לספר אותה, גם אם פרטיה עלולים להיות מביכים [...] ואני מציע לאלפר לא לחלק ציונים בנוגע לאופן שבו גבר אמור להתייחס לאשה ומה נחשב לכבוד בין גבר לאשה. את הבחירה באופן שבו יש להתנהג יש להשאיר לאנשים עצמם – איש-איש על-פי הבנתו, ערכיו, מצפונו והשקפתו, כל עוד הם נאמנים לחוק".

באופן חריג נמצא הבוקר מקום בשער "ידיעות אחרונות" להפניה בולטת, גם אם בתחתית העמוד, לתחקיר (שחר גינוסר על הצביעות של ח"כ בצלאל סמוטריץ' וחבריו בתנועת רגבים, הנאבקים נגד בנייה בלתי חוקית שעה שהם עצמם מתגוררים בבתים לא חוקיים).

במוסף "הארץ" מנתח אלון עידן את מכתב ההתראה ששיגר בא-כוח חברת קשת לעיתון.